חודש במדגסקר

טיול תרמילאי של חודש במרכז ודרום האי המיוחד ביותר בעולם

תאריך הטיול2016 M09
משך הטיולחודש ויום אחד
עונה מומלצתמאי עד נובמבר

תיאור כללי של האי והטיול

מדגסקר הוא אי גדול מאוד, כשטחה של כצרפת, השוכן מול חופה הדרום-מזרחי של אפריקה. היה בעבר מושבה של צרפת אך הפך למדינה עצמאית בשנת 1960. לאי מאפיינים ייחודיים רבים: החל מהעובדה ש-80% ממיני הצמחיה ואחוז דומה של מיני בעלי החיים ייחודיים לחלוטין לאי; דרך הפסיפס האנושי המיוחד שלו - המתיישבים המקוריים הגיעו מבורנאו (אי משותף למלזיה ואינדונזיה של היום), והשפה המלגשית מבוססת על שפתם, ואחריהם באו גלי הגירה מאפריקה, ארצות ערב וסין, וכל אלה הטביעו את חותמם בתרבות, בשפה ובאוכל המקומיים. האדמה ומזג-האוויר הטרופי בחלקו המזרחי והצפוני של האי מהווים כר פורה לעצי פירות ותבלינים, ואכן חלק גדול מאוד מכלכלת האי מבוסס על יצוא וניל, שמדגסקר היא היצרנית הבכירה של תבלין זה. לצד זה מדגסקר היא גם אחת המדינות העניות בעולם ובעלת מערכת פוליטית די מושחתת, בעקבות הפיכה בשנים 2009-10. בנוסף האוכלוסיה גדלה בקצב מהיר של 3% בשנה.


טיילתי סולו בחודש ספטמבר 2016 (30 באוגוסט עד 1 באוקטובר) במדגסקר. זה קצת אחרי עונת השיא (שבד״כ חופפת לחופשה השנתית בצרפת, משם מגיעים רוב התיירים), אך עדיין מזג האוויר היה נפלא. בסוף נובמבר מתחילה העונה הגשומה ואז התיירות שם מאוד לא מומלצת בגלל מצב הכבישים במדינה (עוד על כך בהמשך).


מסלול הטיול שלי ההתחיל בעיר הבירה טאנה (קיצור של Antananarivo, אף אחד לא משתמש בלשון מדוברת בשם המלא). משם נסעתי לשבוע בערך בחוף המזרחי, בעיר Tamatave ובכפרים הסמוכים לעיירה Brickaville. אח״כ חזרתי דרך שמורת Andasibe וטאנה והמשכתי לעיר Morondava על החוף המערבי. משם יצאתי לטיול של ארבעה ימים בשמורות Tsingy de Bemaraha ו-Kirindy Forest, עם ביקורים בדרך בזריחה ובשקיעה בשדרת הבאובבים (Avenue of the Baobabs). לאחר מכן חזרתי למרכז האי והתחלתי בנסיעה דרומה על כביש RN7 (אחד משני הכבישים ה״נורמליים״ במדינה) שלאורכו הזדמנויות תיור רבות. ביקרתי יומיים בשמורת Andringitra ויומיים בשמורת Isalo. אחרי עצירה בעיירת מכרות הספיר Ilakaka הגעתי לעיר Toliara לחופו הדרום-מערבי של האי ומשם לכפר Anakao מדרום לה. שם שהיתי ארבעה ימים נוספים, עד הטיסה חזרה לטאנה, שם הסתיים הטיול.

מקורות מידע וטיפים לתכנון

מדגסקר אינה מדינה מאוד מתוירת, במיוחד ביחס למדינות אחרות בחלקה הדרומי של אפריקה, ועל אחת כמה וכמה מבחינת תיירות מישראל. על כן חיפוש מידע באינטרנט הוא קצת קשה.
ניתן למצוא מידע בעברית באתר למטייל, אם כי הוא לא מאוד מאורגן או מועיל (עד לכתיבת שורות אלה) - יש הרבה פיסות מידע נפרדות אבל אין סיפור אחד מקיף.
לכן מומלץ (חובה) להצטייד בספר כלשהו על האי. אני נעזרתי בלונלי פלאנט, והוא היה די אמין בתיאורי הדברים שהמליץ עליהם, אבל לא 100%. שמעתי דברים טובים על המדריך של Brandt, למשל - שגברת ברנדט בעצמה טיילה והיתה בכל המקומות שהיא כותבת עליהם, בניגוד לכותבים של לונלי פלאנט. בכל אופן - מומלץ לרכוש את אחד הספרים האלה באמזון כי בארץ המחירים יהיו בערך פי 2 (כולל עלות משלוח). וכדאי להזמין גם הרבה זמן מראש, גם כי הדואר בארץ לא ממש עובד וגם כי זה טיול שכדאי לתכנן אותו היטב אם רוצים להספיק להיות בחלקים רבים של האי.


סגנון הטיול שלי היה תרמילאי-למחצה - נסעתי בתחבורה ציבורית היכן שניתן אך ישנתי תמיד בהוסטלים או במלונות, לרוב באופציה הזולה. הסגנון הזה ממש לא מחויב המציאות - אופציה שכיחה מאוד לטיול באי היא השכרת ג׳יפ (בעלות של 50 עד 100 ליורו ליום כולל הרכב, שכר הנהג ודלק), וזה נדרש בכל מקרה אם רוצים להגיע לאתרים מסוימים; בהתאם יש גם היצע (בערים או בשמורות ספציפיות) של מלונות טובים, אבל נדיר שהם ברמה של מעל שלושה כוכבים והתמורה למחיר (לפעמים) לא משביעת רצון. מצד שני ניתן גם לישון באוהלים במקומות מסוימים, אבל היות שלא עשיתי את זה בעצמי ולא נתקלתי במטיילים רבים שעשו כך, אין לי הרבה מה לפרט.


כסף: המטבע המקומי נקרא Ariary ונכון לזמן הטיול שערי ההמרה היו כ-800 אריארי לש״ח או 3,000 לדולר ו-3,400 לאירו. השטר הגדול ביותר הוא 10,000 אריארי ולכן תמצאו את עצמכם מסתובבים עם literally שקית מלאה בכסף. בהרבה מקומות, בוודאי המרוחקים שבהם, לא ניתן לשלם באשראי (לא רק כי עובדים בשחור, אלא כי אין תשתית) ולכן זה בלתי נמנע. גם נדיר למצוא מקום (מחוץ לטאנה) שניתן לשלם בו באירו. עם זאת, בכל עיר יש סניף בנק עם כספומט ולכן מומלץ לחשב את רזרבות המזומן לפי הצריכה הצפויה והיכולת למשוך אותו. בנוסף - חשוב לדעת שבהרבה מקרים המחיר ניתן למיקוח, לאו דווקא על מחיר מלון או כניסה לשמורת טבע, אבל כן על שכירת נהג ורכב, על קניות למיניהן ועל נסיעות בתחבורה ציבורית.


התניידות ותחבורה ציבורית: נושא רגיש וכאוב שדורש התאמת ציפיות. אין במדינה אוטובוסים ומערכת התחבורה בנויה על מוניות שירות בדרגות שונות. כמעט בכל עיר יש תחנה מרכזית שם יש ביתנים של חברות התחבורה השונות, עם שמות מצחיקים בדמיון ביניהם כמו Kofifi, Kofiam, Sotraco, Mafio, Cotransam, Sonatra וכיו״ב. האופציה העדיפה היא מוניות מסוג Zona National, שם הרכב יהיה מיני ואן של מרצדס, לכל נוסע יש מקום שמור ואין עצירות בדרך לאיסוף של נוסעים מזדמנים. כשיורדים רמה מתחת, Zona Regional, סוג הרכב יהיה נחות יותר ואמין פחות, הנוסעים יצופפו במונית עד לרמות בלתי-נסבלות, במיוחד בשורה שמאחורי הנהג שם ניתן למצוא לעתים 7-9 נוסעים בשורה של 4 מושבים, והמונית עוצרת בדרך לאיסוף נוסעים מזדמנים. בנוסף, הכבישים במדינה במצב ירוד, אז מהירות הנסיעה הממוצעת (גם בכבישים הטובים) בין עיר לעיר היא בערך 40 קמ״ש, בגלל הצורך להאט כל כמה זמן לפני בורות ומכשולים אחרים, ועומסי התנועה שנוצרים בעקבות זאת. המוניות גם תמיד אינן יוצאות בזמן - היו פעמים שיצאו רק 10 דק׳ באיחור והיו פעמים שחיכיתי שעתיים אחרי הזמן שנקבע ליציאה (אבל זה כך כמעט בכל מקום באפריקה, מה שנקרא ״זמן אפריקה״). לכן צריך להבין שכל נסיעה בין עיר לעיר (שמרוחקות מעל 100 ק״מ אחת מהשניה) היא אירוע שלוקח יממה ברוטו; אין טעם לתכנן דברים לאחה״צ של אותו יום גם אם מתחילים נסיעה ב-4 לפנות בוקר, אלא אם מדובר בנסיעה קצרה כאמור (עד 100-150 ק״מ).
למרות כל זאת חשוב לציין את הסיבה האולטימטיבית לנסוע במוניות והיא מחירן הנמוך - ניתן לחצות את המדינה במחיר של בערך 60,000 אריארי, כ-50 ומשהו ש״ח. ב-Zona National המחיר לא ניתן למיקוח; מצד שני אם תבקשו מהמלון להזמין לכם מקום במונית, כנראה שיקחו מכם עמלה בלי לומר לכם, אז דרוש משנה זהירות.
ישנו פתרון זול אחר שיצא לי ולאחרים להשתמש בו והוא לחפש רכבים שחוזרים לטאנה או לעיר אחרת ריקים (כי הסיעו לאותו היעד תיירים או אנשי עסקים שחזרו בטיסה). על כך ניתן לברר אצל הקונסיירג׳ במלונות יקרים או במרכזי תיירות שלרוב יש להם חיבור טוב עם קהילת הנהגים.
לאור כל זאת הייתי ממליץ למי שנוסעת עם שותפים למדגסקר לתקופה לא ארוכה מדי, לשקול ברצינות לשכור רכב ונהג לכל התקופה. תהיה לכן פחות אינרטאקציה עם המקומיים אבל זה גם יחסוך לכן המון סטרס.


טיסות פנימיות: ניתן לטוס עם Air Madagascar מטאנה לכל עיר מרכזית במחיר מופקע של 200-250 אירו בהזמנה באינטרנט, או בערך 180 אירו אם קונים במשרד של החברה בטאנה. מי שיחפש מידע בנושא ימצא סיפורי זוועה רבים על הנטייה של החברה לשנות את זמני הטיסה (קדימה או אחורה!) או לבטלן בהתראה של יום או פחות. עם זאת, גם במקרה שתתבטל טיסה, תהיה טיסה יום לאחר מכן. לכן כדאי לקחת מרווח ביטחון של 48 שעות לפני טיסה בינלאומית, למשל. אם כי במקרה שלי - טסתי מ-Toliara לטאנה - לא היה שום עיכוב או בעיות כלשהן.


טלפון ואינטרנט: ישנן שתי חברות סלולריות משמעותיות - Telma ו-Orange, והקליטה ברוב האי טובה. קניתי בשדה התעופה של טאנה סים של אורנג׳ עם חבילת דאטה בלבד שעלה קצת מעל 100,000 אריארי. יכול להיות שבעיר עצמה המחיר יהיה זול יותר. בכל מקרה - הייתי ממליץ לקנות סים גם עם שיחות כי זה יקל מאוד על בירורים; למשל, להרבה מלונות או מפעילים תיירותיים שכתובים במדריכי הטיולים אין אתרי אינטרנט. כמובן שניתן גם להסתדר בלי כל זה - תלוי בכן.

Antananarivo (Tana)

שדה התעופה של העיר נמצא בפרבר בשם Ivato המרוחק בערך 25 ק״מ ממרכזה. נסיעה משם למרכז העיר יכולה לקחת בין שעה לשעתיים לכיוון, בגלל עומסי תנועה, בעיקר בתוך העיר. הנסיעה עצמה גם יחסית יקרה (בין 45 ל-60 אלף אריארי, תלוי במספר הנוסעים).


בעיר יש שפע של מלונות והוסטלים אותם ניתן למצוא בכל ספר או באתרים למיניהם. אני יכול להמליץ על ההוסטל Madagascar Underground שהמחיר בה שווה לכל נפש, האוכל טוב ויש המון תרמילאים. זה גם המקום היחיד שבו פגשתי ישראלים בטיול, כנראה שלא במקרה.


מבחינת אטרקציות - יש נופים יפים באזור Lac Anosy (אגם בצורת לב במרכז העיר, ראי תמונה), וגם של ומארמון ה-Rova, מעונם המסורתי של מלכי ה-Merina. ה-Merina הם השבט\קאסטה של צאצאי המהגרים מבורנאו, חזותם אסיאתית והם יושבים בעיקר ברצועת ההרים במרכז האי, סביב טאנה ומדרום לה. יש גם שווקים שאפשר להסתובב אבל לא מצאתי בהם דברים מעניינים במיוחד, למעט בשוק של Place de l'Independence שם אפשר לקנות אמוניטים בגדלים שונים ווניל.


אפרופו השווקים - צריך להיזהר בטאנה מנסיונות כיוס. במקרה אחד פתחו לי תיק שלא היה נעול (אבל לא לקחו כלום), ובמקרה אחר הצליחו לשלוף לי את הפלאפון מהתיק (למזלי הצלחתי לחטוף אותו בחזרה, אבל זה בקלות יכול היה להיגמר אחרת). מומלץ להתרחק ממקומות צפופים, מסמטאות חשוכות ולקחת את אצמעי הזהירות הברורים שאני לא הקפדתי עליהם לפני המקרים הללו.


תחבורה: יש שתי תחנות מרכזיות בטאנה. הצפונית נקראת Ambodivona וממנה ניתן לנסוע למזרח האי (לכיוון Tamatave) ולצפונו (לכיוון Mahajanga). יש שם גם חברת מוניות מצוינת בשם Cotisse, שרכביה יוצאים בזמן, אמינים ועם ויי-פיי. ניתן לנסוע איתה לטמאטב ולמהג׳אנגה, וגם ל-Fianarantsoa (העיר השניה בגודלה באי, כמה מאות ק״מ דרומית לטאנה, מבוטאת Fyana-ran-tsu). זאת למרות שרוב המוניות לפיאנרנצו נמצאות בתחנה השניה - Fasann'i Karana, שנמצאת בקצה הדרום-מערבי של העיר, ומשם יוצאים לכיוון דרום. צריך להגיע לתחנה זו אם רוצים לנסוע ל-Morondava, למשל.

Tamatave והסביבה, וטיול כפרים לאורך נהר ה-Rianila

הגעתי לאזור זה בתחילת הטיול, ובתאריכים הללו, כי ב-1 בספטמבר 2016 היה ליקוי חמה כמעט-מלא (annular eclipse) שניתן היה לצפות בו לאורך הקו המחבר את מהגא׳נגה וטמאטב. ארגנתי את החלק הזה דרך מרכז התיירות Centre Lambahoany (מבוטא לאמ-בא-וואן). מדובר במרכז קהילתי ותיירותי בטמאטב המנוהל ע״י זוג הולנדים בשם ג׳ורג׳ ומארשה. ארגון הטיול יחד עם ג׳ורג׳ היה בסך הכל נוח מאוד ואני ממליץ לעבוד איתו.


הטיול היה מאורגן היטב מבחינת לינה, אוכל ותחבורה. החדרים שהמרכז מספק נוחים וארוחות הצהריים והערב ניתנות באמצעות שוברים שהמרכז מממן במסעדות (הטובות למדי) של העיר. החסרונות היחידים הם המקלחות בחדרים, שאין בהן מים חמים (מקבלים דלי עם מים חמים מאוד), ושפעם אחת מונית של אחד הזוגות שטיילתי איתם נתקעה.


ביום הראשון צפינו בליקוי החמה מאחד החופים בעיר. ביום השני נסענו לפארק וגן חיות בשם Ivoloina, שם יש הזדמנות לראות הרבה סוגי למורים, ובמיוחד Aye-aye, שהוא למור נדיר מאוד וחריג מאוד במראהו.


ביום השלישי יצאתי לבדי (שני הזוגות האחרים שהיו אמורים לצאת קיבלו רגליים קרות) עם מתורגמן בשם חוסיין (שאיננו מוסלמי, למרבה הפליאה) ומדריך מקומי בשם אז׳ן (Eugene בהגיה צרפתית) לטיול בכפרים מצפון-מערב לעיירה Brickaville, במעלה נהר ה-Rianila. הטיול היה חוויה מיוחדת במינה, בה ניתן לטעום מהחיים בכפרים שאינם מחוברים לחשמל או מים זורמים, ושכמעט כל המזון שלהם מיוצר בעצמם.
מטמאטב נסענו במוניות עד לכפר Maromamy, משם שטנו בקאנו ממונע במעלה הנהר. על שתי גדות הנהר רואים כפרים שמסמנים את עצמם ע״י עצי קוקוס. ניתן גם לראות מקומיים מסננים את מי הנהר במטרה למצוא גרגרי זהב. אכלנו ארוחת צהריים בכפר Anivorano שנמצא על מפגש של שני יובלים. שטנו עד לכפר הבית של המדריך, Fetraomby, ושם בילינו את הלילה.
למחרת התחלנו את ההליכה מוקדם, כשיעדנו הוא הכפר Sahavolo, והצטרף אלינו פורטר שסייע בסחיבת ארוחת הצהריים. התחלנו את המסע בחציית הנהר ע״ג קאנו. והמשכנו לאורכו כשמדי פעם אנחנו חוצים יובלים קטנים שנשפכים אליו. הבנתי די מהר שאני לא מצויד כהלכה עם נעלי ההרים שלי והצורך להימנע מהרטבה שלהם. אז׳ן והפורטר מצדם הלכו יחפים בחלק גדול מהדרך. באיזה שהוא שלב הפסקנו ללוות את הנהר ועברנו למסלול מעט גבעי, כאשר אנחנו הולכים בין מטעי בננה ושדות אורז. הגענו אל Sahavolo בסביבות השעה 13:00; קיבל אותנו זקן הכפר ועוד כמה מקומיים והגישו לנו את ארוחת הצהריים. לאחר מכן הסתבר שזכיתי לישון במיטתו של הזקן (בלי הזקן), לפחות ע״פ מגוון התרופות ובקבוקי השתיה שהיו לידה. מהכפר יצאנו אחר הצהריים לטיול נוסף ביער ה-Babakoto (בבקוטו או ״אינדרי-אינדרי״ הוא שמו של מין הלמור הגדול ביותר) על גבעה במרחק שעה הליכה מהכפר, שם ראינו ושמענו (יש להם יללה מאוד חריגה) כמה פרטים של הלמור הזה. Sahavolo הינו כפר מבודד ביותר; לא ניתן להגיע אליו בשום כלי רכב או שיט, רק בתנועה רגלית. אין לכפר מן הסתם תשתיות חשמל או מים או קליטה סלולרית. על כן זה היה המקום אולי השלו ביותר שהייתי בו כל החודש והחוויה היתה מצוינת.
ביום השלישי המשכנו את הטיול בין הגבעות הירוקות ושדות האורז. אכלנו צהריים בסגנון של פיקניק מלגשי מסורתי, על גבי עלה ענק מעץ ה-ravinala או באנגלית traveler's palm. המשכנו בהליכה והגענו לכפר פצפון, לכל היותר חמש או שש בקתות, שייחודו בכך שהוא שוכן צמוד לעץ מלא בעטלפים בכל שעות היום והלילה. אחרי שראו אותי מצלם את העטלפים, ביקשו המקומיים שאצלם גם אותם, ושבסוף אצטלם איתם בעצמי. משם המשכנו בהליכה עד לנהר אחר, ה-Vohitra, חצינו אותו והגענו לעיירה בשם Razanaka. העיירה נמצאת על מסלול הרכבת מטאנה ולכן היא די מפותחת ויש בה סחורה רבה. אירח אותנו שם איש עסקים מקומי בשם בזיל. היה לו בית גדול מאוד, כארבעה חדרים, והוא סיפר שהוא מוכר 20 טון בננה בחודש, אבל הקונים מטאנה באים עם משקלים מקולקלים בכוונה ומרמים אותו.
בבוקר היום האחרון לטיול בזיל עזר לנו למצוא יצרן של שיכר מקומי בשם Betse-betse, המיוצר מקנה סוכר. המכירה התבצעה בבקתה בחצר האחורית של אחד הבתים, כאשר אנחנו מביאים ליצרן בקבוק מים מינרלים ריק והוא ממלא אותו במשקה תוך שהוא מכבד אותנו בבננות ירוקות מטוגנות. חזרנו לביתו של בזיל וממנו ירדנו ישירות (כ-15׳ מ׳ הידרדרות במדרון) אל הנהר, שם חיכתה לנו רפסודת במבוק. עלינו על הרפסודה ושטנו כחמש שעות ארוכות חזרה עד Anivorano, במהלכן החותר האחראי נפל מהסירה פעמיים. מאניווראנו לקחנו מוניות חזרה ל-Brickaville ולטמאטב, לשם הגענו עם רדת הערב.

Andasibe (Perinet)

שמורת Andasibe (או בשמה הקודם, Perinet) היא בעצם אוסף של שלוש שמורות טבע קטנות השוכנות ליד העיירה אנדאסיבה, מזרחית לטאנה, קרוב לכביש המחבר עם החוף המזרחי. השמורות הן Analamazoatra, VOIMMA ו-Mitsinjo. לי יצא לבקר במיצינג׳ו בלבד, בבוקר ובלילה. יש בשמורות מיני בעלי חיים רבים, החל בצפרדעים, דרך זיקיות ענק, ציפורים וכמובן למורים. זו גם הזדמנות נוספת לצפות באינדרי (ואף להאכילו!) ובלמורים נדירים יותר שפעילים בלילה כמו ה-dwarf lemur וה-mouse lemur. אני ממליץ לבקר שם רק למי שיש הרבה זמן, זו חוויה נחמדה מאוד (והייתי שם זמן מינימלי) אבל לא בלתי-נשכחת כמו מקומות אחרים באי.


מגיעים לאזור בעזרת מונית שירות מטמאטב לטאנה או להיפך ומבקשים לרדת בצומת של אנדסיבה. מהצומת יש אוטובוס\מונית שירות מקומיים שעוצרים שם כל חצי שעה או שעה. אנשים קשוחים או חסרי-סבלנות יכולים פשוט ללכת את המרחק לכפר, הליכה של ארבעים דקות עד שעה.

Morondava, Tsingy de Bemaraha, Kirindy Forest

מורונדבה מתוארת בלונלי פלאנט כ״עיר חוף רגועה תמידית״ והתיאור די מדויק. אין הרבה אטרקציות בתוך העיר, והחופים נחמדים אבל לא ציוריים במיוחד. יש שם כמה מלונות טובים והיא משמשת כנקודת יציאה לטיולים באזור. אני ישנתי שלושה ימים בסה״כ במלון Trecicogne, שהוא מעט יקר (בערך 60,000 אריארי ללילה) אבל מומלץ ע״י לונלי פלאנט ועל ידי.


האטרקציות בסביבתה הקרובה של מורונדבה הן שדרת הבאובב (Avenue of the Baobabs), שמספקת את התמונה הקלאסית ממדגסקר של העצים העצומים והקרחים הללו ונמצאים ארבעים דקות נסיעה מהיר, ושמורת יער Kirindy שהיא כשעתיים מהעיר. בנוסף אפשר לנסוע כשבע שעות צפונה ולהגיע לשמורת ה-Tsingy de Bemaraha (מילולית - ״סלעים חדים שכואב לדרוך עליהם״) המכילה תופעות גאולוגיות די הזויות. אל שדרת הבאובב אפשר להגיע עם כל רכב או מונית שמוצאים. אל שני האתרים אפשר להגיע רק ע״י שכירת ג׳יפ, כי אין אליהם תחבורה ציבורית משום סוג.


ארגנתי את הטיול דרך Dominique שמנהל את מרכז התיירות Centre Tsaravahiny (לא מצאתי אותו, ג׳ורג׳ מלמבאוואן הפנה אותי אליו). למזלי מצאתי גם שותף שיחלוק איתי את החוויה וההוצאות, אמריקאי חביב בשם טרבור, שהצליח באורח נס לארגן לעצמו אורח חיים ופרנסה שמאפשרים לו לעבוד תוך כדי טיול 365 יום בשנה.


בבוקר הראשון יצאנו לפני אור ראשון כדי להספיק לראות את הזריחה בשדרת הבאובב. המראה היה מרהיב והיו בנוסף אלינו לא מעט תיירים (אבל הרבה פחות מאשר בשקיעה, כפי שיתברר בהמשך). משם היתה נסיעה קצרה לאתר נוסף שנקרא ״הבאובבים המאוהבים״, ואח״כ לכפר זעיר היושב סמוך לבאובב ענק הנחשב לקדוש. משם יצאנו לנסיעה הארוכה ל-Bekopaka, העיירה הסמוכה לפארק ה-Tsingy, נסיעה של שבע שעות. בדרך חוצים שני נהרות, נהר ה-Tsiribinha ונהר ה-Manambolo, ע״ג רפסודות ממונעות, וזו חוויה בפני עצמה.


את שלושת הלילות הבאים עשינו במלון Tanankoay, המציע חדרים טובים ביחס למחיר ובעל מסעדה נעימה מאוד. החיסרון היחידי הוא שבמקלחת לא ממש היו מים חמים.


קמנו למחרת לשיט של שעה וחצי על נהר המנאמבולו, העובר ממש מתחת לבקופאקה, תוך ביקור בשתי מערות נטיפים החצובות בתוך צוקים על גדות הנהר. לאחר מכן עלינו על הג׳יפ שוב לנסיעה של שעה וחצי עד לכניסה לאזור ה״צינגי הגדול״ (יש גם צינגי קטן, שהכניסה אליו בתוך בקופאקה). הכניסה עמוסה רוכלים ותיירים ונראה בהתחלה שיש רוב מהומה על מאומה כי מה שרואים זה יער של עצים נמוכים ופשוטים. למעשה שם רק מתחילה הליכה של שעה עד שמגיעים לאטרקציה המרכזית בפארק והיא הצוקים הייחודיים מאוד. אך ההליכה עצמה נחמדה כי כבר בדרך נחשפים לכל מיני מסלעים שמבצבצים מהקרקע ומדגימים את החריגות הצינגי על זוויותיו החדות מאוד. במהלך השעה הזו גם מתחילים לטפס, עד שבסוף מגיעים ממש לקיר שאותו מטפסים בעזרת מדרגות פלדה המוברגות למצוק. הנוף המתגלה כשמגיעים לפסגה הוא מעולם אחר ובהחלט שווה את כל הנסיעות הארוכות אל הפארק וממנו. בנוסף ישנם בפארק כמה מיני למורים שזה תמיד כיף לראות. לאחר סיום המסלול בצינגי הגדול חוזרים לבקופאקה לסיבוב קצר בצינגי הקטן. זו חוויה שונה מעט כי שם יש מעין מבוך טבעי - שתי וערב של נקיקים צרים מאוד (אך לא מדי) בין המצוקים. נחמד אבל לא מעבר לכך. חזרנו למלון.


למחרת נסענו חזרה כמעט את כל הדרך שעשינו יומיים קודם לכן, והגענו לשמורת Kirindy Forest. שמורה זו מצטיינת בכך שזה מהמקומות הבודדים במדגסקר שבה יש סיכוי טוב מאוד לראות את הטורף הגדול היחיד של האי, ה-Fossa (מין קרוב לנמיה, רק שהיא בגודל של כלב בינוני ובעלת זנב ארוך מאוד). התמקמנו בחדרים שהיו גדולים אך דלים מאוד (אין מה לעשות - המלון מטעם השמורה ולכן אין לו מתחרים), ויצאנו להליכת לילה. מלבד כמה למורים שנצפו מרחוק לא ראינו כמעט כלום. השוס הגיע איך שחזרנו לרחבת המלון אז הגיעה לשם פוסה אחת. אמנם היא באה לאכול מהשאריות שמסעדת המלון משאירה בחוץ ולכן הזכות שנפלה בחלקנו לצפות בה הרגישה קצת כמו רמאות. אבל לפחות יש תמונות (לא משהו).


למחרת עשינו הליכת בוקר די ארוכה ומוצלחת - ראינו כמה זוגות של Verreaux's Sifaka (למור לבן ופעלתן) עם גורים וגם להקה של Brown Lemur שפשוט הלכו לאט ובטוח על הקרקע ונשנשנו מין אגוזים כאלה. אפילו יצא לי להאכיל אחד. לאחר ההליכה נסענו חזרה למורונדבה לארוחת צהריים, ובערב חזרנו לשדרת הבאובב לסשן צילומי שקיעה.

הדרך דרומה

היעד הבא שלי היה הפארק Ranomafana שנמצא לא רחוק מ-Fianarantsoa. ההגעה לאזור הזה ממורונדבה מצריכה נסיעה של כמעט כל הדרך חזרה לטאנה, רק שב-Andasibe פונים דרומה במקום צפונה ונוסעים עוד חמש-שבע שעות. לצערי הסתמכתי על מידע לא טוב לפיו יש נסיעה ישירה מאנדסיבה לראנומפאנה, ולא כך הדבר, אפשר רק מפיאנרנצו (או לעמוד על איזה צומת מסוים בדרך לפיאנרנצו ולנסות לתפוס מוניות\טרמפים). אחרי יציאה ב-4 בבוקר ממורונדבה הגעתי לאנדסיבה בסביבות 13:30, ולאחר שהבנתי שנסיעה לרנומפאנה לא אפשרית, ומאוחר מדי לתפוס מונית שירות לפיאנר, אתפשר על הגעה ל-Ambositra, עיר די גדולה בדרך. בונוס אחד לחוויה הזו הוא שזכיתי לישון במלון Jonathan. פאתט.

הפארק הלאומי Andringitra

עליתי על מונית מוקדמת למחרת והגעתי לפיאנרנצו בצהריים. החלטתי לוותר על הנסיעה לרנומפאנה לאור זה שמדובר נסיעה ״אחורה״ ביחס להמשך הטיול והרצון להקדיש זמן מינימלי לאתרים אחרים. אחד האתרים האלה הוא שמורת Andringitra שבה נמצא ההר השני-בגובהו באי (אך הגבוה ביותר שניתן לטפס עליו) Pic Boby. ההר לא גבוה מאוד (סביבות 2700 מ׳) אך הדרך אליו והנופים הנשקפים ממנו יפים מאוד. התמקמתי במלון בשם Roza Hotel שעובד עם סוכנות התיור Mad Trekking שמארגנת טיולים לשם. המלון זול מאוד, אך גם קטן מאוד (רק ארבעה חדרים) והוא למעשה מלון משפחתי עם כמה עובדים מבחוץ.


הדרך שבה הגעתי לאנדרינגיטרה היתה למעשה קצת מסורבלת ויקרה, כאשר ביום הראשון נסענו כשעה מפיאנרנצו ל-Ambalavao (בכביש ה״מהיר״) ומשם עלינו על דרך עפר הררית לנסיעה נוספת של שלוש וחצי שעות עד לפארק. אחר הצהריים הלכנו אני והמדריך המקומי אל המחנה שנמצא במחצית הדרך אל פסגת פיק בובי, בתוך קרחת יער ציורית, אליו הגענו עם רדת החשיכה, כאשר הנהג והטבח לקחו מסלול אחר, קצר יותר אך פחות יפה. שמחתי לגלות שעלות הטיול כללה בקבוק של רום מקומי. למחרת התחלנו הליכה בסביבות שש בבוקר והגענו לפיק בסביבות עשר, תוך עצירות מדי פעם לצילום הנוף המרשים. גם בפסגה יש נוף מיוחד מהבחינה הזו שהוא מאוד שונה בהתאם לכיוון ההסתכלות: בצד אחד יש סלעים אדומים כמו בירדן, בצד אחר סלעים בזלתיים המזכירים את פני הירח ובצד שלישי נוף הרים ירוק של עמק שכן. כמו כן יצאתי מגדרי בקטע רע ודפקתי ״תמונת קפיצה״ (כנראה שהייתי מאוד בודד). חזרנו בהליכה מהירה מאוד אל הרכב שחיכה לנו באחד הכפרים למטה, סה״כ ארבע ומשהו שעות ירידה לעלייה שלקחה בערך עשר, ונסענו חזרה לפיאנר.
ראוי לציין שהדרך ה"נכונה" יותר לעשות את הטיול הזה היא להגיע ל-Ambalavao ולארגן משם את הטיול.

הפארק הלאומי Isalo ועיירת הכורים Ilakaka

היעד הבא שלי היה הפארק הלאומי Isalo. למרבה הנוחות הפארק צמוד ל-RN7 והכניסה אליו (עם מדריך בלבד, כמו תמיד במדינה הזו) היא דרך העיירה Ranohira, שהכביש עובר דרכה. כל תייר שיורד מהמונית בכיכר של רנוהירה זוכה להסתערות (האמת, די מכובדת יחסית למקומות אחרים) של מדריכים ומאכערים אחרים - לא להתפתות לעזרה מהם. עשיתי את דרכי למלון Chez Alice שהומלץ בכל מקום, המלצה שהתבררה כמוצדקת. במלון יש בונגלוז חמודים ביותר ובמחיר טוב מאוד, ומסעדה מעולה (אם כי מעט יקרה). בנוסף נשקף ממנו נוף שאין לו מתחרים על הצוקים של הפארק. פגשתי במלון קבוצה של ארבעה מטיילים אליהם הצטרפתי ליום וחצי של טיולים בפארק. קריטי למצוא כמה שיותר שותפים לכניסה לפארק כי העלויות גבוהות מאוד (120 אלף אריארי ליום מלא עם מדריך או 80 אלף לחצי יום, ואם רוצים הסעה אל או מהפארק זה עוד 60 אלף, ומחיר הכניסה לפארק הוא 55 אלף לאדם ליום). עם זאת, הפארק הוא בהחלט היפה ביותר שהייתי בו באי - החל מהצוקים המזכירים את ואדי קלט אבל עם טוויסט של כוכב מאדים, דרך צמחיה ובע״ח מיוחדים (מקלונים, ring-tailed lemurs, pachypodia) ובריכות טבעיות מהממות. יש גם אפשרות של קמפינג בתוך הפארק, למי שאוהב ורוצה לחסוך את עלויות המלון.

לאחר שלושה לילות מצוינים ברנוהירה המשכתי במסעי. לגבי היציאה מרנוהירה - בעיקרון אין תחנת מוניות בעיר. ניתן לתאם איסוף (בעזרת מאכער מקומי) ע״ מוניות שירות היוצאות מעיר המחוז Ihosy, או לקחת מונית פרטית לעיירה Ilakaka. רציתי להגיע לאילאקקה בתור יעד בפני עצמו, מכיוון שזו עיירה שמאז התגלו בה מרבצי ספיר בשנת 97׳ הפכה לגרסה פוסט-מודרנית של המערב הפרוע. לצדי גשר בכניסה לעיר ניתן לראות נהר מפוצץ באנשים שמסננים ערמות עפר בתקווה למצוא בהן אבנים יקרות כלשהן. הרחוב הראשי עמוס מאוד ומשובץ חנויות של סוחרי אבני חן מתאילנד ומסרי לנקה. על שפת המדרכה ניתן לראות נשים סוחרות בגבישים הגולמיים באופן עצמאי. ניתן לגשת לחנות Color Line, שריד של קולוניאליזם אירופי בעיירה, ולקבל מהם סיור מודרך במכרות המאולתרים יותר ופחות המקיפים אותה.

עיר החוף Toliara והכפר Anakao

מאילאקקה המשכתי במונית שירות לכיוון Toliara, עיר תיירותית מאוד בפינה הדרום-מערבית של האי. יצאתי מרנוהירה בבוקר וביליתי באילקקה כשעתיים, כך שעם כל הנסיעות יצא שהגעתי לטוליארה אחר הצהריים. לכן בלית ברירה ישנתי שם לילה במטרה לעלות בבוקר על סירה לכיוון Anakao, שהוא כפר (או למעשה כבר עיירה) שלו מאוד הנמצא כ-35 ק״מ דרומית לטוליארה ומצריך הגעה בסירת מנוע (יש חלופות אבל הן כל כך לא כדאיות שאין טעם לפרט). במקרה הזה יש שתי חלופות - Transfert Anakao היוצאת מהמזח של בית הקפה (אמיתי) Blu Bar ועולה 50 אלף אריארי לכיוון, או Anakao Express שיוצאת ממזח Mahavatse שעולה בעיקרון מחיר זהה אבל פגשתי אנשים שסיפרו שהורידו אותו עם מעט מיקוח.


באנאקאו התמקמתי במלון Peter Pan; מדובר במלון מאוד מיוחד שהוקם ומנוהל ע״י זוג איטלקים, דריו וולריו. אלה שני חבר׳ה שגדלו עם תפיסת עולם אנרכיסטית ורצון לחיות במקום ללא שלטון מעליהם, ובילו כמה שנים טובות בחיפוש מקומות בעולם להקמת המעון המתאים לחלומות שלהם. אחרי שיטוטים מתבקשים לחופי הים הקריבי, ואח״כ חופי אפריקה (אם עקבתי כראוי אחרי סיפוריו של דריו), מצאו לבסוף את מקומם במדגסקר, ארץ שבמובנים רבים אכן אין בה שלטון חוק ויחסית מעט מאוד הומופוביה. איתרע מזלם והם נתקלו כבר במספר מקרי גניבה, וכעת מוצב במלון חייל ששומר עליו ועל התיירים. כאמור, המלון הזה מאוד מיוחד מבחינת המראה שלו והאווירה בו אבל ישנם כמה חסרונות -- החדרים ברמה לא גבוהה ואין מים זורמים למי שבוחר באופציות האירוח הזולות (יש הרבה מים, אבל בדליים גדולים). יש להם גם קטע שחייבים לאכול שם או ארוחת צהריים או ערב במחיר יחסית גבוה, אבל לפחות היא ברמה גבוהה מאוד. הגעתי לאנאקאו לא רק בגלל המלון אלא גם בשביל לצלול: צמוד למלון ישנו מועדון צלילה בשם Il Camaleonte. מנהלים את המועדון אנדראה וניקולטה (גם איטלקים, לא במקרה) כאשר אנדראה הוא מדריך צלילה וקייט-סרפינג והוא אדם חביב ביותר. שני המקומות מומלצים מאוד עם אזהרה קטנה: מי שרוצה לראות לווייתנים אז העונה היא מיוני עד תחילת\אמצע ספטמבר; אני הגעתי לקראת סופו ולמרות הפרסום במדריכים והאתרים השונים כבר לא היו לווייתנים באזור. בנוסף, בימים שבהם יש רוח וגלים אתרי הצלילה באזור מוגבלים לתוך הלגונה שבה החוף נמצא, כך שהמגוון קטן מאוד במקרה כזה (כפי שקרה לי).

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )