טרק מדהים בפיאטרה קראיולי

שני טרקים ברמה בינונית ברומניה: הראשון באיזור זרנשט ופיאטרה קראיולי והמשכו בטרק ספונטני מדהים באיזור סינאיה

גם לרומניה חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיולAugust 2019
משך הטיול3 ימים
עונה מומלצתקיץ

נחיתה לילית בבוקרשט ונסיעה לזרנשט

יומני רומניה, יום 1 ובוא יסופר על השכרת רכב בבוקרשט, נסיעה לאזור פיאטרה קראיולי, וטיול בזרנשט.

אחרי טיסה לא ארוכה נחתתי בבוקרשט. בבואי חיכה לי קוסמין, בחור צעיר מחברת השכרת הרכב FMN. קראתי ביקורות מעולות בגוגל, וברומניה חשוב מאד לדעת מאיפה הרכב כי הם דופקים אותך חזק, אפילו יותר מהאיטלקים. בגלל מה שקראתי שאלתי אותו בצחוק אם יתנו לי קנס אם לא אשטוף ת'אוטו. אמר לי: כן. אבל בניגוד לחברה אחרת שתיקח 50 יורו, הם לוקחים 9. טוב, אמרתי, ומה עם דלק? full to full נכון? קוסמין מראה לי את מד הדלק: עכשיו הוא חצי ועוד בר אחד. אתה צריך להחזיר בדיוק ככה. מסתבר שבסוף הקיץ החברה שלו מחזירה את המכוניות לחברה אחרת, והם קיבלו אותם עם חצי מיכל ובר אחד... בקיצור, מספיק לרדת על התימנים.

קיבלתי דאצ'ה דגם שאין פה בארץ. עברנו עם מנורה על כל האוטו לוודא שאין שריטות. אם אני אחזיר עם שריטה, אפילו פצפונת מענף או אבן- זה 1000 יורו. לא שאכפת לי, יש לי ביטוח חיצוני, אבל זה מגוחך. יצאתי לדרך. השעון הראה 2:30am. נסעתי עם גוגל מפס, בלי סים, מפה שהורדתי קודם. מה תגידו, עובד! נסעתי חצי שעה, ונכנסתי לקפה בתחנת דלק. היה להם סים של אורנג' ב5 יורו. קניתי,שיהיה,נפעיל אותו כיהיה לי סבלנות. ממשיך לנסוע איזה 10 דקות, פתאום נזכרתי שאני בכיוון ההפוך כי עשיתי פרסה לתחנת דלק. שלוש בלילה, אחרי יום עבודה, טיסה ותירוצים אחרים. מכניס את הסים, מסתובב, נכנס לעוד תחנת דלק כי הכל ברומנית. המוכר לא מבין, אומר לי הכל בסדר. פתאום נזכרתי שהסים לא מתאקטב מיד, לוקח כמה שעות.

נוסע ונוסע, כבר 6 בבוקר ואני נכנס לאיזור יפהפה, מלא ביערות עצומים, ורכס הקרפטים מבליח מעל, מחודד ומרשים. בינתיים הסים כבר בסדר, יש רשת, וגוגל מפס דוקר ת'נקודה- הגעתי לזרנשט. מדובר בעיירה מנומנמת שמיקומה המושלם כנקודת יציאה לטרקים ומסלולים רבים, הפך אותה לפופולארית. אין בה הרבה מסעדות, ויש בה סופרמרקט אחד, ותחנת רכבת. מפה ניתן לשכור גם אופניים (גם ממונעים) לטיולים בסביבה. למעשה, כולם נוסעים מפה, בטרמפים או ברכב- בכיוון אחד- לאיזור מעיין בוטורוג, משם יצאו הטרקים.

רק מה? אף אחד לא מגיע לקבל אותי. שולח ווטסאפים למריוס שיעיר את אמא שלו. הילד סיים ללמוד רפואה בקלוז', בינתיים עשה מהבית של ההורים airbnb. אה, הם עדיין בבית. טוב, בסוף יוצאת אלנה בחלוק ורוד ופותחת לי (השער). נכנס, אומר שלום וצונח למיטה.

קמתי בערך ב12 בצהריים, פוגש זוג גרמנים בשנות ה20 לחייהם, שלנו בחדר אחר. וירה ושטפי, הוא לומד פוליטיקה והיסטוריה בגרמניה, היא לומדת בווינה. בינתיים מתכלבים להם בכל אירופה בטרמפים. אחרי קפה וכמה תותי בר מהגינה של ניקולאי (האבא) נותנים לי מפה, סבבה יוצא לשטח. אחרי נסיעה קצרה הגעתי למעין בוטורוג. מתחיל מסלול בתוך יער לא נורמלי. גשם וסופת רעמים,שנגמרים תוך 10 דק'. מתקדם ביער, אין נפש חיה. שקט ושלווה. מזל שקניתי ספר על מיינדפולנס, מתחיל מדיטצית נשימות ולא מאמין שאני חווה את כל הטוב הזה. הטבע הפראי עוטף אותך כמו שמיכה. לא ליגה, ממאליגה.

פוגש זוג ישראלים מחדרה. עם שני ילדים, אחד שנתיים וקצת, השני 7 חודשים. האבא לא מפסיק לקלל שהביאו את הילדים. צחקתי, אבל בלב. לא נעים. המנשא גמר לו את הכתפיים ונשבר לו. מבין לליבו. חזרתי איתם לכפר ואפילו החזקתי את התינוק כמה דק'. חמוד אבל לא התגעגתי.

הולכים לאכול במסעדה מגניבה. הרומנים יודעים לבשל, לעזאזל. סרמאלה זה הממולאים שלהם עם שמנת, ולקחתי גם מרק חזיר מעולה. מקנח בפפנש שזה הדונאט שלהם. פיצוץ. חזרתי מפוצץ לדירה. הגרמנים הגיעו, גם גמורים מאיזה טרק. ניקולאי מנסה לשכנע את אותנו להצטרף לפאלינקה,השיכר המקומי. וירה לא מוכן לשמוע כי הוא יוצא לעשות ספורט. שטפי שותה איתי ועם ניקולאי. יוצא לי עשן מהאוזניים, אבל זה מעולה. אחרי עוד כמה דק', ניקולאי מתחיל לספר ברומנית על הבנים שלו, וזה הסימן שלי ללכת לישון...

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

פיאטרה קראיולי, קבנה קורמטורה, דרמה בהרים וקניון זרנשט

יומני רומניה, יום 2, ובוא יסופר על דרמה עם כלבים גדולים, דובים מדומיינים, צ'ורבה חם והתעלות רוחנית

קם בבוקר, שותה קפה ויוצא לדרך. הגרמנים השאירו לי עוגיות שיתבררו מאוחר יותר כמצילות חיים. מטפס, מתחיל גשם עז וסופת רעמים. מוציא מעיל גשם וממשיך לטפס. בשעה הקרובה אני מטפס ביער בגשם שוטף, ממלא מים ממעיינות פזורים, לא מרגיש כמעט כלום, מאושר.

השמש מפציעה ואני יוצא מהיער, בדיוק בזמן. מתחיל נוף של גבעות טרשיות, והרבה אורנים ואשוחים פזורים. מלא כבשים, שבתחילה לא ייחסתי להן חשיבות. מוצא אשוח עם צל, מתיישב. שומע את פעמוני הכבשים מתקרבים לאיטם, מזג אויר נפלא, אני במדיטציה, רגוע.

סאדנלי, 2 כלבים ענקיים מגיעים מולי. הפתעתי אותם! פאק, שכחתי מהכלבים! קראתי שהכלבים של רועי הצאן תוקפנים ומסוכנים. הלך עליי. יושב קפוא, לא מעיז להביט לכיוונם, לא מעיז לנשום. מאז ששחררנו גרסה לא פחדתי ככה. רועד, משתדל לא לעשות תנועה מהירה, מוציא עט ומתחיל לכתוב... אחד הכלבים מתקדם אליי, אני לא זז ולא נושם, מרחרח לי את הסנדלים, את הרגליים... לא חושב על כלום, רק שייגמר.

אחרי כמה שניות, מניח לי ומתיישב לידי. שם על עין. כאילו אומר-בסדר, בדקתי, אבל אני עדיין לא חבר שלך. התחלתי לנשום שוב, הצאן מלחך את הירק, הרועה מגיע, והדם חוזר לי לפנים. אני אשאר היום בחתיכה אחת. אחרי שהסתלקו משם, המשכתי לקבנה קורמטורה, שזה מן בקתה ענקית שאפשר לישון שם, לקנות אוכל, ולמלא מים. הגעתי למעלה, כמובן פגשתי שני ישראלים (פסיכים, אבל חמודים). חזרו מפסטיבל של מוזיקה אלקטרונית בקלוז'. 400 אלף איש חמישה ימים. לא האמנתי שככ הרבה אנשים הגיעו לשם. הראו לי סרטונים.

