אל הר קניה באופניים

טיפוס אל פסגת ההר השני בגובהו באפריקה באופניים. עלייה ממסלול סירימון וירידה ממסלול צ'וגוריה. הסתובבות קצרה בקניה.

גם לקניה חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיולFebruary 2015
משך הטיול5 ימים
עונה מומלצתעדיף יוני - אוגוסט אך אפשר גם בשאר חודשי השנה כדאי להתעדכן סמוך לנסיעה במצב הגשמים והשלג על ההר

המלומד

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא
אההמ... מוכרח לטפס על הר קניה עם האופניים?
טוב אולי זה לא מתחרז כל כך טוב , אבל זה בערך מה שקרה
ואני לא אשם!

המלומד
מאז החל ק ידידי המלומד לעבוד כיועץ חקלאי בקניה ולטוות קשרים מסועפים עם מבחר מצומצם אך איכותי של טייקונים ורודנים ביבשת השחורה, אין לי מנוחה.
כמו חבר טוב התחלתי לתהות אילו אתגרי רכיבה יכולים לצמוח לנו מהענין הזה והשם הר קניה קפץ לי למרכז הפריים של המחשבות וסירב לצאת משם. לפני עשרים וחמש שנה טיפסתי עליו ברגל ונשבתי בקסמו ובקסמה של אפריקה. מערפילי זיכרונותיו של העלם הצעיר שהייתי הוא הצטייר לי כדי רכיב
או שאולי... טוב צריך לבדוק!
אמנם שיטוט זריז באינטרנט העלה שגלגל אופניים שחור כבר ביקר על פסגתו המולבנת - נקודת חובה, אבל כשהתחילו החבר'ה להתבכין שההר רחוק מידי וגבוה ואיתי תמיד הולכים בסוף ברגל ובכלל יש להם סידורים. פתאום אני מבין שהם צודקים - אהבת נעורים צריך לפגוש לבד.
ואפשר לקנות כרטיסים.
ככה זה, לפעמים צריך דחיפה קטנה מהחברים.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

ארדואן

אל שדה התעופה באיסטנבול אני מגיע אם כן לבדי לבדי לבדי, כדברי המ"כ מהטירונות
(את המלומד אפגוש כבר בניירובי).
משהו מן המגלומניה וגסות הרוח של הרודן התורכי שורה על עובדיה של חברת התעופה התורכית ומתבטא ביחס בכלל ובלו"ז הטיסות הבלתי אפשרי, אחרי טיסה מסויטת שהתאחרה אני לומד משותפי לטיסה שאיחורים ואיבודים הם לחם חוקה של החברה הזו . בפליאה והתרגשות אני נופל בניירובי על צווארה של קופסת הקרטון שמכילה את האופניים שלי - כמה בלתי צפוי! מה שצפוי דווקא, הוא שהתיק עם הבגדים וה"עזרה השנייה" לאופניים לא הגיעו (שם נמצא הקפה השחור וערכת ניקוז האויר לבלמים - עובדה שעוד תהיה לה חשיבות בהמשך סיפורינו..,,,)
באדיבות הרודן התורכי, אך לא במימונו, אני יוצא למסע רכישות בנניוקי המיוזעת, העיר שלרגלי ההר.
בגזרת הגרדרובה אני נוחל הצלחה מסחררת ומרוקן את חנויות היד השנייה משלל המציאעס שהשאירו תירים בדרכם אל ההר.
בגזרת ציוד הרכיבה אני מסתבך אבל לבסוף מאתר קסדה כמו זו שקניתי לנגה כשהיתה בת שש עם מדבקה של באז שנות אור כמו שתמיד רציתי ובתור מכנסי רכיבה אני מאתר ג'ינס עתיר נצנצים בגזרה קניתית שיכול להכיל ברווחה ישבן דשן של מאמא אפריקנית או לחילופין משטח וחצי פלפל...
So far so good!!

המשלחת

כסטנלי וליווינגסטון בשעתם יוצאים המלומד ואני אל ההר כשאיתנו שלושה סבלים, מדריך וטבח(!) זה שונה מאוד מהפאסון הספרטני שאנו משתדלים לשוות לעצמנו, אך מביא תעסוקה למקומיים וגם הרבה פחות מעייף!.
כולם חבר'ה על הכיפאק ובלילות הארוכים בבקתות - אליהן מגיעים בדרך כלל אחרי הצהריים, אנחנו נהנים לשבת איתם ליד הפרימוס שמשמיע קול של מטוס רחוק ולשמוע אותם מדברים סוהילי, שפה ווקאלית ונעימה, בקול נמוך. ג'ימס הוא המנהיג הבלתי מוכתר של הכנופייה הוא בן 62(!) ועדיין עובד כסבל על ההר, יש לו שתי נשים, שמונה ילדים, ארבעה נכדים ושתי שיניים. שיחה איתו מבהירה את מצבה העגום של קניה, הילדים מובטלים ,עזרה מהמדינה - נאדה והתעסוקה תלויה בתיירות אל ההר שדי מג'עג'עת ויחד עם זה הוא אופטימי ובעיקר לא מודאג!
חוץ ממנו צועדים איתנו סמי המדריך, ג'וזף, שוואס1 ושוואס2 כולם בני שבט הקיקויו ששוכן למרגלות ההר, צעירים וחסונים. כדרכם של גברים הם מגלים ענין רב בכלי רכב, במיוחד באופניו של המלומד :
למה נוזלים הבולמים והברקסים לא עובדים? שואלים ידידינו חדי העין וכך אנו מתבשרים שכל תכנית היא בסיס לשינויים... המלומד יזכה לעלות עם אופניו אל ההר אך את הירידה ממנו ללא ברקסים, תעשה המכונה הבוגדנית על גבו של אחד הסבלים...

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

מלחמה

ההעפלה להר קניה, בודאי עם אופניים איננה משימה של מה בכך:
ההר הוא מסיב אבן אדיר ועתיק מאוד שמתנשא לגובה חמשת אלפים ומאתיים מטרים - כשש מאות מטרים פחות מהקלימנג'רו שנמצא בטנזניה, הויכוחים בין המוצ'ילרוס והמדריכים האפריקאיים על מי מהשניים עדיף: הר קניה או קילי מזכירים את הדיונים בין חובבי האנדרואיד והאייפון. הר קניה עתיק מהקילי והבליה עיצבה את פסגתו בצורה חרוטית, על מנת לטפס אל הנקודה הגבוהה ביותר שאיננה דורשת ציוד מקצועי - פוינט לנאנה, 4985 מ' - יש לעלות במשך יומיים או שלושה דרך הערוצים הרחבים שיורדים מן ההר ולבסוף להעפיל בדרדרות שמובילות אל השפיץ. שלוש דרכים לטפס אל ההר ובכולן יש לעלות כאלף מטר גובה ביום ומומלץ להוסיף יום התרגלות.
ביום הראשון אנחנו גומעים כמה עשרות קילומטרים ומטפסים כ1400 מטר בשיפועים לא קלים עד בקתת אולד מוזס. הרכיבה על דאבל בתוך היער, מידי פעם אנחנו עוברים מניאטות - כפרים אפריקאיים - שגגותיהם מחופים קש וילדים חמודים רודפים אחרינו. אך רק ביום השני אנחנו מבינים לקראת מה אנחנו הולכים: הקרקע סחופת הערוצים ושלוחות הענק שיורדות מההר זרועות גינות סלעים ומרבית העליות בשיפועים קשים עד בלתי רכיבים. טוב.. רק 900 מטרים טיפוס, אבל אבל כל מטר - מטר.
כשמתמתנים השיפועים בגובה 3500-4000 מ' מתחיל יער סביוני הענק, פרחים ענקיים שמגיעים עד לגובה ארבעה מטרים ומשרים תחושה ליליפוטית משהו. בערך אז מתחיל להיגמר לנו גם הבנזין... רכיבה טכנית עתירת קפיצות ומדרגות בגבהים משאירה אותנו בלי אויר. Haiki baiki הוא חלק בלתי נפרד מן הענין על ההר, אבל אחרי כדור אקמול ויום התאקלמות בבקתת שיפטונס העלובה - 4200 מ'- זה נראה הרבה יותר נחמד. אני מצליח להנות מהרכיבה הטכנית והמאומצת אבל אחרי כל סיבובון נשאר בלי אויר. טוב... .אנחנו הרי באנו לעבוד!
בקתות ההרים על ההר משרות תחושת קדרות קלה, לפני עשרים וחמש שנה הייתי כאן וכמעט כלום לא תוחזק ולא השתנה, עגמומיים במיוחד הם שולחנות האוכל העצובים בהם מוגשות הארוחות למזונגוס (האדם הלבן - תירים). עד מהרה אנחנו תופסים את הענין ועוברים לאכול עם הסבלים במטבח, ספונים סביב הפתילייה המבוערת
ובכל זאת זה מאוד מאכזב ובעיקר חבל

"והמסע יגע ואביון". (אלתרמן)
בשלוש לפנות בוקר ההר נראה חשוך עתיק ומאיים , כיון שבחרנו לעלות אל ההר בדוך, מצידו המערבי ישירות אל הפסגה, ללא עצירה בaustrian hut ובלילה החשוך של החודש - אנחנו יוצאים השכם בבוקר. בגעגועים לקפה השחור אנחנו מקללים את ארדואן, לוגמים תה קניתי תפל ומתחילים לטפס בדרדרת, שמונה מאות מטרים גובה אל פוינט לנאנה
כל האופרציה הזו עשויה היתה להיות הרבה יותר הרואית אלמלא היו עושות אותה עימנו אנה חנה ויוהאנה - ארבע אחיות דניות (לרביעית לא מצאתי שם) שמתנדבות בבית החולים בניירי ושתי הרופאות מסינגפור, איתן כבר הספקנו להתידד.
ההליכה בדרדרת עם פנסי הראש מסנוורת את ג'יימס ומידי פעם אנחנו מכבים את הפנסים כדי שיוכל לבחור את הנתיב. בגובה 4700 מטר אנחנו פוגשים את קו הרכס ורוח פרצים מסתערת עלינו ממזרח, קור כלבים וכל צעד הוא משימה, הסבלים השאירו את התיקים הכבדים באוכף ורק אני ממשיך לכתף את האופניים על שכמי כגדי עקוד לטבח והשלדה הקרה מקפיאה את אצבעותי גם מבעד לכפפה. אנחנו הולכים בדממה בצעדים כבדים ומדודים, טיפות זיעה קרות מטפטפות מן המצח אל האף. כל אחד ומחשבותיו.
"אני שנית אלייך נאסף, עולה אל מפתנך מכל דרכי...על סף הלב עומדים הרבה הרבה דברים"
(אלתרמן)
שוב אני משתאה: כיצד הוא ידע, המשורר המנוח, לתאר בכזה דיוק וכזו דקות ובמילים שנכתבו לפני שמונים שנה את מה שאני מרגיש על גג העולם באמצע הלילה האפריקאי. אמנם לא עליתי בדרכים רבות אל ההר, אך הר קניה הוא ליבה וסמלה של אפריקה (יחד עם קילי, כמובן), ההעפלה אליו עם האופניים היא חיבור בין אהבות שמלוות אותי שנים רבות.
את הצעדים האחרונים אל הפסגה אני עושה כמעט בדילוגים, בלי מילים אנחנו רואים שמש אפריקאית צובעת את שמי המזרח בכתום מסחרר ועננה דקה וארוכה מתפוגגת על קו הרקיע, ממש כמו ב"מלך האריות" .
לאט לאט מגיעות גם הסינגפוריות ואחריהן אנה חנה ויוהאנה, כולנו לוחצים ידיים ומתחבקים. התרגשות גדולה. נדמה לי שאפילו הסבלים שעלו להר מספר uncountble של פעמים (כהגדרתו של ג'יימס), די נרגשים מהענין. האופניים מכל מקום, הן אטרקציה גדולה וכולם רוצים להצטלם איתן.

טוואנדה - נצא לדרך (סוואהילי)

ירידה רכובה מן ההר היא אתגר טכני למתאבדים שיעיים ודווקא עכשיו נדבק הברקס האחורי של הג'י טי הותיקות בשפעת הבלמים של אופניו של המלומד
ארדואאאאאאאאן!!!!!!!!
A man got to do what a man got to do!
לא הכל רכיב עם ברקס ורבע, אבל אני לא מתכוון לוותר. מכיוון שאני מתקדם הרבה יותר מהר משאר החבר'ה ונמצא כמה שעות לפניהם, אסור לי לקחת שום צ'אנס כפי שהבטחתי לאהובתי, וכך אני מפתח את שיטת השלבים בז''אנר רכיבה ייחודי שייקרא להלן single brake על משקל single speed:
1.רכוס היטב את הקסדה.
2. התפלל בדבקות.
3. הבט אל האופק במבט מלא חזון ובחר לך נתיב רחוק ככל האפשר
4, לטף את הברקס הקדמי באהבה השמורה לילדיך ולעולם אל תנעל אותו
.5. אם זיהית שאין ברירה - הורד הייבר (תחת, ירכיים, ברכיים, שוקיים, אצבעות הרגליים והציפורניים) לאחור, תן לחיצה בריאה על הברקס הקדמי והתפלל (כל האלים באים בחשבון בשלב הזה)
6. אם התעוררת ותינוקות מכונפים בחיתולים מרחפים סביבך - נראה שלא התפללת די בדבקות!
בדרך כלל זה עובד.(הכל מצולם במצלמת הקסדה)

בדרך למטה
שעה ארוכה אני ממתין למלומד ולסבלים שיורדים מן ההר, השמיים שחייכו אלינו בימים האחרונים, מתכסים עננים כבדים ומבול אדיר מתחיל לרדת. אני משאיל את אופני למלומד שסובב את קרסולו ועושה מאמצים נלעגים להתקדם בעזרת האופניים שלו, נטולי הבלמים.
עוד שעתיים של רכיבה בגשם, בנוף חלומי של ערפילים ובבוץ האדום, מביאות אותנו אל bandasבקתות חמודות שהוצבו ועוצבו בטוב טעם במרכזו של כר דשא עצום.
ארבע עשרה שעות, שמונה מאות מטר עלייה, אלפיים מטר ירידה, שרירים תפוסים והרפתקה נהדרת. הטבע בbandas יפה כמו חלום אבל המקום שוב, מפוספס ולא מתוחזק -מין פנינה מופלאה ומוזנחת שהיא משל לתיירות בקניה ולמדינה שנתקעה אי שם בשנות השמונים.
בשלושים הקילומטרים של הירידה על הדאבל בדרך לכפר צ'וגוריה שבצידו שני של ההר, אני זוכה להיי מטורף כשאני טס בתוך יער גשם, מבריח עדרי וואטרבק ובופאלו וקופי קולובוס צורחים מטרים ספורים מעל לראשי. מיוחד מאוד!
ביציאה מן היער, בדרך רצופת המהמורות לצ'וגוריה שמזכירה לי מאוד את הירידה מג'ומסון בנפאל (או מה שנשאר ממנה), אני עוקף את כולם; לנדרוברים עתיקים, אופנועים עמוסי שקים ומוזר מכל המוני אנשים ונשים שהולכים להם באמצע יער הגשם, חנוטים בחליפות או בחצאיות צמודות.. ממוזרויותיה של אפריקה.

עיר החטאים

ש' מארח אותנו ברוחב לב בביתו שבאחת משכונות היוקרה של ניירובי
הוא עובד בקניה כבר ארבע שנים עם גדולי החקלאים אוהב את הארץ הזו ומכיר את רבעה ואורחותיה, את עשיריה וענייה את הפוטנציאל והשחיתות. שיחה איתו מבהירה את הפרוספריטי המטורף של החקלאות בקניה, את היקף הפרויקטים החקלאיים ואת מימדיו הלא נתפסים של הפער בין עשירים ועניים.
ש' אוסר עלי לסוע עם האופניים בתנועה המטורפת ברחובות ניירובי - ולכן עכשיו ,חובב אורבנים שכמוני, חייב לצאת עם האופניים לראות, מה יש בה בעיר הזו!
ובכן, ניירובי של מאי 2015 היא עיר שונה מן העיר שזכרתי: צפופה, רטובה, עלובה ובעיקר עצובה, רכיבה ברחובותיה גרועה בהרבה מקטמנדו או דרום תל אביב ביום רע מבחינת הדוחק והזיהום -ובלי טיפה של צ'ארם, מיליוני בני אנוש נדחקים בוקר וערב אל בין הרחובות בפקקי תנועה בלתי נתפסים ובמין אוירה קלאסטרופובית. המסאים בתלבושתם המסורתית נעלמו והככרות שורצים מובטלים ומקבצי נדבות. ומוזר מאוד - המון מטיפים דתיים וכל מיני נביאי שקר עורכים כנסים בככרות. חסידות מראבו כבדות מקור מחטטות בערמות האשפה ומוסיפות לתחושה האפוקליפטית,. רק המוזיקה האפריקאית השמחה מצליחה לשלוח קרן אור אל ליבו של הגידול האורבני הממאיר הזה.
אבל מה שמוזר מכל באורבן בנירובי הוא התחושה החייזרית: בכפרים הרגשתי פתיחות וסקרנות כלפי כאדם לבן וכלפי כל הקטע עם האופניים ואילו בניירובי אני מרגיש קצת כמו בחורה שחווה הטרדות מיניות: ידיים נשלחות אל האופניים, שריקות וקריאות מביכות. באוירה מבאסת אני ממהר לצאת מהדאון טאון.


"מחזיר אהבות קודמות"
את י' פגשתי לפני עשרים שנה בלודג' המופלא שבנה עם א' זוגתו בלב מדבר טורקנה. ועכשיו אני חוזר לפגוש אותו בנניוקי. אנחנו מתחבקים בהתרגשות, מדברים על השנים שעברו. אחר כך אני יוצא לסיבוב של כמה שעות לכיוון המדבר, אל נוף השיטים, המניאטות ורועי הבקר בני שבט הסמבורו, שתמיד צובט את ליבי.
בין עדרי הבקר רועים גם עדרי הזברות ואני רודף אחריהם בין השיטים עד שנמאס.
ילדיהם של י' וא' ששיחקתי איתם כשעוד היו פעוטות, סיימו אוניברסיטה והם חיים בקנדה וחושבים לחזור לקניה. גם הוא וא' חזרו לגור יחד אחרי שנים של פרידה וגם אני חזרתי לקניה אחרי עשרים שנה
האם ניתן לשחזר אהבות נעורים?
אחרי עשרים שנה קמטיה של אהבת נעורי ניכרים לעין - קניה היא מדינה מופלאה אך אומללה קשה שלא להסתכל בעין בקורתית על חסרונותיה ומגרעותיה, אבל אי אפשר להתעלם מקסמה המכשף
אוהביה יאהבו אותה למרות חסרונותיה וקמטיה.

אפריקה אפריקה

במטוס שממריא מניירובי, אני שוקע במחשבות,
מה יש בה באפריקה שפורט על נימים נסתרות בנשמתי?
אולי אלו האנשים שקסמם ושמחת החיים שלהם גוברים על העוני ועל החיים הקשים
אולי זהו הטבע הפראי שאין דומה לו
ואולי זוהי התחושה הזו שכולנו - בני האנוש - הגענו מאפריקה ולהגיע אליה, זה קצת גם לחזור הביתה
אפריקה היא "חומר" לא קל, אך מי שנשבה בקסמה, שוב אין לו מנוחה
במטוס בין אנשי עסקים בלגיים ותיירים יפניים קולניים אני מרגיש בדידות גדולה. ונצמד בגעגוע אל שמשת החלון.
ואז פתאום, בלי הכנה, מסובב הטייס התורכי את המטוס בתנועה רחבה ונדיבה - תנועה של צייר, או מנצח בתזמורת - ומקיף את ההר בחצי סיבוב: את המניאטות, את יערות הגשם, את מדרונות הסלעים ואת הכיפה הלבנה שמזדהרת בשמש בין שמיכות העננים.
ואני יודע - אני לא לבד.

רועי גלילי
21.5.2015

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )