סיפור דרך ניו יורק
אלוני הולך לכבוש את אמריקה! מהאייר מתחתן ואין סיבה טובה מזו לביקור ראשון בארצות הברית.
| תאריך הטיול | June 2025 |
|---|---|
| משך הטיול | 50 ימים |
תוכן עניינים
- הקדמה
- יום ראשון
- יום שני
- יום שלישי
- יום רביעי
- יום חמישי
- יום שישי
- יום שביעי
- יום שמיני
- יום תשיעי
- יום עשירי
- יום אחד עשר
- יום שניים עשר
- יום שלושה עשר
- יום ארבעה עשר
- יום חמישה עשר
- יום שישה עשר
- יום שבעה עשר
- יום שמונה עשר
- יום תשעה עשר
- יום עשרים
- יום עשרים ואחד
- יום עשרים ושניים
- יום עשרים ושלושה
- יום עשרים וארבעה
- יום עשרים וחמישה
- יום עשרים ושישה
- יום עשרים ושבעה
- יום עשרים ושמונה
- יום עשרים ותשעה
- יום שלושים
- יום שלושים ואחד
- יום שלושים ושניים
- יום שלושים ושלושה
- יום שלושים וארבעה
- יום שלושים וחמישה
- יום שלושים ושישה
- יום שלושים ושבעה
- יום שלושים ושמונה
- יום שלושים ותשעה
- יום ארבעים
- יום ארבעים ואחד
- יום ארבעים ושניים
- יום ארבעים ושלושה
- יום ארבעים וארבעה
- יום ארבעים וחמישה
- יום ארבעים ושישה
- יום ארבעים ושבעה
- יום ארבעים ושמונה
- יום ארבעים ותשעה ואחרון
- יום חמישים
- יום חמישים ואחד ואחרון (סופי)
- תגובות
הקדמה
הדוד מאמריקה מתחתן! סיבה מושלמת לבקר בפעם הראשונה בחיי בארצות הברית. לצערי התאריך נפל על התקופה של מעבר דירה של המשפחה ככה שההורים לא יכלו להצטרף אליי, אוהדי בלימודים, למרות ששקל לפרוש מהם בשביל הטיסה הזאת (סדרי עדיפויות תמיד היו הצד החזק שלו) ולולי הנסיכה צובעת עצים בלבן בבסיס בחיפה.
נותרתי לבדי במסע לכיבוש אמריקה.
Ohh well…
יום ראשון
טוב, אז אבוקי הסיע אותי לשדה נכנסתי לתור ועד כה הכל בסדר גמור. אני נמצא באותו מקום כבר אולי 25 דקות ואני מרגיש שמישהו למעלה בודק אותי. אחד משתעל עליי אחר שומע חדשות בפול ווליום על הראש שלי ויש משפחה אמריקאית מטומטמת שמדברת עם הבחור בדלפק כאילו הם יושבים על קפה ואין טיסה שיוצאת עוד שעה. הכי מחרפן אותי שהמישהו שהיה לפניי בא ואמר לו ״שומע אח, בוא תתחיל להזיז את עצמך״ הוא ענה לו ״אדוני, יש פה עומס״. בטח שיש פה עומס יחמאר אתה לא זז.
אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב, בכל זאת - עוד כמה שעות אני בפאקינג ארצות הברית לראשונה בחיי.
נחתתי בשעה טובה באתונה, ידעתי שבגלל שהטיסה לאתונה התעכבה אני אהיה לחוץ להספיק לטיסה לניו יורק. אבל כל החששות שלי התפוגגו כי ברגע שנחתתי כבר חיכתה לי דיילת יווניה שהובילה אותי ואת שאר הדוסים לשער שלנו, אשכרה הייתי האחרון שעלה על המטוס.
נכנסתי אליו, ראיתי את הפאר של מחלקת הביזנס של האמירתיים ולקח ללסת שלי כמה דקות טובות לחזור למקום שלה. זה היה אשכרה נראה כמו בית מלון. סיינפלד אמר על זה שהחברות תעופה עושות את זה בכוונה כדי שבדרך למקום הנחות שלך אתה תטעם ולו ולשנייה מה הייתי יכול לקבל אם לא היית מתקמצן.
מה אכפת לי? אני עוד רגע בניו יורק!
כעבור 10 שעות שעברו די מהר הקברניט קרא בקול welcome to New York
פאם מגיע לאסוף אותו מהשדה והמסע שלי מתחיל.
הגענו לבית המהמם שלהם נתתי חיבוק ענק לטנדיס וישבנו ודיברנו קצת, היה ממש נחמד. הם הראו לי את החדר שלי שהיה הרבה יותר טוב ממה שדמיינתי - יש לי חדר ממש גדול עם מקלחת ושירותים פרטיים, אין עליהם בעולם!
עכשיו הולך לישון עם התרגשות משוגעת וכשעדיין לא נפל לי האסימון שאני בארצות הברית.
יום שני
טוב אז קמתי אחרי משהו כמו 6 שעות של שינה לא רציפה, אבל אני לא מאמין בג׳ט לג אז קמתי כמו פנתר. פגשתי את קיאנה וליילה לראשונה בטיול ורציתי להביא להן את המתנות שקניתי להם בארץ, אבל בגלל שהיינו לחוצים בזמן לבית ספר שלהן לא הספקתי. לליילה היה יומולדת בדיוק אז בבית ספר היהודי שלה היא הולכת להקריא את פרשת השבוע. ברור שאני מצטרף.
הגעתי לבית ספר המקסים הזה, אבל חטפתי שוק קטן כשראיתי את אחת המורות עם תפילין וכיפה. מישהי פה התפלפה לגמרי. בכל מקרה ליילה התחילה לקרוא את הברכה והיה מצחיק לשמוע את המבטא האמריקאי שלה ושל כל השאר. כשיצאתי אמרתי לטנדיס שאין לי מושג איזה שפה זה היה עכשיו 😂.
חזרנו חזרה לדירה ואני לקחתי מונית לקניון jersey gardens לבדי. הגעתי לשם והבנתי מה זה קניון בקנה מידה אמריקאי, באמת משהו משוגע. ברמה של אחרי 6 שעות הבנתי שאני חייב לעלות קומה כי נשארתי באותה אחת. מזל שהבאתי איתי מזוודה אחרת לא היה שום סיכוי שהייתי מצליח להחזיק את כל הקניות.
הגעתי לדירה ובדיוק כשיצאתי מהמונית ראיתי את קאמייהר מגיע גם. הוא הבחור הכי תל אביבי שראיתי בחיים שלי. פשוט במקום תל אביב, ניו יורק. הוא פשוט חולה על העיר שלו, על המיקום של הדירה שלו, וצוחק על כל עיר שליד. זה הצחיק אותי ממש. דיברנו הרבה והוא עזר לי לשפץ את התוכניות לאחרי החתונה כשאטייל בניו יורק וגם היה נחמד מספיק להציע שנעשה את אחד הימים ביחד. רעיון נחמד ממש. אז ישבנו ודיברנו ואחרי שהוא הלך הראיתי לפאיים את כל הקניות שעשיתי. נראה לי שהוא היה קצת בשוק. האמת שהיו שם דברים שלא זכרתי שקניתי בכלל. הכל מרגיש לפני שבוע. בכל מקרה, מתחיל עכשיו לארוז לקראת היציאה לחתונה מחר בבוקר. אני קם פה בשעות ממש מוקדמות אבל משום מה לא מרגיש בכלל את העייפות.
יום שלישי
פאק איך הגענו כבר ליום שלישי פה?
קמתי מוקדם בבוקר כי פאיים רצה שנצא מוקדם לכיוון החתונה בקונטיקט אבל בפועל יצא שעשיתי יוגה וקראתי ספר איזה חצי שעה. אין תלונות, האמת ממש נחמד. אני חד משמעית מאמץ את הקטע לקום מוקדם לאורך כל הטיול שלי פה ואולי גם אחרי. זה נותן לי זמן לעשות דברים כיפיים בבוקר שאני לא מספיק לעשות במהלך היום. אכלנו פיתה עם שוקולד (אין דבר יותר טוב מנוטלה בבוקר) ויצאנו לדרך. הייתה נסיעה של שעתיים והנוף היה ממש יפה, אפילו ראיתי לכמה רגעים את גורדי השחקים בניו יורק. פאיים ממש הדליק אותי לקראת היום שאנחנו הולכים לעשות ביחד אחרי החתונה בניו יורק, הוא ממש מכיר את העיר ומתלהב ממנה כמו תל אביבי אמיתי אז אני בטוח שיהיה מגניב. הגענו לחתונה וזה נראה פשוט כמו צימר יפייפה וכל אחד קיבל חדר מקסים מעץ. אחרי זה הלכנו לעשות תמונות משפחתיות ולחתום על הכתובה. היה טקס ממש מקסים עם רב מגניב שהעביר את הכל כאילו זה חלק ממופע, אבל בקטע טוב. יצא לי לדבר איתו קצת בין לבין והוא נשמע כמו אחלה בחור. הוא אמר שיש בכל רב צד של שחקן והוא פשוט יוצא כשהוא מעביר טקסים. אחרי זה עברנו לחופה והיה מרגש מאוד. שניהם דיברו ממש יפה אחד על השני ויצא גם שקראתי את הברכה החמישית בעברית ובאנגלית. מהייאר שלח לי את הברכה שאני אמור לקרוא שבוע מראש והתאמנתי עליה כי היו הרבה מילים שלא הכרתי ובסוף יצא שהקראתי ברכה אחרת לגמרי. אבל עבר בשלום. אחרי החופה היו ריקודים והם הביאו להקה מגניבה שניגנה שירים בפרסית והיה ממש נחמד לראות את החבר׳ה המבוגרים רוקדים ושרים. בערב עשינו מדורה ויצא שדיברתי עם הרבה אנשים שם. אני מסתבר די אטרקציה בשבילהם בגלל שאני מישראל 😅
עכשיו מתארגן לשינה לקראת מחר. עדיין מתלבט למתי לשים שעון מעורר.
יום רביעי
היום התחלתי כבר להכיר הרבה יותר את האנשים במשפחה, בין אם זה את יפה והאחיות שלה (רוקדות כאילו אין מחר), את ליאורה ואיילה (כמה אנרגיות) או את שאר האנשים שפשוט קראתי להן בני דודים כי כבר הלכתי לאיבוד.
היו זוג אחיות שלאחת מהן הייתה בת בגיל שנתיים (אבי) עם החיוך הכי מקסים שיצא לי לראות. כזה שכשאתה רואה אותו אתה לא יכול שלא לחייך גם בעצמך. איזה תכונה מדהימה זאת. והשנייה אישה מקסימה שאוהבת לדבר על מוזיקה ואומנות. כולם כמובן מדברים פרסית אז הראיתי לה כמה שירים ששמרתי ואחד מהם מדבר על השלטון באיראן (baraye). העיניים שלה ממש נדלקו והיא אמרה לי שהיא עשתה מחקר מקיף ופרסמה מאמר על השיר הזה, היא שלחה לי את הקישור והיה ממש מעניין לקרוא. בכלל באחרות בוקר היה קטע שכולם שרו שירים בפרסית ופתאום אני התחלתי לשיר soltan ghalbha ולאנשים שם נפלה הלסת. הייתה גם בחורה חמודה אחת בשם יסמין שיצא לי לדבר איתה הרבה עם המצב בארץ ועל החיים שלה בניו יורק בתור איראנית.
בצהריים הלכנו כולם לשיעור יוגה בטבע (יש דבר יותר אמריקאי מזה?). הקטע היה שהמדריכה הייתה חברה של הכלה והקול שלה היה פשוט בלתי נסבל. ברמה שהיה לי קשה למנוע מעצמי לצחוק איך מישהו לו מוריד לה סטירה מעצבים. משהו דפוק במדינה הזאת - אני בטוח שכולם חושבים אותו הדבר, שהקשר בינה לבין לימוד יוגה הוא כמו הקשר של אוהדי לכדורגל, אבל אף אחד לא יגיד לה מילה. להיפך! כולם יגידו לה וואי איזה אלופה ו(שזה המשפט השנוא עליי) I appreciate you.
אחרי היוגת עצבים הלכתי לשנצ קצר ואחריו לארוחת ערב. האוכל פה לא הכי לטעמי ונראלי שאני התייר הראשון בארצות הברית שיורד במשקל. אחרי הארוחה התחילה המסיבה ורקדנו המון. בשלב כלשהו האורחים דרשו מהדיג׳יי שישים מוזיקה פרסית וברגע שהיא התחילה אנשים איבדו את זה לגמרי. באותם רגעים הבנתי כמה המשפחה הזאת מגניבה. בערב ישבנו שוב על יד המדורה ודיברתי עוד קצת עם כמה אנשים שאני מקווה לפגוש שוב. השעה עכשיו רבע ל3 ואני צריך לקום עוד 5 שעות כשיש מחר נסיעה של שעתיים לניו גרז׳י ועוד מופע ריקודים של קיאנה, אז לילה טובבבב
יום חמישי
בפעם השלישית בטיול אני סומך על טנדיס שתגיד לי שעה ותעמוד בה, ובפעם השלישית אני מתעורר שעה מוקדם מידי. אני מפסיק לסמוך עליה. לא ישנתי יותר מידי וקמתי באיזור 7 וחצי, סידרתי תיק, ויצאתי לארוחת בוקר. פגשתי שוב את כל המשפחה ואני מרגיש איתם כבר ממש קרוב. ריזה כיף זה להכיר משפחה נחמדה כזאת. יצא לי לראות הרבה את התינוקת המקסימה אבי ושמתי לב שכל פעם שהיא לא רוצה משהו היא אומרת ‘All done’. זה אחד הדברים הכי חמודים שראיתי. אני ניסיתי נגיד לתת לה חיבוק ופתאום היא אומרת לי ׳בוא תתחפף׳ בצורה הכי מנומסת שיש.
אחרי הארוחת בוקר התחלנו להתקפל לאיזור הרכב והעמסנו את כל הדברים והתארגנו ליציאה. אמרתי שלום לכל האנשים הנחמדים שהכרתי שם, עם חלק לא קטן מהם החלפתי מספרי טלפון ועם יסמין כבר התחלתי להתכתב לגבי שירים בפרסית 😎. בנסיעה יצא לי לדבר המון עם טנדיס והבנתי כמה אישה מיוחדת היא. משם הלכנו למופע ריקוד של קיאנה, היינו רעבים אז הזמנו פיצה. מה שלא הבנתי זה שאנחנו הולכים לאכול אותה תוך כדי הנסיעה לשם. היה סצנה מצחיקה שפשוט המגש פיצה הענק באמצע האוטו כשאנחנו נוסעים על 100 קמ״ש בכביש מהיר כדי לא לאחר. באמת שלא היה חסר הרבה כדי שהפיצה הייתה מתהפכת עלינו ומחרבת לי את הבגדים החדשים.
המופע עצמו היה די משעמם (לא רק אותי, אפילו טנדיס נרדמה!) אבל היה בו קטע ענק שבו אחת הבנות נפלה רגע לפני הסיום של הריקוד, ואז המוזיקה עצרה, הבמאית נכנסה, ופשוט אמרה ׳We’re gonna do that again׳ 😂. אז הם אשכרה התחילו את כל השיר מההתחלה. באמת שהיה אחד המצחיקים שם, בעיקר בגלל שבדקה וחצי שקיאנה רקדה היא פשוט לא הייתה נראית קשורה לריקוד ויצרה לעצמה כוריאוגרפיה פרטית.
משם הלכנו למסעדה אסיאתית וניסיתי בפעם הראשונה בחיי סושי! האמת שהיה סביר לגמרי. עכשיו אני יושב ביחד עם פאיים ורואים את המשחק השני של הגמר נבא. אעדכן מחר על התוצאה.
יום שישי
וואו איזה יום זה היה! השעה כבר 12 בלילה, אני בדירה של קאם, ואני יודע שיש לי איזה חצי שעה של כתיבה עכשיו.
אז היום התחיל בני ג׳רזי בבית של טנדיס, קמתי מוקדם כרגיל ופאיים הנסיך ליווה אותי לאוטובוס לניו יורק. הוא אמר לי מראש שכשאני הולך לקנות את הכרטיסים לאוטובוס חזור הולכים להיות לא נחמדים אליי אז להתכונן לזה מראש. הגעתי אחרי משהו כמו חצי שעה לניו יורק לראשונה בחיי. הלכתי באמת לקנות כרטיסים לאוטובוס והרגשתי ממש כמו תייר. קאם אמר לי לפגוש אותו ליד הדירה שלו שהייתה משהו כמו 40 דקות הליכה שממש שמחתי ללכת ברגל ולהנות מכל רגע ברחובות ברואדווי. אמא שלי אמרה שבפעם הראשונה שמגיעים לניו יורק חוטפים סחרחורת מרוב כל הפעמים שמסתכלים למעלה לראות את גורדי השחקים וזה באמת היה ככה. הרגשתי כל כך קטן בעיר כל כך גדולה. אחרי שיטוט מקסים בעיר פגשתי את קאם והתחלנו ביום שייגמר לאחר לא פחות מ35 קילומטר. הוא דיבר איתי המון על bagel ואמר שהוא חייב לקחת אותי למקום מדהים שמוכר אותם. אני באופן אישי לא הצלחתי להבין ממה הוא מתלהב, זה כולה חתיכת בצק. אבל ברגע שניסיתי את הראשון הבנתי על מה הוא מדבר. הבצק היה כל כך טרי והגבינה כל כך טובה שפשוט התענגתי מכל ביס. אני בוודאות אוכל עוד מזה. אחרי זה המשכנו לסיבוב ליד פארק וושינגטון וראיתי לפתע את החנות של אפל, אמרתי למה שלא ניכנס והוא ממש זרם. בכלל כל היום הזה התאפיין בזרימה של שנינו עם כיוון מאוד כללי של מה אנחנו רוצים לעשות ופשוט עוצרים בכל מקום שנראה לנו. בחנות עצמה קיבלנו יחס כל כך אדיב מהמוכרת שהדגימה לנו במשך 40 דקות את המשקפיים של אפל. הם ממש לקחו לנו מידות כדי להתאים את הרצועות והכל וזה היה פשוט חווית קנייה שלא נתקלתי בה בחיי, וכל זה שברור לכל הצדדים שאין שום סיכוי בעולם שאחד מאיתנו ירכוש את המשקפיים האלה. אבל זה היה מוצר הטכנולוגיה הכי מרשים שנתקלתי בו בחיי. האיכות, הסאונד המציאות המדומה שהם יוצרים היה פשוט בלתי נתפס. אחרי החנות של אפל המשכנו להסתובב וקלטנו פתאום שאנחנו נמצאים מחוץ לבית משפט שבו מתנהל בדיוק באותם רגע המשפט של פי דידי. היה קטע לראות את כל הצלמים מבחוץ אז רציתי להצטלם גם ליד. ואז הגיע איזה פקח שאמר שאסור לי להצטלם שם, אז אני כמו תייר חמוד אמרתי אהה אוקיי והתכוונתי ללכת משם. קאם, לעומת זאת, ברגע ששמע אותו אומר את זה אמר “what? Fuck no” ופשוט צילם מול הפרצוף של הפקח תמונות סתם בשביל להרגיז אותו. ואז אמר לי לעמוד ושהוא מצלם אותו בין אם אני רוצה או לא. קאם הוא חתיכת גבר. משם עברנו על גשר ברוקלין וצילמתי את קאם ליד השלט כניסה לברוקלין. קאם הוא ההגדרה של דוש תל אביבי שלא מוכן לשמוע אפילו על מקום מחוץ לעיר שלו (מנהטן) אז היה מצחיק לשמוע אותו אומר כל כך הרבה דברים רעים על מקומות מחוץ לשם כמו ניו ג׳רזי או ברוקלין. בתוך ברוקלין פשוט הסתובבנו המון עד שראינו מקום של פיצה שאנשים המליצה ללכת אליו אז עמדנו בתור משהו כמו חצי שעה עד שנכנסו ואני התרגשתי לקראת הפיצה הניו יורקרית הראשונה שלי. האמת, לא איכזבו בכלל. היה ממש טעים ונהנו מכל ביס. אחר כך הלכנו לוול סטריט ולאנדרטת הזיכרון של אסון התיאומים. זה איזור ספקטקולרי עם בניינים כל כך גבוהים שלא ראיתי את הסוף שלהם מבעד לערפל.
הלכתי להצטלם עם השור בכניסה לוול סטריט וכשבאתי לעמוד בתור לא הבנתי למה יש עוד תור מאחורה, אז הלכתי לראות מה יש שם ואין לי דרך אחרת להסביר את זה אחרת מהעובדה שפשוט ראיתי תור עצום של אנשים שמחכים להצטלם עם הביצים של השור. באמת שלא היו לי מילים לתאר מה עזאזל אני רואה באותם רגעים.
לקראת הערב הלכנו לtimes square ולמרות שראיתי חלק קטן ממנו בבוקר זה היה כלום לעומת מה שרואים שם בערב. כל התמונות שראיתי באינטרנט לא הכינו אותי לנוף העוצר נשימה שראיתי שם. כל כך הרבה אורות ומסכים שאפשר בקלות ללכת לאיבוד בהמון התיירותי שאני יכול רק לשער שקיים 24/7. עשינו קפיצה בסוף לחנות של M&M שסופר השמנמן אמר לי שאני חייב ללכת אליהה, אני לא יודע איך חנות שוקולד יכולה להיות כל כך מאכזבת אבל אני פשוט דמיינתי מפלי שוקולד ודברים מוגזמים ובמקום זה קיבלתי פיג׳מות ומחזיקי מפתחות. קאם הציע לי לקראת הערב לישון אצלו במקום שאחזור לג׳רזי ובגלל שגם ככה פספסתי את האוטובוס המהיר האחרון חזרה נענתי בחיוב להצעה הנדיבה. זה גם יחסוך לי זמן מחר להגיע לפה שוב בבוקר. מה שכן, לא התכוננתי להישאר לישון פה ככה שאין לי בגדים להחלפה. צחקתי איתו על זה שיש לכל תחתון 4 צדדים, וזה לפני שמחליפים אחד עם השני. בכלל בכל היום הזה צחקנו כל כך הרבה, הסתדרנו ממש ויש לנו הומור מאוד דומה. זה פעם ראשונה שאני פוגש אותו בצורה רצינית ומרגיש שיש קליק משוגע כבר מהרגע הראשון. מה שכן החנות שהוא תכנן שאקנה בה תחתונים וגרביים הייתה סגורה ככה שאת הלילה ואת הבוקר של מחר אני הולך לבלות קומנדו. אעדכן איך זה הלך.
יום שביעי
סוגר שבוע בארצות הברית 🥳
קמתי בבוקר נטול תחתונים ונזכרתי במה שקאם אמר לי אמש - פעם בכמה זמן שווה לקחת יום מנוחה, בטח אחרי ה30 קילומטר אתמול, ופשוט לעשות הכל באיזי. אז באמת שמתי שעון מעורר לשעה 8 ובגלל שבכל מקרה החנות שממנה התכוונתי לקנות תחתונים וגרביים במידה ואשאר אצלו עוד נפתחת רק ב10 פשוט לקחת הכל באיזי.
הלכתי למקום השני של bagel שהוא המליץ עליו אבל הוא לא היה טוב כמו הראשון, ככה שאני יודע לאן אלך מחר בבוקר. ומשם תכננתי ללכת לחנות בגדים, הכל עדיין שיש רק פיסת בד אחת שמפרידה בין המיטלטלין שלי לבין שאר העולם. אבל גשם חזק תפס אותי בדרך והייתי חייב להיכנס לחנות הכי קרובה שראיתי. זה היה במקרה Best Buy ונזכרתי שחבר מהעבודה ביקש ממני להביא לו אוזניות של אפל אז כבר קניתי אותם שם ועל הדרך השתדרגתי בעצמי עם אוזניות חדשות. האפליקציה של המזג אוויר פה יודעת להגיד ברמה של דקות מתי הגשם ייפסק אז ידעתי בדיוק כמה זמן להיות בתוך החנות לפני שאצא. אז אחרי משהו כמו חצי שעה הגעתי לחנות בגדים ובשעה טובה רכשתי לעצמי כמה זוגות תחתונים וגרביים חדשים. חזרתי לדירה כדי להתלבש מחדש ויצאתי בשעה טובה למוזיאון הmet.
המקום הזה היה נחמד ממש והבחורה המבוגרת בקבלה הייתה כל כך נחמדה אליי כששאלתי אותה על איזה תערוכות היא ממליצה. היא פשוט עברה איתי במשך רבע שעה על כל הדברים שהכי כדאי לי ללכת אליהם בזמן שהיא מתעלמת לחלוטין מהתור שאט אט נערם מאחוריי. מבחינתי זה היה מקסים כי למרות שחיכיתי קצת כי גם הבחורה שלפניי קיבלה את אותו היחס אני פשוט נהנתי לדבר ולשמוע אותה, אפילו לא הרגשתי רע לרגע על זה שאנשים התחילו לחכות זמן ארוך בתור כי הרגשתי שמגיע לי היחס המקסים הזה. המוזיאון עצמו היה מהפנט אנשים שמעריכים אומנות יותר ממני אבל אני גם נהנתי ממנו ממש, בעיקר מהאיזור של ימי הביניים וכל כלי המלחמה שהציגו, וגם מהכלי נגינה. הדבר שהכי הרשים אותי במוזיאון היה הדיוק של הפסלים בכל מה שנוגע לגוף האדם - השרירים, העצמות, הכל כל כך מדוייק וזה היה לפני איזה אלף שנה. אין מילים. משם חזרתי לדירה ונפגשתי עם פאיים והוא הפגיש אותי עם שאר המשפחה וישבנו לאכול במסעדה יהודית נחמדה ממש על יד האולם של המופע של הארי פוטר שנלך לראות אחרי. אחרי הארוחה התקדמנו לכיוון האולם והתחלתי ממש להתרגש. רק לפני יומיים הייתי בטוח שהולכים לראות את המופע wicked שאמור להיות חמוד, אבל ברגע שהבנתי שיש מופע של הארי פוטר, ועוד אחד שלא יצא לקולנוע ולא קראתי את הספר שלו התלהבתי ממש. קשה לי למצוא מילים לתאר את החוויה שההצגה סיפקה לי. אני יכול רק להגיד שאלו היו אולי ה3 שעות של תרבות הכי מרהיבות שראיתי מימיי. החל מהאפקטים החזותיים המדהימים, לקסמים שעשו על הבמה והאש והריחוף. הכל היה פשוט ברמה הכי גבוהה שיש לעולם להציע. הייתי מהופנט כמו ילד ולא יכולתי להוריד את העיניים לרגע מהשחקנים. כשחזרתי חזרה לדירה של קאם נפרדתי מטנדיס ועליתי על המטרו חזרה. שלחתי לפני כמה שעות אליי הודעה וגם התקשרתי אליו והוא לא ענה, אז הנחתי שהוא לא בדירה. בכל זאת דפקתי בדלת לפני שנכנסתי עם המפתח ולא הייתה תשובה. כשנכנסתי לדירה הדלקתי את האור, הגעתי לחדר שלו וראיתי אותו עם תחתונים בלבד שוכב גמור על המיטה. החל מאותו ועד משהו כמה שעה אחרי נכנסתי להתקף צחוק שלא הצלחתי להפסיק אותו תמורת שום הון שבעולם, כי ברגע שהוא ראה אותי הוא כל כך נבהל שהיה שנייה מלעלות מהמיטה תוך כדי צרחות ohh shit!! שמאפיינות יותר ילדה בת 3 מאשר גבר ששוקל איזה 100 קילו, כל זה עם תחתונים כמובן. בשלב כל שהוא הוא התחיל לצעוק כל כך חזק שאני חושב שהוא הבהיל את עצמו. אני פשוט עמדתי שם והייתי בשוק מהאירוע ולא כל כך ידעתי מה לעשות כי אחרי הכל היה טיפה לא נעים להיכנס למישהו הביתה ולהבהיל אותו ככה, בטח בתור אורח. אבל מצד שני לראות אותו צורח ונבהל בצורה הזאת זאת סצינה שלא תצא לי מהראש עוד הרבה זמן (תוך כדי כתיבה כרגע אני נחנק מצחוק בגלל שהוא עדיין ישן ולא נעים להעיר אותו שוב)
בכל מקרה, יש מצב שמחר נלך ביחד לאימון בוקר של משקולות ואני קצת מפחד כי אני מרגיש שהוא רוצה לנקום בי בבוקר ולהעיר אותי בצורה לא הכי סימפטית. נחיה ונראה.
יום שמיני
אז הפחד שלי שקאם יעיר אותי עם מסכה של זומבי או משהו התבדה והיתה לי אחלה של שינה סך הכל. כנראה ככה זה שהוא מגיע לגיל כזה מבוגר, מפסיקים לזכור דברים. יוצא לי לצחוק הרבה על הגיל והמשקל שלו וזה כזה כיף שהוא פשוט זורם עם זה ולא נעלב משטויות.
הוא לקח אותי בבוקר למאפייה נחמדה ולקחתי שם מקלות גבינה שהיו נראים סבירים לחלוטין אבל היו בטעם מפתיע מאוד לטובה. אנחנו רבים הרבה על מי משלם על מי יהיה קטע מצחיק שהוא בא לשלם ואני ניסיתי להזיז אותו בכוח כדי לשלם בעצמי ולא הצלחתי להזיז את הקציצה הזה אפילו סנטימטר, סליחה, אינץ׳. אבל קניתי לו קפה אחר כך. משם התפצלנו ואני נסעתי לכיוון הקצה הצפוני של הסנטרל פארק בנקודה הראשונה שלי להיום - המסעדה של טום, המוכרת יותר בשם ׳המקום שבו צולמו המעברונים בסיינפלד׳. האמת שהתרגשתי ברמה קיצונית כשראיתי את השלט מרחוק. התקשרתי ישר למשפחה והיה מצחיק לראות את ההבדל בתגובות בין אוהד ואמא לבין אילה שלא ראתה מעולם פרק. אז עשיתי שם לא מעט תמונות והיה מקסים ממש. יצא שפשוט בהיתי בשלט במשך איזה רבע שעה. אם לא היו עוברים מולי גברים בחולצת בטן וליפסטיק אני הייתי נחשב המוזר. בכל מקרה משם הלכתי לכיוון של סנטר פארק ובאמצע שלו, אחרי כמה זמן שספגתי את כל הטבע הקסום הזה באמצע העיר הכי רועשת ופעילה שיצא לי לראות פשוט אמרתי לעצמי שזה גן עדן עלי אדמות. הייתי רואה את עצמי גר בעיר הזאת בעולם אחר. נהנתי ללכת לאיבוד בתוך הפארק ומכל מה שהיה לו להציע עד שהבנתי שאני צריך להתחיל להזדרז כדי להספיק הכל היום. אז המשכתי למוזיאון הטבע וראיתי שם המון דינוזאורים, חיות מיוחדות ותרבויות של עמים. כמובן שהתעכבתי על החלק היהודי ולמדתי עוד קצת על ההיסטוריה שלנו. בשלב הזה כבר הייתי רעב וחיפשתי פיצרייה טובה, ורגע לפני שהגעתי אליה ראיתי מסעדה ים תיכונית עם תפריט שמזכיר את הבית. אז כמובן שנכנסתי והזמנתי לי מנת פלאפל טעימה. עד הדרך פגשתי כמה ישראלים ודיברתי עם הבעלים שאיך לא, יהודי כשר ודובר עברית. היה קטע מצחיק במסעדה בו המלצרית כל פעם שאלה אותי שאלה מיותרת אחרת תמיד בזמן שאני לועס. אני חושב שהיא פשוט חיכתה לרגע שבו אכניס משהו לפה לפני שהיא שואלת אותי אם אני רוצה עוד מים. בכל מקרה, משם בהמלצת קאם נכנסתי למגדל טראמפ ועשיתי כמה תמונות שמאוחר יותר גרמתי לדיאנה לחשוב שצולמו בבית הלבן. נפגשתי עם טנדיס ופאם בתחנת אוטובוס ועליתי איתם בדרך לניו יורק. היה פשוט מקסים לראות זוג נשוי נהנה כל כך אחד מהחברה של השנייה והם ישבו ודיברו ביחד כל הנסיעה הביתה חזרה מהעבודות שלהם כמו ילדים שחוזרים מבית הספר. הגענו לדירה וגואל ויפה הצטרפו לארוחת ערב, ביחד עם הזוג הטרי מהאייר ומולי. אני הכנתי סלט עשיר והתיישבנו לאכול. דיברתי הרבה עם כולם והביאו לי טיפים לקראת מחר, הזמן פה טס ואני לא שם לב שנותרו לי רק עוד יום וחצי בניו יורק.
אחרי שכולם הלכו ישבתי עם פאם והוא עזר לי שוב להרכיב תוכנית למחר. אין עליו, תמיד שמח לעזור, אני מאוד אוהב את התכונה הזאת. השעה עכשיו מאוחרת מידי ביחס לשעון המעורר שיש לי למחר אז עד אז.
יום תשיעי
טוב, אין שום ספק שזה הולך להיות הכי מעניין בטיול שלי, ולא מהסיבות הנכונות לצערי. אבל צריך להתחיל מההתחלה. אז קמתי בבוקר מוקדם בשביל להספיק לעלות על האוטובוס לניו יורק עם טנדיס. הגענו ביחד לניו יורק ונכנסנו למאפייה, אני קניתי עוגיית שוקולד וטנדיס קנתה מאפים לכבוד מישהו בעבודה שלה שמביא את הילדים שלו. התחלתי את היום הארוך שמצפה לי במרכז רוקלפר, הכוונתי לעלות לתצפית שלו אבל ברגע שראיתי את המחיר ואת הזמן שאני צריך לחכות בשביל לעלות פשוט וויתרתי. אין יותר מידי מה לעשות במרכז חוץ מזה אז פשוט התיישבתי באיזה איזור ישיבה והתקשרתי למשפחה. אנחנו בדיוק בתקופה של מעבר דירה אז יש הרבה טלפונים שאני צריך לעשות בשביל לוודא שהחדר שלי יוצא כמו שצריך ואני מסכים לכל מיני שינויים שהם רוצים לעשות. דיברתי עם לולי לגבי החדרים והחלטנו להחליף ככה שהיא תהיה למעלה ואני למטה. מבאס אותי שאני לא יכול להיות שם לעזור להם במעבר. כולם היו מאוד לחוצים מזה ואני דווקא נורא התרגשתי - אני אוהב שינויים. בכל מקרה משם המשכתי ספרייה העירונית של ניו יורק. מבנה מרשים עם כמות עצומה של ספרים ופינות ישיבה. נהנתי להסתובב באיזור וחיפשתי גם ספר על ישראל כי עניין אותי לדעת מה רשום שם לגבי האטרקציות המובילות במדינה. באופן לא מפתיע זה היה ירושלים ותל אביב. בדרכי לשיט זשהזמנצי ערב לפני עצרתי בזארה. הבעיה הייתה שהחנות נפתחת רק בשעה 10 והיה רבע שעה לפני 10. ראיתי איזה בחורה מנסה להיכנס, וישר אחד העובדים אמר לי שאין כניסה לפני 10. אני מאוד אוהב כמה הכל פה מתוקתק ואין עיגולי פינות כמו שיש בארץ. הכל פה רץ כמו שעון ואני חולה על זה. משם מיהרתי לשייט והגעתי בדיוק בזמן. עשינו סיבוב עד לפסל החירות, משם עד לגשר וויליאמסבורג וחזרנו חזרה. טנדיס אמרה לי בבוקר לשים קרם הגנה ודי צחקתי עליה. כשהיא ראתה אותי בערב שרוף מהשמש היא רצתה להרביץ לי.
תוך כדי שראיתי את מגדל המסחר העולמי שהחליף את התאומים, תהיתי לעצמי מה הגובה שלו והופתעתי מאוד לגלות שהוא גבוה בכמעט פי שניים מעזריאלי. ואני לא חושב שזה אפילו הכי גבוה בניו יורק. אחרי השייט הלכתי למסעדה נחמדה בשם frying pan שנמצאת על הנמל, ולמרות שהיה שם נחמד מאוד, שאם עדיין צחק עליי שאני מקבל עצות למסעדות מאנשים שלא גרים שם כבר 15 שנה. לאחר מכן המשכתי לhigh line שזה מתחם יפייפה שנפתח לפני לא המון זמן שאחר שהתגלה בתור אטרקציה אחרי שהיה נטוש במשך שנים כחלב ממסילת רכבת שיצאה משימוש.ההליכה הייתה מרגיעה מאוד והמזג אוויר רק הוסיף לאווירה. הגעתי עד לשוק צ׳לסי המקסים שם קניתי גלידה שלא כל כך עמדה בציפיות ומכנס ארוך במחיר מצויין. המתחם הזה הרגיש מאוד בוטיקי והיו המון חנויות מעצבים באיזור. סך הכל אהבתי ממש. בשעה טובה הגעתי משם לחנות של הארי פוטר התכוננתי ללכת אליה כבר שבוע בערך. היה קסום לגמרי שם ויצא שאפילו קניתי חולצה של האפלפף ( רציתי גריפינדור, אבל אני לא לובש אדום 🙃) וראיתי בדיוק את אותו השרביט שקניתי ביפן. הגעתי משם לדירה של קאם, התקלחתי, והתארגנו לצאת למסעדה כל הבני דודים. הגענו ונפגשתי עם מאהייר ואשתו הטרייה וגם עם נזנין, שהיא הבת של אחות של יפה. היה רועש ברמה קיצונית אז אחרי כמה דקות עברנו למתחם החיצוני של הבר והזמנו אוכל ושתייה. עד פה הכל רגיל. אבל מה חשבתי לעצמי, שאחרי התקיפה האיראנית בזמן שהייתי בטוקיו, והפוגרום באמסטרדם, לא תחכה לי עוד הפתעה נעימה? גיליתי תוך כדי הארוחה שתקפנו באיראן וחיסלנו להם מתקני גרעין ועוד כמה אנשים בכירים. עוד יום במשרד. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני לא מאמין שלא הבאתי איתי את הלפטופ כדי שאוכל לעבוד מפה כי אין שום סיכוי בעולם שאני הולך לחזור בתאריך המקורי עוד כמה ימים. אחרי זה התחלתי להתקשר לכל מי שיכל לענות כדי להבין מה קורה בארץ. הבנתי שהיו אזעקות באמצע הלילה אבל רק בשביל להזהיר ממה שעתיד לבוא. דיברתי עם אילה שאמרה לי שההורים אפילו לא קמו באזעקה וזה לא בדיוק הרגיע אותי. זה לא עוד טיל חות׳י או לבנוני. הולכת להתחיל בקרוב מאוד מלחמה עם איראן וצריך להתנהג בהתאם. מבאס אותי ששוב אני רחוק מהמשפחה בתקופה הזאת. אני יודע שעומדת להתחיל מלחמה לא פשוטה ויש ימים לא קלים לפנינו, אבל ידעתי שמתישהו יגיע העת לפגוע בראש התמנון וכנראה שהזמן הזה הגיע. מאותו רגע לא הייתי מחובר יותר מידי לשיחות שהבני דודים ניהלו כי הייתי מרוכז בלקבל עדכונים ולהבין מה קורה. בוא נגיד שזה נראה רציני מאוד. נפרדנו לבסוף לשלום, ואספתי מהדירה של קאם את כל הדברים שלי לאוטו של טנדיס חזרה לג׳רזי. אני טס מחר לטורונטו לראות את מפני הניאגרה והמשפחה שלי כנראה תשב בממד. אין לי מה לעשות יותר מידי לצערי. סיימתי מקודם לארוז את המזוודה לקראת הטיסה וזה נהיה הרגל לצערי ללכת לישון ב1 ולקום ב6. לקראת השינה אני מברך את עם היהודי וצבא הגנה לישראל שיצליחו במשימתם להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו. שה׳ יברך את החיילים שלנו בכל אשר ילכו. מי יתן והם יחזרו בשלום לביתם. אמן.
יום עשירי
קמתי בבוקר וישר בדקתי את החדשות לראות מה פספסתי במהלך הלילה. נראה שהעניינים מתחילים להתחמם ושאיראן מתחילה לתקוף בתדירות ועצימות גבוה. הטרוריסטים האלה תקפו איזורי מגורים וגרמו למוות של 3 אזרחים. לא קל להיות רחוק מהארץ כשהמדינה במצב כזה. פתאום חשבתי לעצמי כמה מצחיק שהעם הישראלי חרד לא להיות בארץ בזמן מלחמה ולא להפך. חזרה לטיול. קמנו מוקדם בבוקר (מה חדש) ותפסנו מונית לשדה תעופה. ישנתי כל כך עמוק במהלך הטיסה לאחר הכמה ימים שהיו לי ללא יותר מידי שעות שינה. אולי שווה שאני אתחיל להרגיע בעצימות בהתחשב בזה שהשדה תעופה בארץ סגור ואין שום סיכוי בעולם שאני חוזר בתאריך המקורי. כשהתעוררתי הבטתי לאחור והיה מצחיק לשים לב כמה קטן המטוס, ממש בגודל של אוטובוס עם 2 שורות של שני מושבים.
הגענו לטורונטו וכבר מהנחיתה ראיתי כמה העיר הזה יפה. המון עצים ובניינים גבוהים. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה בקנדה, היא מעולם לא הייתה שאיפה שלי. אבל אם אני כבר פה אין שום סיבה בעולם לא לראות את הפלא הזה.
הגענו למלון והוא היה הרבה יותר ממש שציפיתי. ממש ברמה של סרטים קלאסיים, עם פסנתר, בר ושירותי חנייה. התמקמנו במלון ויצאנו למגדל הCN. מדובר במגדל גבוה מאוד (אני נזהר לא להשתמש במילה עצום, כי אחרי שעליתי על הskytree בטוקיו המילה הזאת שמורה רק אליו). הייתה חוויה להיות בגובה הזה ולראות את העיר המהממת הזאת מלמעלה. היה גם מצחיק לראות את פאם מפחד לעבור מעל הרצפה השקופה ממנה רואים את התחתית. אני וליילה הלכנו עליה והיא פתאום החליטה לקפוץ וגרמה ממש לרעידה קטנה ברצפה. היה קשה לשמור את הצחוק כשבחור בגובה 1.90 שנראה כמו חוטב עצים קנדי בורח משם כמו ילדה קטנה. אחרי זה הלכנו לאקווריום וראינו המון דגים. היה שם חלק מהפנט שאנחנו אמורים בתוך צינור וכל הכרישים שוחים לצידנו ומעלינו. בצהריים הלכנו למסעדה איטלקית והיה קשה להתרכז עם כל ההתראות על פגיעות איראניות בארץ. אין מה לעשות, זאת מלחמה על הקיום שלנו וכמו בכל מלחמה יש אבידות. היה קשה לשמוע על פגיעה בבית קרוב מאוד לשכונה שלי. לא קל כל כך להתרכז ולהנות בטיול כשיש את המחשבה הזאת בראש כל הזמן, וגם כשהיא נעלמת לכמה רגעים ההתראות של פיקוד העורף בטלפון דואגות להזכיר לי את המציאות. לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב. או בדרך למפלי הניאגרה אם להיות מדוייק. בערב הלכנו לבית חב״ד ואני בהחלט שכחתי מזה כשארזתי לפה. אז לבוש במכנס טרנינג וג׳קט של north face הגענו למתחם. זה טוב בשבילי להתנתק לכמה שעות מהטלגרם. פגשנו שם כמה יהודים ואת משפחת הרב שאירחה אותנו. יש הרבה התראות של משרד החוץ על תוכניות שרוצים להוציא לפועל כנגד יהודים בעולם כרגע, אז גם בזמן הארוחה לא הייתי רגוע לגמרי. אבל סך הכל היה מקסים וטעים. כבר מאתמול התחלתי לדבר עם מנהלים בסייברארק כדי שיסדרו לי מחשב לעבוד ממנו כי אני לא אחזור בזמן הקרוב, והאמת, שמתאים לי לעבוד מפה קצת. היה מצחיק לשלוח הודעה ׳התגעגעתם אליי?׳ בקבוצה שפתחנו שנה שעברה אחרי בלוגרים באמסטרדם. תכננתי לנסוע לבוסטון לקחת משם מחשב עבודה למרות שכשהייתי בטוקיו והטיסה שלי נדחתה הם לא הסכימו שאקח משם לפטופ. אבל אני לא מתכוון לבזבז את כל הימי חופש שלי (אולי אפילו להיכנס למינוס) כשאני יכול לעבוד בבקרים ולטייל בערבים ובסופ״שים. ואז פתאום ראיתי שיש לנו סניף בטורונטו! פאקינג 4 דקות הליכה מהמלון. אני לא מאמין ששמתי לב לזה רק עכשיו כשמתחיל הסופש ואני חוזר לניו יורק לפני יום העבודה הבא שלהם. שלחתי להם הודעה בקבוצה אם אני יכול בכל זאת לאסוף משם מחשב כי זה יחסוך לי נסיעה ארוכה. נראה מה הם יגידו מחר. הגענו למלון ושמתי שעון מעורר לשעה 6 כדי שנספיק לאכול ולצאת בזמן לסיור מחר.
יום אחד עשר
קמתי בבוקר לרטט השעון שלי בשעה 6, התארגנתי, התחלתי להתלבש ואז לא יכולתי שלא לפתוח את הטלפון ולבדוק מה היה בארץ במהלך הלילה. ואז ראיתי הודעה מפאם שהוא טעה בשעה של ההזמנה למפלים ואני יכול לחזור לישון עד 8 וחצי. העפתי את הטלפון לצד וחזרתי לישון.
קמתי אחרי שעתיים וחצי הרבה יותר ערני והתפצלתי מהשאר כדי לבדוק אם המשרדים של סייברארק. הלכתי בדיוק 4 דקות והגעתי לבניין בכתובת שרשומה באתר. מסיבה שעדיין לא הצלחתי להבין המזכירות של הבניין אמרה שאין חברה כזאת בבניין. ביקשתי לעלות לקומה 27 שבה אנחנו אמורים להיות אבל לא הרשו לי. נראה שאני הולך לעשות טיול לבוסטון לסניף הראשי שלנו ולהשיג משם לפטופ. אני מקווה רק שיאשרו לי לעבוד מרחוק ולא יעשו בעיות. אחרי הארוחת בוקר הקצרה יצאנו למפלים. אני חייב להודות שכשראיתי אותם מהאוטו לא התרשמתי יותר מידי. ציפיתי למשהו הרבה יותר מרשים וגבוה, אבל יכול להיות שהציפיות שלי היו גבוהות מידי. התחלנו את הסיור שלנו בתוך הסירה והרגיש חלק מהזמן שאנחנו בתוך סופה מרוב הרוח והטיפות שניתזו עלינו בעוצמה. נהנתי מאוד מהחוויה הזאת, להרגיש בכזאת עוצמה את הטבע גרם לי להרגיש חי. אחרי השייט עשינו סיור רגלי מתחת למפלים והייתה מערה אחת, פתוחה בקצה שלה, שהשקיפה אל תוך המפל. זה היה מחזה מרהיב. תוך כדי התעדכנתי בחדשות והתעניינתי בשם שנבחר למבצע באירן - ״עם כלביא״ וקראתי על הסיפור שמאחוריו.
הגענו לאוטו והתכוננו לצאת לכיוון המלון עד שפאם ניסה להתניע את האוטו והוא פשוט לא הניע, נראה שהמצבר נגמר ואנחנו צריכים מישהו שיעזור לנו להתניע. ברגעים כאלה אני מעריך את הישראלים כי לא היה פעם אחת שהבן אדם הראשון שביקשתי ממנו עזרה לא עזר לי ישר ובחיוך. ופה… חבורה של צבועים שתמיד יחייכו אלייך ויהיו מנומסים, אבל ברגע שהם צריכים לעשות משהו שידרוש מהם מאמץ כלשהו, אתה יכול למות מבחינתם. זאת לא ביקורת נגד קנדיים, אני לא חושב שהיה אחד שביקשתי ממנו שהיה קנדי כי כולם תיירים, אבל אף לא אחד (וביקשתי מהרבה) רצה לעזור - כולם סירבו בנימוס כמובן. שחורים, לבנים ואסייתים - כולם כאחד לא הסכימו אפילו לבדוק אם יש להם כבלים להתנעה. אחרי משהו כמו חצי שעה פאם מצא מישהו שהואיל בטובו לעזור לנו להתניע. בזמנים כאלה אני מעריך את החברה הישראלית הרבה יותר.
קצת קשה לי להמשיך את הסיפור דרך היום. עבר עליי יותר מידי מהבחינה הריגשית אחרי כל התקיפות של איראן. יש אזרחי הרוגים ופגיעות ישירות בבתים של אזרחים. טנדיס המקסימה מביאה לי אוכל לחדר ואני לא במצב רוח יותר מידי לשום דבר. אני לא חושב שאצליח למצוא טיסה בזמן הקרוב לישראל בעיקר כי אני לא רואה את המרחב האווירי שלנו חוזר להיות פתוח. כבר דיברתי בבוקר עם החברת תעופה שלי והם מודעים לסיטואציה אבל אין להם מה לעשות בינתיים. שה׳ ישמור על המשפחה שלי ועל עם ישראל.
יום שניים עשר
קמתי בבוקר בפעם הראשונה ללא שעון מעורר, החלטתי אמש שמגיע לי היום לקום מתי שהגוף מרגיש שהוא צריך לקום. אז באיזור 8 וחצי התעוררתי בלי תוכנית שבדרך כלל הייתי מארגן ערב לפני. בדקתי את החדשות ודיברתי עם טנדיס. אני יודע ומעריך כמה שהם דואגים לי אז אני משתדל להיות במצב רוח טוב יותר רוב הזמן. גם המשפחה אומרת לי לא לדאוג ולהנות מהזמן שלי פה. עכשיו שהם גם התחילו להישמע להנחיות יציאה מהמקלט אני יותר רגוע. אז אני ופאם דיברנו וקבענו שנלך ל chine town ולרחוב אמנים יפה בשם Distillery District. עצרנו בחנות בייגלים ולקחתי את הסוג האהוב עליי - עם גבינה וסומסום. בחיים לא חשבתי שיהיה לי סוג בייגל אהוב אבל קאם ממש הכניס אותי לעניינים. האמת לא היה משהו מיוחד מידי בchina town אז המשכנו למקום השני. הוא כבר היה הרבה יותר נעים לעין והכיל הרבה חנויות בוטיק קטנות. תוך כדי היום טנדיס אמרה לי על תסביך שיש לה עם דוד שלה שגר בטהרן ויש לו מטפלת שהחליטה לעזוב כדי לברוח מטהרן בגלל התקיפות. שמחתי מאוד לשמוע שכבר אחרי משהו כמו שעה היא עשתה פרסה וחזרה אליו כי המצפון שלה לא איפשר לה להשאיר אותו לבד. אני מקבל הרבה התראות על אזעקות בראשון ובקשר קבוע עם המשפחה. במקביל אנחנו מתכננים את החדרים לקראת המעבר לבית החדש בעוד שבועיים ופתאום נפל לי האסימון שהייתי כבר בפעם האחרונה בבית שלנו באושה. קצת עצוב לחשוב על זה. דיברתי עם החברת תעופה שוב היום והם הזיזו לי את הטיסה למועד הקרוב ביותר האפשרי, 12 ביולי, בו החברת תעופה שאמורה לקחת אותי מאתונה לארץ מתכננת לחזור. הסיכוי שזה יקרה שווה לסיכוי של קאם לצאת ממנהטן. דיברתי גם עם העבודה ואני מתחיל להיות קצת יותר אופטימי מההודעות שאני מקבל לזה שלא תהיה בעיה שאוכל לקחת מחשב מהסניף שלנו בבוסטון ואולי אפילו ישלחו אותו אליי.
נחתנו חזרה בניו ג׳רזי והפקידה הזהירה אותי שלא לחצות את ה90 יום המותרים לי בויזה, ואם אני רואה שאני מתקרב אליהם אני צריך ליצור קשר עם הרשויות ולהודיע להם על כך. תחילה אמרתי לעצמי שאני לא רואה תרחיש שאני לא בארץ תוך 3 חודשים אבל במחשבה שנייה אי אפשר באמת לדעת. נסענו מהשדה ישר לבית של גואל ויפה ודיברתי איתם קצת על המצב. הם סיפרו לי על ההיסטוריה של איראן ועל המהפכה בשנות ה70. תוך כדי השיחה קיבלתי שוב התראה על אזעקות בארץ, שבהמשך יתגלו כקטלניות - 5 נרצחו בפתח תקווה ועוד לא מעט פצועים. זאת המציאות שבלתי אפשר להתרגל אליה שתלווה אותי בתקופה הקרובה, והכל בזמן שאני נופש בארצות הברית. התחלתי לחשוב על להפסיק לכתוב את היומן הזה כי הוא כבר כמה ימים לא משרת את המטרה שיועדה לו. אבל הבנתי שזה לא נכון, והמטרה שלו היא לתעד את מה שאני מרגיש, פשוט לא חשבתי שזה מה שאני אתעד. הבטחתי לעצמי שיבוא יום ובו אוציא ספר עם כל הטיולים שלי, עם תמונות והכל. ואני אזכר בכל מה שהרגשתי, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה. מה שכן אני מקווה שבטיול הבא שאתעד לא יהיה אזכורים של מתקפה איראנית או פוגרום מכל סוג שהוא. מה שבטוח את הלפטופ אני לוקח איתי.
יום שלושה עשר
שעון מעורר ב6:30 בנוהל. האמת, כשקמתי התחילו לי מחשבות למה לעזאזל קמתי עכשיו? יש לי פה עוד חודש ואין שום סיבה למהר. אבל קבעתי כבר אתמול עם טנדיס שנלך ביחד לחדר כושר והאמת שאני צריך את זה למה אני מתחיל להתעגל. הלכתי לאימון, היא הלכה לשחות ולא הספקתי יותר מידי אבל זה גם משהו. כשחזרתי נשארתי לבד בבית ותכננתי את המשך היום שלי. פעם ראשונה שאין לי שום תוכנית פרט לערב בה אפגש עם ג׳קסון (חבר מתגלית שגילה שאני בניו יורק מסטורי שהעלתי). אז התחלתי לתכנן מה אני אעשה בין לבין ולא היו לי יותר מידי רעיונות וגם ככה המזג אוויר לא משהו, אז פשוט החלטתי לשים מזוודה אחת אצל קאם ככה שאוכל לשהות אצל שניהם, ולצאת לסיבוב בעיר כשהיעד הוא לחזור לספרייה ולקרוא קצת. בדרך לשם נתקלתי בכמה טיפוסים לא כל כך נעימים, אחד מהם התחיל לזרוק לי מילים בערבית וכמה דקות אחרי זה תחיל איזה בחור רוסי שנראה לא כמו העפרון הכי מחודד בקלמר לקלל אנשים כשאני ביניהם וכיוון אליי תנועה של אקדח לראש. ידעתי שזה יגיע בשלב כלשהו ואני לא מתרגש מזה בכלל. התעלמתי משניהם באלגנטיות ולא היו עניינים מיוחדים. הגעתי לספרייה קראתי קצת ספר שאני הבאתי ועוד ספר שלקחתי על מה לעשות בניו יורק כשתוך כדי התראה של פיקוד העורף שברה את השקט ששרר במתחם. זאת המציאות לצערי. לפחות אנחנו קורעים אותם. חזרתי בערב לדירה של קאם, דפקתי בדלת וכשלא היה מענה פתחתי את הדלת עם המפתח. אחרי פעם קודמת שהוא פשוט נבהל למוות כשהערתי אותו בטעות, הפעם נכנסתי ממש בשקט ווידאתי שהבית ריק לפני שאני מרעיש. נכנסתי למקלחת זריזה ויצאתי למסעדה שג׳קסון קבע לנו. היה ממש כיף לראות אותו שוב. עברו המון שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו וניכר שהוא השתנה ונראה הרבה יותר רציני עכשיו. פגשתי גם את חברה שלו שהייתה מקסימה ורצתה מאוד לפגוש אותי ולשמוע על החוויה שלי בתור ישראלי בתקופה הזאת. יצא שדיברנו הרבה והיה ממש כיף להתעדכן איתו על דברים ולדבר איתו על אקטואליה. אני מקווה לראות אותו שוב. חזרתי בערב לדירה של קאם שמארח אותי בצורה הכי נדיבה שיש (אני יודע שאתה קורא את זה ורציתי להגיד שוב תודה ושאני חולה עלייך 😘). הוא גם מבקש ממני לשלוח לו את היומן כל בוקר אם אני שוכח לשלוח לו אותו בערב שלפני וזה ממש כיף לי לדעת שלמרות שאני כותב את היומן הזה קודם כל בשבילי, הכתיבה שלי מוצאת חן מאוד בעיני אנשים אחרים. גם נזנין אהבה מאוד לקרוא את היומן שלי מאמסטרדם. בבוקר הספקתי לקרוא את המייל תגובה שלה ליומן ששלחתי לה והיא לא הפסיקה להחמיא לי במשך איזה 20 שורות. זה ממש חימם לי את הלב. מחר הלפטופ שלי מגיע בצהריים ואני אוכל להתחיל להתארגן עליו לקראת יום חמישי עוד 3 ימים שבו אני חוזר לעבוד. האמת, התגעגעתי למחשב. ומחשבה אחרונה לפני שאני זז לישון - איזה כיף שמחר אני מתעורר בלי שעון מעורר 😇
יום ארבעה עשר
אין כיף כמו לקום מתי שהגוף מחליט שהוא רוצה לקום ולא מתי שהשעון מעורר מחליט. הופתעתי לגלות שבזמן שישנתי קאם הספיק ללכת למכון כושר ולחזור ואני הייתי רדום כמו בול עץ. לא הכנתי תוכניות להיום וחוץ מכנס התרמה של יהודים שטנדיס הזמינה אותי ואם קטן בערב אין לי שום תוכנית להיום. התחלתי בכלל לחשוב מה הרעיון של היומן הזה אם בקרוב אני הולך להתחיל לעבוד וחצי מהיום שלי יהיה פשוט לשבת מול המחשב, אבל החלטתי שאני הולך לכתוב את היומן הזה עד הרגע בו אנחת בנתב״ג ובעזרת השם חמינאי יהיה כבר עמוק באדמה. סייברארק שלחו לי את הלפטופ והוא אמור להגיע היום לפני שעה 12 בצהריים אז אמרתי שעדיף שאשאר בדירה עד שהוא יגיע. קאם לעומת זאת גירש אותי בנחמדות קצת לפני כשהוא ראה שאני שקוע בחדשות על מה שקורה בארץ והציע לי (בלי להשאיר יותר מידי ברירות) לצאת החוצה לסיבוב והציע לי לבקר בכמה בתי קפה שאפשר יהיה לעבוד בהם בהמשך. על הדרך השמנמן הזה ביקש שאביא לו קרואסון גויאבה. מהדברים שאי אפשר לדעת שקיימים כשאתה שוקל פחות מ100 קילו. אז עשיתי סיבוב ולקחתי את הספר שלי שלאט לאט מתגלה כמאוד טוב (מסע אל החיים, גיון מוסו) וממש שקעתי אליו, באחד מבתי הקפה שאני מאמין שאחזור אליהם בהמשך עם הלפטופ. חזרתי לדירה אחרי שהוא הציע לי טרייד של מחשב תמורת הקרואסון. האמת, התרגשתי לקבל אותו וישר ישבתי כמה שעות להתעדכן במיילים ולהכין אותו לעבודה ביום חמישי. אחרי כמה זמן הוא גירש אותי שוב כי יש לו פגישות חשובות שהוא צריך שקט בשבילהם אז יצאתי לסיבוב נוסף עם הספר ופשוט התיישבתי בפארק union square שנמצא מטר מהדירה שלו, ושקעתי כל כך עמוק בספר שאפילו כשהתחיל לרדת גשם, נשענתי קדימה כדי לכסות את הדפים רק לא להפסיק לקרוא. אני כל כך אוהב לשקוע בספר טוב, וזה רק מראה לי כמה אני לא צריך להתאמץ בשביל לקרוא ספר ופשוט להפסיק לקרוא אותו אם הוא לא מסקרן אותי מספיק. אחרי משהו כמה שעה חזרתי והתחלתי לחשוב איך אני משיג ספר נוסף (בעברית) כשאסיים את זה. ישבתי עם קאם אחרי ששנינו סיימנו את היום בגדול וראינו קצת טלויזיה עד שהיינו צריכים לצאת בערב לאירוע של טנדיס. היא ביקשה שנתלבש יפה אבל לא ציפיתי לראות כל כך הרבה אנשים בחליפות בכנס הזה. קאם הסביר לי שהכותרת של האירוע הוא תמיכה ותרומה לישראל אבל הסיבה האמיתית שכולם פה היא בשביל לייצר קשרים. אני כל כך שמח שאני לא חלק מהעולם הזה. כל כך לא מושך אותי לשבת בחליפה עם מלא אנשים מפונפנים ולייצר קשרים. תן לי לשים חולצה של מכבי ולצעוק כמו משוגע בבלומפילד כל יום. מה שכן יש פה אוכל אמאלה. ואין 20% טיפ!!
יצאנו מהכנס אחרי משהו כמו שעתיים ושנינו היינו במצב רוח לעשות משהו, הדבר הקל היה ללכת לאיזה בר ולשבת שם אבל אמרתי לו שאנחנו בפאקינג ניו יורק וחייבים לעשות משהו שונה. באותו רגע בדיוק מגרש אימון של גולף נגלה לעינינו. אז ברור שנכנסנו ואני אוהב שהוא גם תחרותי כמוני. טוב לא כמוני-כמוני אבל הוא מהר מאוד נענה לאתגר. הוא שאל אותי מאיפה הביטחון שאני הולך לנצח אותו בלי שהחזקתי מחבט גולף מימיי. אמרתי לו שבכל ספורט שכולל כדורים אני אסתדר. באנגלית זה נשמע קצת יותר גס אז הייתי צריך לספוג כמה ירידות שבסופן החזרתי I’m gonna kick your ass. האמת שזה התחיל ממש טוב והיו לי כמה חבטות מוצלחות אבל משם אני התחלתי לזייף והוא להשתפר. סך הכל היה ממש נחמד למרות שאני דפקתי את הכתף באחת החבטות והוא פשוט כואב לו חלקים בגוף (בכל זאת בן 60 עוד מעט..). רמיתי ממש לקחת את אחד הכדורים הביתה כמזכרת ואמרתי לו שאני אשאל בקבלה אם זה בסדר. הוא הסתכל עליי והצביע על מיליון הכדורים שיש להם שם ואמר לי פשוט תכניס את זה לכיס. הוא מסתבר לקח גם אחד. הגענו הביתה אחרי ערב מהנה ואני חולה על זה ששנינו ראינו את אותם סדרות ככה שחיקויים שאחד עושה בשני ישר קולט וצוחק. הוא מגרש אותי מחר בבוקר ב9 והכנתי לעצמי לו״ז גמיש של ריצה בצד השני של ניו יורק שעוד לא הייתי בו, ואחרי זה לשכור אופניים בסנטרל פארק ביחד עם הספר שלי. ואני מחפש גם קבוצות כדורגל שאני יכול להצטרף אליהן. אני אצטרך לקנות נעליים בשביל זה. בכל מקרה מקווה שהכתף לא תעשה בעיות מחר בבוקר. אוח אני מתחיל להישמע כמו קאם.
יום חמישה עשר
היום התחיל בחשש שהתממש לצערי, המתיחה שחטפתי אתמול בגולף בכתף תיקח כמה ימים עד להחלמה מלאה. בינתיים אני שם קרח ואיזה קרם שקאם הביא לי. מבאס 😕. זה קצת (טוב יותר נכון הרבה) שינה לי את התוכניות להיום. תכננתי לרוץ ולרכב על אופניים אבל אני למוד ניסיון שעדיף לנוח בימים הקרובים ולא לעשות פעילות מאומצת. אז החלטתי שאני מקדים את סיום החופשה שלי ומתחיל לעבוד כבר מהיום. לקחתי את המחשב ויצאתי לבר חדש שיש לו מקום לשבת עם לפטופ. היה ממש נחמד, השלמתי פערים, קראתי אימיילים ועניתי לצ׳אטים שהיו פתוחים כבר שבועיים ללא מענה. אני מתכנן טיול לבוסטון ואני מבין לאט לאט שאני לא צריך לבזבז את הזמן והעובדה שאני פה יותר ממה שתכננתי לא צריכה לתת לי את הפריבילגיה לנוח על זרי הדפנה. אבל מצד שני גם לא להיות באותו לחץ להספיק שהייתי לפני. אני אשב בסופ״ש הקרוב להתחיל לתכנן את התקופה הקרובה. סיימתי לעבוד וחזרתי לדירה של קאם. הוא מסתבר מכין כל יום את אותה ארוחת צהריים שכוללת הרבה ירקות מבושלים, ביצים ונקניקיית עוף חתוכה. אני לא בעד לאכול את אותה הארוחה כל יום, אבל הוא הביא טיעון נכון שזה בריא ולא כבד מידי ככה שהוא לא עייף אחרי זה. יש לי עוד בדיל זקנים להכניס פה אבל אני אתן לו הנחה כי בינתיים אני זה עם הכאבי כתפיים. הוא הציע לי צלחת ואמרתי לו ״יודע מה, אני נותן לזה צאנס״. היה באמת גועל נפש אבל הייתי גאה בעצמי שניסיתי. החלטתי ללכת בזמן שנותר לי לגנים הבוטניים בברונקס, אבל הייתי רעב ככה שהחלטתי ללכת למסעדה ישראלית ולדפוק את השאוורמה שהזכירה לי ולו במעט את הטעם של אחד המאכלים האהובים עליי. היה נחמד אבל לא קרוב לטעם של הארץ. משם לקחתי רכבת לגן הבוטני ושילמתי כמו ילד טוב 35 דולר בכניסה. האמת, החוויה שם התחילה רע מאוד - לא ציפיתי לגל החום שפתאום הגיע, לכמות יתושים שרודפים אחריי לאיפה שאני לא הולך ובעיקר לחוסר העמידה בציפיות שהיו לי אחרי שראיתי את הגנים ביפן. היו לי את כל הסיבות בעולם להתבאס על המקום אבל אמרתי לעצמי יאללה הכל בסדר בוא נהנה אם כבר הגעתי לפה. אז שלפתי את הספר המצויין שלי בפינה מוצלת עם נוף יפה והתחלתי לקרוא. אחרי משהו כמו 40 דקות המשכתי בטיול ונגלתי לאיזור קטן אבל מהמם של גן שסוף סוף הזכיר את הנופים ביפן. ביציאה החלטתי לעשות כמה סיבובים והתבאסתי כשראיתי אוטובוס שעושה סיור במקום חולף לידי. אבל כמה בחירות אקראיות שהיו לי בדרך הובילו אותי בדיוק לנקודת ההתחלה של אותו אוטובוס, ובדיוק רגע לפני שהוא יצא. אז זכיתי לעוד חצי שעה מסביב לגן וראיתי איזורים שלא יצא לי לראות. היה ממש מקסים. אני יושב כרגע ברכבת ויושב מול אדם שאני חושב, אבל לא בטוח, מסוג זכר, לובש חולצת רשת ורודה, מכנס מיני קצר שלצערי לא משאיר יותר מידי מקום לדמיון, ונעלים שמגביהות אותו באיזה 10 סנטימטר. הוא מחזיק כלב קטן ושמנמן שכמובן מעוטר גם הוא בשמלה ורודה ואני אומר לעצמי שבדיוק כמו בקנדה, ארצות הברית חייבת איזה מלחמה טובה שתאפס אותם. הגעתי לדירה וקאם יוצא לחברה שלו ככה שיש לי את הדירה לעצמי עד מחר. הייתי די עייף אז פשוט נפלתי מול כמה סדרות וספר והלכתי לישון. אהה ואחרי שאוהדי שכבר שבוע אומר לי ליצור קשר עם בחור יהודי שהכרנו בסדנת שוריקנים ביפן שגר בניו יורק שלחתי לו הודעה היום. קבענו להיפגש שבוע הבא מתישהו. האמת שמתאים לי לצאת לאיזה בר בערבים, עוד לא ממש יצא לי לעשות את זה. אני מסתדר ממש טוב עם עצמי אבל בעייתי ללכת לבר לבד.
יום שישה עשר
קמתי בבוקר אחרי שאמש הייתה לי את הדירה של קאם לעצמי. התלבטתי אם לישון על הספה או על המיטה ולא היה נעים לי לשאול אז פשוט המשכתי לישון על הספה. אתמול סיימתי את הספר ואני צריך עכשיו למצוא אחד חדש. הוא נגמר במוות לא צפוי ומבאס ואני שונא שספר נגמר בצורה כל כך טרגית, אז הייתי צריך לראות קצת טלויזיה לפני שהלכתי לישון. שמתי לעצמי שעון ל7 וחצי בבוקר כי רציתי לעלות לפגישה ב8 ולהראות נוכחות, אבל כפתור הsnooze המקולל גרם לי להתעורר בפועל ובעצבים ב8 וחצי. היה לי כל כך הרבה מזל כי פתאום ראיתי שהקדימו בכל מקרה את הפגישה ל7 וחצי ככה שבכל מקרה לא הייתי מספיק לעלות. עבדתי קצת בבוקר, בעיקר על עניינים של FinOps וזה מתאים לי ממש כי זה עבודה שאפשר לעשות בקלות גם מרחוק ובלי שאף אחד תלוי בהתקדמות שלי, או אני בהם. ידעתי שאני אסיים לעבוד די מוקדם כי אני נפגש עם טנדיס והמשפחה וגם עם דודה שלה (אני חושב, פגשתי המון אנשים שהם איכשהו משפחה מאז החתונה והפסקתי לנסות להבין איך הם קשורים אליי) לסיבוב באי של פסל החירות ואחרי זה שיטוט בניו יורק. האמת, התאים לי ממש ללכת לאי ולא הרגיש לי מיותר לראות את פסל החירות שוב, בטח כשהפעם אני ממש מגיע קרוב אליו. עשינו את ההפלגה והגענו לאי. המדריכה הייתה ממש מקסימה אבל יש גבול לכמות האנגלית שאני יכול להכיל, והיא דיברה ממש מהר. בשלב כלשהו זה כבר הרגיש כמו סינית. למדתי הרבה על ההיסטוריה של פסל החירות וגם על ההיסטוריה של ארצות הברית בכלל, הרבה בזכות פאם שיש לו ידע נרחב מאוד בהמון תחומים. זה ממש כיף לדבר איתו על דברים כי הוא איש אשכולות. אחרי האי המשכנו לסיבובים בדרום העיר ובעיקר בוול סטריט. היה מצחיק לראות את טנדיס מנסה למצוא מקום שעוד לא הייתי בו כשאנחנו עוברים אחרי כל המקומות שסימנתי עליהם וי כבר בשבוע הראשון שלי בעיר, מהשור והבורסה עד לאנדרטה ולקניון הצמוד. הדבר היחיד שהיה חדש לי זה שיש לי אנדרטאות זהות ל9/11. טנדיס עזרה לי לקבוע למחר מסאג׳יסת שמגיע עד אליה ויתן לי טיפול לכתף ככה שרציתי לישון אצלה היום (וגם התגעגעתי לישון במיטה). אז עברתי דרך הדירה של קאם כדי לאסוף את המחשב שלי ושאר הדברים החשובים. אהה ובדרך פאם עזר לי למצוא קבוצת כדורגל שמשחקת קרוב לבית שלהם בימי ראשון ושלישי ואני מתרגש בצורה קיצונית להצטרף אליהם, רק מקווה שעד אז אהיה כשיר. המשוגעים האלה משחקים ביום ראשון בשעה 7 בבוקר. אבל אם יש משהו שאני אקום בשבילו מוקדם זה כדורגל. בערב אני טנדיס ופאם הכנו את הארוחה שמארחים מחר, ובגלל שיש המון אורחים היה צריך להכין הרבה אוכל. המון זמן שלא נהנתי כל כך מלהכין אוכל - שמנו מוזיקה רקדנו ושרנו והיה מקסים ממש. אני חולה על טנדיס ברמה קיצונית. מעבר לזה שהיא קורעת מצחוק (ונדיר שאני אגיד את זה על בחורה) היא אינטיליגנטית ורגישה ובכלל בן אדם מדהים. אנחנו צוחקים על זה שהיא האמא האמריקאית שלי פה. הכנו את הארוחה עד משהו כמו 1 בלילה וזה סימן מצויין לבטל את השעון המעורר למחר. אני מתכנן ללכת לחדר כושר באופניים ולעשות אימון קליל לפלג גוף תחתון, ואחרי זה לקבל את המסאג שאני מצפה לו מאוד. אני גם צריך לתכנן מחר את שאר הטיול שלי. יש לי תכנונים לבוסטון ולמיאמי אבל זה כבר סיפור ליום אחר.
יום שבעה עשר
אני חושב שזה היה היום שהתעוררתי בו הכי מאוחר מהרגע שנחתתי בארצות הברית. רבע ל10, בלי שעון מעורר בכלל. אם הייתי מגלה שהיה יום שהייתי מתחיל אותו בארצות הברית אחרי השעה 8 לפני שטסתי הייתי כנראה מופתע מאוד, אבל ברגע שיש לי כל כך זמן עוד להיות פה אני מאפשר לעצמי את השינה הזאת. היה לי תכנון ללכת (יותר נכון לרכב) לחדר כושר של טנדיס ולעשות אימון פלג גוף תחתון, אבל לא היה לי יותר מידי אנרגיה בבוקר ודי העברתי את הזמן. עזרתי עוד קצת בהכנות לארוחה בערב ושיחקתי עם ליילה וקיאנה. אני יודע שקיאנה מביאה היום חבר ממין זכר למשהו שהאמריקאים קוראים לו play date ולי לא ברור איך ההורים שלה מאפשרים לה לעשות משהו שמכיל את המילה דייט עם ילד מסוג בן מרצונן החופשי. אז כבר אתמול אמרתי לה שאו שאני הולך להביך אותה או שאני הולך להרוג אותו, הבחירה שלה. היא לא אהבה אף אחת מהאופציות ואפילו נראה שנלחצה קצת. שמחתי מאוד לראות את זה. אמרתי להורים שלה בצורה מנומסת שהם לא מתפקדים ואני לוקח את הענינים לידיים שלי, בדומה מאוד למה קורה עם לולי בבית. חיים שלי הילדה הזאת דיברנו היום איזה שעה וחצי בטלפון והיא לא הפסיקה להצחיק אותי. אמרתי לה בסוד שהיא היחידה שאני מתגעגע אליה בבית חוץ מצ׳ארלי והיא רצה להגיד את זה לאמא. השיחה איתה הייתה כל כך ארוכה שיצא שהגעתי לעשות עם המשפחה קידוש וזה היה מקסים ממש. אז הידיד של קיאנה הגיע והיה ניכר שהיא לחוצה קצת ממני וזה בתכלס כל מה שבאמת רציתי. לחצתי לו את הילד (ילד בן 9 כן) והתחלתי לדבר איתו קצת. כל זה בזמן שקיאנה לחוצה שאני לא אפלוט איזה משהו בעייתי. נהנתי מכל רגע, והיה נראה שגם ליילה מבסוטה שאיך שניהלתי את הדברים. בצהריים הגיע לי המסאגיסט שהוא גם פיזיוטרפיסט ועזר לי עם הכתף. הביא לי כמה תרגילים לעשות וניכר שיש שיפור מאתמול. הערב הגיע ואיתו כל האורחים שבאו לקידוש. כולם היו ממש נחמדים והיו גם שני אחים קטנים אחד בן 3 ואחד שנה וחצי שהיה כזה חמוד. לימדתי אותו לבעוט בכדור (איך לא) ובנינו ביחד לגו. פתאום משום מקום קיאנה אומרת בנונשלנטיות ״היי תראו יש פה אמא צבי והילד שלה פה בגינה״. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת, ואז הלכתי לחלון וראיתי את פאקינג במבי ואמא שלו מתהלכים במרפסת שלהם. אני אחזור על זה שוב. הסטנו את הוילון וראיתי צבי בחצר. הם לא הבינו למה אני מופתע ואמרו שיש הרבה כאלה פה באיזור. אמרתי להם שעוד לא התרגלתי לראות סנאים ברחוב ופתאום צבי הולך לך בגינה. ולחשוב שאם זה היה חתול הם היו מגיבות כמוני זה באמת לא נתפס. בכל מקרה התיישבנו כולם סביב השולחן והיה ממש נחמד, הכרתי עוד אנשים מהמשפחה שרק הולכת וגדלה (יש מצב שהם כבר סתם מביאים אנשים ומחרטטים אותי שזה משפחה כי אני בשלב שאני אאמין להכל כבר). אבל כולם היו ממש מקסימים ונהנתי מאוד לדבר איתם. בערב נסעתי לראשונה לדירה של מהאייר ומולי המקסימים שהזמינו אותי להתארח אצלם ולקחת איתי למצעד בתולת הים מחר בקוני איילנד. אני קצת מפחד ממה שאני הולך לראות שם אבל בשביל חוויה חד פעמית אני זורם על זה לגמרי. אעדכן מחר בהתפתחויות.
יום שמונה עשר
ויתרנו אתמול על שעון מעורר כי ״אין סיכוי שנקום אחרי 9״. Well… כשקמתי וראיתי את הספרות 10:30 בשעון הבנתי שאת אימון הבוקר שתכננו שלושתינו לעשות אנחנו כבר לא נספיק לעשות היום. אבל הכל בסדר הייתה לי שינה מצויינת אצל מהאייר ומולי וזה מה שחשוב. קמנו לארוחת בוקר במסעדה שהם ממליצים עליה בבעלות ישראלית ובדרך עברנו דרך פארק מקסים שוק איכרים. אני מתחיל להבין פה כמה מיקום של בית יכול להיות משמעותי. הם הולכים פחות מ2 דקות ומגיעים לרחוב מלא מסעדות, פארק גדול, מלא דוכנים של דברים טעימים ובגדים, וכל זה אפילו לא במנהטן איפה שכל הטירוף. ישבנו לאכול במסעדה והזמנתי בהמלצת מהייאר את הסנדוויץ גבינת חלומי שהוא החמיא לה ומאוד ולשמחתי עמדה בכל הציפיות גבוהות שייעדו לה. משם חזרנו דרך הפארק וראינו מדריכה מעבירה שיעור יוגה בזמן שהמשתתפים היו בתנוחות שבאמת לא ברור לי איך הן חוקיות לביצוע בפומבי. התארגנו ליציאה לקראת המצעד בקוני איילנד והגענו אחרי משהו כמו שעה של נסיעה ברכבת. נפגשנו שם עם 2 חברות של מולי ועמדנו בתור צפוף בכניסה לשם. המזג אוויר פה יציב כמו העמדה של טראמפ לגבי תקיפה באיראן (תקפו בסוף היום!!) ככה שיום אחד יכול לרדת גשם ויום אחר 35 מעלות. המצעד עצמו כבר היה הרבה יותר מרווח והאמת, נהנתי לשמוע את הכלי נגינה שהיו שם ואת כל (טוב לא כל) התחפושות. בכנות התכוננתי למראות הרבה יותר קשים ממה שראיתי בפועל, אבל מצד שני גם ציפיתי לבנות הרבה יותר יפות. אני חושב שכולן במנהטן. יש לעיר הזאת עוד ללמוד בפן הזה מתל אביב. אחרי זה ישבנו על החוף וקיבלנו קצת שמש, למים עצמם לא נכנסתי כי היה קר מידי. עשיתי סיבוב עם מאהייר במתקני שעשועים שהיו ליד אבל החלטתי לא לעלות לאף אחד מהם בגלל שאני בקצב החלמה טוב עם הכתף ועדיף לא לא לסכן את זה. אחרי זה הלכנו למסעדה שמולי אמרה שהיא לא פחות ממשנת חיים והציפיות שלי עלו לשמיים. אחרי שטעמתי חתיכה אחת הבנתי שמדובר בלא פחות מפיצת מעדנות אמריקאית שהם קנו בסופר ושמו בתנור. היה לי לא נעים להגיד את זה למולי כי היא ממש אוהבת את המקום אבל זה יצא ממני בסוף. יש לי רף ממש נמוך בפיצות וכמעט אין פיצה שאני לא אוהב. המסעדה הזאת היא הסיבה שרשמתי ׳כמעט׳. אחרי זה אני ומהאייר נפגשנו עם טנדיס ונסענו איתם חזרה לג׳רזי לקראת מחר שנעזור להורים שלהם עם להעביר דברים מלונג איילנד. הגיע לי היום המשלוח מאמזון שהזמנתי לפני יומיים ואני לא מצליח להבין איך דברים מתוקתקים פה כל כך מהר. אולי עוד מעט איראן תתקוף פה ואז משלוחים יתחילו להתעכב כמו בארץ. היה נראה שקאם וטנדיס די לחוצים מזה שארצות הברית תקפה באיראן ואני לא יכולתי להסתיר את השמחה שלי. אני לא מסתיר שאני חולה על טראמפ וחוץ מיפה שחוץ עליו גם, כל השאר אומרים לי שאני אומר את זה רק בגלל שאני לא גר פה. חד משמעית נכון, לא מעניין אותי שום דבר חוץ מישראל כרגע. מחר בבוקר אני קם ב6:20 לכדורגל ואני מתרגש ברמה קיצונית. נראלי שעדיף שאני אזוז לישון כדי לצבור כמה שיותר שעות שינה לפני, אני עוד לא יודע מה מצפה לי מבחינת יכולת של שאר השחקנים אבל מה שבטוח זה שהם יהודים, כמה טובים הם כבר יכולים להיות בכדורגל?
יום תשעה עשר
שעון מעורר ל6:30. לא התגעגעתי. אבל היי, כדורגל! הבחור שהזמין אותי להצטרף (גם לו קוראים אלון) הזמין אותי להצטרף איתו לנסיעה ואסף אותי ברבע ל7. זה יום מנוחה שלהם ורובם הורים לילדים אז השעה הזאת מתאימה להם. אני ידעתי שאני צריך לחזור מהר לדירה של טנדיס כדי להתחיל את היום עבודה שלי. תיכננתי שזה יהיה יום אפקטיבי שאספיק להתקדם בדברים, מה שלא כל כך הספקתי לעשות. הרבה יותר קשה לעבוד מחול. בכדורגל עצמו נהנתי ממש, היה אחלה מזג אוויר - קצת גשם בלי רוח ולא קר בכלל. הרמה הייתה גבוהה משמעותית ממה שציפיתי. מצד שני ציפיתי לפנסיונרים שבאים רק כדי לשמור על כושר. בפועל לא הייתי אפילו הכי צעיר ואני לא חושב שהיה שם מישהו מעל גיל 40. שמתי לב מהר מאוד שכמויות הפיצה שדפקתי בשלושת השבועות האחרונים בשילוב של מחסור חמור בפעילות אירובית אינטנסיבית לא הטיבה עם סיבולת הריצה שלי, אבל למרות זאת הייתי סבבה לגמרי. באמצע המשחק התחילו לי כאבים קלים בברכיים וישר נפל לי האסימון ששוב עשיתי את הטעות של לקחת נעלי ספורט של מישהו אחר. כבר עשיתי את הטעות הזאת בטניס עם אלון וזה דפק אותי לשבועיים. אני ממש מקווה שמחר בבוקר הכל יהיה סבבה. אחרי הכדורגל חזרתי לדירה של טנדיס ונכנסתי להתקלח. איזה כיף זה שאין להם קונספט של מתג לדוד חשמל. הוא פשוט דלוק 24/7 ככה שיש תמיד מים חמים. באמצע יום העבודה שלי שמעתי מלמטה מנגינת פסנתר שובת לב שבוקעת מהקומה העליונה. עזבתי את הכל ועליתי בשקט לשמוע מי מנגן. זכרתי שקיאנה יודעת לנגן אבל לא נזכרתי שהיא מנגנת כל כך יפה. עליתי בשקט כדי לא להפריע ונגלתה אל מולי עיניי דמותה של טנדיס יושבת לצד הפסנתר ומהפנטת אותי בכישרונה. לא היה לי מושג שטנדיס בכלל יודעת לנגן! לא לדבר על הדיוק והרגש שהיא הכניסה בכל תו. לא יכולתי שלא לצלם את הרגע כדי שיישמר לי להמשך. אחרי כמה דקות היא שמה לב אליי והייתה נבוכה לגלות שהאזנתי לה כבר זמן מה. הראיתי לה את הסרטון הקצר שצילמתי והיא ביקשה שאמחק אותו מהמבוכה. אמרתי לה שאני לא מוכן למחוק אותו וסיכמנו על זה שהוא יישאר אצלי בלי שאראה אותו לאף אחד. כמה צניעות יש באישה האהובה הזאת. לקראת הצהריים הלכתי ביחד עם מהאייר למספרה שהוא קרא עלייה המלצות טובות בתכנון שאני אקבל תספורת והוא עיצוב לזקן. בפועל הוא ראה שזה מקום מאוד לטיני והוא אמר שהוא כבר נכווה ממקומות דומים בעבר שעשו לו את הזקן עמוק מידי בלי להקשיב למה שהוא ביקש, ככה שהוא השאיר אותי לבד במערכה. הראיתי לספר (שלא יודע מילה באנגלית אגב) תמונה של איך אני רוצה להסתפר. אני לא בטוח שהוא אפילו הסתכל, וניגש לעבודה. האמת, הרבה זמן שלא יצאתי כל כך מרוצה מתספורת. אפילו התקשרתי לאילה שבחיים לא מפרגנת לספרים שאני הולך אליהם ואמרה ״בואנה זה נראה טוב״. אלוני מבסוט. משם יפה וגואל אספו אותנו לדירה שלהם בלונדון איילנד אחרי שהתנדבתי אתמול לעזור להם בכל מיני דברים שם. הנסיעה הייתה משהו כמו שעה וחצי והתחלתי להרגיש את העייפות בדרך לשם. לקחתי איתי את הלפטופ כי תכננתי לעבוד בדרך הלוך או חזור, מה שממש לא קרה. לפני שיצאנו לשם שיברתי עם אימוש והיא אמרה לי לעזור ליפה בכל דבר שצריך ולא לשבת לשנייה ורק לשאול מה עוד לעשות. לולי החיימי הייתה בצד ושמעה מה שהפטנט אמרה וישר אמרה לי ״מה שהכי חשוב זה שתמיד יחשבו שאתה עושה משהו אבל בפועל אל תעשה כלום״ אין על התובנות חיים של הגאונה הזאת. הגענו ללונג איילנד ובפועל לא עשינו יותר מידי חוץ מלאכול כריכי פסטרמה טעימים בטירוף (הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע, זה סוג של קורנביף בכלל) שאני טיפה הבאנו ממסעדה שמסתבר שקאם עבד בה לפני 20 שנה עם אותו בחור שהגיש לנו את האוכל היום. אני ומהאייר מיהרנו חזרה לברוקלין כדי לראות את המשחק השביעי של גמר הנבא בערב אז לקחנו רכבת חזרה משם. אני חושב שלקח לי פחות מ3 דקות להירדם ברמה שגם פצצה איראנית לא תעיר אותי. הבנתי תוך כדי שאני לא אספיק גם לראות את המשחק וגם לחזור לטנדיס אז אני אשן כפרצל מהאייר ומולי גם הערב. הם מארחים אותי בצורה הכי מקסימה שיכולה להיות וגורמים לי ממש להרגיש בבית. אני מעריך את שניהם מאוד על כך. נפגשנו עם מולי וחברה שלה בבר ספורט ששידר את המשחק והיה ממש נחמד. לקראת הסוף שהיה הפרש גדול התחלנו להתקפל לדירה וראינו את הסוף משם. נהנתי לראות איך השחקנים מתראיינים בסוף. הלוואי ששחקני כדורגל בארץ היו מתבטאים בצורה כל כך יפה בסוף משחק ומכבדים את היריבה באותה הצורה. מחר אני מתחיל סשן פגישות מ7 עד 10 בבוקר ולצערי אין לי שום דבר חוץ מאת המחשב איתי ככה שאני אצטרך להסתדר בלי אוזניות ובגדים אבל כמו שאבוקי תמיד אומר - לכל תחתון יש 4 צדדים, וזה לפני שמחליפים עם החבר. שיהיה לילה טוב (:
יום עשרים
קמתי מוקדם כדי לעלות לפגישה שמתחילה ב7 בבוקר ואיזה טעות זאת הייתה. הם חפרו לנו במשך שעה שלמה על כמה סייברארק מכילה אותנו ומבינה את המצב שלנו. פאקינג שעה שלמה! יכולתם פשוט לשלוח מייל! ואחרי זה מישהי עלתה לפגישה והסבירה לנו על ההבדל בין פחד לחרדה. 7 בבוקר ואני צריך שמישהי תסביר לי מה ההבדל בין פחד לחרדה. טוב אולי אם לא הייתי קם ב7 בבוקר בשביל זה אולי הייתי חושב אחרת אבל וואו כמה שהצטערתי על השעון מעורר הזה. המשכתי את היום בעוד כמה פגישות שהיו וסוף סוף אני יכול לברך על יום ראשון אפקטיבי מחול. ישבתי לעבוד עד משהו כמו 1 בצהריים ולא שמתי לב שלא אכלתי כלום עד אז. מהאייר הציע שנלך לאכול ביחד ומשם נקח את הרכבת למנהטן, ממנה אני אלך לקאם והוא לעבודה. הימים האחרונים התחילו להיות חמים ממש (אפילו ביחס לארץ) ואני מתחיל להכין תוכניות לפעילויות בתוך מבנים. ישבתי עם קאם לקפה קר והסתובבנו ברחובות. נכנסנו לחנות נעליים ענקית והוא חזר הביתה לפגישה שהיה צריך לעלות אליה. יצא שהייתי בחנות הזאת איזה שעה וחצי ונהנתי מכל רגע. היה שם מגוון עצום של נעליים ולמרות שאני לא באמת צריך נעל חדשה הרגשתי שאני חייב לקנות משהו כי המחירים היו בדיחה. אפילו לולי שהייתה איתי בשיחה בחרה לעצמה זוג. הדבר שאני בוודאות אתגעגע אליו בארצות הברית הוא השירות לקוחות. הבחור שעזר לי לבחור נעליים היה כל כך סבלני ומועיל. נדיר למצוא יחס כזה בארץ, בטח בחנויות נעליים. באמצע היום הגיעה אליי כתבה שהחברת תעופה שלי ביטלה את כל הטיסות עד לספטמבר (עוד חודשיים וחצי) ככה שהבנתי שאם אני רוצה לחזור לארץ בזמן הקרוב זה לא יוכל להיות איתם. החלטתי שאני קונה כרטיס של אלעל מאתונה וסוגר את הסאגה הזאתי. אז תפרתי הכל ויוצא שאני עוד חודש ימים בדיוק אנחת בשעה טובה במדינה שאני קורא לה בית. מצחיק לחשוב שהייתי אמור להיות בארץ כבר לפני שבוע ואני עוד לא בחצי של הטיול. מה שגם יהפוך רשמית את הסיפור דרך הזה לארוך ביותר שאי פעם כתבתי.
הגעתי אל קאם ופשוט ישבתי בדירה במשך איזה שעה אחרי שהוא יצא לשיעור יוגה וסתם ראיתי טלויזיה. כיף שיש זמן ולא צריך למהר לשום מקום. בדרך חזרה הייתי רעב ועצרתי בהמלצת מהאייר במקום שנקרא Eataly. קאם ירד על המקום הזה לפני כמה ימים וקרא לו ׳מכולת׳, אבל לא ציפיתי שזה אשכרה יהיה מכולת. כלומר לא בדיוק, יש שם גם מסעדות, אבל בגדול זה פשוט מתחם גדול של אוכל במבנה של מכולת. דיברתי עם מולי ושאלתי אם מתאים שאקנה פסטה ושנכין ביחד בבית לשלושתינו ארוחה. היה שמחה ממש וחזרתי לדירה עם קופסא במשקל קילו בערך של פסטה גולמית. היה טעים ממש! בערב ראינו חלק מהסרטון חתונה שלהם והיה מרגש להיזכר ברגעים הללו שם. הייתה באמת חתונה מקסימה. לאט לאט אני מתחיל לשים לב שכשאני חושב לעצמי בראש אני מדבר באנגלית ואני לא בטוח איך אני מרגיש לגבי זה. יוצא שאני מדבר המון לאחרונה עם המשפחה ומהאייר כל הזמן צוחק עליי וכל פעם שהוא רואה את אוהדי או לולי אצלי בטלפון הוא אומר ״Again??” לפני כמה שעות טראמפ הכריז על הפסקת אש בין ישראל ואיראן שתיכנס לתוקף ב7 בבוקר בישראל שזה ממש בקרוב ואני לא מפסיק לקבל התראות על שיגורים לעבר המדינה. בני העוולה האלה משגרים טילים ישר לבתים של אזרחים ובינתיים ספרנו מהמוח האחרון כבר 6 הרוגים. ה׳ ישלם להם על זה. ה׳ וחייל האוויר. התחלתי לתכנן יותר ברצינות את התוכנית לשאר הזמן שלי פה בין אם זה וושינגטון או תוכניות ליום העצמאות שלהם (אני הולך עם מהאייר ומולי לקמפינג). מחר אני יכול לקום בשעה נורמאלית כי תכננתי את הפגישות שלי שיתחילו משעה 9. אני עושה חישובים כאלה בזמן שבארץ לא ישנו ברצף כבר שבוע. יוצא לי הרבה להסתכל על אמריקאים והאמת גם בקנדה ולהגיד בואנה, אנשים פה לא יודעים באמת מה זה צרות בחיים, הם לא חווים קשיים אמיתיים כמו שאנחנו חווים על בסיס יומיומי. הם לא יודעים מה זה ללכת להלוויה של מכר שנרצח או לרוץ למקלט באמצע הלילה. אני לא אומר שאין להם קשיים בחיים, אבל אני לא חושב שהם היו יכולים להתמודד עם מה שאנחנו חווים ברמה יומיומית. יכול להיות גם שאני טועה, אחרי הכל אני פה רק 20 יום. ומסתבר שנותרו עוד 30.
יום עשרים ואחד
ביומיים האחרונים עבדתי בצורה די אפקטיבית ורציתי להמשיך את הרצף. אני לא עובד עד מאוחר מידי אבל אני עובד בצורה יעילה. גם בימים האחרונים יש מכת חום משוגעת ככה שאין לי יותר מידי מה לעשות בחוץ (מה שבהמשך היום התגלה כמאוד לא נכון), ואם אני בבית אני כבר עובד. אז יצא שעברתי עד הצהריים ואכלתי לי את מה שנשאר מהפסטה של אתמול. טעים ממש! אבל אני לא אוכל פה מספיק חלבון, ובגלל הפציעה בכתף לא הלכתי כבר תקופה ארוכה מידי לחדר כושר. אני מתכנן ללכת מחר בשעות הצהריים החמים. האמת שאני מחכה לזה ממש כי כולם אומרים לי כמה שהחדר כושר הזה יוקרתי ומעניין אותי לראות על מה הם מדברים. אז סיימתי לעבוד בצהריים ויצאתי לסיבוב במרכז קניות בשם dekalb שנמצא מטר מהדירה של מהאייר. בקומה הראשונה יש חנות בשם Trader Joe’s שזה בגדול סופרמרקט עם מחירים פצצה. סתם היה לי כיף להסתובב בקומת אוכל ולראות את חיי היומיום של אמריקאיים. אחרי זה עליתי ונכנסתי בפעם הראשונה בחיי לtarget. איזה מקום זה. אני הולך ורואה אבטיח, עוד שני צעדים וקולט שלטים לסוני, מתרחק עוד קצת וחיתולים לתינוקות. מה לעזאזל קורה פה?? מה זה המקום הקסום הזה?? יש פה פשוט הכל במחירים בדיחה. אני הגעתי למצב בטיול הזה שיש לי עוד חודש ושתי המזוודות שלי מפוצצות ככה שאני לא יכול להרשות לעצמי לקנות שטויות אז יש לי חוק שאלא אם זה משהו שהוא במאה אחוז הכרחי, אני לא קונה. אז כמובן שקניתי זוג אקדחי nerf שיורים כדורי ג׳לי, עוד חולצה לאימוש וגם על הדרך משחק חמוד לליילה וקיאנה שאני אראה מחר כנראה בפעם האחרונה לפני שהם טסים לצרפת לשבוע. טנדיס הנסיכה מרגישה קצת לא טוב, ואני מקווה שזה ישתפר עד מחר. אחרי target עליתי קומה נוספת והגעתי לprimark. הקסם פשוט לא נגמר במקום הזה. וכל זה מטר מהדירה שלהם!! קניתי שם 2 חולצות של אינטר מיאמי עם השם של מסי מאחורה לי ולמהאייר שנלבש בחצי גמר של גביע העולם למועדונים שיתקיים בקרוב בג׳רזי, במקווה שהם יגיעו לחצי. אני פשוט לא מאמין שארצות הברית מקבלת אליה עד הבית את המשחקים האלה, שלא לדבר אפילו על המונדיאל שהם מארחים, בלי אפילו שכדורגל יהיה הספורט השלישי הכי נצפה במדינה. האמריקאים לא מבינים בכלל כמה הם זכו ומרגיש שהכל בא להם בקלות. אני ממש מתרגש מזה שקנינו את הכרטיסים למשחק הזה! תכננו כבר תקופה לקנות אבל היססנו בגלל המחיר הגבוה. הופתעתי מהתגובה של מהאייר לפני כמה ימים שהצעתי שנלך לזה שהוא התלהב מהרעיון ממש והיה מוכן לשים עליו סכום יפה. קאם אמר שהוא מוכן לבוא בכיף לדבר כזה בשבילי אבל ברגע שהוא הבין את המחיר הוא אמר ״Aloni, I love you, but I don’t love you that much”.
אני יכול להבין סך הכל.
חזרתי עם השלל לדירה של מהאייר וסיפרתי לו על החוויות שהיו לי בקניון. הוא לא הפסיק לצחוק ולא הבין למה אני מתלהב ממקומות פשוטים כאלה. אמרתי לו שהוא רגיל לזה ובשביל מישהו כמוני פשוט להיכנס למתחם כזה זאת חוויה שלמה. הוא לא הבין על מה אני מדבר. תכננו ללכת אחרי זה לקומה האחרונה של הקניון (כן, יש עוד קומה) שבה יש מגרשי טניס. אני חוזר, מגרשי טניס. בן אדם שיש מגרש טניס צמוד לבית בתוך פאקינג קניון ממוזג לא יודע מה זה צרות בחיים ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. בדרך חזרה לדירה גם ראיתי תור ארוך של אנשים שמחכים להופעה של James Arthur. שוב, מתחת לבית. אין לי כח כבר.. וויתרנו בסוף על הטניס כי הם לא התביישו לבקש 160 דולר לשעה (טוב אולי יש להם כמה צרות) אז החלטנו לצאת לאיזור של Dumbo ולהסתובב שם. לקחנו אופניים והגענו בלי אף תאונה לפארק. בהתחלה קצת מלחיץ לנסוע באופניים בברוקלין כי יש המון מכוניות ומהאייר לא עצר באדום, אבל לאט לאט צוברים ביטחון. Fake it till you make it. עשינו כמה תמונות חמודות והתיישבנו לאכול ב timeout market שנזכרתי שהייתי בו עם קאם לפני כמעט שבועיים. איך הזמן טס. היה שם מהמם וראינו את השקיעה ואפילו עברנו דרך גחליליות שהאירו בצבע כתום זוהר וזה היה מחזה מקסים לראות. אמרתי למהאייר שאני לגמרי יכול להבין איך אנשים מתאהבים בעיר הזאת. היו שם נופים מהיפים שראיתי בטיול עד כה וצילמתי תמונות מהממות. חזרנו בערב לדירה, שוב, 0 תאונות, וראינו קצת טלויזיה. אני יכול לסכם יום נהדר נוסף באחת הערים הטובות בעולם. אחרי ראשון כמובן.
יום עשרים ושניים
את היום התחלתי בפגישת עבודה ב8 וחצי בבוקר. לחשוב שבארץ שעה כזאת לפגישה הייתה לא באה בחשבון בשבילי עכשיו זה כבר טבעי לגמרי. מהאייר ומולי יצאו מהבית די מוקדם וידעתי שיש לי את הבית לעצמי בגדול עד הערב שאני יוצא להיפגש עם טנדיס ונסע יחד חזרה לג׳רזי. עבדתי עד משהו כמו 2 עם הפסקה נחמדה באותו קניון של אתמול שם הזמנתי לי סלט שווארמה ממסעדת דונר, אבל ווידאתי שלא טורקית! אני לא הולך לממן אף טורקי אחרי המלחמה. זה היה דונר גרמני שאין לי מושג מה זה אומר בכלל אבל כמה אפשר כבר לפקשש בשאוורמה וירקות. היה טעים מאוד וזה השאיר אותי שבע עד הערב. הכנתי בשעה טובה תוכנית לשאר הזמן שנותר לי בארצות הברית בתצורה של מה הימים בהם אני הולך לעשות טיול למדינות אחרות ומה האטרקציות שעוד לא הספקתי לעשות בעיר. הרבה זמן שאני רוצה לשבת להכין את המסמך הזה ואני שמח שבשעה טובה זה מאחוריי. יצאתי עם המזוודה לכיוון קאם שהמבט המופתע שלו כשנכנסתי הזכיר לי שלא אמרתי לו בכלל שאני מגיע עכשיו, וצחקנו קצת בזמן שהוא הקשיב ברקע לפגישה לא באמת חשובה נוספת שהוא צריך היה להיות בה. הוא מספר לי שהיומן שלו מפוצץ בפגישות שחלקן מיותרות ואני לא מצליח להבין איך אפשר בכלל לעבוד כשאתה כל היום צריך להקשיב לאנשים. יותר מזה, איך הוא לא נרדם? אני בוודאות הייתי נרדם בשלב כלשהו. אמרתי לו שאני הולך לפגוש את טנדיס עוד מעט ושיש Macy’s קרוב לשם ואני מתכנן לשחזר את ההצלחה של אתמול בקניון גם שם. הוא אמר לי שזה מקום נחמד וכדאי לי ללכת אבל החנויות שם יקרות ולא ממש שוות. וואו כמו שהוא צדק. אחרי שהציפיות שלי עלו משמעותית מקניונים בסגנון הזה, Macy’s היה אכזבה גדולה. מחירים שגם אם היו בשקלים לא הייתי משלם. אבל יצא שנכנסתי שם בפעם הראשונה בטיול גם לסטארבקס וגם למקדונאלדס. הכי אמריקאי שאפשר. נפגשתי עם טנדיס ולקחנו מונית חזרה לג׳רזי. דיברנו המון על דברים עמוקים וכל פעם שאנחנו מדברים אני מבין יותר כמה היא מרתקת ואשת שיחה נפלאה. הגענו לדירה ופריים התקשר אליה, הוא אמר לי מהרמקול שהוא שמח שחזרתי הביתה. הדירה שלהם באמת מרגישה לי בית. ממש משפחה שאני, גם אם זה לזמן קצוב, הפכתי להיות חלק ממנה. הבאתי לליילה וקיאנה את המשחק שקניתי להן אתמול, אבל הן התלהבו הרבה יותר מזוג אקדחי הג׳לי שקניתי לי ולאוהדי. פאם הפתיע ואמר שאין בעיה שנשחק בזה ביחד מחר. יאללה! שיחקנו בלילה במשחק שצריך לנחש את הפתק שיש לך על הראש ונזכרתי בטרור שהצמד הזה יכול לעשות כשהן ביחד. איזה מזל יש להן שהן חמודות.
יום עשרים ושלושה
הזמן מתחיל לעוף לי פה. אני לא מאמין שכבר יום חמישי וזה היום העבודה האחרון להשבוע. קמתי לשני מיילים שלא יכלו לפתוח לי את הבוקר בצורה טובה יותר - הראשון קיבלנו שובר של 120 שקל בצומת ספרים, והשני כל עובדי סייברארק ישראל (גם בגולה) מקבלים את יום חמישי עוד שבוע יום חופש על חשבון המערכת. יוצא לי לחשוב לפעמים כמה בר מזל הייתי במהלך כל הטיול הזה. לא רק שזכיתי להישאר פה מעבר לזמן שתכננתי, אבל גם הכל קורה בתזמון המושלם. הדחייה בחודש של הטיסה שלי קרתה בדיוק דקה לפני שהודיעו על הפסקת אש ושליחת רכבת אווירית מניו יורק לישראל. אם הייתי מחכה שעה אחת יכול להיות שסייברארק לא הייתה סבבה עם זה שאשאר עוד חודש שלם לעבוד מפה. אנשים מהארץ לא מפסיקים להגיד לי כמה הם מקנאים בי על זה שאני ישנתי כמו בן אדם במהלך השבועיים מלחמה שהייתה. אני עונה שהם שהיה לי בחלק מהימים יתוש בלתי נסבל שהפריע לי להירדם. אני בדרך כלל חוטף כמה קללות עסיסיות אחרי המשפט הזה. התכנון המקורי שלי היה לעבוד עד הצהריים ואז לצאת לניו יורק לדירה הריקה של קאם ולחזור יום אחרי לחגיגות יום הנישואים של גואל ויפה. אבל חשבתי על זה קצת ואני מעדיף להיות בניו ג׳רזי כבר ולהסתובב בעיר מאשר לעשות את הסיבוב הזה. בצהריים הלכתי לרחוב המקסים שיש להם ליד הבית וקניתי לי ולטנדיס (שעובדת קשה מידי) סלט יווני. ידעתי שהיא תגיד לי לא לקנות לה אם אשאל אותה מה היא רוצה אז פשוט אמרתי לה אני מביא לך סלט יווני, תתכונני. כפרה עליה ועל הנימוסים הפרסיים שלה. הם לימדו אותי גם בערב על מנהג פרסי שחייבים להיות מנומסים אקסטרא בכל מקום, לדוגמא במישהו מציע לך משהו אתה חייב לסרב , ואז הוא חייב להתעקש, ככה הלוך וחזור 20 פעם, ורק אז מותר להסכים. טנדיס אמרה לי שבאירן זה כל כך קיצוני שנהג מונית אפילו יגיד לה ״אל תדאגי הנסיעה עליי״ והיא חייבת להתעקש לשלם. היא אמרה לי שפעם אחת היא אמרה לו ״יודע מה, סבבה, תודה!״ והוא היה בשוק 😂. אני לגמרי מרגיש את הנימוסים האלה מכל המשפחה פה. מקסים בעיניי, למרות שיפה לקחה את זה פעם אחת לקיצון וכמעט הרביצה לי כשהצעתי לשלם. אחרי שסיימתי לעבוד תכננתי ללכת עם קיאנה בשדרה ולטייל שם אבל לא הספקנו ובמקום זה הלכנו במקום לשחק כדורסל אני, הבנות ופאם בJCC. היה ממש נחמד, ליילה הפתיעה אותי ביכולות קליעה שלה. חזרנו הביתה ופתחנו את הרובים שקניתי אתמול ושיחקנו בהם שלושתינו, אפילו טנדיס הצטרפה. האמת, הם יורים הרבה יותר חזק ממה שחשבתי. עכשיו יש משחק של ריאל מדריד ואני צריך שהם ינצחו כדי שיהיה סיכוי שהם יגיעו לחצי גמר שאני ומהאייר נלך לראות. הם כרגע מובילים 2-0 במחצית ככה שנראה שהמזל הטוב שלי ממשיך 😇.
יום עשרים וארבעה
ישנתי לא משהו בכלל, קמתי כמה פעמים בגלל שהיה חם מידי ובבוקר גיליתי שאני לא הייתי היחיד, גם טנדיס וליילה אמרו שקמו כמה פעמים במהלך הלילה והתנחמתי בעבודה שלפחות היום יום שישי ואני, בניגוד לטנדיס, לא צריך לעבוד היום. התוכנית להיום הייתה ללכת עם הבנות לסיבוב ברחוב הראשי שקרוב לבית שלהם, ובערב לחגוג אצל ג׳ואל את יום הנישואים שלו עם יפה. לא היה שום תכנון לבין ובין ובדיעבד טוב שכך. יצאתי עם בנות לסיבוב ולא האמנתי לכמות החנויות ולמגוון העצום שראיתי שם. אתה רוצה חנות לתיקון טלפונים? קיבלת. רוצה מסאג׳? מטר ממך. מכולת? יש 3. יש פה פאקינג בייביסיטר לכלבים (וואו איזה חמודים) שגרמו לי להתגעגע לצ׳ארלי. כולם מרגישים לי מאוד נחמדים ומנומסים, תמיד יחזיקו בשבילך את הדלת ויקראו לך sir. אם לא הייתי שולל מראש מעבר לחוץ לארץ באזור היה של אינגלווד היה יכול להיות בתחילת הרשימה שלי. מה שכן, במהלך כל הטוב הזה לא יכולתי שלא להיזכר בשיחה שלי עם אוהדי מיפן באמצע מסלול מהמם וכל כך שליו ושקט שנינו חבנו בדיוק את אותו הדבר - מה המשמעות של החיים אם אף אחד לא מנסה להרוג אותך. זאת שריטה שרק ישראלים יבינו, אבל בלי משהו משוגע שקורה כל יום אנחנו פשוט לא מרגישים חיים. אני לא חושב שהייתי יכול לבסס פה חיים למשך פרק זמן ארוך. כשחזרנו הביתה התחלתי להרגיש את העייפות ואמרתי לעצמי ששווה שאניח את הראש לכמה דקות שהפכו מהר מאוד ל3 שעות. הייתי צריך את התנומה הזאת. בערב התארגנו לצאת לבית של גואל ופגשנו שם ג׳וז חברים נחמדים שלהם. היה כיף לראות שוב את קאם ודיברנו קצת לקראת הטיול שלנו מחר לפילדלפיה. בתחילת הערב תיכננו לצאת ב7 וחצי ועם התארכות הערב הבנו שעדיף שנזיז ל8. הוא נשאר לישון שם ואני חוזר לטנדיס שאמרה לי בדרך חזור שלא בטוח שכדאי שאבנה על כך שקאם יהיה מוכן ב8 כי לטענתה הוא (בדיוק כמוה) לא הכי עומד בזמנים. אמרתי לה שאם הוא לא יהיה פה בשעה 8 מחר כשאני כבר מוכן ואחרי שעון מעורר שיעיר אותי אחרי פחות מ7 שעות שינה, יהיו לו דברים דחופים יותר לטפל בהם חוץ מחוש הזמן שלו.
יום עשרים וחמישה
קמתי ב7 וחצי בבוקר ובניגוד לכל מה שאני מאמין בו הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את הטלפון, תוך כדי תחנונים לבורא עולם שקאם שלח לי הודעה שהוא מאחר ואני יכול לחזור לישון ולו רק לעוד חצי שעה. הודעה כזאת לא הגיעה, ואני לקחתי יוזמה אמרתי לו במילים יפות ״באמא שלך, בוא ב8 וחצי״. שמחתי לראות שהוא היה באותו מצב בדיוק כמוני ונענה לבקשה מהר מאוד. יצאנו מהבית באיזור רבע ל9 והתחלנו במסע שלנו לכיוון פילדלפיה. העצירה הראשונה הייתה בדיוק אחרי 3 דקות לכוס קפה ומאפה בשדרה שהייתה בה אתמול. מסתבר שקרם מכיר את הבעלים מהתקופה שהוא גר עם טנדיס והם פיטפטו קצת. ניסיתי לראשונה בחיי אספרסו והיה מריר ביותר אבל עשה את העבודה. משם התחלנו מסע של שעתיים ליעד הראשון שלנו שהיה reading market. את כל המסלול שלנו ובנוסף את שיעור ההיסטוריה ששנינו התעניינו בו עשינו בזמן הנסיעה הארוכה. השוק היה נחמד מאוד והכיל המון דוכני אוכל. אני עשיתי את הטעות שלא תחזור על עצמה יותר ולקחתי מנת פלאפל שלא מזכירה בשום צורה טעם של בית, וראם לקח כריך פסטרמה, שזה לא באמת פסטרמה אלא קורנביף שנראה טוב ממש. משם המשכנו לפעמון החירות שבו צלצלו רגע אחרי שהכריזו על העצמאות, אבל היה תור ארוך מידי ושמחתי לגלות שקאם שונא תורים בדיוק כמוני. אז פשוט ראינו אותו מבעד לחלון וצחקנו על כל המסכנים שחיכו לשטות הזאת חצי שעה בחום. הדרך של קאם לטייל במקומות חדשים זה בגדול ללכת לאיבוד ופשוט ללכת freestyle לאיפה שהרוח תיקח אותך. אני יכול ממש להתחבר לגישה הזאת, אבל גם שמח שבדקנו מה המקומות שאסור לפספס כי שנינו לא מכירים את העיר. אחרי זה פשוט ראיתי מקום בשם round one שהיה מוכר לי מיפן וידעתי שזה ארקייד משחקים שהייתי חייב להיכנס אליו. מפה לשם אני וקאם בטראש טוק לקראת שעה שלמה של באולינג. מיותר לציין שפירקתי אותו והיה מצחיק לראות כמה הוא מופתע מזה שאני ממש טוב בבאולינג. כשיצאנו משם התכוונו למוזיאון המדע על שם בנג׳מין פרנקלין, מסתבר שהוא היה חתיכת בחור. אני רוצה לקרוא עליו יותר אבל מסתבר שהוא זה שגילה את החשמל, המציא כלי נגינה, ובכלל נשמע כמו בחור שאני רוצה לדעת עליו עוד. הם רצו שנשלם איזה 40 דולר משהו כמו חצי שעה לפני שהמוזיאון נסגר, אז קאם בערמומיותו פשוט הכניס אותנו בזמן שהשומר לא הסתכל ונהינו מהצצה מהמוזיאון. אחרי זה הלכנו למדרגות שבהן צולם הסרט רוקי וכמובן שצילמנו לא מעט תמונות. בדרך לשם היו דגלים של המון מדינות (ישראל משום מה הייתה הראשונה בתור!, אפילו היה פסל לזכר השואה) ושנינו הגענו מהר מאוד לבדיחות גזעניות על חלק מהדגלים שראינו שם. כבר הרבה זמן שלא הסתובבתי עם קאם והתגעגעתי לשטויות האלה איתו. יש אוהב את הכימיה שיש לנו בחוש הומור ומדהים לספר שהחלק שאולי הכי נהנתי ממנו בכל היום הזה היה הנסיעות שלא הפסקנו לשיר ולצחוק. בדרך חזרה הוא נזכר שהתלהבתי מלראות סניף של Walmart ואמר לי שאנחנו עוצרים בדרך כדי שאראה אחד מבפנים. אחרי משהו כמו 3 פניות לא נכונות לבסוף הצלחנו למצוא את הכניסה לחנות ושוב, אני לא מצליח להבין איך בסופר אחד יש מצד אחד ג׳ינס ומהצד השני מלפפונים, אבל אני חולה על זה. אנחנו בדרך חזרה לבית של גואל ויפה שהיו אדיבים מאוד והציעו לי לישון אצלהם. שנינו ישנים שם היום כי כבר מאוחר מידי מכדי שנחזור למנהטן. נראה שאני הולך לעבוד מפה מחר והמרפסת שלהם נראית כמו אחלה של מקום. יש לי מחר הרבה תוכניות ואין לי מושג איך אספיק הכל אבל זה כבר בעיה של אלוני של מחר. אלוני של היום רוצה לישון.
יום עשרים ושישה
אני ישנתי טוב היום! קמתי בבוקר ושאלתי את קאם איך הוא ישן והוא אמר לי שהוא פשוט נשכב על המיטה והתעלף בגדול, וזו בדיוק אותה התחושה שהייתה לי. ידעתי שמחכה לי יום עמוס בעבודה אז התעוררתי מהר, אכלתי ארוחת בוקר עם גואל ויפה (הכנתי חביתה ויצא טעים!) וניגשתי למלאכה. יצא שעבדתי מהמרפסת שלהם משהו כמו 6 שעות כמעט ברצף והספקתי לעשות הרבה דברים. תכננתי ללכת עם מהאייר ומולי לפיקניק שהזמינו אותי ביחד איתם בסנטרל פארק אבל לא הרגשתי נעים לצאת מהעבודה כל כך מוקדם בשביל זה, למרות שהיה יכול להיות ממש נחמד ואני עוד חייב ללכת עוד לסנטרל פארק. ידעתי שאני בערב נפגש עם בחורה יהודייה שהכרתי אז לא היה לי דחוף ממש לצאת באמצע היום. יפה הייתה כל כך שמחה שבארוחת צהריים היא גילתה שאני אוהב שניצל ואורז כי עד עכשיו כל מה שהיא הכינה לי סירבתי בנימוס או טעמתי חתיכה ממש קטנה ולא היה לי טעים. היא דיברה עם אמא שלי לגבי זה והיא הביאה לה את הטיפ של שניצל. אפילו אני לא חשבתי על זה! אין בעולם כמו אמא. אז היא הכינה לי נאגטס כמו של מקדונאלדס עם אורז והיה פשוט מעדן. גואל הקפיץ אותי בערב לתחנת אוטובוס למנהטן ולצערי גיליתי שהקו המהיר לא עובד היום אז נסעתי בקו האיטי מה ששינה לי קצת את הלוחות זמנים, ככה שישר מתחנת port authority נסעתי לדירה של מהאייר בברוקלין, שמתי את המזוודה שלי אצלנו ויצאתי להיפגש עם הבחורה. האמת שלא תכננתי לצאת לדייט בטיול הזה אבל אמרתי לעצמי אם אני כבר פה למה לא לנסות. היה נחמד ממש ישבנו באיזה בר ושתינו כוס יין. עשינו אחרי זה סיבוב באיזור של dumbo והיה מצחיק לשמוע שהיא מכירה את האיזור פחות או יותר כמו שאני מכיר אותו והיא גרה שם כבר איזה 20 שנה. היא אמרה שהיא רוצה לעשות דברים של תיירים למרות שהיא לא תיירת ויש מצב שעוד אראה אותה שוב בטיול. בשביל זה צריך להמשיך לקרוא ולגלות 😉
יום עשרים ושבעה
קמתי בבוקר בלי תוכניות מיוחדת למה לעשות אחרי העבודה. מולי הציעה לי להצטרף אליה לחדר כושר ב12 ושמחתי להיענות להצעה. הרבה זמן שלא התאמנתי כי אני נורא נזהר עם הכתף, אבל אני כבר מרגיש שיפור די משמעותי ובכל מקרה אני לא מתכנן אימון קשוח מידי, כבר ראיתי מה קרה אחרי הכדורגל שחזרתי לרוץ כמו שהייתי רגיל אחרי 3 שבועות בלי ספורט אינטנסיבי. אז הגעתי לחדר כושר ששמעתי רבות על כמה הוא יוקרתי אבל שום דבר לא הכין אותי למגבות לחות בריח אקליפטוס בכל קומה (כן, יש 4 קומות). אני מודה שלא ידעתי אפילו מה לעשות איתן. היה מאוד מרווח ומאובזר שם ונהנתי ממש. נכנסתי בסוף גם לסאונה רטובה שהייתה במלתחות גברים. אני מנסה לחשוב על דרך סטרייטית לומר את מה שאני רוצה להגיד ולא באמת מצליח אז אני אגיד את זה בפשטות. לא משנה כמה גבר לבן יהיה שרירי, גבר שחור עם אותם שרירים בדיוק פשוט יראה טוב יותר. ו-וואו אני ראיתי כמה חבר׳ה שם שהרגיש שמישהו פיסל אותם. בדרך חזרה נתקלתי שוב באחד התחביבים שלא ידעתי שיש לי עד שהגעתי לפה בשם ״ללכת באופן עיוור אחרי זוג שחורים עם מבטא כבד ופשוט להנות מהשיחה שלהם״. יש מבטא בריטי, יש מבטא אוסטרי ויש מבטא של שחורים. ואין משהו שאני אוהב לשמוע יותר מאשר את זה, זה אפילו לא משנה מה הם יגידו, הם פשוט נשמעים כל כך מצחיק ומגניב שלא משנה לאן הם הולכים אני הולך אחריהם. אני כמעט נדרסתי היום אחרי שעקבתי אחרי זוג שעבר באדום. הגעתי חזרה לדירה ומולי המליצה לי על טיול בוויליאמסבורג, אז לקחתי אופניים ונסעתי לשם. הגעתי לפארק דומינו והיה ממש נחמד לראות מצד אחד את גורדי השחקים של מנהטן ומהצד השני מגרש חול של כדורעף עם כמה חבר׳ה שיודעים את העבודה. שקלתי לבקש להצטרף אבל הרמה שם הייתה משהו אחר. משם המשכתי לרחוב בדפורד ונכנסתי להמון חנויות בוטיק בסגנון של ממילה אז עם מחירים שאתה יודע שהם מוגזמים כשאתה לא היית מוכן לשלם שליש מהמחיר. אבל עדיין היה וייב מגניב מאוד ולמדתי שזה איזור שהיה בו בעבר המון פשע אבל אז הגיעו אליו אזרחים שלא יכלו לשלם את השכירות של מנהטן, ולאט לאט האיזור קיבל וייב היפסטרי ולמרבה האירוניה, הפך להיות איזור יקר בעצמו. מולי המליצה לי על פיצרייה מסויימת אבל ראיתי קרוב אליי את הרשת שכל תייר מכיר מהמלצות Joe’s pizza. וואו, כזה זבל של פיצה הרבה זמן לא טעמתי. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שלא סיימתי משולש. כשאני חושב על זה עוד לא טעמתי בניו יורק, בירת הפיצה העולמית, אף לא משולש פיצה אחד שהפיל אותי. מהאייר אמר שהציפיות שלי גבוהות מידי, אבל כששאלתי אותו אם בניו יורק יש את הפיצות הכי טובות בעולם הוא אמר שכן. אז הציפיות שלי בהתאם. אני סומך על קאם שייקח אותי לפיצרייה שתעמוד בציפיות (קאם, סומך עלייך מותק!). לפני שחזרתי המשכתי על האופניים לסיבוב באיסט ריבר פארק ותכננתי לראות שם את השקיעה, אבל בפועל ראיתי משחק כדורגל של כמה אנשים שם. היה קל מאוד לזהות את הישראלים בחבורה מהמבטא הכבד והעובדה שהם היחידים שצועקים. דיברתי עם אחד מהם ומסתבר שיש אפליקציה להגיע לשחק איתם אז יש מצב שאצטרף בקרוב. אני אצטרך להשיג נעליים בשביל זה. חזרתי לדירה של מהאייר ומולי בסוף הערב אחרי לא מעט עבודת רגליים היום וקבעתי עם קאם שמחר הולכים לאכול במסעדה טובה (פסטרמה או פיצה, נחליט מחר) וב11 בלילה לסרט של פורמולה 1. מהאייר היה בשוק שקאם מוכן ללכת בשעה הזאת לסרט, ואני אמרתי לו שזה אפילו היה רעיון שלו. כנראה שאני מוציא את הצד הזה מאנשים 😉.
יום עשרים ושמונה
האמת שהיה יום די רגוע היום. קמתי בבוקר אחרי שראיתי אתמול בלילה 2 פרקים של ׳חוליגנים׳ (אחלה סדרה) עד 1 וחצי בלילה. אז קמתי קצת עייף וזה לא היה רעיון טוב בהתחשב בעובדה שיש לי כרטיס לסרט עם קאם היום ב11 בלילה. עבדתי עד הצהריים, יצאתי באמצע לסיבוב עם מהאייר ואכלנו המבורגר נחמד. על הדרך הוא הכיר לי את רחוב Fulton המקסים שהשאיר טעם של עוד. ראיתי את המשחק בין ריאל ליובנטוס ושמחתי לראות שריאל ניצחה כי הם נמצאים בצד של ההגרלה שאני הולך לחצי גמר שלו. התקווה שלי היא לראות את ריאל מפרקת את פריז. אחרי המשחק הלכתי לקאם ואני לא מצליח להבין את המזג אוויר הדפוק הזה שיש 30 מעלות וגשם. מה קורה פה לעזאזל. לפני הסרט הלכנו למעדניית Katz’s המפורסמת (לא לי) וטעמתי שם את הפסטרמה (אמריקאית) הכי טובה שטעמתי בחיי. אולי אפילו אחד ממנות הבשר הכי טובות שאכלתי. סוף סוף מסעדה שהשאירה עליי רושם שאני אזכור עוד הרבה זמן. ולטובה. משם הלכנו לסרט וקאם לימד אותי על המוטיבציה שיש לשומרים שמקבלים שכר מינימום ביחס להכנסת משקאות מבחוץ לתוך אולם הקולנוע. מה שכן הבקבוק ספרייט שקניתי מהחנות בחוץ התפוצצה עליי יופי יופי בתוך האולם. אני לא יודע להגיד איך, אבל ברור לי שאיכשהו המוכר הערבי קשור לעניין הזה. היה סרט טוב מאוד עם המון אקשן בדיוק כמו שאמור להיות. אבל להישאר ער עד 2 זה אתגר לכל סרט שיוקרן, במיוחד לבחור כמוני שידוע כאחד שלא מהסס להירדם באולם. הגענו לדירה באיזור 2 וחצי וצחקתי עם קטן שאם אני אשאר ער עוד חצי שעה אני אוכל לעלות לדיילי עם הצוות. כמובן שבשנייה שהראש שלי נגע בספה מוכת היתושים של קאם כבר התחלתי לחלום. נמרחתי טוב עם הספריי נגד מעופפים למיניהם בתקווה שלא אקום מחר עם עקיצות נוספות. אני ממש אוהב להיות אצל קאם, אבל אני לפעמים משמש בדירה הזאת בתור קוטל יתושים אנושי.
יום עשרים ותשעה
קמתי בבוקר עם עקיצה בודדת על היד (ממתי בכלל יתושים עוקצים את היד?!) ושאלתי את קאם אם הוא הלך בסוף לחדר כושר למרות שהלכנו לישון ב3. הוא אמר שהוא קם במיוחד בשביל זה אבל כשהגיע ראה שהם סגורים לשיפוצים. היה צריך להקשיב לי ולהישאר לישון. אני קמתי באיזור 9 ויצאתי ב10 לחנות של הבייגל ותכננתי ללכת משם למסעדה ולעבוד משם, אבל מסתבר שהיה אחלה של עמדה כבר שם אז פשוט נשארתי לעבוד משם. היה קצת מבאס כי נתקעתי על דברים שלא הייתי נתקע עליהם אם הייתי עם המחשב הרגיל שלי. בשעה 4 אמרו לי שהגיע הזמן להתחפף, אז לקחתי את הלפטופ והלכתי למקום שתכננתי ללכת אליו מראש, בר בשם blue stripes. לא באמת הייתי רעב וגם הייתי אחרי קפה אבל הייתי צריך לקנות משהו בשביל להרגיש בנוח לשבת שם עם המחשב. ניגשתי לבחור בדלפק ושאלתי אותו באנגלית כמה עולה העוגייה. הוא ענה לי בעברית ״5 דולר אח שלי״. אי אפשר לעבוד על ישראלים. הוא אמר לי שאני יכול לשבת בכיף בשולחן גם בלי לקנות כלום. אח יקר. יצא שדיברנו קצת ומסתבר שהוא מנגן בלהקה שמופיעה באותו הבר. מי חשב שהשם blue stripes מתייחס בעצם לדגל ישראל (קאם, שמסתבר שממש אמר לי את זה ולא זכרתי). אז אמרתי לו שאני זורם ממש ושאלתי איזה מוזיקה הם מנגנים, הוא אמר לי שבעיקר ג׳אז ואני התלהבתי ממש. אני לא חושב ששמעתי לייב ג׳אז בחיים. הוא שמר לי מקום ל2 למחר. חזרתי משם לדירה ותכננתי לצאת לריצה, כשפתאום נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה ימים עם הבחור הישראלי בכדורגל. הסתכלתי באפליקציה של המגרשים ראיתי שיש משחק בעוד שעה וחצי ודי קרוב לפה. החלטתי שהגיע הזמן לקנות נעלי כדורגל ושאוכל לשחק מתי שארצה. אני, וקאם שהצטרף אליי, יצאנו למסע אחר נעל כדורגל חדשה. התחלנו לחפש בחנויות זולות אבל לא היה שם שום דבר ששווה אפילו את ה12 דולר שהוא עלה. בסוף הגענו לחנות ספורט אמיתית ויצא שהוצאתי 70 דולר על הנעליים, אבל לגמרי שווה את זה. הלכתי משם ישר למגרש ואיזה יפה הוא היה. ממש על הנמל, נוף משגע, וכל זה בזמן שקיעה אדומה. היה אחלה של כדורגל ואני חושב שזה יהיה הדבר החדש שלי למלא את הזמן כשאין לי תוכניות. אחרי הכדורגל הלכתי לlittle island שהיה צמוד ונהנתי מקצת שקט ונוף יפה אחרי יום עמוס. חזרתי לדירה וקאן הזמין אותי להצטרף לפיצה אצל השכנים היהודים שלו. הם היו זוג מקסים ותמיד כיף להתארח אצל חבר׳ה כאלה. מחר בבוקר יש לי יום חופש על חשבון העבודה בגלל המצב בארץ (כי באמת עברתי חוויה קשה בדיוק כמו כל ישראלי בארץ) אבל אנחנו עדיין קמים מוקדם ליום ספא אני קאם ומהאייר. האמת, מחכה לזה ממש. בא ממש בטוח אחרי הכדורגל. קאם רוצה ללכת לעשות גלח אחרי זה ואני לא מצליח להבין למה הבן אדם הזה רוצה להיראות כמו ילד בן 18 לפני טירונות. הראיתי לו תמונות של איך אני נראתי אז וזה לא הזיז לו. זה מרגיש כמו משבר אמצע החיים רק שבמקום לקנות איזה אופנוע או משהו הוא פשוט מחרב לעצמו את השיער. קאם עוד לא מאוחר להתחרט.
יום שלושים
רישמית חודש שלם בארצות הברית. איפה אני מקבל גרין קארד? זה לא רק חודש שלם אלא גם שיא חדש של ארוך של טיול בחול שעד כה היה שמור ליפן. את היום פתחתי בדרך הכי טובה שאפשר לחגוג יום חופש על חשבון המערכת באדיבות סייברארק ולאור התקופה הקשה שעברנו כעם (כן! גם אלה שבגולה!) וזה בספא כמובן. הלכנו אני מהאייר וקאם למקום פלצני שהיה בו בריכות קרות, חמות, סאונות ואיזורי שקט. אני יותר טיפוס של מים חמים אבל קאם אמר לי שאני חייב לנסות את הבריכה הקרה בין לבין כי אז אני אעריך יותר את החום. אני נורא מאמין בגישה של לנסות פעם אחת ואז להחליט אז אמרתי יאללה בוא ננסה. עשיתי את הבריכה הקרה לכמה שניות, הבנתי את הקטע, ולא חזרתי לשם עוד פעם אחת. מה שלא מנע מקאם בכל פעם מחדש שהוא נכנס לבריכה הקרה להשפריץ עליי מהמים או לתת לי חיבוק אוהב וקפוא. הבן אדם הזה ענק ושוקל איזה 250 קילו ועדיין מתנהג כמו תינוק בן 3. אני חולה על זה.בגלל שהיינו צריכים לקום יחסית מוקדם הייתי עדיין עייף, אז נכנסתי לחדר השקט ומפה לשם מצאתי את עצמי על הספה רדום לגמרי למשך שעה בערך. אני זוכר במעורפל שמהאייר העיר אותי בהתחלה יחסית ואמר לי שהם יוצאים. אני נשבע שאני אפילו לא זוכר מה עניתי. הייתה שינה מדהימה. כשקמתי מהאייר כבר חזר הביתה לעבוד, אבל בגלל שקאם לקח יום חופש נשארנו שם עוד קצת ולא היינו בלחץ של זמן. משם יצאנו חישבנו מה לאכול. אחרי שאתמול אכלתי נורא ועוד שיחקתי כדורגל, אמרתי לעצמי שאני צריך משהו פשוט, אז לקחתי במעדנייה נחמדה וקרובה (הכל קרוב!) סלט עוף שהגיע בצורה קצת מוזרה - העוף הגיע גרוס לגמרי וברוטב מיונז, בניגוד לרצועות עוף שציפיתי להם. אני אלמד להבא כי זה לא היה משהו, בניגוד לכריך פסטרמה שקאם לקח שהיה נראה מדהים. לאורך כל היום ניסיתי להניע את קאם מלעשות תספורת גלאח אך ללא הועיל. הוא היה נחוש בדעתו להיראות כמו אחרון הטירונים בבט״ר ניצנים. בשלב כלשהו ויתרתי ואמרתי לו שאני אהיה תומך יותר למרות שאני לא תומך ברעיון הזה. הוא אמר שהמשפט הזה לא הגיוני ולא כל כך יכולתי להתווכח. נכנסנו למספרה זולה יחסית כי הוא אמר, ובצדק, שהוא לא שם 80 דולר (לפני טיפ כמובן) על תספורת שכל קוף יכול לעשות. זאת הייתה מספרה יפנית ב35 דולר לתספורת והיה ברור שיש רק ספר אחד שם שיודע את העבודה. אז חיכינו בתור ספציפית אליו וכשהגיע התור שלנו ביקשתי ממנו שיעשה לו קודם כל מוהאק, ורק אחרי זה יספר את הצד הקידמי. עכשיו היה מדובר בבחור רציני לגמדי, מגיע לעבודה בפאקינג חליפה! ספר בחליפה! איך אני אוהב יפנים.. אז לא ידעתי אם הוא בכלל יקשיב לבקשה כזאת. להפתעתי הוא ישר אמר כן ואני לא פספסתי את ההזדמנות לצלם אותו ברגע הזה. קצת מפתיע להגיד את זה אבל זה אשכרה יצא סביר. הוא כבר למד שאני לא מחלק סתם מחמאות אז היה ממש שמח לשמוע את זה ממני אחרי שיצאנו משם. אז הזמן עד הערב העברתי בצפייה בטלויזיה ומנוחה. גם ככה יורד גשם בחוץ ואני צריך את המנוחה הזאת. בערב תכננתי ללכת להופעת ג׳אז שהבחור הישראלי הזמין אותי אליה, ושאלתי את הבחורה משמחים אם היא רוצה להצטרף. היא אמרה שמתאים ועשינו אחלה של ערב. אהבתי ממש את הלהקה אבל הם הופיעו במקום צפוף מידי והמוזיקה הייתה ממש רועשת אז לא נשארנו שם יותר מידי זמן.
מחר אני יוצא עם מהאייר ומולי לקמפינג ואיזה כיף שאני יכול לקום מאוחר, ועוד יש לי את הדירה לעצמי אז סוף סוף אני יכול לישון במיטה. שמתי על עצמי כל כך הרבה ספריי נגד יתושים כי כבר נמאס לי לקום עם עקיצות. מה שכן, סיפרו לי שיש דובים ביער שאנחנו הולכים לעשות בו קמפינג ואני בספק אם הספריי הזה יעזור לי שם.
יום שלושים ואחד
מזל טוב ארצות הברית! יום עצמאות שמח!
קמתי בכיף שלי ב10 בבוקר כמו אלוף וידעתי שאני צריך להיות אצל מהאייר ב12 וחצי. אתמול שמתי לב ששכחתי להודיע לעבודה שלי שביום ראשון אני אהיה עדיין בקמפינג ואני אוכל באמת לעבוד, אבל הרגיש לי שזה מאוחר מידי להודיע על יום חופש אז פשוט אני לקחתי איתי את הלפטופ והתכנון הוא שאם יהיה משהו קריטי אפתח את המחשב ואם לא פשוט אענה על מיילים וצ׳אטים מהטלפון. עדיין הרגשתי קצת לא נעים אז עבדתי בבוקר עד שהייתי צריך כבר לצאת. ארזתי את המזוודה שלי ויצאתי מהדירה של קאם אל מהאייר. כשהגעתי אליו הוא אמר לי אם אני התכוונתי לקחת את המזוודה איתי לקמפינג. אמרתי לו שכן. הוא שאל אותי אם אני צוחק, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה. אמרתי לו שאני רציני לגמרי, אז הוא ענה לי שאין מקום באוטו לכל זה ואני חייב לצמצם. אז לקחתי בסוף רק את התיק הקטן שלי ועוד תיק קטן שמולי הביאה לי ודחפתי את כל מה שאני צריך שם. בדרך קאם שלח לי הודעה ושאל אותי אם ריססתי את החלון אתמול בלילה בספריי נגד יתושים ולרגע פחדתי שעשיתי משהו לא בסדר. אבל כמובן שאמרתי את האמת ואמרתי לו שכן. הוא פשוט צחק עליי ואמר לי להנות מהיתושים שאני הולך להיעקץ מהם בטיול בטבע. הגענו למקום והוא היה נראה מקסים. יער עצום עם המון עצים, ללא זכר לעמודי תאורה או חשמל, מקום קלאסי לליצן לארוב בו לילדים קטנים. ראיתי שיש במקום הזה לא מעט דובים ואני חושב שאנשים לא לוקחים מספיק ברצינות את העניין הזה. אולי בשבילהם זה רגיל, אבל בשבילי דוב זה חתיכת אירוע. ככה שאני מרחיק ממני כל זכר לאוכל מהאוהל שלי. אגב אוהל, את שלי חברה של מולי השאילה לי ואני חייב להגיד שבחיים לא ישנתי בנכס כל כך צפוף. מהאייר אמר שזה נראה מרחוק כמו שקית זבל שעומדת עם מקל והאמת שזה לא היה רחוק. המזל שלי הוא שאני יכול להירדם גם על אופנוע נוסע (סיפור אמיתי) ככה שאין לי תלונות. לערב עשינו על האש אבל הבשר היה צמחוני. שאלו אותי אם אני רוצה גבינה בתוך ההמבורגר, ובהתחלה נמנעתי נטו מסיבות פסיכולוגיות. אחרי כמה דקות התחרטתי ואמרתי שאני רוצה לנסות אחד כזה. האמת, לא מבין ממה אנשים מתלהבים - זה רק מפחית מהטעם של הבשר והופך את ההמבורגר לכבד ממש. לקראת הלילה הכנו מרשמלו ואני לאט לאט מתחבר למנהגים האמריקאיים האלה וממש נהנה מהם. לא ציפיתי שאני אהנה ככה ממרשמלו בתוך עוגיות שוקולד בדיוק כמו שלא ציפיתי שאהיה מבייגל כל כך. אבל הטעם פשוט טוב יותר מפה לדברים האלה משאר בארץ. אני התמרחתי במשהו כמו 3 שכבות של נוגד יתושים וגם ריססתי קצת על האוהל כדי שלא ייכנסו למה נמאס לי כבר להיעקץ. מאמין שיהיה טוב. אעדכן מחר, בתקווה שלא יעבור איזה דוב רעב לידי במהלך הלילה.
יום שלושים ושניים
ישנתי לסירוגין אבל לאורך המון שעות, יצאתי מהאוהל רק באיזור 10 וחצי והרגשתי שקמתי עירני ממש. חששותיי מדובים התבדו וחוץ מהשק שינה הצר מידי אין לי שום תלונות. זה שק שינה שקאם קנה בכלל לעצמו לטיול שהוא מתכנן להשתמש בו בעצמו בקרוב ואין שום סיכוי בעולם שהוא ייכנס בתוכו. הבוקר התחיל בארוחה נחמדה של ביצים וגבינה בנוסף לתפוחי אדמה מבושלים שהיו טעימים מאוד. אחד החברים של מהאייר ומולי הוא בחור שיודע לבשל מעולה וגם נהנה מזה אז מי אנחנו שנפריע. תכננו ללכת אחרי זה לטיול אבל יצא איכשהו שכולנו תפסנו תנומה קטנה (אני לפחות) ורק אז יצאנו למסלול. עשינו עיקוף סביב האגם המקסים שיש פה וראינו המון עצים ופרחים יפים. אין כמו מסלול טיולים בבוקר, למרות שאני קצת מתבאס על הנעליים הלבנות שלי שלא מעוצבות לסיבובים ביער. משם המשכנו ברכב לאגם אחר שאליו אפשר להיכנס. היה חוף מקסים ממש, אילו המים עצמם לא היו הכי נעימים ככה שלא נכנסתי ליותר מידי זמן. כמות העיברית ששמעתי על החוף הזה הייתה לא הגיונית. מעציב אותי כשאני מדבר איתם לשמוע שהם עזבו את הארץ ועברו לגור בארצות הברית, אבל כל אחד וההחלטות שלו. היה אפשר לשכור קיאק באגם אז עליתי עם מהאייר ועשינו סיבוב של שעה. בכל האיזור הזה של היער יש קצת וויב של סרט אימה, אני לא יודע להסביר את זה בדיוק אבל לא יכולתי שלא לחשוב שיש איזה תנין שמתצפת עלינו ומחכה לרגע הנכון לקפוץ. כאילו הכל פה מרגיש רגוע מידי. אותו דבר ביער - כשמגיע הערב יש פה חושך מצריים ופרט לפנס הדבר היחיד שמאיר עלינו זה הירח, ודי מלחיץ להסתובב פה עד הרגע שנכנסים לאוהל. משום מה ברגע שאני נכנס לאוהל כל הפחדים נעלמים. אחרי האגם יצאנו לעיירה קרובה בשם beacon ואכלנו שם במסעדה מקסיקנית נהדרת. לפתע נפל לי האסימון שאני רוצה לנסות יותר מאכלים אמריקאים אבל בלי לשבור את הכיס, והחלטתי שאני רוצה לנסות משלוש פיצה במקום חדש כל יום. נראה עד כמה זה יצליח לי, אבל עד כה לא היה אף משולש שהפיל אותי מהרגליים וזה לא תואם לציפיות שאנשים הציבו. אחרי המסעדה הלכנו לראות את מופע הזיקוקים של יום העצמאות למרות שזה היה אתמול (ככה זה ארצות הברית - הכל בגדול). אבל אני חייב להגיד שלמרות שהוא היה נחמד מאוד, הזכרונות שלי ממופע העצמאות בפארק בראשון מרשימים הרבה יותר. בכל זאת נהנתי ממש. עברתי מהאוהל המיניאטורי שלי אתמול לאוהל גדול פי 2 בערך תודות לרייצ׳ל, החברה של מולי שעזבה הערב והשאירה לי את האוהל שלה. חייב להגיד שאחרי אתמול האוהל הזה מרגיש כמו אחוזה בסביון. נטולת דובים כמובן.
יום שלושים ושלושה
טוב אז גם הלילה לא היה זכר לדובים אבל משום מה ישנתי הרבה פחות טוב באוהל הגדול שקיבלתי מאשר בקטן. את הבוקר התחלתי בתזכורת שהיום יום ראשון וזה בעצם יום עבודה שלי, אז פתחתי את הטלפון בתקווה שלא יהיו שום הודעות חריגות, ולא רק שהיו הודעות חריגות, היו 67 כאלה. היה במהלך הלילה איזה שטות שהפעילה התראות בכל הסביבת פיתוח, למזלי לא משהו שהיה קשה לפתור. אחרי שיצאתי מהאוהל אכלתי ארוחת בוקר מקסימה שאותו חבר של מהאייר הכין גם אתמול ושוב הופתעתי כמה לחם על האש יכול להיות טעים. יש כל מיני דברים שאני רוצה להספיק לעשות היום מבחינת עבודה אז תכננתי לעבוד במהלך הנסיעות שיש לנו היום. קיפלנו את האוהלים וכל הציוד שהבאנו ויצאנו לכיוון לונג איילנד לעל האש שנאזנין הבת של עדנה (אחות של יפה) אירגנה. היה ממש כיף להגיע לשם כי הרבה מהאנשים שהתחברתי אליהם בחתונה לא האמנתי שאני אראה שוב והתמזל למזלי לראות אותם גם היום. כשנכנסתי לבית שלהם חטפתי שוק מהגודל שלו. מטעמי צניעות אני לא ארחיב יותר מידי, אבל כן אגיד שזה היה הבית היפה ביותר שראיתי במציאות מאז ומעולם. היה כיף לשבת עם עדנה ולדבר איתה על אומנות ואקטואליה, וכמובן לראות שוב את אבי התינוקת המקסימה של אזדה (הבת השנייה של עדנה). נזנין הכילה ארוחת מפוארת ושמחתי לגלות שכל הבשר כשר. כיף סוף סוף שלא צריך לבדוק מה יש בכל דבר. אחרי האוכל שיחקנו מסירות עם כדור פוטבול ומסתבר שאני יודע לזרוק אותו לא רע בכלל. אולי אני אאמץ את זה בארץ. יצאנו לקראת הערב חזרה לכיוון ברוקלין ואני מרגיש שהגיע הזמן לחזור לטנדיס לתקופה הקרובה. אחרי קצת יותר מחודש בחול אני מתחיל להבין שאני צריך לאזן את הזמן שלי אצל כל אחד כי אני לא רוצה להיות נטל על אף אחד, אז תכננתי ללכת חזרה לטנדיס הערב, אבל בגלל שמהאייר מעדיף להסיע אותי לשם מחר אני אגיע לשם בבוקר. לפני שיצאנו מלנג איילנד לא שכחנו לעצור בפיצרייה נחמדה בדרך. אני רוצה לקחת ברצינות את הרעיון של משלוש ביום. המשולש הספציפי הזה היה לגמרי טעים, אבל אני עדיין במסע אחרי המשולש שיגרום לי להגיד שהוא טוב יותר פי אלף מכל מה שיש בארץ. אולי הישועה תגיד מניו ג׳רזי.
יום שלושים וארבעה
את הבוקר פתחתי אצל מהאייר וידעתי שיש לי לא מעט עבודה להשלים היום אחרי שאתמול עבדתי רק מהדרכים. קמתי יחסית מוקדם ופתחתי ישר מחשב. כמה דקות אחרי זה מהאייר מגיע לסלון ושנינו הסכמנו שנקדים את הנסיעה לניו ג׳רזי כי זה התאים לשנינו, ככה שהגענו לשם באיזור 11. אמרתי שלום לפאיים והבאתי חיבוק לקיאנה וליילה ושמעתי את כל הסיפורים שלהם מצרפת. טנדיס עדיין שם עובדת והיא אמורה לחזור מחר. האמת שאת כל הצהריים העברתי על המחשב והעמדה שיש לי במרתף והשקט שיש שם עזר לי להגיע להספק לא רע עד הצהריים. הזמן טס ובלי ששמתי לב הגיע 4 וחצי. קיאנה הנסיכה הקטנה החליטה פעם קודמת שהלכנו ל JCC שהיא רוצה לעשות מירוץ 5 קילומטר. הרעיון הזה הגיע לה אחרי שהיא ראתה שלט שהאורך של 16 הקפות שווה למייל אחד והכריזה שהיא עושה היום מייל שלם. למרות שבכלל הגענו לשחק כדורסל. איזה ילדה מהממת, פשוט החליטה שהיא מאתגרת את עצמה לסיים מייל שלם ועוד מינפה את זה בהחלטה להתאמן לקראת מירוץ 5 קילומטר. למזלה יש לה אבא עם עבר ספורטיבי מרשים והם קבענו ביחד תוכנית אימונים לקראת המירוץ שהם יעשו ביחד עוד 3 חודשים. אז כשהם אמרו לי שהם הולכים לאימון הראשון היום זה התאים לי לגמרי אחרי כל העבודה. הלכנו לשם ונתקלנו בבעיה הקבועה שאני אורח שצריך אישור כניסה מיוחד בשביל להיכנס. כל פעם מחדש אני צריך להסביר את המצב שלי, ובזמן שהתחוללה המלחמה עם איראן והיה מספיק להגיד שאני תקוע פה מישראל קיבלתי בגדול כל מה שרציתי, מאז ההפסקת אש המצב כבר השתנה. הלכנו לקבלה ופאם התחיל להסביר לה את המצב. תוך כדי היא שואלת אותי אם אני מדבר עברית ופשוט עברנו לדבר רק היא ואני בעברית תוך שאני מסביר לה מה קרה ושאישרו לי 10 כניסות. בגלל שלא יכולתי להיזכר בשם של המנהלת שאמרה את זה, ביחד עם מחסור בהוכחה והעובדה שטנדיס, שכן זוכרת את השם שלה, בכלל בצרפת, קיבלתי את התחושה שהיא לא ממש מאמינה לסיפור שלי ושאני לא הולך להיכנס היום למכון. אבל הצלחתי בכל זאת להשיג 10 ימים של כניסות, והפעם אפילו עם תעודת אורח רישמית. אז עשינו משהו כמו 2 קילומטר עם הפסקות (לקיאנה יש כח רצון שאי אפשר ללמד בבית ספר) וחזרנו חזרה הביתה. פגשתי שם שוב את ההורים של פאם ודיברנו על טיולים בחול וקצת פוליטיקה. ניו יורקרים לא אוהבים את טראמפ בכלל ואני לגמרי מבין למה, אבל מבחינתי מדובר בפאקינג מלך עם ביצים שמזכירים את השור בוול סטריט. בערב נזכרתי שאני מחוייב למשולש פיצה אחד ביום, ויצא שהלכתי ללא פחות מ3 מקומות שונים אחרי שהראשון לא היה מוכן למכור משלוש בודד והשני היה בכלל סגור. השלישי לעומת זאת היה מקום איטלקי קטן שאפשר היה להרגיש את האווירת אס״ק של סוף היום. הגעתי חזרה לבית עם השלל ואני חייב להגיד שהמשולש הזה עשה שם רע מאוד לאיטליה. אבל אני חייב להגיד שאני גאה בעצמי על המחויבות למשולש אחד ביום (ממש גאווה לדפוק משולש פיצה ב10 בלילה כשאני אפילו לא רעב). נקווה שהפיצה של מחר תהיה טובה יותר. אני מתכנן ללכת לישון מוקדם היום כי יש לי מחר ומחרתיים פגישות שאני צריך להציג בהם כבר ב7 בבוקר. מה שכן אני גם רוצה להכין רשימת קניות לAmazon prime day שמתחיל מחר, וגם כרטיסים לאוטובוס לבוסטון שאני כבר חייב לסגור. לילה ארוך עוד לפניי.
יום שלושים וחמישה
אתחיל ממה שקרה אתמול בלילה אחרי שכתבתי את היומן מסע. אז בשעה טובה ומוצלחת סגרתי את הנסיעה לבוסטון. בהמלצת פאם אני אקח אוטובוס של 4 וחצי שעות לשם במחיר נחמד מאוד של 70 דולר לשני הכיוונים, וגם זה יתן לי אפשרות לעבוד מהאוטובוס ככה שחסכתי יום חופש אחד. מלון סגרתי רק היום כי רציתי לחכות לטנדיס שלמדה שם בקולג׳ ומכירה את האיזור ככה שתדע לתת לי המלצות. קמתי בשעה 6 ורבע בבוקר, בדיוק כמו השעון שאני שם למחר, כדי לעלות לפגישה שאני מציג בה בשעה 7. היה ממש נחמד לראות את כל הצוות וגם פעם ראשון לראות את קוגמן מציג בתור הPO החדש שלנו. נתתי היום עבודה, בדיוק כמו כל יום בשבוע האחרון ובלי לשים לב נהיה 2 בצהריים. הבית גם היה ריק ככה שיכולתי להתרכז בשקט למטה. החלטתי שהגיע הזמן לאכול ויצאתי למקום במורד הרחוב שכבר נהייתי בו מבקר קבוע בשם hummus elite. מה שכן אני כל פעם ממתין 20 דקות להזמנה שלי ולמדתי היום שאפשר פשוט לבצע את ההזמנה מהדירה ורק לאסוף משם, זה מה שאני אתחיל לעשות. כשחזרתי לא יכולתי להתאפק ובדקתי שוב את המחירים של הכרטיסים למשחק מחר שאני ומהאייר שמנו עליהם 350 דולר כל אחד (חצי גמר מונדיאל המועדון - פריז נגד ריאל). עיצבן אותי לגלות אתמול שהמחירים ירדו. אז לגלות שהמחירים ירדו אפילו עוד יותר הייתה תחושה מעצבנת. האמת, הייתי צריך לנחש שהאמריקאים לא ידעו להעריך כדורגל טוב והאיצטדיון יהיה חצי ריק במשחק בין שתי הקבוצות אולי הכי טובות בעולם, ככה שהמחירים רק יורדים ויורדים. מה שבטוח הוא שאין סיכוי שאני אשב במקום המעפן ששילמתי עליו. אני הולך להתגנב כמו ישראלי טוב למקום עם ראות הרבה יותר טובה. אני מניח שזה גם לא יהיה קשה לאור העובדה שיהיו המון כיסאות ריקים. בערב הלכתי עם ליילה וקיאנה ל JCC ובזמן שקיאנה רצה מייל נוסף, אני וליילה שיחקנו קצת כדורסל. בדיוק כמו שאבא לימד אותי, לא משנה הגיל, אין דבר כזה לוותר. לראות את הפנים שלה כשאני דופק לה בלוק לפרצוף היה פרייסלס. אבא יהיה גאה בי. הגענו לשם עם הרכב שטנדיס הביאה לי לנהוג בו וכשהתכוונו לחזור ראינו שיורד מבול. הבנתי שאין מה לחכות כל כך, ושאני הולך לרוץ להביא את הרכב בזמן שהן יחכו מתחת לסככה. רציתי משהו כמו 80 מטר בגשם משוגע, פתחתי כבר את הדלת של הרכב ובאתי להיכנס, ואז ראיתי עד כמה אני רטוב, וקיבלתי החלטה שאני יוצא מהרכב כי אני הולך להרטיב אותו לגמרי, וחוזר לבנות. הייתי ספוג במים ברמה שגם אם הייתי עושה מקלחת עם הבגדים עליי לא הייתי מטפטף ככה. אחרי משהו כמו רבע שעה הגשם נחלש והבאתי את הרכב בנחת הפעם. מה שלא מנע ממני לדרוך בתוך שלולית שהחזירה את הנעליים הלבנות שלי לצבע המקורי שלהם אחרי הטיול ביער בתחילת השבוע. לצערי לא הספקתי לטעום משולש פיצה היום בגלל המזג אוויר, אבל מחר אני אפצה. המבצעים של פריים דיי התחילו וחולצה שממש אהבתי ושכבר באתי לקנות קיבלה את הכינוי ׳חרדה על חושית׳ מאילה, ככה שאני צריך לקבל החלטה לא פשוטה.
יום שלושים ושישה
קמתי בבוקר ב6 ורבע שוב לקראת פגישה ב7 ומשום מה הייתה לי תחושה שהיא התבטלה ואני סתם מתעורר כמו מניאק בשעה הזאת. לפעמים יש לי את התחושות האלה ואני לא יודע להסביר את זה אבל רבע שעה אחרי שקמתי והתעוררתי על החיים שלי, פתחתי את הטלפון וראיתי הודעת ווטסאפ שהפגישה להיום מבוטלת ונדחתה ליום אחר. לא היה לי אפילו כח להתעצבן, ופשוט חזרתי לישון עוד חצי שעה. קמתי שוב, והתחלתי לעבוד, ידעתי שדי מוקדם אני צריך לתפוס אוטובוס לקראת המשחק של ריאל נגד פריז ב3, אז נתתי עבודה עד אז. אני עבדתי די קשה בכמה ימים האחרונים ככה שאני יכול להרשות לעצמי יום קצר יותר היום. בגלל שבסופ״ש הקרוב אני נוסע עם מהאייר ומולי לוושינגטון, תכננתי לישון במנהטן היום אצל קאם ככה שאני חייב לשים את המזוודה והלפטופ אצלו לפני המשחק. אז אני ומהאייר נפגשנו בדירה של קאם באיזור 12 ומשם יצאנו למסע בדרכנו לאיצטדיון MetLife. האמת, ציפיתי שיהיה הרבה יותר קל להגיע לשם אבל היינו צריכים להחליף איזה 2 רכבות. בגלל שהיה בעיה באחד הרכבות, הורידו את כל הנוסעים והבנו שיש לנו איזה רבע שעה לשרוף. הרגשתי שזה הזמן שלי לפיצה היומית, אז ניגשתי לדוכן הקרוב בתחנת penn ולקחתי שני משולשים שנראו הכי טוב. לא נעים לי להודות, אלה היו בינתיים המשולשים הכי טובים שאכלתי מאז שהגעתי לפה. יש להם טריק שהם שמים את הרוטב ששמים על הפסטה, בתוך הפיצה (הם קוראים לזה וודקה משהו), וזה פשוט מדהים! שולחים אותי לכל מיני מסעדות איטלקיות ובולשיט כזה, כשהייתי צריך לנחש שהפיצה הכי טובה תהיה אחת בדוכן בתחנת רכבת. נסענו במשך משהו כמו חצי שעה, וכשהגענו הלסת שלי נשמטה מהגודל של האיצטדיון. במקור זה בכלל איצטדיון פוטבול, והסבו אותו לכדורגל לצורך הטורניר הזה, וזה בהחלט ניכר בגודל. זה לדעתי האיצטדיון הכי גדול שאי פעם הייתי בו, ובהחלט המרשים ביותר. אני ומהאייר הצטלמנו קצת בכניסה והתרגשנו להיכנס פנימה. כזכור, שילמנו מחיר מופקע עבור מקומות לא טובים במיוחד, והייתי חדור מטרה לשבת במקומות טובים יותר. אחרי כמה סיבובי בדיקה הבנתי שהסדרנים לא באו לשחק. בודקים את הכרטיסים בצורה קפדנית ולא מפחדים להשתמש בידיים אם אתה נכנס לכניסה שאתה לא אמור. כל זה לא הזיז במילימטר את המוטיבציה שלי לשבת במקומות טובים. הצלחתי ברגע של מחסור בשומרים להיכנס לשער שממוקם בדיוק מעל השוער. האמת, המיקום היה מדהים, בדיוק איפה שהמצלמה הטקטית מצלמת. טיפה הזיזו אותנו אנשים שזה היה המקום שלהם, אבל לא פחדתי לרגע כי ראיתי המון מקומות פנויים (מה שלא נמשך לאורך זמן - הרוב המוחלט של האיצטדיון התמלא בניגוד לציפיות שלי). המשחק התחיל והודעתי למהאייר שאנחנו אוהדי ריאל מדריד היום, פחות בגלל אהבת מורדכי ויותר בגלל שנאת המן ודמבלה ימח שמו. כל זה לא עזר כשבדקה 25 פריז היו ביתרון 3-0. 3 פאקינג 0 על ריאל מדריד. לא הבנתי מה אני רואה בכלל. זה הרגיש כמו ילדים נגד בוגרים. המשחק נגמר בתוצאה המביכה 4-0 כשריאל אני לא חושב בעטה למסגרת פעם אחת. כל זה לא הוריד מהחוויה המדהימה של ללכת למשחק כדורגל אירופאי בארצות הברית שבכלל לא ידעתי על קיומו כשטסתי. חזרתי לדירה של קאם והייתי די גמור מעייפות, מה שלא מנע ממני לענות לכמה מיילים וכמובן להשלים את הרשימת קניות שלי מאמזון לכבוד שבוע המבצעים שלהם. קאם היה מאוכזב לראות שלא קניתי אף שטות וכל מה שיש ברשימה זה אשכרה דברים נצרכים. הוא אמר לי שאמריקאי אמיתי חייב לקנות קצת בולשיט חסר תועלת כשיש מבצעים. חייב להגיד שהתאפקתי. יצאנו בערב למופע סטנדאפ שרציתי ללכת אליו כבר הרבה זמן וסוף סוף מצאנו היום זמן. האמת ששנינו היינו די עייפים אבל אף אחד לא רצה לפוצץ את היציאה אז פשוט הלכנו. זה היה סוריאליסטי שהמועדון סטנדאפ נמצא פשוט מעבר לרחוב שלו. אפילו לא קנינו כרטיסים מראש, פשוט נכנסנו ברגע האחרון ודברים יסתדרו. כשאתה בן אדם זורם וספונטני החיים מוצאים דרך להסתדר. היה ערב מצחיק מאוד, בוודאות מופע הסטנדאפ של אומנים אנונימיים הכי טוב שהייתי בו בפער. דיברנו גם על ללכת לעוד מופע סטנדאפ, הפעם west Village. יש לי מחר כמה פגישות חשובות אבל למזלי מתחילות רק ב8 ככה שאפשר לישון כמו בן אדם היום.
יום שלושים ושבעה
יש לי כמה פגישות הבוקר שאני צריך לדבר בהם, אז קבעתי אתמול בערב עם קאם שבפגישה הראשונה משעה 8-9 הוא יהיה בחדר כוש, ובשנייה שבין 10 וחצי ל11 נסתדר. נשמע טוב סך הכל. הפגישה הראשונה באמת עברה חלק ובסיומה התחלתי להרגיש את הרעב לבייגל מתקדם אליי במהירות מפחידה. לקחתי את הרגליים שלי ויצאתי לbagel pub האהוב עליי. בדרך לשם התקשרתי לאימוש וסיפרתי לה על האחרות בוקר שמתקרבת לחיכי. ברגע שהיא שמעה שאני הולך לאכול בייגל היא נתקפה בפרץ נוסטלגיה מהתקופה שלה בתפוח הגדול והתחילה להגיד לי ״אתה לא מבין מה עשית לי עכשיו״ ו-״אין אני גם חייבת עכשיו בייגל, הרגת איתי״. עכשיו מה שאנחנו קוראים לו בארץ בייגל, או יותר נכון בגלה, זה חתיכת לחם עגולה עם חור באמצע, בת יומיים לפחות, ואפשר למצוא אותם רק בקרבת איצטדיוני כדורגל לפני משחקים. 2 ביסים מהדבר הזה ונסתמת לך הקיבה למשך שבוע. אלא אם אתה אבוש ואז אתה קונה 3 ב10. בכל מקרה בזמן שאני מדבר איתי פתאום אני רואה מולי את קאם הולך בדיוק אליי. ישר צילמתי לאימוש והם התחילו לדבר. היא סיפרה לי לאחרונה שכשאנחנו נטוס בעזרת השם שנה הבאה כל המשפחה לארצות הברית לבת מצווה של ליילה היא כבר תדע אנגלית. איך אני גאה בה. קאם ביקש ממני להביא לו בייגל עם כל מיני שחיות שלא מעלות גירה ולא מפריסות פרסה בשם אופן. ביקשתי שיארזו לנו אותם בשקיות נפרדות. בדרך חזרה אמא התקשרה אליי ואמרה לי שהיא הלכה לאיזה חנות של רוסים שמוכרת בייגל, ואני בכלל לא ידעתי שיש חנות שמוכרת את זה בארץ. אמא מקומבנת אין מה להגיד. התכוננתי לקראת הפגישה ב10 וחצי וקאם הנסיך אמר לי שהוא יעשה את השיחות שיש לו באותו הזמן מהגג. מה שמזכיר לי שאני צריך לבקר שם גם בעצמי כי הוא אמר שיש שם אחלה של תצפית. הוא חזר אחרי משהו כמו חצי שעה ולצערי הפגישה לא התקרבה לסיום. עברה לה עוד שעה תמימה עד שהפגישה סוף סוף הסתיימה. קאם אוהב את השקט שלו בדירה כשהוא עובד אז ממש הערכתי את זה שהוא נתן לי לעשות את כל זה. אין ספק שהרוויח את הבייגל שלו להיום. לקראת הצהריים נהייתי רעב ושאלתי אותו מה כדאי לאכול באיזור. הוא שלח אותי לאיזה מסעדה שמסתבר שנסגרה לפני כמה ימים, אבל למזלי היה אחלה של מקום מטר משם. באמת שאין כמו מנהטן. חזרתי לדירה עם כריך חזה עוף שציפיתי לו. מה שלא ציפיתי היה הגודל שלו, שבאמת לא ברור לי איך הדבר הזה בכלל נקרא מנה, בטח בארצות הברית שהכל פה בגדול. קאם הציע לי לאכול כמה מהנקניקיות עוף שנשארו לו וזה סגר לי לגמרי את הפינה. הייתי חייב לאכול מספיק זמן מראש כי החלטתי ללכת לשחק כדורגל הערב. איזה כיף זה האפליקציה של הכדורגל פה - כל שעה יש משחק ומלא חבר׳ה טובים מגיעים. גם המחירים ממש סבבה והכל מרחק הליכה. חייב כזה בארץ דחוף.אז לא רציתי לחזור על הטעות של פעם קודמת ולא לאכול כלום לפני המשחק. אחרי ששבעתי, התפנתי לסיים את ההזמנה שלי מאמזון. חייב להגיד שלא קניתי אף לא שטות אחת ואני גאה בעצמי על זה, למרות שקאם קצת פחות. לפני שיצאתי קאם קרא לי לשבת כמה דקות עם שני חברים שלו מהקולג׳ שנמצאים באיזור. איזה כיף זה שכשאתה קובע עם אנשים הם מגיעים אלייך. משם המשכתי לכיוון המגרש כדורגל שממוקם ממש על יד גשר וויליאמסבורג. כבר הייתי ממש קרוב כשראיתי בחור עם תלבושת כדורגל שהיה ברור שאנחנו הולכים לאותו מקום. שאלתי אותו אם הוא יודע איך מגיעים, והוא ענה כן והצביע לכיוון דרך אפר עם שלט בכניסה של ״אין כניסה״. אמרתי לו ״שמע נראלי שאין כניסה״ והוא ענה לי שזה סבבה והשלט הזה למכוניות. חייב לציין בדיעבד שאין שום סיכוי שזה נכון כי הדרך הייתה חד משמעית צרה מידי למכונית. טוב אז ממשיכים להתקדם וכבר אני רואה שזה איזור שיפוצים שאנחנו לא אמורים להיות בו ואז נתקלים בשלט נוסף שרשום עליו “Wrong way”. שלט כזה גם מפגר גמור לא יכול שלא להבין, אבל כבר הרגשתי שאני מושקע מידי בסיפור הזה כדי לחזור אחורה. מצאתי את עצמי מדלג מעל שלוליות מלט טרי וקופץ מעל גדר, אבל לבסוף הגעתי למעוז חפצי. התחלנו לעשות חימום וזה היה הזמן לבחון את הרמה של החבר׳ה שם. חלק היו נראים סבירים חלק נראו טובים אבל שום דבר שאי אפשר להתמודד איתו. התחלקנו לקבוצות ופתחתי ממש טוב. שער, בישול וניצחון. ממשיכים למשחק השני, וכל מי שיש לו ניסיון במשחקי כדורגל שכונתיים יודע - לפעמים יש את הרגע הזה, שבלי אף מילה, אתה פשוט יודע שהשחקן שמולך הוא הולך להיות היריב הכי גדול שיש לך בחיים למשך השעה וחצי הקרובה. במקרה שלי זה היה בחור לטיני עם שלבש בגד ים, קצת קצר מידי, אבל אופייני ללטיניים בארצות הברית ולערסים בחוף ראשון. נכנסנו לכמה טאקלים והיה ברור שיש מתח. חייב להגיד שאני חולה על זה. המשחק נגמר בתיקו והקבוצה שלי נשארה אחרי שניצחתי באבן נייר ומספריים. אין כיף כזה. במשחק הבא כבר הפסדנו והקבוצה שלי יצאה. הקבוצה שניצחנו ביקשה שאשלים להם שחקן ואכנס איתם ככה שמצאתי את עצמי משחק עם היריב המר שלי. הוא בא אליי ואמר לי במילים האלה “שמע בהתחלה לא כל כך אהבתי אותך״. אמרתי לעצמי בלב ״כן אח, שמתי לב״. ואז המשיך ״אבל זה בגלל שאתה טוב מידי, עכשיו אנחנו משחקים ביחד ואנחנו סבבה״. לשמוע את המשפט הזה במגרש כדורגל זה מה שכל גבר מחכה לו. אז שיחקנו ביחד וכמובן ניצחנו וסך הכל נהנתי ממש. אני חולה על זה שביום שאין לי כח לתכנן תוכניות אני יכול פשוט ללכת לשחק כדורגל ואחרי זה לעשות סיבוב באיזור. באמת הסתובבתי אחרי המשחק על יד הנהר, שמעתי שירים ונהנתי מהחיים. בהמלצת קאם הסתובבתי אחרי זה באיזור הEast village והגיע הזמן למשולש פיצה היומי שלי. פעם היה בפיצרייה עם השם המקורי East village pizza. בחרתי את המשולש הכי מיוחד שלהם - אחד עם פסטה מעליו. פעם טראמפ אמר את המשפט ״sound good, doesn’t work”. אז הרגשתי אותו דבר בדיוק על המשולש הזה - נראה טוב, אבל לא עובד. המסע אחרי המשולש שיתן פייט לזה מאתמול ממשיך. הגעתי לדירה של קאם ויש לי ערב לעצמי בדירה ריקה. כבר די מאוחר אז אני חושב שאראה קצת טלויזיה ואכין את המזוודה למחר. אחרי הכל, אני הולך לבירת אמריקה!
יום שלושים ושמונה
מפה לשם כבר נותרו לי פחות משבועיים לטיול. מצד אחד שבועיים זה הזמן המקורי שהיה אמור להיות לי למשך כל הטיול. מצד שני זה פתאום נשמע כל כך קצת, רק אתמול נשאר לי חודש. קמתי בלי שעון מעורר כמו אלוף ב9 בבוקר. אחלה של שעה הייתה לי. היו לי קצת כאבים בלילה בגלל שסובבתי את הברך אתמול בכדורגל. לא משהו רציני אבל קיוויתי שיעבור עד הבוקר, מה שלא קרה. כשקאם הגיע הוא הציע לי את התרמיל שלו במקום המזוודה כדי שיהיה לי יותר נוח להגיע לדירה של מהאייר בצהריים לקראת הנסיעה לוושינגטון. נסיך קטן, זה הפריע לו יותר מאשר לי ובסוף באמת החלפתי לתרמיל שלו, אז העברתי את כל הדברים החשובים ושמתי אותו על הגב. יצאנו לארוחת בוקר בעיר ואכלתי עוגייה ושייק פירות טעים. יצאתי משם לדירה של מהאייר ומולי לקראת הנסיעה הארוכה שמצפה לנו. לא הייתי מוכן לראות 5 וחצי שעות בוויז כשיצאנו, ומשום מה גם הייתי עייף ככה שאחרי משהו כמו שעה נרדמתי מאחורה. בשעה האחרונה של הנסיעה שאלו אם אני גם רוצה לנהוג ושמחתי לשבת מאחורי ההגה. יש פה כבישים ממש נחמדים עם נופים משגעים ואני אוהב לנהוג פה. הגענו לדירה ששכרנו והיא הייתה מקסימה. כל אחד עם חדר משלו ודי מרווח. לא התעכבנו יותר מידי ויצאנו למסעדה איטלקית יוקרתית בעיר. חלקנו שם כמה מנות שאחת מהם כמובן הייתה משולש הפיצה היומי שלי, ואני יכול לבשר שעוד יום עבר והמשולש בדוכן בתחנת penn נשאר האלוף המכהן. זאת הייתה פיצה הכי פשוטה בעולם, דקה מאוד ועם קשה לא טעים. מה שכן הכדורי ארנצ׳יני היו הצגה. משם התחלנו לעשות סיבוב ספונטני ברחבי הNational Mall. עברנו בין האנדרטאות המרשימות והפסלים המציאותיים ונהנינו מהשקיעה על גדות בריכת ההשתקפות. שאלתי את מהאייר למה הם נלחמו בויאטנם, הוא ענה לי קומוניזם. שאלתי אותו למה הם נלחמו בקוראיה. הוא ענה לי קומוניזם. שאלתי אותו מה אכפת לכם כל כך מקומוניזם? הוא ענה לי שזה פשוט לא טוב. כן, קומוניזם זה לא טוב, אבל לא חשבתם להילחם בפאקינג נאצים לפני שיפן תקפה אותכם.. בכלל אמרתי לו שאני חושב שיש לארצות הברית בעיה נגד אסיאתים כי כל המלחמות שלהם הם פשוט עוברים מדינה מדינה שם ותוקפים אותה. חייב להגיד שיש ניחוח גזעני באוויר. המשכנו משם לבית הלבן ודימיתי את עצמי כבר צועק לטראמפ כמה שאני אוהב אותו, והוא מכניס אותי לסיבוב פרטי בבית הלבן ואני מופיע בעיתונים. מהאייר ומולי לא חלקו את ההתרגשות שלי לקראת הקרבה לטראמפ והסתפקו בחיקויים מצחיקים שלו. הגעתי לבית הלבן וחייב להודות שהתרגשתי ממש. זכרתי שאימוש הייתה בדיוק באותו המקום לפני הרבה שנים ורציתי לשחזר את התמונה שהיא עשתה, אבל לא זכרתי בדיוק את הפוזה שלה. אז עשיתי מה שזכרתי ושלחתי לקבוצה של המשפחה. מחר אני מתכנן לעשות את זה במדויק. חזרנו לדירה ובאתי להיכנס להתקלח. הבעיה הייתה שכשהעברתי את הבגדים לטרמינל של קאם שכחתי לשים תחתונים וגרביים 🤦♂️, ככה שאני כרגע בבעיה. תכננתי להשאיל ממהאייר אבל נראה שהוא כבר רדום. נראה מה אני עושה 🙃.
יום שלושים ותשעה
היום השני בבירת ארצות הברית התחילה בצורה מאוד מעניינת. קמתי בבוקר ושמעתי שמהאייר ומולי עדיין לא התעוררו, אני עשיתי קצת מדיטציה שלא יצא לי לעשות בכלל בתקופה האחרונה. אחרי זה שמעתי אותם קמים פתחתי את הדלת וראיתי את מהאייר יוצא מהשירותים כשהוא מחזיק את השלמה שלו כשהוא ערום כביום היוולדו. הייתי עדיין די עייף אז באמת שלא ידעתי איך לאכול את האירוע הזה, אז פשוט התעלמתי ממנו לגמרי והתחלתי להתקדם לכיוון השירותים בעצמי. הגאון לא חשב לסגור את הדלת בזמן שהוא מתלבש ככה שמצאתי את עצמי רואה את הבן דוד האהוב שלי ערום פעם נוספת בהפרש של 10 שניות. כשהוא קלט את זה הוא הגיב בצורה הכי מצחיקה שיכל להגיב - פשוט אמר ״הופפפהההה״ בזמן שהוא מסתיר את חלציו פעם נוספת. בוקר טוב מה שנקרא. אז התאפסנו על עצמנו והלכנו לכיוון המסעדה שמולי בחרה לנו לארוחת בוקר. היא חשבה שזו מסעדה ישראלית אבל הכיתוב בערבית בכניסה קצת סתר את התיאוריה הזאת. אכלתי שם קרואסון מצופה בזעתר וממולא בלבנה. האמת שלא רע בכלל. שמתי לב שיש בעיר הזאת לא מעט הומלס עם, אולי אפילו יותר מניו יורק, וכל פעם שאני רואה אחד כזה אני מוקיר תודה על החיים שקיבלתי. התחלנו להתקדם לכיוון מוזיאון האוויר והחלל ואני חייב להגיד שזה היה אחד המוזיאונים המרשימים שראיתי. המון דגמים של מטוסים, פירוטים מדויקים על ההמצאות של האחים רייט, ותצוגת כל היקום שלנו. המיצגים שם היו מרתקים ויכולנו להישאר שם עוד הרבה זמן אילולא הסיור המודרך שהזמנתי לנו בקפיטול. זה מבנה מרשים מאוד מבחוץ ואפילו יותר מבפנים. קיבלנו מדריכה קצת מחפופה שלקחה את התפקיד ברצינות יתר ונכנסה לדמות של המדריכה צעד אחד יותר מידי. אני מאוד מעריך אנשים בעלי ידע עמוק שיודעים לענות על כל השאלות, אבל היא התחילה להגיד לנו שכל אחד מאיתנו משנה כל יום את העולם ובשלב כלשהו התרגשה כל כך מהנאום של עצמה שהיא התחילה לבכות. לא התביישה להודות אפילו שהיא במחזור. מה אני אגיד, נפתחה איתנו לגמרי. בתוך הקפיטול ראינו הרבה ציורים ופסלים מרשימים של כל האנשים החשובים בתולדות המדינה. משם החלטנו ללכת באופן ספונטני למוזיאון הריגול שראיתי עליו ביקורות טובות באינטרנט. אז נכנסנו פנימה וביקשנו לרכוש כרטיסים. המוכרת בקבלה שאלה אותנו אם אחד מאיתנו חייל, ועניתי כן בלי לחשוב פעמיים, חצי בצחוק חצי ברצינות. מהאייר התחיל לצחוק אבל המוכרת ביקשה ברצינית גמורה לראות תעודת שחרור. הראיתי לה את התעודה שלי למרות שיכולתי באותה המידה להראות לה תעודת סיום גן חובה והיא לא הייתה מבינה כלום כי זה בעברית. הייתי בטוח שעקצתי את המערכת עד שהבנתי שחמשת שנות הצבא שלי חסכו לי 3 דולר. מהאייר שאל אותה אם הוא יכול לקבל את אותה ההנחה אם הוא פעיל בצבא של החות׳ים ולא היה נראה שהיא הבינה כל כך את הבדיחה. היינו צריכים להזמין את הכרטיסים לשעה מאוחרת יותר בגלל שלא היו מקומות פנויים אז אני הלכתי לחנות בגדים שקאם הכיר לי בניו יורק בזמן שהמאייר הקפיץ את מולי לשנצ אחרי יום ארוך שבקושי הגיע לחצי שלו. תכננתי בסך הכל לקנות כמה תחתונים וגרביים ומפה לשם מצאתי את עצמי מוציא 160 דולר על בגדים. אבל לגמרי שווה את זה. עשיתי שיחת וידאו עם לולי ואם היא התלהבה עד כדי כך אז סימן שהייתה קנייה מוצלחת. במוזיאון הריגול נכנסו אל תוך חוויה שאנחנו מרגלים וצריכים לעשות כל מיני משימות תוך כדי הסיור במוזיאון. זה היה נחמד אבל נהנתי הרבה יותר לקרוא על אירועים היסטוריים משמעותיים כמו פיתוח האניגמה שעזרה לסיים מוקדם יותר את מלחמת העולם השנייה, על הבן של אחד ממייסדי החמאס שריגל לטובת ישראל והמפעיל שלו, ואפילו על הסוס הטרויאני העתיק. היו לא מעט איזכורים שקשורים לישראל כמו תוכנת הפגסוס שעזרה לממשלות לרגל אחר אזרחים וגם על רצח הספורטאים במינכן, והנקמה הישראלית. במוזיאון הייתה אטרקציה שצריך להיתלות על מוט רוטט למשך דקה שלמה. אמרתי למהאייר שכמה שהוא לא יעשה אני אעשה שנייה יותר. הוא אהב את התחרות והתחיל ראשון. הוא הצליח להיתלות לא פחות מ45 שניות. אבל אני כמובן לא ירדתי לפני שהגעתי ל51. כיוונתי לדקה שלמה אבל פשוט הרגשתי את עצמי כבר מחליק לגמרי מהמוט. אחרי המוזיאון הזה התחלנו להרגיש רעבים והלכנו למסעדה חצי פרסית חצי טורקית שגם בה היה כיתוב בערבית בכניסה. המלצרית ששירתה אותנו הייתה אקסטרא נחמדה ויצא שדיברנו איתה הרבה ובסוף האירוע עזרה לנו למצוא מועדון ג׳אז ללכת אליו. לא יכולתי ללכת לפני שעשיתי איתה תמונה (:
מצטנע מועדון ג׳אז מקסים ושכונתי באמצע רחוב הומה ממש קרוב למסעדה והתיישבנו שם. אין כיף כמו לשמוע מוזיקה חיה, בטח עם כלים קצביים כמו שיש לג׳אז להציע. היה מקסים ממש אבל חתכנו אחרי משהו כמו שעה כי כבר התחלנו להרגיש את העייפות. בדרך חזרה לאוטו מהאייר הציע לי תחרות תלייה נוספת על עץ שראינו. לא הייתי במצב כל כך לתחרות אבל אם אני מתחרה אני מנצח! הבעיה הייתה שכבר אחרי 5 שניות הרגשתי את עצמי מתחיל ליפול וזה הרגע בו פשוט התחלתי להפריע למהאייר כדי שיפול ראשון. אני לא שמעתי את זה באותו הרגע אבל מהאייר אמר לי בדיעבד שעבר איזה בחור שחור לידינו ואמר ״man, look at these niggas” ואני יכול רק להגיד שאם הייתי שומע את זה אני בוודאות הייתי אומר משהו שהיה מכניס אותי לבית חולים, בסגנון של ״who? Us niggas?” ככה שלמרות שחבל שפספסתי את הרגע הקומי הזה, יכול להיות שזה לטובתי. הגענו לדירה עייפים ושבעים ואני מתרגש לקראת מחר - לא רק שאני הולך למשחק בייסבול הראשון בחיי, גם מכבי מתחילה את העונה שלה במשחק אלוף האלופים נגד באר שבע. הבעיה היא ששני המשחקים באותו הזמן 🙃.
יום ארבעים
יום פאקינג ארבעים. מי היה מאמין. פתחנו בוקר נוסף בבירת ארצות הברית וידענו שאנחנו צריכים למהר כדי להגיע לסיור שקבעתי לנו ל10:15 במתחם המדמה את הבית הלבן. אכלנו ארוחת בוקר במסעדה נחמדה שהזכירה לי כמה אני אוהב גבינת חלומי. אני מתחיל לחשוש לבדוק לא את המשקל שלי, כי אני לא חושב שהוא השתנה יותר מידי, אלא את מסת השריר שלי שאני בטוח שירדה באופן משמעותי. כשאני אחזור שבוע הבא הביתה אני צריך ישר להתחיל להתאמן לקראת צליחת הכנרת כי הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה ששחיתי. סיימנו לאכול ונכנסנו למתחם בשם The people’s house. היו שם העתקים של חדרים בבית הלבן, לצד תיאורים היסטוריים וסיפורים על המאורעות בבית לאורך השנים. לדוגמא ידעתם שאחת הנשים הראשונות בנתה בית עץ לילדים שלה בחצר, או שהם אירחו מסיבת פיג׳מות. וואלה אני לא הייתי מתנגד לאיזה מסיבת פיג׳מות עם דונאלד ומלאניה. אני ומהאייר עשינו בחדר הסגלגל תמונות מצחיקות וכמובן שלא יכולתי שלא להצטלם עם דונאלד (אני אקרא לו מעכשיו דוני 🥰) בפורטרט הנצחי שלו כנשיא ה47. יצא לי לדבר עם הרבה אנשים לאורך הטיול על דוני ואין אחד (חוץ מיפה) שלא טינף עליו, אבל לא סתם שנאה, ממש ייאוש מכמה העם שלהם מפגר שזה הנשיא שהם בחרו (וואלה יכול להתחבר לתחושות). מצד שני אני חושב שזה דעה מאוד פופולרית בקרב ערים כמו ניו יורק וניו ג׳רזי. אמרו לי שאם הייתי נגיד בטקסס או אלבמה זה היה שונה מאוד. אחרי שבמשך יומיים לא הצלחתי למצוא כובע של דוני שלא בצבע אדום, ביציאה מהמתחם סוף סוף מצאתי דוכן שמכר אחד כזה. לא התמהמתי לרגע ורכשתי אחד וחבשתי אותו בגאון. מהאייר ומולי הרגישו די מובכים ומהר מאוד התחלתי להרגיש את המבטים של המקומיים. אין כיף כזה. לפתע ראינו איזה אישה הזויה שהתחילה לדבר לעצמה דברים מוזרים על ישו או משהו בסגנון ואיך לא - יבשה גם היא כובע של טראמפ. מהאייר שאל אותי אם זה המועדון שאני רוצה להצטרף אליו. אמרתי לו שברגע שנכנסתי למועדון הרמה שלו תעלה. הגענו שוב לבית הלבן (האמיתי) והפעם באור יום. חייב לומר שהוא הרבה יותר מרשים ככה, עם הדגל העצום מתנוסס בכניסה, מרגישים את העוצמה האמריקאית. לא יכולתי שלא לצלם עוד כמה תמונות, עם הכובע כמובן. ראיתי לפתע כמה שוטרים מאבטחים את המתחם עם כיתוב על המדים “secret service”. וואלה יש להם עוד דבר או שתיים ללמוד על חשאיות אם הם מסתובבים עם כיתוב כזה. בכל מקרה, ראיתי פתאום בחור שחור עם רמקול עצום שהוא נקרא בשפה המקומית הbig dog של הבית הלבן. הוא בגדול בלבל את השכל על שלום בעולם ושצריך לפזר אהבה אז אמרתי בוא נבדוק אם המעשים שלו נמרים באותה שורה עם מה שהוא אומר. שמעתי אותו אומר שהוא שם את ההמנון של ניקראגווה רגע לפני, אז פשוט התחלתי לדבר איתו ושאלתי אם הוא יכול לשים את ההמנון של ישראל. הוא ענה לי שהוא לא שם את ההמנון של ישראל, עזה (מה?), אוקראינה או רוסייה. יודע מה, כיבדתי את זה. אמרתי לו מה אתה אומר על לשים שיר ישראלי. הוא ענה שכל עוד זה לא קשור לפוליטיקה אין לו בעיה. חשבתי לרגע מה הכי מתאים והחלטתי על ״ממעמקים״ של עידן רייכל. דקה לאחר מכן אני מוצא את עצמי עומד מול הבית הלבן, מסתכל על עשרות המבקרים מצטלמים אל מול המבנה המרשים, וכשברגע שאני שומע את עידן רייכל שר. אני נשבע שחשבתי שאני בסרט. חוויה סוריאליסטית. זאת הייתה החוויה האחרונה שעשינו בוושינגטון לפני שיצאנו לבולטימור לקראת המשחק בייסבול. אהבתי מאוד את וושינגטון, עיר מאוד מעניינת וחיה, אוכל ומוזיקה טובה והמון מוזיאונים מרשימים. הגענו לאיצטדיון ובכנות ציפיתי למגרש גדול יותר. האיצטדיון עצמו היה גדול מאוד, אבל משום מה ציפיתי למגרש יותר רחב. מהאייר ומולי לימדו אותי מהבוקר את החוקים של בייסבול והרגשתי שאני מבין מה קורה ומי נגד מי המשחק המוזר הזה. ההתחלה שלו התעכבה בשעה וחצי עקב גשם קל ולא הצלחתי להבין מה הבעיה שלהם לשחק כשיורד קצת גשם. מה נסגר איתכם גם ככה אתם בקושי רצים, כולה חובטים בכדור. לא משנה. רציתי לקנות חולצה של המשחק אבל 50 דולר לחולצה פשוטה הרגיש לי קצת יותר מידי, והציפור המכוערת שהיא הסמל של הקבוצה רק עזר לי לקבל את ההחלטה הזאת. המשחק התחיל והם נכנסו לפיגור של 5 נקודות והיו בדרך הבטוחה להפסד. אני לא הצלחתי להבין איך הקהל המקומי מריע ורוקד לצלילי הקריין בכל הפסקה כשהקבוצה שלהם בפיגור. אם בבלומפילד אני בפיגור אני מסוגל לרצוח מישהו, והם עושים מצלמת סימבה שצריך להרים את התינוק שלך כשאתה מצולם. ואז זה הכה בי - אמריקאים לא באמת אוהבים ספורט, הם אוהבים שואו. הם באים לאווירה, לחברה, לא לנצח. חוויה מאוד שונה ממה שיש בארץ, ולא לטובה (לדעתי לפחות). לצערי היינו צריכים לצאת לפני הסיום כדי להקדים את הפקקים וכמובן שנרדמתי שוב באוטו. מהאייר לא האמין לקלות שבה אני נרדם במקומות שהם לא מיטה, ואני אפילו לא סיפרתי לו שפעם נרדמתי על אופנוע נוסע. הגענו בערב לדירה ואחרי שאתמול פספסתי את הפיצה היומית, הפעם הבאתי לנו מגש לאחרות ערב. פעם נוספת, לא היה שום דבר מיוחד בפיצה הזאת. נחמדה, אין ספק, אבל עדיין לא שום דבר מיוחד. מחר אני מתכנן לעשות סיבוב בירה בlittle Italy בתקווה אמצא שם את המשולש הנחשק.
יום ארבעים ואחד
במהלך הלילה הייתה מנורה שבמשך רבע שעה בערך חיפשתי את המתג כדי לכבות אותה כי אני אוהב לישון בחושך מוחלט ופשוט לא הצלחתי למצוא אותו. כשקמתי בבוקר שאלתי את מהאייר איפה לעזאזל המתג של המנורה הזאת והוא התחיל לצחוק. הבנתי שיש סיפור מאחורי השטות הזאת. מסתבר שאין למנורה הזאת מתג וכדי לכבות אותה הם פשוט מוציאים את הנורה מהבית שלה, מה שאגב שקלתי לעשות והחלטתי שלא מטעמי נימוס. התחלתי את היום בעבודה אינטנסיבית על פתרון של בעיה שיש לי בעבודה ואני צריך לפתור. האמת שזה החלק הכי כיף שיש - אני צריך להיות יצירתי ולפצח בעיות במוצר ולייעל אותו. הדבר הזה לקח לי את כל הבוקר עד משהו כמו 4 וחצי הצהריים כשבאמצע הלכתי לקנות בייגל מאחד המאפיות הקרובות. אם יש משהו שאני יודע שאתגעגע אליו זה הבייגל שלהם, אני חייב למצוא מקום שמוכר את המצרכים ואני חושב שזה יהיה אחלה של הרגל להכין אחד לעצמי כל בוקר. מולי אמרה לי שזה לא הדבר הכי בריא בעולם, ואני אצטרך לבדוק את הטענה הזאת, אבל מה שבטוח זה שזאת הארוחת בוקר הכי טעימה בעולם. לקראת הצהריים הפציע בי חשק עז לכריך פסטרמה (קורנביף), ואיך לא - מסתבר שיש מעדנייה של Katz מטר ממני. הבעיה היא שהם רוצים משהו כמו 100 שקל לכריך, ואני לא שם את הסכום הזה שוב. אז התייעצתי עם מהאייר לגבי מקומות אחרים באיזור והחלטנו על אחד רבע שעה הליכה ממני. הגעתי למקום ועניתי את התשובה הלא נכונה לשאלה ״קטן או גדול״. סופר הזהיר אותי מהשאלה הזאת ואמר לי שבאמריקה הכל גדול ככה שאין צורך לקחת גם הגדול שלהם. ובכנות, אחרי כל כך הרבה זמן פה הייתי צריך לדעת את זה, אבל הרעב שלי הוביל אותי לתשובה הלא נכונה ומצאתי את עצמי משלם שוב 100 שקל לכריך פסטרמה. איכשהו הצלחתי לסיים את רובו אבל הטעות הזאת לא תיעשה שוב. יצאתי בצהריים לקאם והיו לי תוכניות ללכת ל little Italy וגם ל Chinatown אבל המזג אוויר הגשום גרם לי לשנות תוכניות. התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות תחת קורת גג וכבר באתי להזמין כרטיסים למופע של off broadway שלא היה עומד בציפיות שיש לי אחרי הארי פוטר, עד שלמזלי נזכרתי ברגע האחרון שיצא לפני כמה ימים הסרט החדש של סופרמן. אמרתי על זה לקאם והוא אמר לי שהוא זורם ללכת לזה ושאחכה לו כי האימון שלו בוטל והוא בדרך חזרה לדירה ויש בידיו פיצה. הוא הביא לי 2 משולשים שהיו טעימים למדי, אבל כשביקשתי ממנו זיתים או תירס כתוספת הוא לא הבין על מה אני מדבר. מעניין לדעת שאלו תוספות לא קונבנציונליות פה כשבארץ אלו אולי התוספות הכי פופולריות. ראינו קצת טלויזיה, שתינו קצת וויסקי יפני שיש לקאם בדירה (המזל שלי שאכלתי כל כך הרבה היום אחרת הראש שלי היה מסתובב) ויצאנו לסרט שהיה בינוני להחריד. מעצבן אותי ששנים שלא יצא סרט אמיתי שבאמת משאיר אותך בתחושה של ״וואו, מה ראיתי עכשיו״. הכל נורא צפוי וחוזר על עצמו. חזרנו משם לדירה ואני עכשיו נזכר שעוד לא סיימתי את ההכנות שלי לטיול בבוסטון עוד יומיים. הרבה זמן שלא עשיתי טיול לבד ואני מחכה לזה ממש. אהה וגיליתי היום שקאם מכור למשחק מפגר בטלפון שזה אחד הדברים שאני הכי שונא בעולם. ניסיתי לגרום לו למחוק אותו אבל הוא מסרב בתוקף למרות שהוא בעצמו הופתע מכמות הזמן שהוא משחק בו ביום (לא היה מוכן להגיד לי אפילו כמה). אז רק שתדע - עוד לא מאוחר מידי למחוק את החרא הזה ולמלא את הזמן במשהו מועיל כמו ספר או מדיטציה.
יום ארבעים ושניים
קמתי בבוקר אחרי שנמאס לי כבר לשים את הספריי נגד יתושים כל לילה בדירה של קאם כי גם ככה עוקצים אותי בכל מקרה, ולמרבה ההפתעה קמתי עם אף לא עקיצה אחת. בוא נקווה שהשיטה הזאת תמשיך לעבוד. הלכתי לעבוד במקום קרוב שמוכר שייקים שעוד לא יצא לי לבקר בו אבל כבר למדתי שאפשר לסמוך על ההמלצות של קאם. עבדתי משם עד שעה 1 בערך ואז די נמאס לי, ההיתי בקצב טוב אז החלטתי שאני מפנק את עצמי בחצי יום חופש. חזרתי לדירה של קאם, שמתי את הלפטופ ויצאתי לסנטרל פארק. כבר הרבה זמן שאני מחכה לחזור לשם. בפעם היחידה שהייתי שם נהנתי ממש פשוט להסתובב ולראות את הנוף ככה שרציתי לשחזר את החוויה הזאת. וכל באמת קרה. מצוייד בספר שקאם השאיל לי ואוזניות, יצאתי לטיול בסנטרל פארק. קניתי לי אייס קפה בדרך ולקחתי את הכל נורא באיזי. ישבתי לי בצל, הקשבתי לפודקאסט ונהנתי מהשלווה שחוסר תכנון וספונטניות מעניקות לי. אחרי כמה שעות בפארק היה לי חשק לקניון כלשהו, אז נכנסתי למרכז קניון ליד כיכר קולומבוס ועשיתי שם סיבוב. כבר באתי לקנות כל מיני שטויות בH&M ורגע לפני בדקתי עם אמא לגבי האיכות. כבר למדתי שבגד לא שווה שקל אם אחרי שני כביסות יש עליו כבר סימנים, אז בדיוק כמו שנכנסתי ככה יצאתי משם. התחלתי להתארגן חזרה לדירה של קאם לקראת אירוע בשם olami שאני הולך אליו ביחד עם ג׳קסון. כיף שיוצא לי לפגוש אותו שוב. זה אירוע לא כל כך מוכר מסתבר של יהודים להכיר אנשים ולשמוע הרצאות. נהנתי שם ממש, פגשתי את השותף שלו לדירה ודיברתי עם כמה אנשים שם. היה נחמד מאוד, חבל שלא הכרתי את זה לפני הייתי הולך יותר. הייתי בדרך חזרה לדירה כשנזכרתי שיש לי חוב של משולש פיצה להיום. החלטתי שכבר די נמאס לי מהפיצות פה ואני מגוון - הפעם גלידה! וואלה איזה גלידה עולם. נהנתי מכל לק. יש מצב שאני מחליף את המשולש כל יום לפשוט משהו קטן וטעים כל יום. אני רוצה ללכת לישון יחסית מוקדם היום כי יש לי מחר אוטובוס לבוסטון שיוצא ב7 בבוקר ואני לא יכול לישון בו כי אני מתכנן לעבוד מהדרך. שיהיה לי בהצלחה.
יום ארבעים ושלושה
זהו, שבוע אחרון. אני במיינדסט של עוד שבוע אני בארץ חוזר לחיים האמיתיים שלי, לראות שוב את המשפחה, את צ׳ארלי (!!!) והחברים. אם עכשיו אומרים לי שמתחילה עוד מלחמה אני נשבע שאני קונה קאייק ובהצלחה לחיל הים. קמתי ב6 בבוקר כדי לא לקחת סיכונים עם האוטובוס של 7 מport authority. קאם המניוק הלך אתמול בערב בלעדיי למועדון ג׳אז שאני הצעתי לו ללכת אליו ועוד חזר ב2 בלילה והעיר אותי מה6 שעות שינה המסכנות שהיו לי. ככה מתנהגים לאורח? נכון, האורח הזה כבר נמצא לך על הספה איזה חודש יותר ממה שתכננת ובלי לשלם שכירות אבל עדיין. התכנון שלי היה לקחת את הלפטופ איתי ולעבוד מהדרך, אחרי הכל 4 וחצי שעות נסיעה. אבל כבר אחרי חצי שעה הבנתי שאין מצב שאני מצליח לעבוד כמו בן אדם, אז עשיתי את הדברים ההכרחיים והחלטתי להשלים שעות שינה. היה לי המון מזל כשעליתי לאוטובוס - כמעט כל המושבים נתפסו ורק על המושב שלידי פסחו. אין תחושת הצלחה טובה מזה. כנראה שהדורדוראט הטיבעי עושה את העבודה (סתם, אני לא שם דורדוראנט בכלל). הייתי האדם הכי מאושר באוטובוס עד שגיליתי שיש עצירה אחת באמצע. באמצע תנומה נחמדה למידי מעירה אותי אישה מבוגרת וכהת עור בבקשה להזיז את התיק שלי כדי שהיא תוכל לשבת. טוב אין מה לעשות.. מה שכן אני יכול להגיד זה שלא היה שום תירוץ לגברת הזאת לפתוח את הקופסאות גבינה המסריחה תוך כדי הנסיעה, וכאילו זה לא היה מספיק, מסתבר שהיא מהסוג הדברן ככה שמצאתי את עצמי מדבר ממרחק של 5 סנטימטר איתה כשהריח המופלא של הגוש גבינה שהיא בדיוק דפקה רוקד לי על על הנחיריים. ואיך אפשר בלי לשלוף חוט דנטלי בסוף כל ארוחה. טוב אני מתחיל להיזכר בריחות ומעדיף להפסיק כבר בשלב הזה. הגעתי בשעה טובה לבוסטון! עיר ראשונה שבה אין לי אף אחד חוץ מעצמי. האמת אני קצת מתרגש. אני מחליט על הכל, אני קובע את הלו״ז, אני אדון לעצמי! אני חושב שאולי זאת הפעם הראשונה בחיים שאני בחול לבד באמת. הרושם הראשוני שלי מהעיר בשעה וחצי הראשונות לפני הסיור המודרך שהזמנתי היה חיובי מאוד. רחובות מקסימים והומי אדם, המון אמני רחוב שמנגנים מוזיקה נעימה, ובכלל התחושה בעיר מאוד קלילה. הסיור המודרך לא היה מעניין במיוחד, הראו לנו כל מיני מקומות היסטוריים שאני מניח שמעניינים יותר אמריקאיים וגם הקבוצה הייתה בעיקר משפחות ככה שלא עפתי על הסיור. הייתי צריך לשרוף עוד שעתיים עד שהדירה שלי תהיה מוכנה אז נכנסתי למתחם אוכל בשם Quincy market. זה בדיוק סוג המקומות שאני הכי אוהב. למרות שאוכל אף פעם לא משך אותי, מצאתי את עצמי עושה סיבוב בכל הדוכנים כדי למצוא את האוכל הכי טעים. לגמרי נכנסתי לאווירה. בחרתי לי גירוס מדוכן יווני שהיה נראה טוב, אבל אין ספק שאני עוד אחזור לפה לנסות מעוד דוכנים. עשיתי סיבוב בחנויות שליד והרושם שלי מהעיר רק השתפר. בשעה טובה הגיע 16:00 ויכולתי להיכנס לדירה שלי הממוקמת בתוך מלון דירות. סוף סוף אפשר להניח את התיק גב עם הלפטופ שהעיק עליי להסתובב בחוץ בטח במזג אוויר החם. חשבתי מה לעשות משם ואמרתי נלך לאיזור המערבי של העיר ונזרום משם. קניתי לי מנגו בקופסא והתיישבתי בגן הציבורי. איזה מקום מקסים, הלוואי שהיו יותר כאלה בארץ. פשוט באמצע שכונת מגורים פארק מטופח עם אגם והמון עצים. איזה חלום. ישבתי וחשבתי מה לעשות בערב, התוכנית הייתה מופע סטנדאפ, אבל קפצת לי מקום של אלתור. אמרתי למה לא, בוא ננסה משהו חדש. אז תוכנית לערב יש לי, עכשיו צריך לזקוף את הזמן עד הערב. נכנסתי לספרייה הפומבית של בוסטון והתרשמתי מהארכיטקטורה שלו. אפילו התרגשתי לראות בקומה העליונה ציור בסגנון של מוזיאונים אירופאיים של לוחות הברית. וכמובן את ישו ממול על צלב. ביציאה משם שמעתי קולות של תופים ולא הבנתי איך זה הגיוני. אז קלטתי בחור שחור מתופף למנגינות שירים קצביים על כמה דליי מים ועוד כמה אינסטרומנטים שמתאימים יותר לשרברב. וואו כמה שהוא היה טוב, והרגיש שזה פשוט בא לו טבעי. נהנתי לשמוע אותו לרגע והמשכתי לי בסיבוב שלי. ואז נפל לי האסימון, אני פה לבד, אני לא ממהר לשום מקום, כיף לי לשמוע אותו, למה ללכת? מצאתי את עצמי במשך אולי חצי שעה יושב ומאזין למוזיקה שלו. באמת אין כמו אמני רחוב, כמה כישרון יש להם. טוב הגיע הזמן ללכת למופע האילתורים אני לא כל כך יודע למה למצות ממנו. קניתי כרטיסים לשורה הראשונה ומצאתי את עצמי שם לבד 5 דקות לפני תחילת המופע. Hell no, אם אני נופל אני לוקח מישהו איתי. ראיתי בחור שיושב לבד בשורה מעליי ואמרתי לו שיבוא לשבת לידי. הוא צחק והסכים, מסתבר שהוא גם יהודי, כבר טוב. יצא שדיברנו קצת על כדורגל וכל מיני דברים ונראה כמו אחלה בחור. המופע התחיל ולא ציפיתי שהוא יהיה כל כך טוב. הם עשו הרבה מערכונים, חלקם מתכוננים מראש וחלקם מבוססים על בקשות של הקהל. היכולת שלהם לייצר קומדיה מכל סיטואציה שהקהל זרק הייתה מדהימה. הם היו 6 חבר׳ה והייתה ביניהם כימיה והבנה עיוורת לאורך כל המופע. היה כל כך טוב שאני שוקל ללכת שוב מחר, הפעם לקבוצה אחרת של אנשים. מחר אני מתכנן ללכת להאוורד שלא היה לי מושג שזה בכלל פה, אבל מסתבר שהם אנטישמים לא קטנים אז אני אולי אכנס לאחד השיעורים אלמד אותם קצת תורה והיסטוריה על הדרך.
יום ארבעים וארבעה
וואו איזה שינה טובה. השעון שלי הביא לשינה שלי ציון 99 וזה מטורף כמה שזה מדוייק. הרגשתי מדהים ומוכן ליום ארוך. לא יודע למה אבל הייתה לי דחף לפתוח את המחשב ולבדוק אימיילים מהעבודה. איזה מזל שעשיתי את זה כי הם שלחו בדיוק שעה לפני מייל על מכירת מחשבי mac לעובדים ואני חם על הדבר הזה כבר המון זמן. הגשתי את הבקשה קצת מאוחר מידי לטעמי כי זה על בסיס הראשון זוכה, אבל נקווה לטוב. קמתי די רעב וידעתי שבלו״ז שלי להיום אני מתכנן ללכת למוזיאון המדע של MIT ולקמפוס של הארוורד. חיפשתי לי מקום נחמד לארוחת בוקר ומצאתי לי מאפייה שנראתה אחלה. כשהגעתי כבר הייתי ממש רעב ועשיתי את הטעות של הזמנה לפי העין ולא לפי קיבולת הקיבה שלי, ככה שמצאתי את עצמי עוטף בורקס גבינה ותירס בתוך שקית ודוחף אותה כנשנוש לאחר כך בתיק. התחלתי את ההליכה שלי לכיוון המוזיאון ופעם נוספת, נהנתי כל כך פשוט ללכת ברחובות של בוסטון. יש משהו מיוחד בעיר הזאת, משהו מאוד קליל שקשה להסביר במילים, אבל החיים פה נראים טובים ובריאים. הגעתי למוזיאון ואני חייב להגיד שהציפיות שלי לפי הפרסומות על המוזיאון הזה היו די גבוהות. היה דיבור על מדור AI, טכנולוגיה וקדמה. בפועל המוזיאון היה נחמד, אבל ללא ספק לא עמד בציפיות. היו מייצגים של כל מיני המצאות של האוניברסיטה בתחום האנרגיה הירוקה, הרפואה (שדווקא היה מעניין, אבל לא אותי) ומדור הטכנולוגיה לא חידש לי שום דבר. בסדר לא נורא, ממשיכים הלאה. לקחתי את הרכבת לכיוון אוניברסיטת הארוורד. קצת רקע משנת 2025 - האוניברסיטה לא חובבת ציון גדולה במיוחד ויש לא מעט הפגנות של טיפשים כחולי שיער נגד מדינת ישראל, וזה הגיע לרמה שהנשיאה של האוניברסיטה לא ענתה בצורה חד משמעית לשאלה הפשוטה ״האם קריאה לרצח עם של היהודים היא הפרה של כללי האתיקה של הארוורד״. אז כמובן שנכנסתי עם שרשרת המגן דוד שבדרך כלל צנעתה פנימה, אל מעל החולצה שתוכל להישיר מבט אל כל שונאינו והעבירה מסר ברור שאני פה ואני לא מפחד. מה שכן אני חייב להגיד שהגישה המיליטנטית שלי, שהייתה לאורך כל הסיבוב שלי בקמפוס בראש שלי בלבד ולא הייתה אף תקרית בעייתית, גרמה לי לדמיין במשך יותר מידי זמן איך אני שובר את האף למפגין שיתגרה בי. לאיזה ישראלי זה לא קרה? נכנסתי למרכז המבקרים והיה לי הרבה מזל כי בדיוק סיור עמד להתחיל. הצטרפתי לקבוצה והסטודנטית ששימשה כמדריכה התחילה בסיור. יש לאוניברסיטה היסטוריה ענפה ולא מעט סיפורים כמו שמשרד הנשיא כיום שימש בעבר כמקום אירוח ללוחמים, או איך האוניברסיטה בכלל ראויה על שם ג׳והן הארוורד שלא הוא הקים אותו, אלא רק תרם לה כסף וספרים 3 שנים אחרי שהיא כבר הוקמה. היה נחמד מאוד להסתובב בקמפוס, חייב להגיד שלא ראיתי הבדל גדול מידי בינו לבין המדשאה של המכלה למנהל. סתם, אין על המדשאה של המכללה למנהל. נכנסתי למוזיאון האומנות של האוניברסיטה, ולא היה שם משהו שריגש אותי יותר מידי. אפילו בשלב כלשהו כל כך השתעממתי שהחלטתי פשוט ללכת ישירות לפריטים של המזרח התיכון בתקווה למצוא דברים שקשורים ליהדות. וואלק האנטישמים האלה לא הציגו ולו זכר קטן ליהדות. לא יעזור להם, את ההיסטוריה אי אפשר לשנות. היה מצחיק לראות מטר ליד את האוסף של בחור בשם ארתור סולומון, שהיה מרצה באוניברסיטה ואיך לא - יהודי כשר משלנו. לא יעזור להם כלום, בסוף תמיד יהיה יהודי בתפקיד גבוה. יצאתי מאיזור הקמפוס וראיתי על המפה שיש לי שתי אופציות - או ללכת איזה 5 קילומטר חזרה למרכז, או לקחת שוב את הרכבת. כמובן שאספתי את הרגליים שלי ויצאתי למסע. עברתי דרך רחוב ניוברי המקסים, הפעם מתחילתו והרעב התחיל להכות בי. ראיתי מסעדה בשם סלוניקי בזמן שדיברתי עם אימוש בטלפון והיא אמרה לי שזה המקום לאכול בו. עם אמא לא מתווכחים. הייתי שוב רעב ובכלל עמדתי להזמין שוב כמות אוכל שאין מצב שאסיים ונזכרתי בבוקר. לא חזרתי על אותה הטעות. לטעות זה אנושי, חזרה על הטעות היא איוולות. הזמנתי גירוס עם תוספת עוף ותפוחי אדמה ו-וואו, איזה מנה אני קיבלתי. ככל הנראה מדובר במנה הכי טעימה שיצא לי לאכול מתחילת הטיול. שלמות בכל ביס. איפה זה ואיפה הפיצות של ניו יורק. שבע ומאושר יצאתי חזרה לרחוב ונזכרתי שאני צריך להסתפר. אני דוחה את זה כבר כמה ימים טובים בציפייה לחזור לניו ג׳רזי ולהסתפר אצל אותו הספר שעשה עבודה מצויינת לפני חודש. אבל הגעתי למצב שאני באמת צריך להסתפר, אז פשוט נכנסתי למספרה קרובה עם דירוג מעולה וכבר ברגע הראשון התחילו חששות. בדלפק יושבת בחורה צעירה עם כאפייה ולצידה הספר, בחור עם חזות של from the river to the sea. הבנתי את הטעות שלי. כדי לצאת מזה שאלתי כמה עולה התספורת, פאטמה ענתה לי 65 דולר, אמרתי לה תודה, אבל לא תודה. הבחור לידה שאל אותה מאיפה אני. עכשיו זה טריקי כי זה עניין של כבוד. הוא יודע שאני ישראלי אני יודע שהוא יודע שאני ישראלי, ואם אני אגיד שאני מלטביה או איזה שטות אחרת הוא מנצח. זין שלי שהוא ינצח. אמרתי לו בצורה ברורה ״ישראל״. אמר לי אהה אוקיי, בוא אני אעשה לך הנחה - 50 דולר. ג׳מיל יקירי, אתה לא מתקרב אליי עם כלים חדים לצוואר, שמעת? אמרתי לו שאני בכל זאת לא מעוניין ותודה. כבר באתי ללכת והוא זרק לאוויר מה אז אתה רוצה בחינם? תוך כדי צחקוק. חייכתי תוך כדי כל מיני איחולים למיניהם, ויצאתי מהחנות.
השעה התחילה להיות מאוחרת ורוב החנויות כבר נסגרו ככה שהתקווה שלי למצוא ספר לא תתממש היום, לא נורא הכל לטובה. חשתי על ללכת שוב למופע האלתור אבל כבר ירד לי החשק. חשבתי על מופע ג׳אז אבל אני מתכנן ללכת עם מהאייר בניו יורק. אז לא היו לי יותר מידי רעיונות והתחלתי ללכת לכיוון הדירה. איזה כיף שהשם יתברך אוהב אותי ובדיוק במסלול שלי הייתה להקת כלי נשיפה ותופים שניגנה שירי מיינסטערם בדיוק כמו שאני אוהב באמצע הפארק. אין כיף כזה. ישבתי על הדשא והתענגתי לצלילי המוזיקה. איזה דרך נפלאה לסיים יום. עכשיו אני בחדרי, בלי תוכניות קונקרטיות למחר, כאשר האוטובוס חזרה לניו יורק יוצא בשעה 16:00. אין לי שום תוכנית, ואני חולה על זה.
יום ארבעים וחמישה
קמתי בבוקר עם שעון מעורר ל8 וחצי כמו מלך, שוב. בגלל שלא הייתה לי שום תוכנית, פתחתי את המפה של האטרקציות העיקריות בעיר והתוכנית הייתה ללכת לאיזור הנמל שעוד לא יצא לי לבקר בו בכלל, לא לפני שאני עושה עוד סיבוב בשוק קווינסי המקסים שהבטחתי לעצמי שאחזור אליו. פתחתי את הבוקר בpublic market שצמוד לשוק קווינסי והופתעתי לגלות שבאיזור שעה 10 עדיין רוב הדוכנים היו ריקים. מה שכן היה פתוח למזלי היה דוכן בייגלים, ותוך כדי שאכלתי את המנה הקבועה שלי, בייגל עם שומשום, צלוי, עם גבינת שמנת בצל ועגבנייה, דמיינתי איך אני מכין לעצמי את הארוחת בוקר הזאת כל יום בארץ. מה שכן אין כמו הבייגלים של מנהטן, הכי טעים בפער. כשנכנסתי לשוק קווינסי גיליתי שגם שם המקום די שומם וחבל על הזמן שלי, השעה כבר 10 וחצי והאוטובוס חזרה לניו יורק יוצא ב16:00. החלטתי לעשות שינוי מסלול מחדש כי משהו באיזור הנמל לא הרגיש לי נכון. פתחתי שוב את המפה ופתאום התגלה אליי מבנה שמוכר כרטיסים לצפייה בליוותנים. מרגיש לי שיש פה טעות. מה ליוותנים? זה חיות שרואים רק באקווריומים, לא יכול להיות שאשכרה אפשר לתפוס אותם בסביבת חיים הטבעית שלהם. קראתי על זה קצת באינטרנט ונדהמתי לגלות שיש במרחק של 200 מטר ממני אונייה שעושה בדיוק מה שלא האמנתי. ניגשתי לדוכן והמזל שוב שיחק לטובתי - ההפלגה הקרובה יוצאת ממש עוד כמה דקות וחוזרת בדיוק שעה לפני האוטובוס שלי. אני אצטט איש חכם מאוד (אני) שכתב את המשפט הבא ממש לפני כמה ימים - ״ כשאתה בן אדם זורם וספונטני החיים מוצאים דרך להסתדר״. וזה בדיוק מה שקרה גם עכשיו. עליתי על האונייה הענקית ובדרך למתחם המחייה של הלוויתנים נפלה עליי עייפות. שמתי את הראש ולפני ששמתי לב נרדמתי, המזל שלי היה שהתעוררתי בדיוק דקה לפני ההגעה. האונייה התחילה להאט והמדריכה הסבירה לנו על שיטות לזיהוי של לוויתנים - לשים לב לריכוז של ציפורים, או דגים בים, ועוד כל מיני טיפים. עוברות להן כמה דקות ואין שום לוויתן באופק. איפשהו עובר בראש המחשבה ״אולי בכלל לא נראה לוויתן? אי אפשר להתחייב על שאחד כזה יצוץ פתאום״. ואז זה קרה. קודם פרץ מים אדיר עולה בדיוק כמו בסרטים ומשפריץ כמו מזרקה ענקית, ואז הגב העצום של הליוויתן מגיח מן המים ולא הרבה אחריו הזנב המרשים. הרגשתי כמו בסרט, בפעם הראשונה לא האמנתי למה שראיתי. מפלצת ענקית עולה מן המים לכמה נשימות אוויר וחוזרת לה למים. מה רבו מעשייך השם. במהלך ההפלגה אחד הליותנים אפילו התקרב בצורה קיצונית לאונייה והיה מצחיק לשמוע את הקהל האמריקאי מגיב לכל תנועה שלו ב”ooohhhh” ו- “wwooowww”. לפעמים זה מרגיש כאילו הם מתוכנתים להגיב ככה כשהם רואים משהו מרגש, ממש כולם ביחד כמו במקהלה. עם מעניין האמריקאיים. חזרתי אל החוף ועשיתי סיבוב נוסף בשוק קווינסי, שהפעם היה הומה אדם. אחרי שיטוט מהיר לקחתי לי כנפי עוף וצ׳יפס ואין ספק שהבחירה שלי הייתה מצויינת. התחלתי ללכת לכיוון האוטובוס, שלצערי הנסיעה הארוכה בכל מקרה של 4 וחצי שעות, הפכה לכמעט 6. כשהגעתי לתחנת האוטובוס במנהטן מיהרתי לקנות כרטיס לאוטובוס חזרה לניו ג׳רזי ואז גיליתי שהכרטיס אשראי שלי לא עובר בדוכן כרטיסים. נזכרתי שהייתה לי את אותה הבעיה לפני חודש, רק שהפעם לא היה עליי אף לא סנט במזומן. לא רק שלא היה לי מזומן, גם הכרטיס אשראי שלי לא עליי ככה שאלוני בבעיה. התקשרתי לטנדיס הנסיכה שקנתה לי כרטיס לאוטובוס ואמרה לי למהר לשער כי הוא יוצא ממש עוד 2 דקות. רצתי לשער אבל כשהגעתי ראיתי אותו בדיוק יוצא. לא נורא בכלל, האוטובוס הבא יוצא עוד חצי שעה וזה אחלה של זמן בשבילי להכניס משהו לפה. המשהו הזה הוא כמובן פיצה. אז אכלתי שני משולשים בינוניים למדי בתחנה ומשם הלכתי לשער פעם נוספת. טנדיס זרקה משהו על בעיה שיכולה להיות לי עם הכרטיס בגלל שהיא קנתה אותו בשמי, ולא הבנתי בדיוק מה הבעיה אבל לא התאים לי בכלל להתעכב שוב. ראיתי את הבחורה שלפניי מחזיקה בכרטיס עם מספר שונה מהכרטיס שלי והתחלתי לחשוש כי אחד מאיתנו כנראה טעה ולא אהבתי את הסיכויים שלי. כבר הייתי קרוב מידי לבחור שסורק את הכרטיסים לפני הכניסה לאוטובוס כדי לשאול אותה לגבי הכרטיס שלי בלי שהוא ישים לב אז החלטתי לשתוק. הגיעה תורה וכל כך שמחתי לגלות שהיא זאת עם הכרטיס הלא נכון, השומר אמר לה לחכות בצד ואני התחמקתי לתוך האוטובוס בלי לחשוב פעמים בלי שהוא הספיק אפילו להסתכל על הכרטיס שלי. אחרי משהו כמו 40 דקות הגעתי בשעה טובה לדירה של טנדיס. התרגשתי מאוד לראות אותה ואם פאם ואפילו הופעתי לראות את גואל ויפה. דיברנו קצת וסיפרתי להם על החוויות בבוסטון. ירדתי למטה לחדר שלי וסוף סוף ראיתי את כל ההזמנות שהגיעו אליי מאמזון. אין לי מושג לא איך הכל ייכנס למזוודה ולא איך אני עובר במכס בלי שעוצרים אותי. אבל אלו שתי בעיות של אלוני בעתיד. אלוני בהווה עייף והולך לישון.
יום ארבעים ושישה
יום שבת אחרון. תכננתי כבר לפני הרבה זמן את הלוז לשבת הזאת - ללכת עם טנדיס והמשפחה לבית כנסת בבוקר, ובצהריים לוויליאמסבורג שמארח פסטיבל אוכל בשם סמורגסבורג בימי שבת בלבד. היה נחמד בבית כנסת, אהבתי את הקונספט שדוחים את שחרית ל9 וחצי כדי שיהיה אפשר לישון כמו בני אדם. צריך לאמץ גם בארץ. אחרי התפילה התכנסנו כולם לארוחת צהריים שכל פעם משפחה אחרת מארחת. זה היה ממש מקסים וגם כשדיברתי עם הרבי של אותו בית כנסת הוא אמר שהקהילתיות חשובה שם לא פחות מהעניין הדתי. יצא לי לראות שם אישה באיזור גיל ה30 יפייפיה, אבל לא יופי יהודי. שאלתי את טנדיס מי זאת כי היא נראית מאוד גויה. היא אמרה לי שאמא שלה התגיירה והיא נשואה ליהודי. הJew rader שלי אף פעם לא מאכזב, וזאת אפילו לא הפעם האחרונה להיום. השיער שלי נראה כבר במצב קטטוני ואין מצב שאני יכול למשוך עוד זמן, אז בדרך חזרה מבית הכנסת שמו אותי באותה המספרה שחיכיתי לחזור אליה אחרי הפעם האחרונה. זיהיתי במהרה את הספר שסיפר אותי בפעם הקודמת וביקשתי ללכת ספציפית אליו. הבחורה בקבלה אמרה שהוא תפוס בזמן הקרוב, אבל יש לנו ספר אחר מצויין שפנוי כרגע. טוב, יאללה מה כבר יכול להיות. האמת שהסוף של הסיפור הזה ממש מוצלח כי הוא התעלה אפילו על העבודה של הספר הראשון. אז חזרתי מאושר אל הדירה והתכוננו לצאת לוויליאמסבורג. כבר מהרגע הראשון הייתה אווירה חגיגית - הרבה דוכנים, קישוטים ואפילו משחקים. כמה דקות אחרי שהתחלנו להתהלך תחיל לרדת גשם. לא נתנו לזה להפריע לנו להסתובב בין הדוכנים והייתי ממש מבסוט לראות שקיאנה, ליילה פאם וטנדיס איתי באותו ראש. הייתי אפילו יותר מבסוט עליהם אחרי שראיתי חבורה של אנשים מתקבצים מתחת לברזנט קטן כדי חס וחלילה לא להירטב קצת. עשינו סיבוב ולימדתי את ליילה שיעור חשוב בחיים - בחיים לא לקנות בדוכן הראשון שרואים, קודם לעשות סיבוב. ובאמת ראינו בהמשך דוכן פיצה שהיה נראה מדהים עם גבינת עיזים ופרמזן. אני חייב להודות, מדובר במשולש הפיצה שחד משמעית לוקח את התואר למשולש הכי טעים בניו יורק עד כה. יש לנו אלוף חדש! טנדיס, שהזמינה בעקבותיי 3 משולשים, יכולה לאשר. אפילו פגשתי שם זוג ישראלים שהמלצתי להם על הדוכן הזה. המשכנו ללכת וראיתי דוכן של פלאפל ושניצל. עכשיו או שמדובר בערבי או שמדובר בישראלי. בוודאות. הסתכלתי על הבחור בדוכן, הוא החזיר לי מבט, ושנינו ידענו באותו רגע שהמשפט הבא שיצא לי מהפה זה ״אח שליייייי מה אומר״. אין כיף כמו ישראלים בדוכן בחול. פינק אותי בכדור פלאפל וחתיכת שניצל וכמובן שאמרתי לו שעוד אחזור בהמשך עם כל המשפחה למנה אמיתית בקרוב. המשכנו לעשות סיבוב וקנינו כל מיני דברים טעימים ובסוף גם חזרנו לשניצל שחיכיתי לו. כשסיימנו עם השוק יצאנו לסיבוב ברחובות המקסימים בשכונה הזאת, שמזכירה לי בדיוק את נווה צדק. נכנסנו לכל מיני חנויות בוטיק פלצניות ונהנו להסתכל על התכשיטים והאופנה המיוחדת שהיה להן להציע. טנדיס אפילו רכשה לעצמה טבעת יפה. סיימנו את היום במסעדת סושי אבל הייתי כל כך מלא שלא יכולתי להסתכל אפילו על אוכל באותו הרגע (לא שאני אוכל סושי בכלל). חזרנו הביתה ואני צריך להתחיל לסדר את המזוודות ולהבין איך אני דוחף את כל השיט שקניתי בלי שהמכס יעצרו אותי. משימה לא פשוטה בכלל.
יום ארבעים ושבעה
היום התחיל בסימן שאלה כי מצד אחד שמתי לעצמי שעון מעורר לרבע ל8, ומצד שני המנהל שלי לא ענה נכון לאתמול בלילה להאם הפגישה שלנו היום ב8 ורבע מתרחשת או לא. בוודאות הייתי ממשיך לישון אם הייתי יודע שזה לא קורה אבל הייתי פשוט צריך לחכות ולראות כי הוא לא ענה גם בבוקר ככה שהייתי במצב ביניים שלא באמת התאפסתי על החיים שלי אבל כן התחלתי לעבוד. קיאנה וליילה היו בחדר כשנכנסתי לפגישה וזה לא הפריע לי כי לא ציפיתי שהוא יעלה אליה בכלל, אבל ברגע שהוא פתח את המצלמה אמרתי להם מהר להתחפף ופתחתי את המצלמה גם בעצמי. כבר ברגע הראשון שראיתי איך אני נראה במצלמה הבנתי את גודל הבעיה. חד משמעית הייתי נראה כמו מישהו שזה הרגע התעורר עם עיניים עדיין חצי סגורות וממש לא ייצוגי. היה מצחיק לשמוע ממנו בסוף השיחה כשהייתה לנו עוד שיחה בפורום רחב יותר חצי שעה אחרי ״שמע, לך תשטוף פנים ותתעורר״. זה בדיוק מה שעשיתי. לפגישה הבאה שהייתה כבר יותר חשובה הגעתי מאוד עירני ולגמרי שיניתי את הרושם מהבוקר. הייתה הצגה מעולה שלי והייתי מבסוט לפתוח את הבוקר ברגל ימין. קיבלתי גם לא מעט מחמאות על ההצגה הטובה וזה רק מראה שעבודה קשה וממוקדת תמיד משתלמת. ידעתי שאני צריך לעזור לטנדיס ופאם עם האוכל כי מגיעים הרבה אורחים בצהריים לעל האש (סליחה, ברביקיו. שכחתי שאני אמריקאי כבר) אז רציתי לתת בראש כמה שיותר עד אז. לא הספקתי לעשות את כל מה שרציתי בגלל כל מיני בעיות טכניות וכבר הרגשתי לא נעים שהם מכינים את הכל ואני עדיין למטה אז פשוט השלמתי עם זה שמחר אני אצטרך לעבוד עם פחות הפסקות כדי לפצות. סגרתי את המחשב באיזור 12 והתחלתי לעזור בבישולים ובסידורים. הכנתי כל מיני ירקות צלויים שהיו יכולים להיות הרבה יותר טעימים אם היו מגישים אותם פשוט ככה, אבל מה אכפת לי, מי שמתמלא מהירקות זה פשוט אומר עוד בשר בשבילי. בשעה 3 בערך אורחים התחילו להגיע וזה היה פשוט על האש הכי אמריקאי פרברי שיכולתי לתאר. טנדיס כפרה עליה הייתה על תקן המארחת והכירה בין האורחים (אגב, היא כל כך מרשימה ביכולת שלה ביחסי אנוש שאני מתפעל ממנה כל פעם מחדש. היא יודעת תמיד איך לדבר לאנשים ולייצר שיחה, זאת תכונה כל כך חשובה). הילדים שיחקו ביחד בכל מיני משחקים, ובאופן כללי הייתה אווירה מאוד מנומסת ונחמדה. למעט רגע אחד שאני לא אשכח עוד הרבה זמן. לפני העל האש טנדיס אמרה לי על בחורה אחת שהיא תיארה בתור אישה מאוד ״אינטנסיבית״, ולא ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת. אז אני אסביר בדיוק למה היא התכוונה. אני ומהאייר עמדנו לצד השולחן שכמה חברות של טנדיס ישבו ודיברו, הייתה שיחה מאוד נעימה, ואני ומהאייר הלכנו לרגע למזוג מים בצד. כשחזרנו פתאום שמענו את הבחורה מדברת נורא מהר ופתאום זורקת לאוויר את המשפט ״fuck him right in the ass”. עכשיו אני באותו רגע חוטף שוק, מסתכל על מהאייר ואומר לו עם השפתיים בלי להשמיע קול ״did she just say fuck him right in the ass?” הוא הביא לי מבט מופתע חזרה שאישר לי שמה שקרה עכשיו לא היה תקין. אבל מסתבר שזאת האישיות של הבחורה הזאת וזה ההגדרה של אישה ׳אינטנסיבית׳. באיזור שעה 6 יצאתי ביחד עם מהאייר ומולי במונית, הם לברוקלין ואני לקאם. דיברתי איתו בצהריים וקבענו ללכת לrooftop כלשהו בערב. הגעתי אליו באיזור 7 והשלמנו פערים אחרי שלא ראיתי אותו כמה ימים טובים. יצאנו אחרי שעה בערך לבר נחמד שהוא מצא לנו באיזור סוהו. הגעתי למצב שאני רוצה לספר לי סיפורים על החוויות שהיו לי בבוסטון וכל פעם אני מתחיל לספר סיפור הוא עוצר אותי באמצע ואומר לי שהוא כבר קרא על זה ביומן שלי שאני שולח לו מידי יום. אז ניסיתי לחשוב על משהו שלא כתבתי ביומן ונזכרתי בחלק שצינזרתי בנוגע לבחורה המאוד לא יהודייה שראיתי אתמול בבית כנסת. סיפרתי לו עליה, החלפנו כמה בדיחות מאוד לא פוליטיקלי קורקטיות, והוא הטמיע לה את הכינוי המצויין goygeous. כשהתחלנו לחזור היינו במצב רוח להמבורגר אז הלכנו למקום קרוב שהוא הכיר וזה בא בול במקום. עשינו גם סיבוב בlittle Italy אבל היה די סגור ככה שאני חושב שאני עוד אבקר שם מחר. היה ממש כיף לחזור לדירה של קאם, אני יודע שאני עוד אתגעגע לפה כשאחזור לארץ.
יום ארבעים ושמונה
זהו. זה הגיע. היום השלם האחרון שלי בניו יורק. ואיך אפשר לפתוח יום שכזה אם לא בbagel pub? קמתי בבוקר והלכתי ביחד עם קאם לארוחת בוקר כמעט אחרונה כשאני מזמין את המנה הקבועה שלי, בייגל צלוי עם שומשום, עגבנייה ובצל, וקאם מזמין משהו לא הכי כשר. ישבנו מחוץ למסעדה ועשינו את אחד הדברים האהובים עליו, שאני למדתי לאהוב בזמן השהות שלי כאן - בהייה בעוברי האורח במנהטן. קצת לא נתפס שאני פה כבר כל כך הרבה זמן, שאני עזבתי בית אחד ואני חוזר לבית אחר, שפספסתי מלחמה עם איראן, ושלא ראיתי את צ׳ארלי כבר הרבה יותר מידי זמן. אני מחכה כבר לחזור, אבל אם כבר להיתקע איפשהו, ניו יורק הייתה לי לבית נפלא. אני יודע שבוודאות שכל מקום אחר שהייתי בו לא היה יכול לשמש לי בתור בית למשך זמן שכזה. אפילו יפן שהתאהבתי בה הספיקה לי אחרי חודש ימים. אני מוקיר תודה על הזמן שלי פה, על המשפחה המדהימה שאירחה אותי בזרועות פתוחות למשך תקופה כל כך ארוכה, ולמשפחה הגרעינית שלי שפירגנה (רוב הזמן) למרות שנמנע ממני לעזור במעבר דירה, משהו שהיה לי מאוד קשה לחשוב עליו. בטח שציפיתי למעבר הזה. אבל נחזור לטיול, כי עוד נשאר קצת. נפרדתי מקאם אחרי הבייגל והלכתי לעבוד באיזה מסעדה שהייתה ליד. יצא שעבדתי עד משהו כמו 2 וחצי ודי סיימתי כל מה שרציתי. הייתה לי פגישה עם אחד המנהלים הבכירים בשעה 3 וחצי שקאם הנסיך נתן לי את הדירה כדי לבצע ממנה את השיחה. באמצע שלה הוא נופף לי והייתי בטוח שקרה משהו כי הוא יודע שאני באמצע שיחה חשובה. אחרי כמעט חודשיים כאן הייתי צריך לדעת שכל זה היה בשביל להניף לי אצבע משולשת ולהמשיך בחיים שלו. כשסיימתי לעבוד יצאתי לסיבוב כדי לקנות לאמא ואילה איזה קרם שהן ביקשו ולאוהדי סנדלים. מולי התקשרה אליי בדרך כדי להגיד לי שהיא לא מרגישה טוב ולא יכולה להצטרף למופע ג׳אז שאני הולך עם מהאייר בערב, ככה שזאת הייתה לצערי שיחת פרידה. בעזרת השם שנה הבאה בבת מצווה של ליילה תהיה הפעם הבאה שנתראה. בכמה ימים האחרונים אני הולך באופן מופגן עם השרשרת של המגן דוד בחוץ וקלטתי בחנות נעליים שיש בחורה שמסתכלת עליי. אחרי כמה שניות היא עצרה אותי ואמרה לי במבטא אמריקאי ״עם ישראל חי!״ אין כיף כזה. צחקתי, החזרתי לה חיוך ויצא שדיברנו קצת. היא סיפרה לי שהיא גרה פה באיזור ושאני יכול להרגיש בטוח בניו יורק ללכת עם השרשרת בחוץ והייתי שמח לשמוע את זה. אחרי שחזרתי עם הקניות לדירה היה לי תכנון ללכת ל china town אבל לא ידעתי בדיוק לאן אז פשוט הלכתי אחרי גוגל. הגעתי לאיפה שהוא שם אותי ואני נשבע זה נראה בול כמו שאני מתאר את חאן יונס. אמרתי לעצמי טוב הגיע הזמן לחישוב מסלול מחדש, בדקתי קצת בגוגל וראיתי שיש אחלה של מסאג׳ קרוב. מפה לשם מצאתי את עצמי עומד בתור למסאג׳ פול באדי של 75 דקות שבא לי בול. כל פעם ששואלים אותי אם אני מעדיף בחור או בחורה אני אומר בחורה, אבל בחשש כי אני אוהב עיסוי עמוק וצריך ידיים של גבר בשביל זה. לפחות ככה חשבתי. בחורה סינית שנראית ממוצעת לגמרי הכנסיה אותי לחדר והתחילה בעיסוי. היו לה ידיים כל כך חזקות שאני חושב שאם היא וקאם הולכים מכות אני הייתי צריך להזמין לו אמבולנס. פירקה אותי לחתיכות והרכיבה מחדש, כמו שאני אוהב. ובפעם המיליון בטיול הזה - אין כמו ספונטניות! חזרתי לדירה וקאם, שהזמנתי אותו במקום מולי למופע ג׳אז בערב, אמר לי שהוא עייף מידי בשביל להגיע הערב. כבר נמאס לי מהבדיחות זקנים כי זה נהיה קל מידי אז פשוט אגיד בלי טיפה של ציניות שזה ביאס אותי שהוא לא בא, אבל מצד שני בגיל שלו כבר בקושי שומעים משהו ממרחק. ניסיתי. אז מהאייר הביא במקומו חבר ישראלי שלו שמתגורר פה בכמה שנים האחרונות. לפני המופע אני ומהאייר נפלו על חצי מגש פיצה בחנות של משלוש בדולר וחצי. הייתי חייב לנסות אחת כזאת לפני שאני הולך, וחייב להגיד שהיא הייתה הרבה יותר טעימה מלא מעט פיצות שאכלתי פה שעלו הרבה יותר מדולר וחצי. המופע עצמו היה מיוחד מאוד - משהו כמו 10 נגנים שונים, עם המון כלי נגינה, מתופים ועד בס, והייתה אווירה משגעת. אין ספק שמדובר ב10 רמות מעל מה ששמעתי בוושינגטון. וככה נחתם לו הערב האחרון שלי בארצות הברית. שכנעתי את מהאייר לעלות איתי לדירה והתכנון היה להבהיל בפעם האחרונה את קאם בתקווה לשחזר את הסצנה האייקונית שלו צורח בתחתונים מתחילת הטיול. אבל הוא היה ער ודיברנו במשך כמה זמן. נפרדתי לבסוף ממהאייר בפעם האחרונה בטיול הזה וחייב להגיד שהתרגשתי קצת. סוף של עידן, סוג של. אז בפעם הכמעט אחרונה בטיול הזה, לילה טוב 😴
יום ארבעים ותשעה ואחרון
בפעם האחרונה בטיול הזה, קמתי בדירה של קאם, חייב להגיד שאני מתרגש לחזור לארץ. למשפחה, לצ׳ארלי, לשגרה, לאימונים, לחברים וכמובן לראות את החדר החדש שלי. יהיו גם דברים שאני אתגעגע אליהם פה בארצות הברית כמו השירות, המחירים, האטרקציות אבל מעל הכל המשפחה שאת חלקה הכרתי באמת בפעם הראשונה בחיים. דברים שפחות אתגעגע אליהם לעומת זאת זה הטיפים (פתאום 10 אחוז מרגיש כמו כלום), היתושים בדירה של קאם, העכברושים שיוצאים בלילה, אבל האמת סוף סוף אני אוכל ללכת לישון מתי שאני רוצה בלי לשבת חצי שעה לפני ולכתוב את היומן. בשלב כלשהו המחשבה שאני צריך לכתוב את היומן כל לילה התחילה להטריד אותי, אבל כמו הרבה דברים בחיים - התמדה היא המפתח. אז קמתי לחדשות מדהימות שקיבלתי מהעבודה, שאני הפתעה גמורה מתבקש לעבוד על פיתוח AI במוצר שאני דחפתי ליישם על חשבון העבודה האחרת שאני עליה בתקופה האחרונה. וכל זה הגיע משום מקום ובדחיפות הכי גבוהה שיכולה להיות. בוקר מושלם. קבעתי עם קאם ללכת לארוחת בוקר אחרונה במנהטן לפני שאני יוצא לטנדיס. הטיסה יוצאת בחצות ועוד לא התחלתי לארוז ויש לי חששות לגבי יכולת ההכלה של המזוודת לכל השיט שקניתי פה בארבעים ושמונה הימים האחרונים. ישבנו לקפה וארוחת בוקר קלה (לא בייגל הפעם) במקום נחמד, ואחריו יצאנו לסיבוב אחרון ברחובות. זה הרגיש כמו סגירת מעגל מושלמת לטיול הזה. אני כבר מכיר את הרחובות האלה כל כך טוב שזה הרגיש שאני פשוט עושה סיבוב בשכונה. אחרי הכל הייתי ניו יורקר בחודשיים האחרונים וכשאני חושב על זה יש מצב לא רע שאני מכיר את איזור union square יותר טוב מאת השכונה החדשה שעכשיו אני גר בה. לבסוף הגיע הרגע להיפרד מקאם. מי האמין שהרגע הזה הגיע. הבאתי לו חיבוק גדול, הודתי לו על כל מה שעשה בשבילי, אחרי הכל לפתוח את הדלת שלך למישהו שלא ראית מעולם, משפחה או לא, זה לא משהו מובן מאליו. עליתי בפעם האחרונה למטרו לתחנת Times Square ועליתי על האוטובוס לניו ג׳רזי. הגעתי לטנדיס והיינו רק שנינו בבית. הבאתי לה חיבוק גדול וישר רצתי לסלון כדי לראות את המשחק של מכבי שבדיוק התחיל. סיבוב שני של ליגת אלופות, משחק ראשון, ואני בלחץ כי היסטורית הקבוצה לא מסתדרת משהו כשאני בחול (אגב, גם אם החול זה המשחק עצמו של מכבי). במחצית היה 0-0 והחלטתי שזה רעיון טוב ללכת לסניף דואר לשלוח חזרה את הלפטופ שקיבלתי לסייברארק. טנדיס הנסיכה הציעה להסיע אותי, אבל היו כל מיני עיכובים בדרך ויצא שחזרתי בדקה 70. למזלי היה מופע אבוקות שעצר את המשחק והתוצאה הייתה עדיין 0-0 ככה שלא פספסתי הרבה. בדקה ה80 חטפנו גול מהסרטים עם מספרת משוגעת והעצבים היו בשיאם. אבל בדקה העשירית והאחרונה בתוך תוספת הזמן מדמון כבש את שער השיוויון שהצריך ממני לאגור את כל הכוחות שהיו לי לא לצעוק ולהרים את הבית לאוויר בזמן שטנדיס למעלה בפגישות עבודה חשובות. נגמר 1-1 סביר לחלוטין. התחלתי במלאכת האריזה כשהמטרה היא לא להשתמש בטרולי נוסף מעבר לשני המזוודות שאני לוקח איתי. בזמן האריזה ליילה וקיאנה הגיעו ביחד עם יפה. הזמנתי את ליילה לעזור לי עם האריזה והיא שמחה לעזור. טוב, לעזור זאת מילה גדולה. היא בעיקר התעסקה בלזרוק עליי כדורים ולצלם סרטונים שלי רוקד כל פעם שהיה שיר טוב בספוטיפיי. מה שכן, היא הראתה לי אלבומי תמונות של ההורים שלה והיה מצחיק לראות איך מהאייר היה נראה בתור ילד, קאם מסתבר תמיד היה בחור מגודל, אבל מהאייר זה מקרה קלאסי של החנון (אבל ממש) שגדל להיות גבר גבר. כנראה שלא הייתה לו ברירה עם אח גדול בדמות קאם בשנות הנעורים. יפה, כפרה עליה, הביאה לי שקית שנייה של טופי להביא למשפחה ולא היה לי נעים להגיד לה שטופי משמש יותר בתור נשק בבית כנסת בשבת חתן ופחות בתור מאכל. סיפרתי על זה לאוהדי ושנינו נקרענו מצחוק איזה 3 דקות. וואלק אני מתגעגע לפושטק הזה. לקראת הערב טנדיס וקיאנה הקפיצו אותי לטרמינל לקראת הסיום הסופי של הטיול שלי. נפרדתי לשלום מליילה יפה ופאם לפני שיצאתי. הסתכלתי מהחלון על הנוף של ניו ג׳רזי בדרך לשדה ונזכרתי ביום הראשון שפאם אסף אותי לביתם. הגענו לבסוף לשדה ונפרדתי לשלום גם מטנדיס וקיאנה. כמה שאני אוהב את טנדיס קשה לי לתאר.היא אישה כל כך טובה, תמיד חושבת על הזולת, אמא נהדרת ובדיוק כמו שהיא יודעת לקרוע אותי מצחוק, ככה היא יודעת גם להיכנס לשיחות עמוקות ורגישות. לא סתם אימצתי את כינוי שהיא קראה לעצמה בצחוק האמא האמריקאית שלי. נכנסתי לטרמינל, עליתי בשעה טובה על המטוס וחתמתי את הטיול החד פעמי שלי בארצות הברית. חד פעמי הכוונה כמובן עד לבת מצווה של ליילה עוד פחות משנה, לשם כבר אגיע עם כל המשפחה. עד הפעם הבאה 🇺🇸
יום חמישים
Did you miss me?
אני בדרך כלל כותב גם על המסע שלי בחזור, אבל הפעם הייתי כל כך מותש מלכתוב כל יום שאמרתי לעצמי שאני אוותר על זה הפעם אלא אם יקרה משהו חריג מאוד. ובכן… כנראה שאני לא מכיר את עצמי מספיק אם חשבתי שהכל יעבור חלק. טוב, אז הכל התחיל די חלק שהטיסה לאתונה עברה לי כהרף עין (9 שעות כן). נרדמתי כמו תינוק הרבה בזכות המזל הטוב שהיה לי בבחירת מושב, שיצא שישבתי לבד בשורה של 2 כיסאות, ככה שיכולתי ממש לשכב כמו במיטה. הגעתי לשדה תעופה באתונה, אספתי את המזוודות וחיכיתי לא פחות מ6 שעות לטיסה. הייתי כל כך עייף שאמרתי לעצמי אני רוצה להיות הראשון בתור לעלייה למטוס כדי שאוכל להיכנס למושב שלי ולהירדם.לאל על היו תוכניות אחרות. התחילו שמועות שהמטוס תקול ולא נמצא באתונה בכלל, אבל אני לא מאמין לשמועות. ואז אחרי דקה הודיעו על כך באופן רישמי. סעמק. אמרו לנו לחכות ומשכו אותנו במשך שעה וחצי עד שהודיעו לנו רישמית שהטיסה מבוטלת ואנחנו עוברים לטיסה של מחר ב16:00. זיבי שאני חותם עוד יום חופש. מצחיק שזה מה שיש לי בראש כרגע. התחיל תור של כל הנוסעים שאיתי באותה העגלה לרישום לבית מלון ללילה. עמדתי בתור עם כולם וכמה בנות חמודות שטסו לטיול לפני צבא אני מניח התחילו לבכות. ניחמתי אותן וצחקתי איתן על זה שאני הייתי אמור לחזור לפני חודש ככה שעוד יום זה לא סוף העולם. הכרתי שם 3 חבר׳ה והצטרפתי איתם למונית למלון. אנגלית יותר שבורה מזאת לא שמעתי כבר הרבה זמן. אין על ישראלים בעולם. הנהג מונית צחק איתנו שהוא רוצה 100 יורו לנסיעה והבחור שעליתי איתו למונית לא הבין כל כך את הבדיחה ולא הפסיק להגיד לי תגיד לו שאנחנו יוצאים מהמונית, ואנחנו כבר באמצע כביש מהיר. הגעתי בשעה טובה למלון, חדר לבד, ואין תלונות. עוד לא ביטלתי את הפגישות למחר אבל אני לא בטוח שאוכל להיות בהן. טוב, נראה שיהיה יומן מסע נוסף אפילו מחר. מקווה שהפעם הוא יהיה האחרון באמת.
יום חמישים ואחד ואחרון (סופי)
היו לי תוכניות גדולות לבוקר. אמרתי לעצמי שעון מעורר ל8, חדר כושר, ארוחת בוקר. כל החבילה. בפועל השעון מעורר של 8 הפך ל9 והחדר כושר הפך למקלחת רותחת של חצי שעה. בסדר, נתאמן מחר. לא עשיתי יותר מידי אחרי החדר אוכל, הרגיש שזה פשוט יום להעביר. היה מצחיק לראות איזה 100 ישראלים שהשתלטו לגמרי על המלון. חלקתי מונית חזרה לשדה עם הבחור מאתמול, הוא שכח את הדרכון שלו במונית ככה שהיה סיפור, אבל הוא הצליח להסתדר בסוף. יאללה הפעם אני כבר על המטוס מחכה להמראה, אבל כבר אי אפשר לדעת. עד שאני לא רואה את צ׳ארלי אני לא רגוע.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם