אופניים במזרח סיני

שלושה ימים מבקעות החול של מזרח סיני עד לנואיבה מזיינה: ג'בל מלייחס, עין חודרה, הנואומיס, דיונת אל הדודא, ביר זע'יר, ואדי חביק על גבי גמל ירוק

לא יוצאים לטיול בלי מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
משך הטיול3 ימים
עונה מומלצתסתיו חורף אביב

שנאת עולם

שנאת עולם שררה בין ה"ג'ין" - מכשפת סיני המפחידה שרגליה רגלי עז ובין חתחור היפה, אלת הכורים המצרית שעיניה אבני טורקיז, כך מספרת האגדה הבדווית. לילה אחד כשעצמה חתחור את עיני הטורקיז גנבה אותן ה"ג'ין" וכדי להטעות את האלה החביאה אותן במיליוני החורים שקדחה בין אבני החול של סיני. הסיפור הזה שהד יש בו לאיבה הנטושה מימים ימימה בין הנוודים של סיני לכובשים המצריים, מיטיב גם לתאר את נופי האבן המחוררים והמפוסלים של בקעות החול במזרח סיני.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

בקעות החול במזרח סיני

האזור הזה - מין מיקס נהדר של אבן חול וגרניט מרתק את הגמל הירוק (הGT החבוטות שלי) כבר שנים רבות אלא שהדבת חג'ג' (בקעת החוגגים) שנמצאת במרכזו נראית ב Google Earth ממש כמו עוגת גבינה. "ראה!" אני אומר לו לגמל בנימת הקול הסמכותית ביותר שאני מצליח לגייס: "אלו הן בקעות חוליות מאוד, לא ממש ידידותיות עבור הגומי השחור של גלגלי האופניים". אבל הגמל הירוק לא משתכנע. אפילו את עצמי נדמה לי שאני לא מצליח לשכנע.
פתאום אני מוצא איכשהו בג'נקיה שלי מפה צבאית ישנה של ג'בל גונה ומעיון מדוקדק בחברנו יודע הכל גוגל אני מגלה שבין מרחבי החול של הדבת חג'ג' נחבאות להן שלוחות כהות ובהן גם משעולים ודרכי גמלים. חוץ מזה את נאת המדבר היפה של עין חודרה ואת ג'בל בראקה מזמן לא ביקרתי. טוב, אני ממלמל לגמל, כנראה שהגיע הזמן לשנות משוואות ישנות (כפי שנוהגים להתפייט ערוצי הטלווויזיה של חיזבאללה). יאללה.
קצת לפני היציאה מתפיידים ומשתפנים להם החבר'ה ובשעת השין מתייצב איתי במעבר הגבול המנומנם של טאבה רק רז, הילד התקשח והיה לאיש במרחבי הפארן, הוא רוכב מצוין ושותף פנטסטי לניווט המסובך בהרי אבן החול. כיף.
את האופניים מעמיסים על גגון הברזל של ה"טקסי" וקושרים בעזרת חוטי טלפון שמצאנו במגרש החניה של תחנת המוניות בגבול. Welcome to egypt.

לעאהד איש הקשר שלי במזרח סיני יש הרבה כבוד לנוקטה (תחנת המשמר) המצרית בפנייה מכביש נואיבה דהב לסנטה ולכן אנחנו עוקפים אותה באופן יצירתי ומתחילים לרכוב בשונה ממה שתכננו: על דאבל שכבשו הג'יפים של הבדווים, בין הררי החול. קצת באסה - מה עושים? סעו לנאקב חמידאת מציע עאהד, השם לא מוכר לי אבל אני זורם: מציירים מפה על החול ויוצאים לכיוון ג'אבל אום מלייחס וחומות האבן של ג'אבל חודרה שמעבר להן נחבאת לה נאת המדבר הנכספת עין חודרה.

נאקב חמידאת

לא באתים ולא במכושים, לא במיני באגר ולא בדיונים מלומדים על טופוגרפיה ושיפועים נבנה נאקב חמידאת. רגלי הגמלים וחכמת השנים גילו סדקים, בנו ועיצבו מדפים באבן החול, מי הגשמים ורוחות המדבר עיגלו ופיסלו אותן. או אז הגיעו אללה ועבדאללה שפיזרו לאורכו סלעים וחול בטוב טעם וכך, יש מאין, נוצר לו המשעול הנפלא הזה שבחכמה וברכות מפלס לו דרך באופן פלאי בין חומות האבן האנכיות של ג'בל חודרה.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

עין חודרה

בין הערביים מגיעים לעין חודרה נאת המדבר עטורת הדקלים שהפכה בשנים האחרונות לאטרקצית תיירות מדברית עבור תיירי חבילות הנופש שמגיעים משארם ל"סיבוב ג'יפים". וכך בין הבוסתנים והדקלים עתיקי היומין נבנו להן בשנים האחרונות בריכות שחייה מדופנות קרמיקה ושיש. מוזר.


חורף, אין תיירים, הבריכות ריקות, נאת המדבר נטושה כמעט, רק מחמד שגר כאן בגפו כבר ארבע שנים מחכה לתיירים מזדמנים. שקט מבורך רק פכפוך המים בצינורות ההשקייה.
מאות דקלים יש בעין חודרה ובבוסתנים שביניהם מצאנו גם עצי הדר (לימון ותפוז), נשירים, רימונים, זיתים, שיזף, שקד ואפילו פיקוס. שקט ויפה וירוק בין המצוקים החומים.

למרות שאנחנו נמצאים בראשית ינואר והגובה 670 מ', לא קר. רגע לפני החשיכה מגיע תייר רוסי בודד עם דליל (מורה דרך בדואי) ואנחנו מזמינים אותם לאכול איתנו ארוחה משובחת שרוקח עאהד, שהצליח למרות ספקנותנו להגיע אלינו עם הטנדר ניסן 2×4 החבוט שלו במעלה ואדי ע'זאלה החולי והקשוח.
לילה חשוך וזרוע כוכבים מביא איתו בוקר צונן. שני זוגות עיניים מנוסות ומשקפת מינולטה לא הצליחו להבחין ממרחקים בנאקב הבנוי שמטפס מעין חודרה להדבת חג'אג'. רק כשמתקרבים רואים אותו, בנוי לתלפיות בתוך מרכז הערוץ ולמרבה הצער בלתי רכיב בעליל.


ניווט

דווקא בקעות החול מהן פחדנו מתגלות כקלות למעבר, בין החולות מבצבצים מחשופי אבן גיר וחרסית, בחירת ציר נכונה ודיווש נמרץ הם שם המשחק ועד מהרה אנחנו מגיעים אל הנואומיס, מבני הקבורה החידתיים, מדופני האבן של סיני.

נואומיס
את הנואומיס (יתושים בערבית) מבני אבן עגולים ויפים שנבנו מאבני חול מסותתות, הקימו נוודי סיני כחלקות קבר משפחתיות, בסוף תקופת הכלקולית (כששת אלפים שנה לפני זמננו). מי היו אותם הנוודים היכן גרו וממה חיו? אילו פולחנים התקיימו בין מבני האבן המרשימים ומאין הידע המופלא בארכיטקטורה ובנייה? למרות ממצאים מעניינים שנמצאו בהם ולמרות שהנואומיס נסקרו ונחפרו בשנות השבעים של המאה שעברה על ידי כמה מגדולי הארכאולוגים הישראלים, למרבית השאלות האלו אין פתרון רק השערות רבות. כח משיכה ממגנט יש להם למבנים העתיקים שנותרו אלפי שנים עומדים על עומדם, כהים, חסונים ומסולעים בלב המדבר ושעה ארוכה אנחנו עוברים ביניהם הלומי סקרנות ויופי. באס אל טריק בעיד (עוד ארוכה הדרך).

את הניווט אל ג'בל בראקה ששוכן בליבו של ים החולות אנחנו עושים כפי שתיכננו על הרכסים שבין בקעות החול. סוללות אבן חול קשה, צחיחות וכהות, מבותרות ערוצים עמוקים וחוליים, שיחי יפרוק בודדים, פסגות ג'בל מטאמיר וג'בל ק'ריי השחורות מבצבצות באופק. מזכיר קצת את בקעת חרוז שממזרח להר כרכום, אבל גדול, פראי יותר ובודד. זה ניווט כיפי ומאתגר, הרבה קריאת שטח ואלתורים אבל להפתעתנו אנחנו מצליחים לחתוך את ים החולות הלבנים מלמעלה, על רכסי האבן כמעט בלי לגלוש אל הואדיות הטובעניים.

ג'בל בארקה

אל ההר שמתנשא במרכז בקעת החול הלבנה אנחנו מגיעים אחרי הליכה קצרה ובלתי נמנעת באחד הערוצים שנשפכים אל הבקעה. בצילה של פטריית אבן יפה מכבדים ומתכבדים בכוס קפה וקלמנטינה באדיבותה של תיירת איטלקיה עשירה ששכרה לה ג'יפ פרטי ודליל בדואי (שכמעט התעלף למצוא אותנו בלבו של ים החולות).
חצי שעה של טיפוס (רגלי) מביאה אותנו אל הפסגה שמתנשאת לגובה 1010 מטרים, 250 מטר, מעל סביבותיה, דרדרות אבן סובבות אותה מכל עבריה. הדורות ולבנות מוטלות לרגלינו בקעות החול הלבנות, פסגות ההר הגבוה והחוף הסעודי שמעבר למפרץ אילת נשקפות באופק. נפש חיה אין מכאן ועד ביר צפרה (אותה ניתן לזהות במרחקים בעזרת המשקפת). עננים מציירים מניפה של צבעים על קו הרקיע, אויר הצהריים צונן, דוממת הפסגה החרוטית ודומם ים החולות. דממת אלוהים.

ביראת כבוד ששמורה למלכים אנחנו נפרדים מן ההר הגדול ויורדים בדרדרות האבן לפגוש את עאהד שמחכה לנו למטה ושוב מתפלאים לגלות שגם כאן בגובה 850 מטרים מעפה"י ממש לא קר, הרבה פחות מבערבה. כנראה מערכות מז"א אחרות. ועאהד מנסה לרכב בחול (ומעתה והלאה הוא יעריך אותנו יותר).


דיונת אל הדודא


בדיונת החול הכבירה ששוכנת בקצה הדבת (בקעת) אל ג'יבי ממזרח לג'בל בראקה, הייתי לאחרונה לפני כעשרים שנה עם אופנוע ואני סקרן מאוד לגלות כיצד יתנהגו האופניים בירידה הקיצונית הזו שגובהה מאות מטרים (ומורכבת משני מקטעים). השיפוע תלול כל כך שקשה לראות יותר מכמה עשרות מטרים קדימה, קצת מלחיץ אבל הגמל הירוק ואופניו הכחולים של רז מסתערים על סוללת החול בחדוות נעורים ואנחנו טסים למטה גומעים יותר ממאתיים מטרים חוליים (גובה) בשניות. תענוג ששמור לצדיקים.

כאן בתחתית הדיונה ראיתי לפני יותר מעשרים שנה שני יעלים, אולי אחרוני היעלים במזרח סיני ועכשיו אני מחפש את עקבותיהם - נאדה: את זכרונותי אני מחפש, בחול הרך השאירו את עקבותיהם רק לטאות ומכרסמים, קיפודים ושועל בודד.
את הדרך אל כביש דהב נואיבה אנחנו עושים בעיקר בהליכה בחול טובעני (על דברים טובים צריך לשלם לא?).

פרידה


בדרך אל הים אנחנו עוקפים עוד תחנת משטרה מצרית שותים עוד כמה כוסות תה מתוק אצל הבדואים ומתגלגלים בשבילי גמלים עתיקים ומסולעים אל נאת המדבר היפה ביר זע'יר. מכאן נרד אל הים.


וואדי חבייק שיורד מביר זע'יר חוצב את ערוצו הצר בין הררי גרניט אדומים. דייקים שחורים משתרגים לאורך המצוקים ואנחנו טסים ביניהם על חומר ואדי גס גרגיר בין שרידי הכביש שניסו פעם המצרים להקים כאן, כחול ורחוק מרצד המפרץ ומרחוק מריחים כבר אוויר ים מלוח, על החוף עוצרים לקשקש עם דייגים בדואים (ולא מצליחים כמובן להימלט מ...עוד כוס תה).
רז דוהר קדימה אבל אני מוריד קצב, חושב על המסע הנהדר שעשינו ומרגיש כבר את הפרידה המתקרבת. מתמלא עצב. את קו החוף מלחכים הגלים ואני מתמכר לקול הנעים וחושב על סיני. על חלקת האלוהים הזו שכמעט כל חיי מגלה לי בכזו נדיבות את סודותיה, על בדידות ההרים ויפי המעיינות והים שמביא איתו רוח מלוחה וריחות של נדודים ומרחק ועוד לפני שעזבתי אני נמלא געגועים. ככה זה כשאוהבים.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )