חמישה ימים בבייג'ינג

ביקור של חמישה ימים בבירתה של סין, עיר מרתקת שפותחת צוהר לעולם אחר

תאריך הטיול2014 M10
משך הטיול5 ימים

הקדמה

במקור בייג'ין הייתה אמורה להיות רק שדה התעופה בו נעבור בדרך לקונקשן בפיליפינים. אלא שבכל זאת, ההזדמנות לבקר בעיר הזו, שתמיד נראתה כל כך מרוחקת, על אף שהיא כל כך מפורסמת, היא הזדמנות שקשה להחמיץ. מקומות כמו העיר האסורה, כיכר טיאנאנמן והחומה הסינית פגשנו רק בעולם הספרות והטלוויזיה. המחשבה על כך שכף רגלינו תדרוך בהם הייתה מספיקה כדי לדחות את טיסת ההמשך במספר ימים ולנסוע לשגרירות הסינית כדי להשיג ויזה עם שתי כניסות: האחת לארבעה ימים בהלוך, והשנייה ליום נוסף לפני החזרה הביתה. <br /><br />לצערנו, הטיול לא נפתח ברגל ימין. הטיסה מהארץ לבאקו התעכבה, מה שגרם לכך שאם היינו עולים עליה, היינו מפספסים את הקונקשן שלנו לבייג'ינג. למזלנו, החברה האזרית שיחקה אותה. הם העלו אותנו על טיסה אחרת דרך רוסיה שבסך הכל הביאה אותנו לבייג'ינג שלוש שעות לאחר שהטיסה המקורית הייתה אמורה לנחות, ובנוסף, שודרגנו למחלקת כמו-עסקים (רק שהרוסים קוראים לזה "תיירים פלוס"). אך לבסוף, המטוס נחת, התיקים הגיעו, ואנחנו יצאנו לדרך.

היום הראשון: סיבוב בעיר

ההגעה משדה התעופה לעיר פשוטה יחסית, וזאת באמצעות רכבת שעולה 25 יואן ומגיעה לדונג'ימן, אחת התחנות המרכזיות בעיר, אשר מתחברת לטרמינל אוטובוסים ולרכבת התחתית העירונית. הרכבת התחתית יחסית נוחה לשימוש (לא מעט אנגלית בכל מקום) וניתן להסתדר בעזרתה בקלות בעיר, אך עם זאת, היא המקום שחושף לראשונה לתופעה ההגיונית, אך הכל כך לא נתפסת: בסין יש המון סינים. <br />נחילי המון גועש זורמים להם בתוך התחנות, עוברים בין הרציפים, ועומדים בתורים. רוב הרכבות שמגיעות מלאות, ועם זאת, הן מתמודדות היטב עם ההמונים בזכות התדירות הגבוהה. זכור לנו שבאחת הנסיעות הראשונות הגענו לרציף בדיוק כשהרכבת סגרה את דלתותיה והתכוננה ליציאה מהתחנה. לא יכולנו לעלות ונותרנו לבדנו על הרציף. אך כמעט מיד החל להתקבץ המון חדש, ותוך פחות מדקה הגיעה רכבת נוספת לתחנה.<br /><br />התאכסנו במקום בסיסי ביותר בשם FEEL INN, אמנם הצוות בו לא בדיוק שש לעזור, אך הסיבה שבחרנו בהוסטל הזה הייתה העובדה שהוא קרוב יחסית למרכז העיר. בעיר ענקית כמו בייג'ינג, שבה ההוסטלים מפוזרים בכל מקום, זה שיקול רציני. והעובדה שהאכסניה הייתה מרוחקת עשר דקות הליכה מהעיר האסורה בהחלט תרמה לבחירה בה. עם זאת, בדרך הבנו גם שהמיקום הוא החיסרון באכסניה שלנו. בעיר שבה יש חשיבות כל כך גדולה לרכבת התחתית, כדאי לבחור הוסטל שמרוחק פחות מעשר דקות-רבע שעה הליכה מהתחנה הקרובה.<br /><br />במדרחוב גדול שנמצא ליד האכסניה עשינו סידורים כגון החלפת כסף, קניית אוכל (סוגייה שאסור להקל בה ראש בסין...) ועוד, ובשעת אחר הצהרים החלטנו לצאת לסיבוב קטן וחביב סביב העיר האסורה, אשר מוקפת בחפיר מלא מים. עברנו בדרך בפארק קטן שבו פלוגות של חיילים עסקו בתרגילי סדר משונים לעיני הציבור (חלקם הלא קטן, יש לומר, לא בדיוק מופתי). הגענו לכניסה לעיר האסורה, אשר הייתה סגורה מכיוון שהיה זה יום שני, והתחלנו לצעוד על החפיר. הבניינים המרשימים של הארמון מציצים מבין חומות הענק על רקע החפיר (שיבש בצדו הדרומי, ומלא מים בשאר החלקים) והטיול סביב העיר יפה, אם כי לא קצר בכלל, הארמון גדול מאוד. מול השער הצפוני נמצא פארק נוסף שנקרא "גבעת הפחם". ותמורת יואנים בודדים ניתן להיכנס לשם, לעלות על הגבעה ולצפות על העיר האסורה מלמעלה. המראה יפיפה, בייחוד לעת ערב כשהשמש שוקעת לאיטה באופק על מגדל הטלוויזיה הגבוה של העיר. <br /><br />לאחר החזרה המפרכת לאכסניה, רצינו ללכת לישון, אבל בכל זאת כדי להשביע את רעבוני החלטתי לקפוץ לשוק הלילה המפורסם של העיר, שנמצא מעבר לפינה. מדובר בשורה ארוכה של דוכנים, אשר מתחרים אחד בשני במכירת סוגי המזון המוזרים ביותר (בהחלט לא מקום מומלץ לבעלי לב חלש), ניתן למצוא שם ייצוג לכל מערכות עולם החי, החל מכוכבי ים ועד לשיפודי עקרבים שעודם חיים ומזיזים את רגליהם. אני, בכל אופן, העדפתי להיות סולידי ולקחתי נודלס...

היום השני: מקדש השמיים, כיכר טיאנאנמן והמתחם האולימפי

למחרת בבוקר, לאחר שינה ארוכה שפיצתה על תלאות היומיים האחרונים, ובוקר שהוקדש לקניות במדרחוב הקרוב (סין בכל זאת זולה יחסית לישראל), שמנו פעמנו לעבר מקדש השמיים. מדובר בעצם בפארק ירוק ורחב ידיים שבו משובצים מספר מקדשים. ניתן לקנות כרטיס לפארק בלבד, וניתן לקנות גם כרטיס שמאפשר כניסה למתחמי המקדשים (לא ניתן אפילו לראות אותם מבחוץ בלי לשלם את הכרטיס הכולל). המקדש המרכזי והמפורסם הוא היכל התפילה ליבולים טובים. לכאן היה בא הקיסר כדי להתפלל, כמו שנאמר, שיהיו השנה ייבולים טובים. המתחם יפה והמקדש עם הגג הכחול מרשים בהחלט. במתחם אחר ניתן להכנס למקדש קטן ובו "קיר ההד". קיר שבו ניתן ללחוש לתוך צד אחד, ולשמוע את הקול מהצד השני. לא ממש הצלחנו בכך, אך ייתכן שהסיבה לכך היא כמות המבקרים האחרים שהסתובבו במקום. עם זאת, מחוץ למתחם עומדת מאין רחבת טקסים מוגבהת מאוד, אשר במרכזה נקודה, שעל פי האמונה אם עומדים עליה וצועקים, אפשר לשמוע את הצעקה מעבר לשערי השמיים. למקדש האחרון, המוקף חפיר קטן, לא נכנסנו לאחר שגילינו לבושתנו שאחד הקופאים קרע לנו בטעות גם את קופון הכניסה לשם. בפארק הירוק יש גם גן ורדים, גן פרחים ומתחמי צמחיה שונים בהם שורות שורות של עצים נטועים בדיוק מופתי אחד אחרי השני, ורמקולים מוזרים משמיעים מוסיקה. אומרים שבשעות הבוקר קבוצות גדולות באות לפארק לאימוני טאי צ'י, אולם בשעת הצהרים המוקדמת בה היינו, הם כבר סיימו את האימון שלהם.<br /><br />היעד הבא שלנו היה כיכר טיאנאנמן, אך בדרך היה עלינו למצוא מקום לאכול, ולכן החלטנו ללכת ברגל. רק מאות המטרים האחרונים הם שדרה שנעים ללכת בה, אך אין בה שום מקום לאכול, מקומות כאלה, עם זאת, נמצאים ברחובות המקבילים. באחד מהם אכלנו אוכל סביר בלבד, ובנוסף עברנו שם עוקץ מוזר מאוד: כשקיבלנו את החשבון גילינו שהמחיר לכל מנה גבוה הרבה יותר מהמחירים שהופיעו בתפריט באנגלית שממנו הזמנו. המלצר הראה לנו תפריט אחר בסינית והראה שאכן המחירים גבוהים יותר, וכשביקשנו לראות את המחירים בתפריט באנגלית, הוא טען שאין לו בכלל תפריט כזה...<br /><br />לאחר המקרה המוזר הזה, חזרנו לרחוב הראשי, עברנו את השער הענק שיאנמן, כדי להגיע לגבולה הדרומי של כיכר טיאנאנמן המפורסמת. אותה כיכר ענקית שבה האזינו אלפי פעילי המשמרות האדומים לנאומיו של מאו, אותה כיכר שבה טנקים טבחו במפגינים למען הדמוקרטיה לעיני מצלמות העולם. הכיכר רגישה מאוד כיום, והיא מוקפת כולה בגדרות, מרושתת באופן מוגזם במצלמות ומלאה חיילים. התנועה של כל אחד נצפית כל רגע. קשה למצוא את הכניסה לכיכר, אך לאחר בדיקה בטחונית – הגענו. בצד הדרומי נמצא המאוזולאום שבו שמורה גופתו של מאו, מבנה עצום בגודלו, בוודאי ביחס למאוזולאומים. ומצפון – לאחר האנדרטה לגיבורי העם, ולרגליו של שער טאינאנמן ודיוקנו הענק של היושב ראש, דגל סין הענק המתנוסס. הגענו בדיוק בזמן, משום שעם השקיעה מתקיים טקס הורדת הדגל. סינים שפגשנו סיפרו לנו שאנשים מכל המדינה מגיעים במיוחד לבייג'ין כדי לצפות בטקס הזה, המתקיים מדי ערב, ובמקבילו המתקיים בכל זריחה. ואכן, עמדנו בין אלפי בני אדם וצפינו בטקס הצבאי המוזר והארוך (שבחלקו הגדול לא קרה כלום). בסופו, הדגל הורד ואנחנו מיהרנו לעקוף את ההמונים בדרך לרכבת התחתית וליעד הבא – הפארק האולימפי.<br /><br />ההגעה מכיכר טיאנאנמן לפארק האולימפי דורשת החלפה של לפחות שלושה קווי רכבת תחתית. אך עם זאת, זה שווה את זה. קן הציפור, האצטדיון האולימפי של בייג'ין, וקובית המים, בריכת השחייה האולימפית ששוכנת מולו, הם שניים מהמבנים המרשימים שיש לאדריכלות המודרנית העולמית להציע. בשעות הלילה בדרך כלל הם יפים אף יותר בזכות תאורה מרשימה. ככל שהתקרבנו אל המתחם נתקלנו ביותר סינים שניסו להציע לנו כרטיסים. כרטיסים למה? הסתבר שיש באותו ערב מופע כלשהו, ושהוא מתחיל ממש בעוד שלוש דקות. הספסרים כבר היו לחוצים להפטר מהכרטיסים שלהם, ואנחנו, סקרנים במיוחד, הצלחנו להשיג שני כרטיסים ליציע המרכזי בעשירית ממחירם. המופע היה בעצם מחזמר עם עלילה בנאלית (לפחות לאוזניהם של אלה שלא מבינים סינית) של אהוב-אהובה-רשע, אך ההפקה הייתה גרנדיוזית במימדים שלא הכרנו מימנו: ניכר שהסינים רק חיפשו מקומות להוציא עליהם כסף: על תלבושות, תפאורה, אפקטים, כמות רקדנים וכמובן העלאת אנשים לאוויר באמצעות כבלים. היו חלקים מרשימים מאוד, אך אין ספק שהחוויה המרשימה מכל הייתה לשבת בין אלפי סינים בתוך האצטדיון העצום הזה, ולהרגיש את הגודל שלו מקיף אותך מכל עבר. זו הייתה חוויה מפתיעה מאוד, אך מעולה.

היום השלישי: החומה הסינית

החומה הסינית משתרעת במרחק של כמאה קילומטרים מצפון לבייג'ינג. האתר המפורסם אליו מגיעים ההמונים נקרא באדאלינג. לאור המוניותו, רבים בורחים לאתר אחר, שהפך המוני גם כן עם הזמן, בשם מוטיאנו. לאלה שמנסים בכל זאת למצוא פינה שקטה על החומה, מומלץ בדרך כלל לעשות מחקר קטן לפני ההגעה, כדי למצוא קטעים קצת פחות מוכרים. אחד מהם הוא הונאגהואצ'נג (huanghuacheng), קטע מקסים של החומה שעבר ממש לאחרונה שחזור, אשר בקושי פגע בו ובעיקר אפשר לעלות על החומה ביותר קלות. מכיוון שהוא בקושי מוכר לתיירים, היינו שם כמעט לבד, על אף זאת, לא מדובר במקום חסר משאבים ולא נוח, אלא דווקא באתר מאוד ידידותי לתייר. זהו קטע מקסים ביותר של החומה אשר שוכן מעל אגם שנוצר בגלל סכר. הנופים ממנו עוצרי נשימה, וההליכה על החומה נוחה מאוד (מעבר לעובדה שמדובר בחוויה מצמררת). בנוסף, בניגוד לקטעים אחרים כמו באדאלינג ומוטיאנו, לא צריך לטפס טיפוס מפרך כדי להגיע לחומה, וגם לא לשלם סכומים מופקעים לרכבלים שיביאו אתכם לשם. <br /><br />הדרך להואנגהואצ'נג, עם זאת, היא קצת מורכבת. בגרסא החדשה של לונלי פלנט יש הסבר מפורט ומקיף, כולל שמות כל התחנות בהן יש לרדת באנגלית ובסינית. לפחות נכון לאוקטובר 2014, המידע נכון. מתחנת דונג'ימן יש לקחת את קו 916 המהיר להואירו, ולרדת בתחנה המסומנת בלונלי פלנט (נהגים ינסו להוריד אתכם מוקדם יותר, מתוך מחשבה שאתם נוסעים למוטיאנו הקרובה, ולהעלות אתכם על ואנים שיעלו הרבה מאוד כסף, זהו עוקץ מוכר). כשירדתם בתחנה, יש להמשיך מאתיים מטרים קדימה עם הכביש עד לתחנת האוטובוס הבאה. אוטובוס להואנגהואצ'נג עובר פה פעם בשעה, אין לו מספר אלא רק לוחית עם הכיתוב "הואירו-הואנגהואצ'נג" בסינית (השם המדויק מופיע בלונלי פלנט). אחרת, ניתן לעצור את אחד מעשרות הואנים שעוברים בהואירו, ואם אתם מספיק אנשים המחיר אפילו אמור להיות הוגן (כ-20 יואן לאדם).<br /><br />החוויה על החומה, בוודאי במקום כל כך שקט ולא תיירותי, היא מקסימה. היא מחזירה אותך לילדות, לכל הסיפורים והסרטים שבהם המפלצת הענקית הזו הופיעה, ומעבירה בך צמרמורת. הלכנו על חלק קרוב יחסית של החומה, אשר צפה על האגם, ומשם ירדנו מטה, לחלק נמוך יותר אשר נקטע וצולל מתחת לפני המים (הסכר, מן הסתם, לא היה קיים בתקופת שושלת מינג). באגם לקחנו סירה ושטנו מסביב, חוויה שבדיעבד הייתה קצת מיותרת, בהתחשב באפשרויות המוגבלות לשוט אליהם באגם. לאחר מכן עלינו לחלק הרחוק והגבוה, אשר צפה מצידו האחד על כל אזור הואנגהואצ'נג והחומה שלו, ומצדו השני הלאה, מערבה, אל ההרים המרוחקים שעליהם עוברת החומה מעלה ומטה, ורק מפעם לפעם ניתן לראות בה מגדל שמירה מבצבץ באופק.

היום הרביעי: העיר האסורה

בשעת אחר הצהרים כבר היינו אמורים להמשיך ולטוס למנילה, והדבר הותיר לנו בוקר שלם בביג'ינג, מה שנתן לנו בדיוק זמן לבקר באתר אחד נוסף, ארמונו של הקיסר, הלא היא העיר האסורה. האמת היא שהגענו עם ציפיות די נמוכות, ראינו לא מעט אדריכלות סינית בימים האחרונים, ולא שמענו דברים כל כך מיוחדים על העיר האסורה. אך עם זאת, לאחר ביקור במקום, אומר שלעניות דעתי מדובר באתר המרשים ביותר בבייג'ינג. <br /><br />הגענו בשמונה, חצי שעה לפני הפתיחה, וכבר צבאו מאות בני אדם על עשרות הקופות. עם זאת, מרגע פתיחת הקופות התהליך התנהל בזריזות יחסית, ומצאנו את עצמנו די מהר בפנים, בתוך הרחבה הראשונה, ביחד עם עשרות קבוצות ומאות מבקרים שקמו ראשונים. דווקא כמות המבקרים הרבה המחישה את גודלו הענק של פאטיו הכניסה הראשון, ואת גודלו של המבנה העצום והמרשים שעמד מולנו. <br /><br />החלטנו לרוץ קצת קדימה ולדלג על האולם הראשון, ואכן כבר מהחצר השנייה והלאה היינו כמעט לבדנו, משוטטים בחצרות הענק בין המבנים העצומים והמרשימים של הממלכה הפנימית הזו, המכילה 9999 וחצי חדרים, חצי חדר פחות מכמות החדרים אשר בארמון שבשמיים. סמטאות קטנות הוליכו למבנים קטנים ובהם תצוגות מעניינות שונות, בין אם של קליגרפים, קרמיקות, כלי נשק ועוד. אישה נחמדה מציעה לנשים להתלבש (בתשלום כמובן) בבגדים סינים ולהצטלם איתם ברחבי הארמון. בגן הארמון אין כמעט צמחיה, אלא יותר היכלי תפילה ומיצגי סלעים מוזרים. חדר הכס גם הוא מרשים.<br /><br />על אף שהכניסה היא רק מהצד הדרומי, ניתן לצאת בכל אחד משלוש היציאות האחרות, בהן היציאה הצפונית ישירות לגבעת הפחם. אנחנו, לעומת זאת, יצאנו ביציאה המזרחית, לאכול ומשם לשדה התעופה, בדרך לפיליפינים.

היום החמישי: מתחם 798

כשחזרנו מהפיליפינים היה לנו קונקשן שהשאיר לנו אחר צהרים פנוי נוסף בעיר. החלטנו לנצל אותו כדי לבקר במתחם 798. במתחם זה שכן מפעל ענק, אשר ננטש עם הזמן. לפני כעשרים שנה החליטו אמני בייג'ין להפוך את המתחם לרובע אומנות. ואכן, בתפקיד זה הוא משמש עד היום. <br />המתחם נוח מאוד לגישה משדה התעופה. מהתחנה הראשונה של רכבת האקספרס של שדה התעופה ניתן לקחת את קו 401, ולרדת כעבור חמש תחנות במרחק הליכה מהמתחם. אופציה פשוטה יותר היא מונית. מכיוון שהמתחם יושב ממש על האוטוסטרדה שמחברת את העיר עם שדה התעופה, מונית מהשדה על מונה עולה בסביבות 50 יואן.<br /><br />הופתענו לטובה מיופי המקום ומהאווירה המדהימה שבו: בית החרושת הנטוש מחולק לגלריות שאפשר להסתובב ביניהן שעות. ניתן למצוא פה סוגים רבים של אומנות: החל מציירים ואמני קרמיקה, עד לאמני מניפות, אמני אוקרינות, אספני מיניאטורות ועוד ועוד. זה גם מקום נפלא לקנות בו מתנות, על אף שברוב המקרים המחירים אינם זולים. ברחובות הראשיים ישנם פסלי רחוב ולעיתים אף הופעות רחוב. במקומות שונים פזורים מסעדות ובתי קפה במחירים מעט גבוהים, אם כי ניתן להעיד לפחות על הפיצריה שנמצאת שם שהיא מצוינת. החסרון בטיול אחר הצהרים הוא שבסביבות שש כבר רוב הגלריות מתחילות להסגר, ולכן ניתן להסתובב יותר ברחובות ולראות את השקיעה יורדת על הארובות השוממות, עד שהחושך אופף את האזור ומפקיד אותו לאחריות פנסי הרחוב.

טיפים

  • חשוב לדעת: בשדה התעופה בבייג'ינג יש עמלה של 60 יואן על כל החלפה (בנוסף לשער לא כל כך מדהים). הגעה לסין עם מעט כסף סיני מראש עשויה לחסוך כסף.
  • ואם כבר כסף - לא מצאנו חלפני כספים (ייתכן שישנם, אני מקווה לטובתכם). כל ההמלצות שקיבלנו דיברו על החלפת כספים בבנק. חשוב לציין שמדובר בפרוצדורה: המתנה בתור, פקידים, דרכונים, טפסים ועוד. בפעם הראשונה זה לקח לנו חצי שעה, בפעם השנייה פרשנו לאחר עשרים דקות המתנה בתור - והחלפנו את היואנים שהיינו צריכים ליום האחרון כשהיינו בפיליפיני.
  • כדאי להוציא את הרב קו המקומי שנקרא IC CARD. הוא נותן הנחה די משמעותית בנסיעה באוטובוסים (רלוונטי בעיקר עבור הנסיעה לחומה). בקניית הכרטיס יש להטעין 20 יואן, ולהפקיד כפיקדון 20 יואן נוספים. עם החזרת הכרטיס הפיקדון מוחזר, וכן כל הכסף שנשאר טעון בכרטיס. ניתן להוציא אותו כמעט בכל תחנת מטרו
  • כרטיס סטודנט בינלאומי הוא דבר שמקנה הנחות רבות בסין בכלל ובבייג'ינג בפרט. אנחנו קיבלנו 50% הנחה בחומה הסינית, ו-66% הנחה בעיר האסורה (עם זאת, היה צריך לבקש זאת באופן אקטיבי - מידע על כך היה רשום בסינית בלבד)
  • אם אתם טסים מבייג'ינג ליעד אחר במזרח, והמטוס שלכם עוצר בדרך בעיר אחרת בסין, כדאי להגיע מוכנים. ייתכן בהחלט שאת ביקורת הדרכונים לא תעברו בבייג'ינג, אלא רק בעיר השנייה בה תעצרו בסין. כך קרה לנו כשטסנו למנילה (דרך שיאמן), וכך גם בטיסות לא מעטות אחרות בהן נתקלנו.
  • סין החלה לספק כיום לבעלי דרכונים רבים (בהן לא מעט אזרחויות אירופאיות ומערביות, אך לא לישראלים), ויזה חינם ל72 שעות בסין. לרבים זו הזדמנות מצוינת לבקר בעיר במהלך קונקשן.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )