טיול בקמבודיה

קמבודיה היא לא רק אנגקור וואט. המדינה הזו, שנופלת לעיתים בין הכסאות של מטיילי מזרח אסיה, מציעה כמה הפתעות מעניינות

תאריך הטיול2016 M10
משך הטיול3 שבועות

למה בכלל קמבודיה

ההחלטה למקד את הטיול שלי הקיץ בקמבודיה הותירה לא מעט תמיהות בקרב חברי, בפרט בהנתן שזה הטיול הראשון שלי בחבל הודו-סין (כל האזור שבין בורמה לויאטנם). מסתבר שקמבודיה היא לא יעד כל כך פופולרי. רוב המבקרים בה מתרכזים במקדשי אנגקור, כאשר חלקים מוצאים את עצמם גם בבירה פנום פן ובאזור החופים (שאליו לא הגעתי) בדרום. ובעצם, שאר המדינה כמעט ולא מתוירת, וזו דווקא הזדמנות מעניינת. אז מה שהתחיל בתור רצון לבקר במקדשים הכי מפורסמים בעולם, הפך במהרה להיות טיול ארוך יותר, גדול יותר ומקיף הרבה יותר.

אז שוב ארזתי את תרמילי, ולאחר קונקשן ארוך שאפשר לי להכיר את בלגרד, ועוד קונקשן קצר ואנתרופולוגי בשדה התעופה באבו דאבי, הגעתי לבנגקוק, שמרוחקת רק ארבע שעות נסיעה מהגבול הקמבודי. עם זאת, טיסות הלואו קוסט כל כך זולות בדרום מזרח אסיה, ולא רציתי לבזבז יותר מדי זמן, אז עליתי על טיסה נוספת בכיוון אחד לפנום פן, והגעתי, מוכן ומזומן לראות מה יש לקמבודיה להציע

פנום פן

בירת קמבודיה היא עיר מגניבה. כל הרעש והבלאגן שאופייני לערים האסיאתיות מתבטא פה בצורה מאוד ראשונית, הרבה פחות מודרנית מאשר ערים אחרות שבהן ביקרתי. בעיר שבה גרים למעלה ממליון וחצי בני אדם יש כנראה רק מספר דו ספרתי של רמזורים, הכבישים עמוסים, והמוני טוקטוקים ואופנועים מפלסים את דרכם לכל עבר. זה נשמע מזוויע, אבל בניגוד למקומות אחרים, פה הבלאגן הזה הרגיש לי מאוד הולם ומאוד נעים, כאילו העיר מסדרת את עצמה יפה מסביבו ומוצאת את דרכה לחיות את חייה.

ביום הראשון, בעודי מסתובב בין רחובות העיר לטיילת שעל גדות המקונג העצום והמרשים, התיידדתי עם נזיר בודהיסטי נחמד והוא הזמין אותי לפגודה שבה הוא חי. הפגודות, שבהן גרים הנזירים, הן בעצם שכונות קטנות ושקטות במיוחד, שרק גדר מפרידה בינן לבין העיר ההומה שבחוץ. ובין הבתים ה"רגילים" כביכול, משובצים מקדשים קטנים אליהם באים המקומיים להתפלל ולתת תרומות ומנחות אשר תמורתן הם מקבלים מהנזירים צמידים למזל טוב. הנזירים עצמם, על אף הלבוש המסורתי והקוד העמוק, נפתחים היום יותר למערב, הם מנסים ללמוד אנגלית (מספרי לימוד לבתי ספר יסודיים), מסתובבים עם טלפונים ורואים טלוויזיה. הנזירים שאיתם דיברתי אמרו שהם לא מתכננים לחיות בפגודה כל ימי חייהם, אלא שהם באו למספר שנים, ויעזבו בהמשך.

בהמשך היום הלכתי למוזיאון הלאומי של קמבודיה, הוא מכיל פרטי אומנות יוצאי דופן מההיסטוריה הקמבודית כולה, החל מהתקופות הפרה-אנגקוריות, דרך האומנות המרשימה שהופיעה בזמן האימפריה האנגקורית ועד לימינו אנו. זו הייתה הזדמנות ראשונה בשבילי לראות את המיומנות של הקמבודים בעבודת אבן, תחום שהם מגיעים בו לדרגת אומן, חבל רק שאסור לצלם במוזיאון....