טוב, ממשיכים. יודע שאני הולך לפי הסימון שבילים הלבן-כחול-לבן. אי אפשר לטעות. הרומנים מסמנים היטב את השבילים האלה. השביל מתחיל לטפס ביער. ידעתי שאני צריך לרדת, אז המשכתי וחיכיתי שתתחיל הירידה.

בשעתיים הבאות טיפסתי על הרכס הכי גבוה והכי מסוכן ברומניה, כשאני עם סנדלים ובקבוק חצי ליטר מים, כמעט ריק. אה, כן, גם כמה עוגיות. מטפס עם הידיים, כל פעם מטר או שניים ונח. מה לעזאזל קורה פה? איפה הירידה? ולמה הטיפוס הזה לא נגמר?

נכנסתי לסרטים. אולי יש פה דובים. ולא קראתי מה עושים כשפוגשים דב. אוף, איזה אידיוט, מה אני עושה עכשיו? מיותר לציין שלא ראיתי איש בשעתיים האלה. ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל חשבתי שאני בטח אגיע למעלה לפסגה עוד כמה דק וארד משם. עייף מהטיפוס, אני שומע פתאום מוזיקה. חשבתי שאני מדמיין. אחכ דרדור אבנים. בן אדם! אחרי כמה דק' אני רואה בחור צעיר שיורד באיטיות לכיווני. קוראים לו מתיאו, רומני בן 21, מטפס הרים במקצועו, התחיל ללמוד מנהל עסקים בבראשוב, השתעמם ופרש כדי לטייל ולטפס. סוחב על עצמו 15 קג ציוד, קרבינרים, מגנזיום, כל מה שצריך כדי לשרוד את ההר. הוא בשוק. מה אתה עושה פה? יש לך עוד 6 שעות טיפוס. אני כאן כבר יומיים, אתה לא תוכל להגיע עד הערב. אין לך שק שינה? אתה תקפא פה, בלילה 0 מעלות, אני עם פליז ומעיל רעדתי כל הלילה ברפיוג'י (מן כיפת פלסטיק שמתאימה ל7-8 מטיילים). הכי קרובה לפה במרחק של שש שעות.

טוב, זה כמובן הספיק לי. אני חוזר איתו. מתחילים לחזור, אבל אני מבין שגם הוא על סף קריסה. הרגליים שלו רועדות והוא מחליק כמה פעמים.באחת מהן נחתך ביד. הצעתי לקחת לו קצת ציוד (דביל). לא הסכים. טראח, דופק עוד החלקה. התיק שלו מתחיל לטפטף. פותח, כל התיק מלא בנוזל בריח תפוחים. זו הפחית אנרגיה שלי, הוא
אומר, ומוציא פחית מנוקבת לגמרי. מההתרסקויות שלו.
שעה לקח לנו לרדת את ההר. הגענו בקושי
לקבנה, מותשים.

אין כמו לראות בית ואנשים באמצע שומקום. לא שאלתי אותו אפילו, נכנסתי פנימה וקניתי לשנינו מרק וקפה. לא היה לנו כוח לדבר. הוא שלף שוקולד, ונפרדנו. ילד בן 21 אבל גבר גבר. עשה קרוב ל40 קמ ביומיים האלה.

הדרך למטה היתה פשוטה יותר. יפהפיה, קלה, בלי ברבורים. מהקבנה המשכתי שעתיים בנוף מטמטם, לבדי. לקראת סוף המסלול התחברתי לערוץ בזרנשט שסגר לי את הטרק המעגלי הכי יפה שעשיתי בחיים. מה שלא ידעתי זה שלמחרת צפויה לי דרמה גדולה עוד יותר, וטרק אפילו יפה יותר.

מחר יום אחרון, אבל איך אמר שוורנצנגר? I'll Be Back

טרק מהסרטים (ז'יפי מארה) באיזור סינאייה, ומה עושים כשפוגשים דוב

יומני רומניה, סוף יום 2, יום 3 וסיום

בפרק זה יסופר על טיול פנסיונרים קצר שהפך לטרק קשה וחווייה מטורפת עם כמה מקומיים, וגם איך להתמודד עם דובים שחורים

חזרתי כאמור לרכב, ויצאתי לנסיעה של שעה, אולי קצת יותר לכיוון פויאנה צ'פולואי. העיירה הקטנטונת הזו נמצאת בין בושטן לסינאיה, שתי עיירות תיירות ידועות למול רכס הבוצ'ץ'. הגעתי בקלות למרות פקק מחריד- ביום שבת יש פקקים בכביש היחיד באיזור אז שימו לב לא לצאת לנסיעה בשעות העומס. קטע של 7 ק"מ לקח שעה.

התמקמתי בבית גדול ונקי, מאובזר וגם למרבה הפלא זול. הלכתי לקנות מצרכים במכולת הסמוכה, לארוחת ערב, בוקר וערב למחרת. 65 לאו, שכולם קוראים לו ליי, והיום בכלל קוראים לו RON.

אחרי ארוחה דשנה, מקלחת וסרט הלכתי לישון.

לא היה לי תכנון ברור עדיין למחרת בבוקר, כשקמתי, ואחרי קפה וארוחת בוקר טובה, התחלתי לצעוד במעלה הרחוב. ידעתי שסמוך לבית נמצא יער וכנראה יהיו שם מסלולים כלשהם. אחרי 300 מ' בלבד של צעידה עם בננה וחצי ליטר מים בתיק, הגעתי לתחילתו של מסלול, שסימונו כחול לבן. הבנתי את השילוט- 30min - שהיה על הדרך ושם הטרייל Urlatoreai או משהו כזה. אחרי 20 דק' נעימות ביער, טיול פנסיונרים קליל, הגעתי למפל שוצף ויפה. הזכיר קצת את נחל דוד או ערוגות, עם קצת יותר ירוק, קצת פחות פקחים (0), ולא מעט תיירים מקומיים. במקום היה דוכן שתייה וחטיפים ומאוחר יותר הצטרף גבר עם סיר של קלחי תירס מהבילים, שסיים לבשל זה עתה על גדת הנחל.

נחתי, קראתי על מיינדפולנס, עשיתי נשימות ושקלתי את דרכי. החלטתי להמשיך ולטפס מעל המפל. אמנם היה שילוט ברומנית עם ציור של דב וסימן קריאה, אבל לא נבהלתי (באותו רגע). המשכתי לבדי בטיפוס לא קשה מעל המפל ומשם עוד כ100 מ' בעקבות הזרימה.

לעיני נתגלה אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. כמו שמורה פרטית מלאה במפלונים בלב היער. ללא נפש חיה. בשלב זה התחלתי לחשוש מהאפשרות של מפגש עם דב צמא. נשארתי שם חצי שעה, כותב ונושם את האויר הנקי ומנסה לחרוט בזכרוני את הרגע.

פתאום הגיחו מאחורי 2 בנות. נראו קצת אובדות עצות. דברנו. אחת אלינה, מתכנתת, השניה דנה, QA. יצאו מבוקרשט ברכבת בבוקר ובאו לטייל שתיהן ליום אחד. יש להן כרטיס חזרה לבוקרשט ב20:00 בערב. הבנתי שמישהו אמר להן שאפשר להמשיך קדימה ולמצוא איזה סימון שבילים. טוב, הולכים. אני מוביל, הן אחריי. אין לי מושג לאן ללכת. מתקדם ועוצר לסירוגין, מחפש איזשהו רמז.

אחרי רבע שעה הגענו לנקודה קצת בעייתית שבה צריך לחצות את הנחל. הצעתי שימתינו כי הן היו עם נעליים, ואני, עם סנדלים, אכנס למים ואבדוק אם אפשר לראות משהו בצד שני. התקדמתי בזהירות, ופתאום שמעתי רחש. קפאתי. עוד רחש. חלפו כמה שניות עד ששמעתי גם דיבורים, וידעתי שמצאנו את השביל האבוד.

קראתי לבנות ועלינו על שביל מסומן. כעבור רגע הגיעו זוג רומנים צעירים - פלורינה ודניאל. האנגלית של הרומנים הצעירים בד"כ רצוצה, אבל פלורינה דברה היטב. גם היא ודניאל יצאו מבוקרשט בבוקר והגיעו ברכבת, נסיעה של שעתיים, שלוש, לטייל באיזור. התחברנו לחמישייה ומאותו רגע ועד סוף היום הנפלא הזה טיילנו יחד.

פלורינה התגלתה כטיפוס מיוחד, והאנגלית הטובה שלה אפשרה לנו לתקשר לעומק. היא ספרה לי שהטרק שאנחנו עושים נקרא ז'יפי מארה (Jipii Mare) שזה השיח שגדל בפסגת הבוצ'ץ' ומכסה אותה.

התחלנו בעלייה קשה, כשלאורך הדרך נביעה או שתיים שניתן למלא בקבוק מים. הנוף הפנורמי המטורף שמולנו היה עוצר נשימה. מעולם לא הייתי באיזור ככ יפה ומרשים כמו רכס הבוצ'ץ'. המראה לא פחות ממדהים. מזג האויר היה מעולה והחבורה שלנו התגבשה לה עם כל הפסקה.

פלורינה היתה המדריכה שלנו, כי טיילה באיזור לא מעט. היא רואת חשבון. דניאל, מולדובי, הקולגה שלה, גם הוא רו"ח, ובנוסף צייד חזירי בר, אווזים ומכרסמים, וטען שגם דובים. אוהב לדבר על כלי הנשק שלו, מאמין שמקום האישה במטבח ותפקידה לגדל ילדים. צעיר שגדל בבית מסורתי. גבר של פעם, ובהמשך יסתבר שהוא עושה לא מעט שטויות. שאלתי את פלורינה למה כל הרומנים שפגשתי ככ מסבירי פנים, ומתעקשים להסיע, להאכיל, לארח אותך בחינם ולעזור בצורה היסטרית. אמרה שיש ברומניה 20 מיליון רומנים אבל עוד כמה מיליונים באירופה שחלק לא קטן מהם פושעים, קבצנים, זונות וכו', ויצא לרומנים שם רע. אמרה שאם היא מגיעה לאנגליה ורואה קבצן היא ישר מדברת איתו רומנית. השכר הממוצע ברומניה 200 אירו אז עדיין הרבה צעירים לא משכילים מנסים להגר למערב.

אחרי ארבע שעות של עלייה רצינית, הגענו לפסגה. אמנם לאורך כל הדרך מבין היער הציצו אלינו פסגות נוספות, אבל הנוף שנגלה לעינינו יחד עם תחושת ההישג על סיום הטרייל הכניסו את כולנו לאופוריה קלה. הגענו לקבנה ענקית, עם מסעדה ובר, והזמנתי צ'ורבה טיפוסי למקום עם איברים פנימיים של פרה. חמצמץ וטעים להפליא. דניאל והבנות הוסיפו גם בירות, אבל אני העדפתי למלא מים. ידעתי שנצטרך גם לחזור באיזשהו מסלול, כנראה תלול, והעדפתי להיות מרוכז. יצאנו מהקבנה לעשביה השטוחה שסביבנו והרומנים "פתחו שולחן": נקניקים, גבינות, בירה ועוד הפתעות טעימות.

דניאל התחיל את הבקבוק השלישי וגם הבנות החרו-החזיקו אחריו. בשלב זה שאלתי את עצמי האם הם מודעים לשעה, והאם כדאי שניפרד פה (רציתי להגיע בזמן לדוכנים בסינאיה ולקנות פיצ'פקעס לילדים). הפיתוי לא היה גדול כי לא היתה לי מפה ולא רציתי להסתבך כמו אתמול. קיצר, ממשיכים יחד. דנה, בחורה נוירוטית אך אתלטית סיפרה לי שחבר שלה נפרד ממנה לפני שלושה ימים, והיא על כדורים. זה לא הפריע לה לנקות את הגרון עם עוד בקבוק. פלורינה אמרה שחבר שלה צרפתי, וגר בצרפת. הם מתראים פעם בחודש חודשיים, כבר 4 שנים יחד. היא מנסה לעשות רילוקיישן לצרפת. הוא PM במקצועו, אז נוסע הרבה לחו"ל, היו כבר יחד, בסין, צרפת ואפילו בישראל. זכרה איך לספור עד 10 בעברית. מרשים.

דניאל מתחיל לקצר. במקום השביל המסומן הוא יורד בדרכים תלולות יותר ומחכה לנו בסוף הפיתול. באחד הפיתולים התלולים עצרתי למנוחה. פתאום שמעתי זעקה
ולא האמנתי - דניאל פתח בריצת אמוק מההר למטה, כמו מטורף. כמו אצן שטס על מסלול בשיפוע שלילי של 60 מע' בערך. איזה טירוף! הוא רץ, בעצם טס למטה במהירות עצומה עד שנעלם מעינינו ואז שמענו צרחה מפיו. גבר גבר אבל פסיכי ברמות. הגענו אליו חוששים מהגרוע מכל. אבל הוא קם על רגליו מיד וניסה להתחיל לצעוד. צולע מעט, בדק את כף רגלו, פלט הכל בסדר והמשיך ללכת. לא האמנתי שהצליח לשרוד שטח טרשי, עם בורות ואבנים בכל מקום. היינו בעצם על אחד ממסלולי הסקי השחורים של סינאיה.

מרגע לרגע התברר שהוא לא ממש בסדר. קודם הוא התחיל לקפוץ בירידות תלולות על רגל אחת. אחכ הוא שבר לעצמו ענף כדי להיעזר בו בהליכה ולבסוף נשבר וביקש ממני לתת לו כתף. במשך כמעט שעה התקדמנו כשהוא נאחז בי ומקפץ עם המקל. הבנות היו מודאגות. היה ברור שלא נגיע בזמן לרכבת. ירדנו מגובה 2000 מ' ל1400, ושם היה רכבל לסינאיה, העיירה שבה תחנת הרכבת. הגענו לאחר שעת הסגירה. הוא ביקש לרדת ברכבל, בשביל כולנו, בלי להגיד מילה על הרגל שלו. היה ברור לי שהוא נאנק מכאבים עזים.

המפעילים לא הסכימו לתת לנו לעלות. קשוחים. טיכסנו עצה. מה עושים עם דניאל? חיפשנו טרמפ, אבל היינו יותר מדי. המפעיל ניגש אלינו ולרגע חשבנו שיסכים. הוא אמר: תיזהו, בטוח תראו דובים עכשיו. יופי, כאילו שזה היה חסר לנו. התחלנו לרדת לכיוון סינאיה ברגל! בלב היער! עוד הרפתקה... דנה לקחה משרוקית קטנה ועוצמתית, והחלה לשרוק. זה מה שהיא תעשה בשעה הקרובה בזמן שנרד ברגל, בלב היער לעיירה. כולנו הצטרפנו עם שירים, מחיאות כפיים ושריקות. לעולם לא אשכח את השעה האחרונה של הטרק המטורף הזה, כשכולנו
מנסים להגיע בכוחות אחרונים לרכבת, כשדניאל אוחז בכתפי וכולנו משמיעים קולות ורעשים רמים ככל האפשר כדי להפחיד את הדובים. מפחיד, מלא אדרנלין, ומורט עצבים.

כשהגענו לפאתי העיירה, עצרנו רכב כמעט בכוח ודניאל נלקח לרכבת. לא היה מקום אז המשכנו ברגל עוד 20 דק', הבנות ואני. הדובים אמנם מאחורינו, אבל הכלבים לא. הכלבים ברומניה עצומים, כל אחד נראה כמו איזה סן ברנרד עצום, עם שרשרת ברזל כבדה על צווארו ולרב במצב ירוד למדי (כלומר רעב). לא היה אכפת לי, הובלתי את הבנות דרך כמה שדות והתפללתי שהכלבים קשורים. הגענו בתשע בערב.

כמובן, כולם איחרו את הרכבת לבוקרשט, וכנראה נאלצו להמתין עוד זמן רב בתחנה. ויתרתי גם על הדוכנים. נפרדתי מהם, ועליתי על מונית שלקחה אותי בנסיעה קצרה לעיירה הסמוכה ממני יצאתי. התקלחתי בבית ולבשתי את אותם הבגדים זה היום השלישי ברציפות (כולל תחתונים). אכלתי שאריות ארוחת ערב מאתמול וצנחתי לשלוש שעות למיטה. קמתי ב2 בלילה ויצאתי לכיוון שדה התעופה.

תמו שלושה ימים מאושרים, מתישים, מטורפים ומרתקים ברומניה. חוויה עצומה שעלתה על כל הציפיות שלי. גיליתי שבאמת לא צריך יותר מסופש ארוך כדי לנקות את הראש (והרגליים) בחו"ל. לילדים כבר קניתי מתנות בסטוקמקס בביג. עבר חלק, והתרמית לא נחשפה...

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )