יומיים עם שבט ציידים לקטים בטנזניה

רקע

שבט האדזבה הוא שבט ציידים-לקטים (ממש כמו שמדמיינים- עם חץ וקשת). אנשי השבט חיים במשפחות של כ-20 עד 30 בכל משפחה. כל משפחה חיה בנפרד, בבקתות קש ובוץ.
הגברים יוצאים בכל יום לצוד והנשים יוצאות ללקט, מכינות תכשיטים ומבשלות ממה שנמצא באותו היום.
לפעמים לא מוצאים כלום ולא אוכלים, לפעמים מוצאים כמה חיות ויש ארוחה גדולה וחגיגית.
הילדים בשבט חיים ביחד עם המבוגרים, אך אין חשיבות להורים הביולוגים- כולם מגדלים את הילדים יחד. הם גם לא בטוחים לפעמים מי האבא...
בשבט יש צ'יף, שהוא לא בהכרח האדם המבוגר בשבט, אבל הוא זה שצד הכי טוב. הוא מחלק את האוכל (מחליט למשל מי יקבל את החלק הטוב ביותר בחיות שצדו), הוא "מפקד" על הצייד.. למבוגרים יש כבוד מיוחד בשבט, אך אין להם תפקיד ניהולי.

**יש מראות שעשויים להיות לא קלים במהלך השהות עם השבט. רואים איך הם צדים (על זה אפשר לוותר, למרות שזאת חוויה מרתקת) ואיך הם מכינים ארוחה מהצייד שלהם (כמו שזה נשמע. איך מפרקים את החיה והכל)

הגעה והתארגנות

בעקבות המלצה דיברנו עם מוסטפה, המדריך הכי טוב שהיה לנו בטנזניה, ואולי אפילו בטיול. יודע אנגלית ברמה גבוהה ויודע הכל על השבט. כשהיה נער חי איתם, למד את השפה שלהם ואת התרבות.
קבענו עם מוסטפה לצאת ליומיים, שילמנו לו 130 דולר ליום, לשתינו יחד (אם מגיעים יותר אנשים, העלות נמוכה יותר).

הוא ארגן הכל. אסף אותנו עם אוטו, והביא לנו אוהל לישון בו. יחד עשינו קניות של אוכל ובזמן שהיינו עם אנשי השבט מוסטפה בישל בשבילנו. הוא היה מקסים!
את מוסטפה פגשנו בקראטו, אחרי שהיינו בספארי. הנהג של הספארי הוריד אותנו בעיר והלכנו למלון אליו מוסטפה הפנה אותנו- מלון פריז. המלון היה נחמד, המנהלת לא ידעה כל כך אנגלית, אבל הייתה אדיבה מאוד, והמקלחת הייתה מושלמת. עלה לנו 8,000 שילינג ללילה לזוג.
ממש ליד המלון יש מסעדה נחמדה.

השהות עם השבט

מוסטפה אסף אותנו בבוקר מהמלון ולאחר שעשינו יחד קניות נסענו לשבט. מקראטו לשבט הנסיעה לקחה כמה שעות. אנשי השבט עוברים מקום מפעם לפעם, ולכן לפעמים לוקח זמן להגיע אליהם.
כשהגענו הם היו בהכנות ארוחת הצהריים שלהם. הגברים ישבו מסביב למדורה, וחיכו שהקוף שהם צדו יהיה מוכן על האש, הנשים ישבו עם הילדים ליד הבקתות שלהם.

לאחר שישבנו איתם כשהם אכלו ארוחת צהריים והכנו תכשיטים עם הנשים, יצאנו עם הגברים להליכה באזור המחנה כדי לנסות למצוא משהו לצוד. אחר הצהריים הם הולכים קרוב למחנה ומנסים לתפוס מה שאפשר, אבל הם לא מסתמכים על זה... בבוקר הם יוצאים לצייד המרכזי. הפעם חזרנו בלי שום דבר. אנחנו הלכנו לאכול עם מוסטפה את ארוחת הערב שלנו- פסטה ורוטב עגבניות, והם הלכו לאכול את ארוחת הערב שלהם- תבשיל עם מה שצדו הבוקר.

בערב ישבנו איתם מסביב למדורה ומוסטפה תרגם עבורנו סיפורים שהם סיפרו. הם הסבירו לנו על תהליך ההתבגרות בשבט, על סדר היום שלהם ועל מקרים בהם נתקלו בחיות מפחידות. הם הסבירו לנו שהם בסכנת הכחדה כי החיות בורחות מהאזור, בגלל דברים שבני האדם עושים- כבישים, בניינים...
למחרת בבוקר, בערך ב4, העירו אותנו כמה מהם ויצאנו איתם לצוד. זה היה אמור להימשך כמה שעות וב11-12 בערך היינו אמורות כבר לחזור לאכול צהריים, אבל הצ'יפ החליט הפעם להמשיך את הצייד כי ראה שיש חבורת קופים גדולה שאפשר לתפוס.

מדהים לראות איך הם הולכים בהרים, בוחנים טביעות רגל של חיות, מריחים, מסתכלים סביב, מקשיבים... פתאום רצים, פתאום עוצרים, ובסוף עוד לפני שהצלחנו להבין מה קורה מסביב- הם יורים חץ ותופסים את החיה שמצאו.
זה לא קל להצטרף אליהם לצייד. הקצב שלהם מהיר, צריך לרוץ בין שיחים וקוצים, לטפס על ההר ובעיקר לעמוד בקצב שלהם ולהבין מה קורה. זה יום מתיש מאוד, אבל בהחלט היה שווה את זה!
חזרנו כבר ממש כשהחשיך למחנה, עייפות מאוד אבל מרוצות. הגברים הצליחו לצוד 3 קופים גדולים ובדרך מצאו צב שאותו אכלו כארוחת צהריים (אנחנו הסתפקנו בבננה שהייתה לנו בתיק במקום). מוסטפה הסביר לנו שאם היינו נשארות הלילה היינו זוכות להצטרף אליהם לחגיגה, כי זה נחשב לצייד טוב, כזה שחוגגים אותו.
אנחנו נפרדנו מהם עוד לפני החגיגה וחזרנו באותו ערב לקראטו.

מאוד התחברנו לחוויה הזו, שהייתה אותנטית יותר ממקומות אחרים בהם היינו. הם לא עשו לנו הצגה, הם פשוט חיו את חייהם ואנחנו הצטרפנו אליהם וזכינו לראות מקרוב.

טיפים

• אפשר להגיע לשבט גם למספר ימים רב יותר, אפילו לשבוע, ואז כל יום להתנסות במשהו אחר- לצאת עם הגברים לצייד, או ללכת ללקט עם הנשים, להעביר יום במחנה ולהתנסות בעבודות היד שהן עושות... העלות כמובן בהתאם, אבל זה מרתק להיחשף לחיים שלהם.