למחרת היום שכרנו טוק טוק, אני ועוד שלושה חבר'ה מההוסטל, ויצאנו ליום לא פשוט בשני אתרים הקשורים במלחמת האזרחים הקמבודית. בשנת 1975 תפסה את השלטון קבוצת הקהמר רוז' ויצרה משטר טוטאליטרי נורא. התירוץ היה כביכול מרקסיסטי קומוניסטי, המימוש היה קיצוני הרבה יותר. כל הערים הגדולות רוקנו לחלוטין ותושביהם נשלחו לכפרים לעבודות פרך. המנהיג פול פוט עודד את תומכיו להרוג ולפגוע בכל מי שיכול להיות חשוד, בין אם הוא נזיר או שחקן תאטרון, בין אם הוא מרכיב משקפיים ולכן נחשב בורגני, או אפילו הביע רגש כלפי בן משפחתו, דבר שנחשב כאיסור חמור. ועל כן, תוך פחות מארבע שנים רצח שלטון הקהמר רוז' בין 2 ל-3 מליון קמבודים, למעלה מרבע מאוכלוסית המדינה.
האתר הראשון בו ביקרנו הוא שדות הקטל של צ'ואנג אק, אולי אחד מאתרי הזכרון המרשימים שבהם ביקרתי. עשרות אלפי קמבודים נרצחו ונקברו כאן. באתר עצמו שורר שקט מוחלט, אין קבוצות מאורגנות ואין אנשים שצועקים. כל אחד עומד צמוד למכשיר אודיו שהוא מקבל עם כרטיס הכניסה, ומאזין. זו סיטואציה שמאפשרת לכל אדם להתבודד עם עצמו, בשעה שהוא שומע את הסיפור הנורא של הקהמר רוז'. הסיור המצמרר מסתיים באקורד סיום קשה במיוחד, בסטופה קטנה ובה מוצבות אלפי גולגלות שנמצאו באתר. מעבר לזעזוע הראשוני, הסתכלות נוספת על הפציעות של הגולגלות מגלה כיצד נרצחו אותם קורבנות. לא בכדורים, זה היה הרי בזבוז תחמושת, אלא בכלי עבודה שונים, החל ממעדר ועד למקל במבוק.
בהמשך היום הגענו ל-S21, בית ספר שהוסב לאתר חקירות ומעצר. סיפורו של המקום ושל הזוועות שקרו בו מעניין אף הוא. הביקור בתאי החקירות, ובתאים בהם החזיקו את האסירים הוא קשה. כמות המידע היא עצומה, ולא פשוט נפשית להכיל את כולה. ניצלנו את ההזדמנות גם כדי להפגש עם מקומי ששרד את התופת וסיפר את עדותו המצמררת, ואף ראינו סרט שהוקרן במקום על הזוועות. זה היה יום קשה, אבל הוא לימד אותנו המון וקירב אותנו מאוד להיסטוריה המקומית. באופן כללי, התרשמתי לראות לאורך הטיול כי הקמבודים מאוד פתוחים לגבי הסיפור הזה, ומעוניינים לספר אותו ולענות על שאלות כמה שרק אפשר. לדבר בפתיחות על פצע בהיסטוריה של המדינה שלך עם תיירים הוא דבר לא מובן מאליו.

מעבר לכך, פנום פן היא עיר ידידותית לתייר: אוכל מצוין, ברחוב ובמסעדות המקומיות הקטנות,, הרבה שירותים חשובים, חיי לילה נחמדים (שלצערנו גם מאפשרים לראות כמה הזנות היא מכה קשה בדרום מזרח אסיה, נכנסתי לדכאון בכל פעם שנתקלתי בזה), וגם שווקים נהדרים, בייחוד השוק הרוסי, שבשטח הענק שלו ניתן למצוא כמעט הכל, ושוק הלילה בצפון העיר, שמספק חוויה קולינרית מגניבה.

קמפוט

לאחר מספר ימים בבירה הסואנת, הגיע הזמן לקצת רוגע, וכך מצאתי את עצמי בדרכי לקמפוט. בתוך סביבה מוריקה ושלווה יושבת לה העיר הקטנה הזו, וסיבוב אחד קטן בה אוטומטית משרה חיוך קטן על הפנים. מצאנו לעצמנו ריזורט נחמד במרחק של עשר דקות הליכה ממרכז העיר, על גדות הנהר. המקום היה פשוט שליו ונפלא. העברנו בכיף את הזמן בערסלים, במשחק ביליארד צמוד (ספורט שאהוב על הקמבודים, והם גם לא רעים בו בכלל), או בשחייה בנהר.
עם זאת, האזור הזה כל כך יפה, שחבל לוותר על הסתובבות בו. הדרך הנוחה היא להיות עצמאיים ולשכור אופנוע. מאחר שאני פחדן לא קטן, העדפתי לא לנהוג, ובמקום זאת הצטרפתי לאופנוע של בחור בריטי שהתיידדתי איתו. ביחד גיבשנו חבורה קטנה ויצאנו לתור את הסביבה. ביום הראשון הסתובבנו בפאתי קמפוט, בין שדות האורז היפיפים, על גדות האוקיינוס, בין הכפרים הקטנים בדרכי העפר, עד למערה בלב הספר עם נקודת תצפית יפה על האזור. תכננו גם להמשיך לחווה בה מגדלים פלפלים, גאוותו המקומית של מחוז קמפוט, אך הגשם השוטף הכריע והחזיר אותנו אל הריזורט.
למחרת היום עלינו שוב על האופנועים. הפעם העפלנו מעלה אל גבעת בוקור. זהו טיפוס של קרוב לאלף מטרים אנכית, שמביא אותנו מהלחות והחום האופיינים למזרח אסיה, היישר לקרירות לא צפויה במעלה ההר. שם, בין כל הירוק המלבלב, שוכנת לה עיר רפאים שהקימו הצרפתים (קמבודיה הייתה קולוניה צרפתית בתחילת המאה שעברה), והיא ננטשה עם הגעת הקהמר רוז'. ניתן למצוא שם שלד שלם של מלון מפואר נטוש לחלוטין, של כנסייה קטנה, ועוד לא מעט מבנים, כולם היו עטופים בעננים שהשרו אווירה מיסטית, אבל גם מנעו מאיתנו לראות את הנוף, שכנראה מרשים מאוד במידה ועולים ביום לא מעונן, דבר שקצת נדיר בתחילת העונה באוקטובר. כיום הקמבודים מנסים לחדש את המושבה שעל ההר, והקימו שם מלון פאר חדש ואף פורסים אתרי בנייה נוספים כדי להרחיב את כפר הנופש, אבל גם האתרים החדשים נראים נטושים כמו מקביליהם בני המאה, ונראה שנכון לעת עתה ההמונים לא נוהרים להשתכן במעלה ההר.

בסופו של דבר, קמפוט סיפקה חוויה כיפית ונעימה, ובעיקר דגדגה אותי להמשיך ולחקור את הטבע של קמבודיה, הפעם בצורה קצת אחרת. אוטובוס אחד החזיר אותי לפנום פן, שם ביליתי יום נוסף, ואוטובוס אחר לקח אותי למסע של שש שעות אל מזרח המדינה המבודד..

מונדולקירי

המישורים הנצחיים של קמבודיה מגיעים בסוף לסופם במחוז מונדולקירי שבמזרח המדינה, שם מחליפות אותן גבעות מוריקות, נחלים וג'ונגלים. תושביו של חבל ארץ זה הם בני הבונונג, קבוצת מיעוט בקמבודיה, עם תרבות, שפה ומנהגים שונים מאשר הקהמרים, שמהווים את הרוב במדינה. בנוסף לכל, בניגוד לקהמרים הבודהיסטים, הבונונג הם פגאנים, ומחזיקים באמונה זו עד היום.
בירת המחוז היא העיירה הקטנה סן מונורום. גם כאן בחרתי ללון במרחק של קילומטר ממרכז העיירה, בבקתות עץ על גדות הנחל, ממש בלב הירוק של הטבע. חיש מהר התיידדנו עם המשפחה המקסימה שאירחה אותנו, אכלנו איתם, שיחקנו איתם כדורגל, וניהלנו שיחות ארוכות. דרכם גם הזמנו טיול של יומיים בג'ונגלים.

למחרת היום בא לאסוף אותנו המדריך שלנו, שלקח אותנו אל הגבעות. ביום הראשון ירדנו במסלול בוצי וחלקלק בתוך הג'ונגל ובין העצים אל הנהר, וחיפשנו את הפילים שמסתובבים שם. מונדולקירי הוא המחוז בו נמצאים הכי הרבה פילים בקמבודיה. זו חיה עצומה ומרשימה, ומרגישים זאת במפגש אחד על אחד הרבה יותר מאשר בגן החיות. היא גילתה המון סקרנות אלינו, וגם הפגינה יכולות אינטיליגנטיות מרשימות כשלקחה ענפים מאחד העצים והשתמשה בהם כדי לגרש את הזבובים. אני מתפעם בכל פעם מחדש כשאני נתקל בחיות שמסוגלות להשתמש בכלים ולנצל אותן לטובתם. אחת הפילות הסתובבה איתנו, ובהמשך אף נכנסה להתרחץ איתנו בנהר. על אף החוויה המגניבה, הייתי בדיעבד מעט סקפטי לגבי היחס לפילים הללו. נכון, אמנם הם מסתובבים ביער באופן חופשי, אמנם בני הבונונג לא משתמשים בהם לכלום (לטענתם), מלבד להפגיש אותם עם תיירים, ועל אף שלא רכבנו עליהם ולא נעשה שם שום דבר שפגע בהם, עלתה לי בכל זאת התחושה שהם לא לגמרי חופשיים לעשות כרצונם, ואולי כדאי לעשות מחקר מעמיק יותר לפני שמגיעים לשם, כדי לוודא שאנחנו באמת לא נותנים יד לפגיעה בפילים לצורכי תיירות.
בערב הגענו אל ביתו של המדריך שלנו, שם פגשנו את המשפחה שלו, אכלנו איתה ארוחת ערב, לימדנו את הילדים הקטנים אנגלית וצפינו איתם בסדרה האהובה עליהם: הפאוור ריינג'רס.

למחרת התכנסנו שוב לארוחת בוקר, אלא שלגמרי במקרה השכנה החזירה משהו שהיא השאילה מהמשפחה בה ישנו, וניצלה את ההזדמנות כדי לערוך טקס דתי בו הוקרב אפרוח קטן, מסתבר שהמקומיים מבצעים טקסי הקרבה לכל מאורע כמעט, החל מהצלחות של בני המשפחה ועד לאירועים קטנים כמו זה שהיינו עדים אליו.
מאוחר יותר גם המדריך שלנו חזר, ולקח אותנו ליום טרק נוסף במעמקי הג'ונגל היפיפה. הפעם צללנו עמוק ללב היער הירוק, ראינו פריחה מקסימה, עצים יפיפים, וכמה מפלים מרשימים שהיה כיף להתרחץ בהם. לאורך כל היומיים האלה היינו לגמרי לבד בלב הג'ונגל, והאמת? זה היה אדיר.

קמפונג צ'אם

על גדות נהר המקונג יושבת העיר הגדולה קמפונג צ'אם. נקודת מעבר מרכזית בלב קמבודיה. קבוצה של צרפתים שהגיעו לכאן להתמחות בסיעוד אימצו אותי לחלק זה של הסיפור. הם גוללו באוזני עד כמה מערכת הבריאות פה בעייתית, לא נקייה ובעיקר לא מקצועית. "לרופאים אין שום ידע, חלקם משלמים קצת כדי להצליח בתואר שלהם, והם כל הזמן שואלים אותנו מה לעשות, כי אנחנו מהמערב ואנחנו אמורים לדעת, למרות שהם רופאים ואנחנו אחים".

כשמה כן היא, קמפונג צ'אם היא עיר שבה גרים רבים מבני הצ'אם, מיעוט נוסף בקמבודיה שקיבל עליו את האסלאם. ניתן למצוא הרבה מסגדים בעיר, ונשים רבות מסתובבות עם רעלות. הגעתי אל העיר בדיוק בזמן "פסטיבל המים". חגיגה גדולה בקמבודיה שבה חוגגים הקהמרים את נצחונם על בני הצ'אם לפני 900 שנה. הסתקרנתי לראות איך בעיר עם גוף מים כל כך גדול מחד, אבל עם אוכלוסיה צ'אמית ענקית מנגד, יחגגו את החג הזה. התשובה? זה לא הפריע לאף אחד, גם לא לבני הצ'אם, עד כדי כך שזה גרם לי לתהות אם הם יודעים מה מקור החג. בצהרים החלו על גדות המקונג תחרויות חתירה בין סירות שונות, ובערב הגיע המופע המרכזי, על רקע הטיילת ההומה אדם שטו על גבי הנהר סירות צבעוניות ומקושטות, ובינהם אלפי פנסונים קטנטנים שעשו את דרכם על פני המים. הגשר על המקונג הואר בצבעים מרשימים, וזיקוקי די נור עפו באוויר. האווירה הייתה שמחה מאוד. ולעת ערב זרמו כולם ליריד שהכיל הופעות, ריקודים, פארק שעשועים נייד, והמון המון אוכל רחוב במגוון צורות.

שמעתי המלצות חמות על קו פאאן, אי היושב בלב הנהר אל מול קמפונג צ'אם. בלב האי יש שכונה אותנטית של בתי עץ עתיקים שכיף להסתובב בה, אך מעל לכל, אמור להיות שם גסטהאוס מקסים של זוג מקומיים-זרים שיושב בלב הצמחיה על שפת המים, והוא נשמע מקסים. האי מתחבר לעיר דרך גשר במבוק שהמקומיים מפרקים עם בוא הגשמים ובונים מחדש כל שנה עם תחילת העונה היבשה. ומה קורה בעונה הרטובה? ובכן, במקרה שלנו היה צריך להגיע לאי עם מעבורת, שהביאה אותי למקום אחר על האי. כך שבעצם את הגסט האוס לא יכולתי למצוא, אבל זו כן הייתה הזדמנות טובה להסתובב באי המקסים הזה, לשבת על הנהר, לשחק עם הילדים ולאכול עם המבוגרים.

קמפונג תום

ממשיכים על הדרך מערבה, ומעיר לא מתוירת לעיר עוד פחות מתוירת, הלא היא קמפונג תום. עיר גדולה נוספת, אך עם מלון אחד בלבד וללא תיירים כלל, לפחות לא כאלה שאני ראיתי. קמפונג תום הייתה עבורי נקודת המוצא להגעה לסאמבור פריי קוק, האתר הארכיאולוגי המרכזי מהתקופה שלפני האימפריה האנגקורית (עליה נשמע בפרק הבא). בעבר ישבו פה מקדשי ענק, כיום, אחרי 1400 שנה, האתר הזה מכוסה כולו בג'ונגל, ומהמקדשים המפוארים שרדו בעיקר המגדלים. כמאה מגדלי לבנים המפוזרים בלב היער בשלושה קומפלקסים שונים של שלושה מקדשים. בראשון ניתן לראות יפה את הסטופה המרכזית והמגדלים המקיפים אותה, בתוך כל אחד עמד בעבר פסל בודהיסטי ובו נהגו המקומיים להתפלל. אלא שאלה נעלמו. לפי הכתוב בדפי ההסבר שקיבלתי, "באופן מפתיע" נתגלו כמה מהפסלים הנעלמים במוזיאונים בצרפת...
הארמון השני מתמזג מקסים עם הטבע, החומות שלו ירוקות מרוב צמחיה, ועצים פורצים מתוך העמודים. גם פה אפשר לראות כמה מרשימה הייתה עבודת החציבה באבן של הקמבודים, שעיטרו את מבני הלבנים בעיטורים ובציורים שחצובים כולם בלבנים. מוקסם לחלוטין, התהלכתי בתוך היער, מחפש עוד מבנים, ויוצא להסתובב גם קצת בג'ונגל הפראי ובשדות האורז שמקיפים את האתר. עד כדי כך שאל המקדש השלישי לא הגעתי מהכניסה המרכזית, אלא מאחור, דרך היער. מצאתי את החומה שלו, עברתי אותה ונכנסתי פנימה. ובפנים: רק יער עבות. אני מסתובב בלי לראות כלום עד שלפתע התגלתה מולי הסטופה המרכזית של המקדש. מכל הקומפלקס הענק הזה היא היחידה ששרדה ועומדת על תילה, משקיפה בגאון על היער השקט והשליו, כמו גאה על כך שלמרות שפגעי הזמן קטלו את כל אחיה, היא עוד פה כדי להזכיר.
באתר, יש לציין, הייתי לגמרי לבד. הגעתי אליו עם נהג פרטי שלקח אותי הלוך וחזור על האופנוע שלו.

קמפונג תום התגלתה כעיר חמודה מאוד לעת ערב. אנשים הסתובבו על הטיילת שעל הנהר, כמאה נשים בתלבושת אחידה עמדו ועשו ביחד התעמלות בתנועות קצובות, ואני התחברתי עם כמה נערים מקומיים ושיחקתי איתם כל מיני משחקים משעשעים.

סיאם ריפ

ואחרי קמפונג תום, עיר מנומנמת עם הריסות פרה אנגקוריות, הגיע הזמן לעבור לסיאם ריפ. המקום הכי מתויר בקמבודיה, ולא בכדי. במרחק של קילומטרים בודדים ממנו נמצא הקומפלקס הגדול ביותר של מקדשי האנגקור, ובראשם אנגקור וואט המפורסם. אימפריית האנגקור שלטה בדרום מזרח אסיה מהמאה השמינית ועד המאה החמש עשרה. לאורך השנים, ובמיוחד בשנותיו של סובריהבאמאן השני, הם בנו באזור מקדשי ענק מפוארים בקנה מידה גלובלי ורב תקופתי. עד כדי כך שיש הקוראים למקדשי אנגקור "פלא העולם השמיני".

למקדשים ניתן לקנות כרטיס יומי, תלת יומי, ושבועי. אני קניתי כרטיס לשלושה ימים. לראות את המקדשים ביום אחד זה בלתי אפשרי, וזה אומר לרוץ במהירות היסטרית, והעדפתי שיהיה לי יום ספייר למקרה שארצה לחזור למקדשים מסוימים, או ללכת גם למקדשים הרחוקים יותר, שנמצאים במרחק נסיעה מסיאם ריפ. בדיעבד, יומיים כיסו לי את האתר בצורה יפה.
המקדשים לא ממוקמים במקום אחד, ולא ניתן להסתדר שם ברגל בלבד, ההתניידות בין האתרים היא משמעותית. רבים שוכרים טוקטוק ליום שלם. אני העדפתי לשכור אופניים, זה נותן יותר גמישות, זה לא קשה כי קמבודיה שטוחה, וזה אפילו מאוד זול.

העדפתי להתחיל את הימים שלי באתרים המפורסמים יותר, מתוך תקווה שאנשים לא יקומו בשעה מוקדמת בבוקר כדי להגיע לשם, זו אכן הייתה החלטה נכונה. ולכן בשעה שבע וחצי בבוקר היום הראשון התייצבתי בשערי מקדש טא פרום. זהו מקדש ענק שהג'ונגל כיסה לחלוטין, והוא נראה כמו מקום אבוד שרובצת עליו קללה עתיקה בת אלפי שנים. לא סתם צולם שם הסרט של "טומב ריידר". ההליכה בו גורמת לך להרגיש כמו חוקר יערות שזה עתה גילה מקדש עתיק. עצים ענקיים עם גזעים עצומים פורצים מתוך המבנים המרשימים, ויוצרים תחושה משוגעת, בייחוד כשמוסיפים לתוך כל זה את אובך הבוקר, ציוץ הציפורים, והעובדה שאנחנו לגמרי לבד באתר הזה.

בהמשך היום עשיתי את "הלופ הגדול". הלכתי לפרה קאן, מקדש מרשים שהוא בעצם קומפלקס מסובך עם מלא מבני עמודים ועבודת לבנים מרשימה, לפרה נאאק פואן, מאין בריכת נוי ששימשה גם כמקדש חמוד, למבון ופרה רופ - שני מקדשים הינדואיסטים (מה שלא הפריע לקמבודים המודרנים להכניס לתוכם פסלי בודהה) שבנויים יפיפה מאבן חול ורודה, וצופים מגבוה על היער המקסים, ולבנטאי קדיי, מנזר עתיק. את היום סיימתי על גדות האגם המלכותי סרה סראנג, לפני שחזרתי שמח ומרוצה לסיאם ריפ

את יום המחרת התחלתי מוקדם, מאוד מאוד מוקדם. כבר בארבע בבוקר הייתי על הרגליים, ולאחר ארוחת בוקר מוקדמת ורכיבה קלה הגעתי לאנגקור וואט, שיאם של מקדשי אנגקור. בחוץ עדיין היה חשוך מאוד, אך בעזרת הפנסים עברנו את החפיר ונכנסנו אל הקומפלקס הענק של המקדש, תופסים מקום על גדות האגם ומחכים לזריחה. אני לא יודע מי הצליח למתג את הזריחות על אנגקור וואט, אבל זה הצליח לו. מאות (אם לא יותר) בני אדם עמדו על גדות האגם וצפו בזריחה דרך עדשת המצלמה שלהם. אך למרות האווירה הממוסחרת, זו אחת הזריחות היפות שיצא לי לראות בחיי, ובאופן מפתיע גם התמונות מצליחות להעביר חלק לא מבוטל מההרגשה.

לאחר שהשמש עלתה, בשעה שכולם נכנסו למקדש, החלטתי לברוח קדימה למקום שיהיה קצת יותר רגוע. המשכתי לרכוב ונכנסתי בשערי אנגקור תום, עיר הבירה האנגקורית במאה ה-13. העיר יושבת על גדות חפיר ענק, ובכל אחד מארבעת שעריה (שפונים בדיוק לצפון, הדרום, המזרח והמערב) ניצבים 54 פסלי שדים ו54 פסלי אלים (אם כי בחלק מהשערים הפסלים נהרסו). ובפנים? ג'ונגל. אפילו קופים מסתובבים שם בלי הפסקה. אך אם ממשיכים פנימה, בלב העיר מגלים את המקדש המרשים באיון. זהו מקדש מוזר מאוד ועליו 54 (כן כן, שוב 54) מגדלים שעל כל אחד חצובים מארבע קצותיו פרצופי ענק, תמיד באותה הצורה, תמיד בסגנון מאוד מרשים, מה המשמעות של הפרצופים האלה? אף אחד לא יודע. בעיני זהו המרשים שבכל מקדשי אנגקור. הסתובבתי גם בשאר המקדשים שבתוך אנגקור תום, הפירמידה היפיפיה של מקדש הבאופון היא הראויה ביותר לציון, אך גם מבנים וטרסות אחרים שיצאו מתוך הג'ונגל, מלאים כולם בעיטורים חצובים, הדהימו אותי לא מעט. לפני שעשיתי את דרכי חזרה עליתי לתצפית מפירמידת טא קאו היפה. את היום סיימתי באותו המקום בו התחלתי: אנגקור וואט, המבנה הדתי הכי גדול בעולם. כעת הייתי כבר יכול להעריך אותו יותר, ממגדלי הענק, דרך הגנים העצומים ועד לחומות היפות, וכמובן, מאות אלפי המציקים שמנסים למכור לך בערך הכל.

על סיאם ריפ עצמה אומרים שהיא מכילה "יותר גסטהאוסים מאשר מקדשים", כנראה שזה נכון. העיר מאוד תיירותית, אך בכל זאת יש בה אוכל רחוב מעולה, שוק לילה מגניב, ובעיקר אווירה כיפית לאורך כל שעות היום (ובעיקר עם רדת החשכה).

לאחר עוד יום רגוע בעיר, הרגשתי שאני מוכן להפרד ממנה, ועליתי על אוטובוס נוסף מערבה, אל הגבול, ולאחר כמה שעות נסיעה הגעתי לבנגקוק, בירתה של מדינה שאיבדה זה עתה את המנהיג הנערץ שלה. בלי ספק, הזדמנות מדהימה לבקר לראשונה באחת הערים המעניינות בעולם, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר...

טיפים

  • המטבע המקומי הוא ריאל. הוא שווה כ-4100 דולר. עם זאת, כמעט כולם עובדים גם בדולרים לפי שער של דולר ל-4000 ריאל. שווה יותר להחזיק בכיס גם ריאלים (לכו לצ'יינג' מדי פעם), משום שעבודה בדולרים היא בעצם הפסד כסף, וגם מאפשרת פחות יכולת התמקחות.
  • לצורך הויזה בכניסה למדינה (בין אם אווירית או קרקעית) צריך להביא שתי תמונות פספורט. אם מגיעים מוכנים עם זה מהבית, זה חוסך זמן, כסף, וכאב ראש
  • למי שהמקדשים עדיין לא הספיקו לו, על הגבול עם תאילנד נמצא המקדש Prisat Preah Vihear. מדובר במצודת ענק מרשימה במיוחד, אלא שההגעה אליה קצת מורכבת, אך מאפשרת הזדמנות לעבור בAnlong Veng, ביתם של מנהיגי הקמר רוז'.
  • אשמח לעזור ולענות על שאלות לגבי קמבודיה. מוזמנים לפנות אלי דרך האתר.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )