שתי אצבעות בצידון

11 ימים בלבנון

גם ללבנון חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיולMarch 2019
משך הטיול11 ימים
עונה מומלצתבתקופות שלום

רקע להחלטה

31 באוקטובר 2018, יושב על גג המוצב ביום החילוף אחרי חצי שנה כ-מ"פ מבצעית בקו לבנון, מסתכל על הנוף שנפרש מולי והדבר הראשון שעובר לי בראש הוא "מה הייתי נותן כדי לטייל שם".
חצי שנה אחרי אני יושב מתוסכל בהוסטל בקהיר אחרי שלא אושרה לי הויזה לסודן, כמו כל מטייל נורמטיבי בלי תוכניות ועם שבועיים פנויים אני פונה לגוגל מפס שיעזור לי במציאת היעד הבא שלי ואחרי כעשר דקות של שיטוט בין מדינות קורצת לי בשקט השכנה הקטנה שלנו מצפון.
אחרי עוד בדיקה אני מגלה שקבלת ויזה עם דרכון אמריקאי היא דבר פשוט, בטוח לטייל שם ושגם אנשים עם שמות "יהודים" כמו שלי טיילו במדינה.. אני טס ללבנון!!!!
אני פורס את כל התיק שלי על המיטה ומתחיל לסנן כל דבר שיכול לאפיין אותי כישראלי, מקריעת התוויות של הבגדים עד הורדת המדבקות מהשמפו ומשחת השיניים, מחיקה של כל דבר בעברית מהטלפון ואפילו שינוי חשבון הגוגל, הבוקינג וה-CS לכתובת של דוד שלי באמריקה. אני זורק את התיק ה"ישראלי" שלי אצל חבר ממצרים ובקושי מצליח לישון מרוב התרגשות לקראת הטיסה.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום 1 - נחיתה ועיכול

אני עובר את עמדת הצ'ק אין בשדה התעופה בקהיר וברגע אחד פוגעת בי ההבנה, הראש והבטן צועקים להסתובב ולבחור יעד אבל הרגליים ממשיכות ללכת. אני מתיישב בכסא בהמתנה לעלות למטוס ומולי יושב גבר שלא מפסיק להסתכל לעברי, אני נזכר שהוא היה מאחורי גם בצ'ק אין וגם בבדיקה הביטחונית והראש לא מפסיק להריץ תסריטים שרק מתחזקים כאשר הוא מתיישב על ידי במטוס, שיחה קצרה לפני ההמראה קצת מרגיעה אותי ואני מכניס את האוזניות ונופל לשינה עמוקה.
גלגלי המטוס שפוגשים במסלול האספלט מקיצים אותי מהשינה הקצרה ושוב אותו חשש ותחושת חרטה תוקפת אותי שהפעם הלכתי רחוק מדי, הראש מנסה להרגיע שאני סתם מגזים וככה אני הולך לי בדרך לבידוק הדרכונים במשך 10 דקות שנראים כמו נצח, אני מושיט את הדרכון שלי עם חיוך קטן לפקיד שבדלפק שמחייך חזרה ואז הוא רואה את השם והחיוך נמחק ברגע.. השאלות מתחילות להגיע והוא הופך בדפים של הדרכון שוב ושוב, אני משתדל לשמור על רוגע בזמן שהזיעה מבצבצת בכל מקום והדופק לא מפסיק לעלות, בדיוק כשאני מתחיל להפנים את העובדה שבמקרה הטוב יסובבו אותי חזרה הפקיד קם להתייעץ עם אחראי המשמרת שמסמן לו לתת לי לעבור, אני מתקדם לעבר היציאה בלי להביט לרגע לאחור מחשש שיגידו לי לחזור ורק רוצה לצעוק "פאק... אני בלבנון!!!".
מחוץ לשדה פוגש אותי מזג אוויר גשום אבל שום דבר לא יכול להוריד לי כרגע את החיוך מהפנים, אני זורק את התיק בהוסטל ויוצא להסתובב ברחובות ביירות, והאמת? כמו להסתובב ברחובות תל אביב.
אני מדבר עם כל מקומי שנקרה בדרכי ונרגע אפילו יותר כאשר לרוב שואלים אותי אם אני אירי או גרמני וכשאני עונה שדווקא מאמריקה זוכה בחיוך רחב ובעקיצה קטנה על טראמפ, אני חוזר להוסטל רטוב לגמרי ומתיישב לתכנן את ההרפתקה שלי בידיעה שזאת כנראה הפעם היחידה שלי כאן.

יום 2 - ביבלוס-בטרון-טריפולי

ביבלוס או בשמה המקורי ג'בייל היא האחת הערים המיושבות העתיקות בעולם וכנראה העתיקה ביותר שקיימת כיום, העיר מתויירת מאוד וברובה נוצרית מה שהופך את האווירה בה לישראלי בתחפושת להרבה יותר נוחה.
אני מסתובב בשוק העתיק בעיר ומבקר במצודה הפיניקית ששוכנת למרגלות הים התיכון שם אפשר לראות עדויות מהתיישבות במקום משנת 3500-4500 לפנה"ס, אני ממשיך להסתובב בעיר ומקומית ממליצה לי להמשיך לעיירת חוף נוספת שנקראת בטרון, שם יש מבשלת בירה מקומית.
אני שומע בעצתה והולך לכביש הראשי לתפוס אוטובוס לבטרון, הסתובבות קצרה ואני פוגש בפליט סורי שעכשיו הוא שוליית דייג בבטרון, כמה צעירים קולטים אותנו, מצטרפים לשיחה ומסבירים לי שיש בערך מיליון וחצי פליטים סורים שחיים בלבנון (האוכלוסייה הלבנונית כולה לפני כניסת הפליטים מנתה 3 מיליון). אנחנו ממשיכים יחדיו למבשלה המקומית שנמצאת ליד החוף ואחרי שאני מסרב להצעתם להשאר לישון הם מסיעים אותי חזרה לכביש המהיר לקחת אוטובוס לתחנה האחרונה - טריפולי.
הרוב הגדול של המוסלמים בטריפולי הוא סוני בניגוד לשאר המוסלמים במדינה שהם שיעים, העיר עצומה והיא השנייה בגודלה בלבנון אחרי ביירות, אפשר להסתובב בה בלי סוף ולמצוא אינספור מקומות מגניבים כמו מפעל ביתי לייצור סבון משמן זית (טריפולי היא העיר שבה הפיניקים המציאו את הסבון והפיצו אותו לכל אירופה ולאימפריה המצרית), חנויות תבלינים ושמן זית, הבקלווה והכנאפה הכי טעימים במזרח התיכון וכו' ועל הכנסת האורחים שלהם בכלל אין מה לדבר, לצערי אני ביליתי שם רק חצי יום שזה בכלל לא מספיק.
בהוסטל אני פוגש בשני אחים לבנונים שגדלו בטריפולי ועברו לפני כ-20 שנה לברזיל לפתוח עסק של קפה, הם מסבירים לי בחצי צחוק שזה הביקור הראשון שלהם מאז שהם עזבו והכל נראה בדיוק אותו דבר.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום 3+4 - שביל לבנון

ברגע שגיליתי שקיים שביל לבנון ידעתי שאני הולך לעשות לפחות מקטע אחד ממנו.. השביל עצמו מחולק ל-27 מקטעים הנפרשים על-פני 470 קילומטרים בחלק ההררי של לבנון.
אחרי הצטיידות בכמה עוגיות ומאכלים בטריפולי יצאתי בטרמפים אל עבר תחילתו של המקטע השביעי שמתחיל בכפר קוחזיה ונגמר בכפר בשארי שהוא הכפר השני הכי גבוה בלבנון (מן העבר השני של הנחל נמצא הכפר הכי גבוה). הדרך עוברת בנחל קנובין ולאורכה אפשר לבקר בכנסיות הרבות שפזורות שם, חלקן חצובות בהר וחלקן בנויות על המצוקים במעלה הואדי. אני מגיע עם שקיעה לכפר וצופה בשמש נעלמת לה בין ההרים המושלגים שמקיפים את הכפר מכל עבר ולרגע מרגיש שאני בחופשת סקי באירופה.
בהוסטל אני פוגש בחייל לבנוני שאשתו התגרשה ממנו אחרי 25 שנות שירות בדיוק כשיצא לפנסיה והוא החליט לנסוע להרים להחליט מה הוא רוצה לעשות בחייו, אנחנו נוסעים לסופר הקרוב לקנות בקבוק יין וכמה גבינות וחוזרים להוסטל לחלוק יחד את השלל ליד האח החמים שנותן מפלט מהקור שבחוץ. אנחנו מדברים כמו אנו מכירים כבר שנים ואני לא יכול להפסיק לתהות לכל אורך השיחה מה היה קורה אילו סיפרתי לו לפתע שאני מאותה מדינה שהוא אומן להלחם נגדה.
בידיעה שלפניי מקטע קשה וארוך אני קם מוקדם ויוצא בעקבות הסימון להרים, בניגוד ליומיים הקודמים הפעם שמש מקבלת את פניי ולא נראה שום ענן באופק, מלא בתחושת אופטימיות אני מגיע להרים רק כדי לשקוע בשלג עד מותניי ולהבין ששלג בגובה 2-3 מטר כיסה את השביל ואי אפשר להמשיך בו.
אני חוזר לבשארי ומתחיל להתקדם בטרמפים לעבר שמורת תנורין, יער מושלג שם אפשר לשכור ציוד שלג ולטייל ביער. אחרי כשעתיים של הסתובבות ביער אני ממשיך לעבר מפל "בלוע בלהה", המפל היפה ביותר בלבנון שאפילו מקבל יופי נוסף כשכולו מוקף בלבן.
אני ממשיך בטרמפים לעבר ביירות עם חזון חדש בראשי, לחבר יום אחד שביל ישראל לשביל לבנון ואליהם לצרף את שביל סיני שמתחיל להתהוות לו, מי יודע.. אולי זה יסלול את הדרך לשלום ואולי סתם התמלאתי תחושת אופטימיות ונאיביות לאורך השביל.

יום 5+6 - זחלה, בעל-בק וחזבאללה

על העיר זחלה אין ישראלי שלא שמע.. הרי זהו מקורו של הערק אותו אנחנו כל כך אוהבים ואומרים תמיד בערגה "ערק זחלאווי". שם בניגוד לארץ, הערק הוא באמת זחלאווי.
אני יוצא בשעות הבוקר המוקדמות באוטובוס מביירות לעיר זחלה, ברגע שאני יורד מהאוטובוס בתחתית העיר שבנויה במעלה הרכס אני מרגיש בדרכי לעיירת יין ציורית. מסביבי כרמים ושדות ירוקים, נחל שעובר באמצע הרחוב ולאורכו מסעדות יוקרה מעוצבות. אני שואל את העוברים ושבים מהו הערק הטוב ביותר וכולם מכוונים אותי לאותו מקום, אני מגיע אל היקב ופוגש בפנים את ח', דור רביעי למשפחה שמייצרת ערק כבר 120 שנה ומחמיא לו ששמעתי שפה מייצרים את הערק הטוב בעולם. הוא מסמיק ומתנצל במהירות שהוא אינו יכול להראות לי את תהליך הייצור של הערק כי בדיוק אתמול הם סיימו להכין את הנגלה האחרונה לעונה והעבירו הכל לחביות ומציע לי בתמורה בקבוק על חשבון הבית. אני כמובן לא מסרב ומיד מוזג שתי כוסות כדי שנרים לחיים, בתור אחד שלא אוהב ערק אני מכין את עצמי להחמצת הפנים שתבוא אך מתפלא שעל אף שהערק חזק יותר מבארץ(53%) הוא מלווה במתקתקות עדינה ומיד ממלא אותי בתחושת חום שגורמת לי לקנות ארבעה בקבוקים נוספים. ח' ואני נפרדים והוא מזמין אותי להצטרף אליו שנה הבאה לבציר ולהכנת הערק, אנחנו מחליפים מספרים ומבטיחים לשמור על קשר.
משם אני ממשיך לבעל-בק ומגיע בדיוק בזמן לצפות בשקיעה יורדת על העתיקות, אני ממשיך לעבר המלון שלי ומנסה להבין למה השם בעל-בק כל כך מוכר לי ואחרי בדיקה קצרה בגוגל נזכר במבצע "חד וחלק" שבו צה"ל כבש את בית החולים שבעיר לאחר שחשב שגולדווסר ורגב מוחזקים שם ואני מחליט שמחר אבקר גם שם לפני שאחזור לביירות.
אחרי ביקור בעתיקות שבעיר שמשלבות בין התרבות הרומית, הפיניקית המצרית והיוונית אני מתחיל בהליכה לעבר בית החולים. בדרך עוצר אותי חייל בנקודת בדיקה של הצבא לבדוק את הדרכון שלי ומזהיר אותי שלא לפנות מהכביש הראשי כי מסוכן בתוך השכונות, אני ממשיך בדרכי עד שנגלה אליי בית החולים, אני מיד שולף את המצלמה, בודק שאין אף אחד בסביבה ומתחיל לצלם. אני חוזר לכביש הראשי ומרים את היד למונית המתקרבת כשלפתע חייל ששומר בבית החולים צועק לעברי להגיע אליו. הוא לוקח לי את המצלמה ואומר לי לבוא אחריו לתוך הבית חולים. הוא מוביל אותי לחדר צדדי בבית החולים, תמונות של נסראללה ודגלי חזבאללה מעטרים את הקירות ואת החדר ואני מתחיל להפנים שהנה הסתיים לו הטיול. החייל עובר על התמונות במצלמה בזמן שחייל נוסף הופך לי את התיק ושלישי לוקח את הדרכון שלי ומתחיל לחקור אותי למעשיי בבית החולים, אני עונה ורק מקווה שלא יבדקו גם את הטלפון שבכיסי. אחרי חצי שעה של שאלות והתייעצות ביניהם ובטלפון הם מתנצלים על אי הנוחות ומשלחים אותי חזרה לדרכי עם הבהרה ברורה איפה אסור ואיפה מותר להסתובב. החייל מלווה אותי החוצה ואנחנו נפרדים בחיבוק והוא מוסיף נשיקה על הלחי, אני מחליט לנצל את ההזדמנות ומבקש להצטלם איתו סלפי וזוכה לסירוב והתנצלות שאסור לו. הוא מציע להחליף במקום זאת מספרי טלפון ופייסבוק אך הפעם תורי להתחמק מכך. אני עולה על הואן הראשון שחולף מבלי לברר מחיר ויעד, העיקר לברוח להתרחק משם כמה שיותר מהר והחששות שהייתי בטוח ששייכות לעבר שוב עולות ומציפות אותי אך הפעם הראש לא שם כדי להרגיע אלא רק כועס על ההחלטה הגרועה.

אני חוזר לביירות עם ערב להפגש עם ר' שהכרתי דרך קאוצ' סרפינג, אצלו אני מתכוון להתארח בשלושה ימים הקרובים. אני מספר לו את הסיפור ומיד שנינו מצליחים לצחוק, הוא מחליט לשנות את שמי לסם כדי שלא ישאלו שאלות על מקור השם וככה אני מאמץ לי זהות חדשה לשישה ימים הקרובים.

יום 7+8 - ביירות ונחל איברהים

את הימים הבאים החלטתי להעביר ברוגע אחרי מה שקרה, מצויד בהמלצות מ-ר' יצאתי להסתובב ברחובות ביירות. רצה הגורל וכל המוזיאונים היו חינם באותו יום, התחלתי בביקור במוזיאון המינרלים שהוא מוזיאון המינרלים השני בגודלו ופשוט חוויה מטריפה לכל גיאולוג או חובב אבנים וצבעים. משם המשכתי למוזיאון ביירות שמציג את ההיסטוריה של לבנון, מהתרבות הפיניקית להשפעה היוונית, הרומית והמצרית על לבנון לאורך השנים. אוטובוס והליכה קצרה הובילו אותי לאוזויל, שכונת עוני בשליטת חזבאללה שבזכות יוזמה מקומית הפכה לשכונה תיירותית עם גראפיטי על כל הבניינים והקירות וסיימתי בחוף הים בביירות.
לקראת ערב אחרי ש-ר' התאושש מהחזרה מהודו הוא לקח אותי לחוות את חיי הלילה של העיר, פאבים ומועדונים מכל הסוגים והסגנונות מלאים עד אפס מקום בצעירים שרק רוצים לחגוג ולהנות.
יום למחרת יצאתי לעבר נחל איברהים או בשמו הקדום נחל אדוניס, על שם אדוניס מהמיתולוגיה היוונית שעל פי הסיפור מת לאחר שארס פצע אותו בעזרת חזיר בר ומאז בכל אביב המים שזורמים בנהר מאדימים. כדי להגיע לנחל לקחתי אוטובוס מביירות וירדתי כחצי שעה לפני העיר ביבלוס, משם לקחתי טרמפים לתחילת הנחל וירדתי בו הנקודה שבה המים עלו על השביל ועליתי לכפר שמעל, שם פגשתי את נ' שהזמין אותי לפיתה ולבנה והסביר לי על המצב בלבנון מאז מלחמת האזרחים וכמה מצער אותו המצב בין לבנון לישראל, קינחנו בכוס תה והמשכנו יחדיו לביירות, כשהוא מסביר לי, "סם האמריקאי" על המזרח התיכון ומורכיותיו ועל געגועיו לתקופה שלבנון הייתה שוייץ של המזרח התיכון.

יום 9 - צור וצידון

יצאתי אל צור במכוניתה של ג', מקומית שעובדת עם האו"ם בגבול שבין לבנון לישראל אשר פגשתי באחד הפאבים. בדרך היא מספרת לי זכרונות מילדותה שאביה היה לוקח אותה ואת אחיה לראות את ההבדל בין ההפצצות של ישראל על לבנון במהלך מלחמת של"ג לבין ההפצצות של המוסלמים השיעים על האוכלוסייה הנוצרית כדי שיבינו על מי באמת הם צריכים לכעוס, היא גם נזכרת בפתקי התעמולה שצה"ל היה מפזר לתושבים להסביר נגד מי המלחמה, היא איננה יודעת שאני ישראלי ואני מנסה לגרום לה להמשיך לספר כדי להבין קצת איך הצד השני ראה את כל המלחמה(גם אם היא מתונה מהשאר). אנחנו עוצרים לקנות קפה, מחליפים לנושא שיחה קליל יותר וממשיכים בנסיעה לצור.
כשמתקרבים לצור שנמצאת בחלקה הדרומי של לבנון מתחילים לשים לב להבדל, דגלים של חזבאללה לצד הכביש וכרזות של נסראללה תלויות על הבתים, ג' מזהירה אותי לא להכנס לשכונות הקטנות בתור צור כי הן בשליטת חזבאללה והם חשדנים כלפי תיירים, היא מורידה אותי במרכז העיר ואני מחליט לשמוע בעצתה ואכן מטייל רק באיזור החוף והעתיקות. מתחילה להתפתח אצלי תחושת אי נוחות עם כל הצהוב מסביב ואני מעדיף לחזור חזרה למרכז העיר ולקחת אוטובוס לצידון.
אני מגיע לצידון אחה"צ ומתחיל להסתובב בעיר העתיקה, שם אני פוגש מקומי בדרכו לחמאם שמזמין אותי להצטרף אליו. אנחנו נכנסים למבנה קטן בתור העיר העתיקה שם נשארים בתחתונים ונשכבים על רצפה שמחוממת בעזרת עצי הסקה, לאחר חצי שעה נכנסים לחדרון קטן שם מחכה בחור בתחתונים שמקלח אותנו ועושה מסאז'. אחרי 5 דקות אני מתרגל לרעיון ומחזיר לימי ילדות, ותחושת ניקיון שאין כמותה. המשכנו יחדיו למסעדת חומוס לבנונית שאחריה גררתי את עצמי בקושי לאוטובוס חזרה לביירות.

יום 11 - מוזיאון חזבאללה

יום לפני אני פוגש בתייר אמריקאי שמספר לי על מוזיאון החזבאללה ועכשיו ביום האחרון אני קרוע בין להעביר את הזמן בשקט ושלווה עד הטיסה חזרה לקהיר לבין הסקרנות העזה ללכת לבקר במוזיאון של האויב הכי גדול שלנו בימים אלו. כמו תמיד הסקרנות מנצחת בסופו של דבר, אני משאיר את המצלמה והטלפון בהוסט, לוקח את הטלפון של ר' ועולה על אוטובוס לצידון, שם קובע עם נהג מונית שייקח אותי למוזיאון ולאחר מכן לבופור וחזרה (הפעם טרמפים לא בא בחשבון). אנחנו נוסעים לעבר המוזיאון ואני לא מצליח להתנתק מהמחשבה שיודעים שאני בדרך לשם והם רק מחכים לרגע הנכון לעשות פעולה, כל רכב שעוצר באמצע הכביש או כל פעם שהנהג שולח יד לעבר הטלפון מעלים לי את הדופק וגורמים לי להדרך, אני מנסה להרגיע את עצמי ללא הצלחה.
אנחנו מחנים ברחבה מחוץ למוזיאון ואני לא יכול שלא להיות נפעם ממה שנגלה לעיניי, רחבה מפוארת שבמרכזה מזרקה בראש הר, בניין כניסה מרשים ומדריך שמדבר באנגלית במבטא צרפתי. המדריך מברך אותי על הגעתי למוזיאון ההתנגדות ומוביל אותי לחדר הקרנה שם אני צופה בסרט בן 15 דקות שמסביר על הקמת החזבאללה והלחימה שלו בצה"ל לאורך השנים. הזווית של חזבאללה למלחמה מחדשת לי כמה דברים ואני משתדל להראות מופתע ולא לחשוף את העובדה שאלו היו כל חיי במשך חצי שנה. משם אנחנו ממשיכים לראות את שלל המלחמה שצה"ל השאיר אחריו בלבנון ואת הבונקרים והמנהרות שחזבאללה חפר בשביל לנהל את הלחימה בשל"ג ובלבנון השנייה. אחרי הסתובבות של כשעה אני חוזר לחנייה בתחושה שראיתי מספיק ולהגיע לבופור יהיה רק למתוח את הגבול יותר מדי ולא שווה את החוויה ומבקש מנהג המונית לקחת אותי למפל יפה שנמצא באיזור ומשם חזרה לביירות.
כדי להפיג את כל המתח שהצטבר בי לקראת הטיסה חזרה ולהרגיע את עצמי מכל התסריטים שרצים לי בראש (מחטיפה של חזבאללה מחוץ להוסטל ועד מעצר בשדה התעופה), אני הולך לפאב מקומי קטן שם אני פוגש שלושה ברמנים שמאסו בג'ין המיובא ופתחו מזקקה מתחת לפאב בה הם מייצרים ג'ין מקומי (מהטעימים ששתיתי בחיי), אני קונה מהם בקבוק ואנחנו מחליפים פרטי קשר כדי שאני אעזור להם להפיץ את המשקה בניו-יורק(אם רק היה אפשר להפיץ אותו בארץ).
מונית מחכה לי בחוץ ואני עושה את צעדיי לעברה מעט שיכור, אם שום דבר לא ישתבש אני עוד 3 שעות באוויר בחזרה לקהיר. בניגוד לכל התחזיות השחורות שרצות לי בראש הכל עובר חלק ואחרי 11 ימים של מתח תמידי ושקרים לכל מי שמסביבי בדבר זהותי והדברים שאני עושה בחיים אני נוחת בקהיר ורק רוצה לצעוק את שמי.

סוף מסע

גם עכשיו חודש אחרי עדיין קשה לי להאמין שביקרתי בלבנון. בדיעבד על אף החוויה המדהימה לא הייתי עושה זאת, אני לא חושב שיש שום חוויה בעולם ששווה את הסיכון הזה על אף הסקרנות המטורפת והרצון העז לבקר איפה שאסור.
אני עשיתי את זה בפזיזות מתוך רצון להבין ולראות מי נמצא שם בצד השני שכל הזמן מזהירים אותנו ממנו, ואני חייב להגיד שהופתעתי ממה שראיתי. התרבות המערבית בחלקים גדולים מהמדינה לצד ההיסטוריה העשירה והתפקיד החשוב של המדינה בה, החילוניות של המדינה, הנופים וכמובן יותר מהכל האנשים שם והכנסת האורחים שלהם.
את הסיפור כתבתי בשביל לעזור לעצמי לעקל את החוויה ולשתף את מי שמתעניין ואולי גם בתקווה כדי שיום אחד יהיה אפשרי לטייל שם ואז יהיה סיפור דרך מוכן. אני לא ממליץ לנסות להגיע לשם במצב כרגע גם עם דרכון זר וגם אם השם לא ישראלי, היה לי צירוף של הרבה מזל שלא תמיד כדאי לבחון אותו.
ומי יודע, אולי יום אחד באמת נפגש בשביל המזרח התיכון...

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )