פרוייקט מיוחד: תיעוד מסע הפלמ"ח למדבר יהודה והנגב. חלק א'- מבית הערבה למצדה

70 שנה לאחר המסע הגדול לנגב- תיעוד מסלול המסע, סיפורים ותמונות

תאריך הטיול2017 M02
משך הטיול12 ימים

הקדמה

סיפור הדרך הזה הוא חלק ראשון בסדרה שבה יתועד מסע רגלי בן 12 ימים של אחת מפלוגות הפלמ"ח, שנערך בשנת 1947 מבית הערבה שלחוף ים המלח ועד בית אשל שליד באר שבע, מסע אשר עבר דרך המרחבים הלא מוכרים של מדבר יהודה והנגב. המסע הוא סיפור אישי, שמייצג תופעה נרחבת של מסעות רגליים קצרים וארוכים בכל רחבי הארץ שהתקיימו באותן שנים והיוו למעשה את הבסיס לטיילות הישראלית המוכרת לנו בתנועות הנוער, בתי הספר והמסעות הצבאיים, ואולי אף לתופעה על כל משמעויותיה - סימוני השבילים בארץ, שביל ישראל והמטיילים לאחר הצבא בכל רחבי העולם.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה -20 , הרחק מעיני רוב תושבי הארץ ומנהיגיה, נולד במרחבי הנגב תחום הסיור הישראלי. קבוצות קטנות של משוגעים לדבר החלו לצאת למסעות לשם מיפוי השטח, גילוי שבילים, מעלות עתיקים ומעיינות נסתרים. הידע הועבר בעזרת מיפוי, סימון וסיפורי דרך. את תחום הסיור הובילו כל הנראה צעירי תנועות הנוער, אשר היוו בהמשך חלק מהמערך הלוחם בהגנה ובפלמ"ח וחלק מגרעיני ההתישבות העובדת. בין סיירי הימים ההם אפשר למנות אישים שהמשיכו להוביל את התחום עוד שנים רבות לאחר הקמת המדינה, כעזריה אלון ושמריה גוטמן.
בשנות קיומו של הפלמ"ח (1941-1948) נערכו סיורים ומסעות קצרים וארוכים באזורים שונים, כחלק מהאימונים ולשם הכרת הארץ ושביליה. המסעות היוו חלק מאימוני הפרט והכיתה של פלוגות הפלמ"ח, שימשו כאתגר פיסי ומנטלי וגם חינכו לקשר אל הארץ ואל אתריה "דרך הרגליים". שמריה גוטמן הגדיר זאת כך: "אני הובלתי אנשים במדבר כי רציתי לחנך אותם להסתגל לתנאים קשים, ללכת מעל תהומות, לפתח אצלם הסתפקות במועט, מאמץ, עזרה הדדית, לא לפחד".

בשנים 1943-1944, ערכו פלוגות הפלמ"ח מסעות למדבר יהודה, מצדה והמכתשים, האחרונים שבהם התקיימו ככל הנראה ב 1947, מעט לפני פרוץ מלחמת העצמאות. גולת הכותרת של מסעות הפלמ"ח היתה המסע הגדול לנגב, מסע בן 12 ימים במרחבי מדבר יהודה והנגב. את קיום המסע איפשר הידע המוקדם והכרת השטח של סיירי הפלמ"ח שגם הובילו את המסעות.
סבא שלי, זלמן אברמוב (90) היה באותה תקופה במחלקת רמת יוחנן, בפלוגה א' של הפלמ"ח. פלוגה זו (וגם פלוגה ד' בה היתה סבתא רחל אברמוב) היתה חלק מהגדוד הראשון של הפלמ"ח (הגדודים צורפו ואורגנו בחטיבות לוחמות במלחמת העצמאות) . במסגרת עיסוקי כמדריך טיולים ומוביל קבוצות נוער ברחבי הארץ, שמעתי מסבא ומסבתא על השתתפותם במסעות הפלמ"ח ועל המסע הגדול בנגב שהותיר בהם רשמים וזכרונות עזים עד היום, 70 שנה לאחר מכן. סבא סיפר בפירוט על המסע, כולל מסלול ההליכה הכללי, נקודות לינה בדרך ונקודות הצטיידות במים. בפרוייקט זה, המבוסס על שיחות שנערכו על שולחן האוכל בבית במושב מרחביה בין 2015 ל-2017, בליווי מפות סימון שבילים של מדבר יהודה והנגב, ישוחזרו פרטי המסע עד כמה שניתן להבין ולהתאים בין הזכרונות למפות ולמידע המחקרי שקיים על הנושא.

"בחודשים האלו חלק גדול מהפלוגות של הפלמ"ח- אשר כללו מחלקות שהיו בקיבוצים ברחבי הארץ, ומחלקות נוספות, עברו מסע במסלול זהה, מבית הערבה לבית אשל. יציאת הפלוגות למסע נעשתה כמעט ב"סרט נע" כשבמקביל קבוצה אחת מתחילה בבית הערבה וקבוצה אחרת בקצה השני בבית אשל". בשנים האלה הבריטים אסרו על שוטטות ברחבי הנגב ועצם ההגעה לנקודות היציאה וקיום המסעות נעשתה בעורמה. "הפלמ"ח השיג אישורים לירידה של פלוגות ללילה אחד לקיבוצי תנועות הנוער- בית הערבה ובית אשל. הגענו לפנות ערב לבית הערבה, ביום בו פלוגה אחרת סיימה את המסע שהתחילה 12 יום לפני כן בבית אשל. הם עלו לאוטובוסים שהביאו אותנו וחזרו לירושלים למחרת בבוקר. אותו דבר קרה בבית אשל, כשסיימנו את המסע ופלוגה אחרת הגיעה להתחיל אותו. מבחינת הבריטים, אם עצרו את האוטובוס, אותה הפלוגה שירדה דרומה לבקר בקיבוץ חזרה יום למחרת".

היום (והלילה) הראשון

סבא מספר כאמור על מסע שהתחיל בבית הערבה והסתיים בבית אשל. "עוד באותו הערב יצאנו לכיוון עין- פשחה בהליכה לכיוון חוף מפעלי האשלג על ים המלח (חוף קלי"ה) והמשך פחות או יותר על קו החוף עד עין פשחה (שמורת עיינות צוקים) שהיתה ממש על קו המים. כל ההליכה היתה באזורי ביצות ונביעות, ובוץ ושיחי קנים. הלכנו בחושך, נהיה בוקר והגענו לעין פשחה. שם היו בריכות גדולות של מים מליחים בין שיחי הקנים, בהם התרחצנו ומילאנו להמשך הדרך. לאחר ארוחת בוקר המשכנו לכ-4\3 יום הליכה עד נקודת הלינה הראשונה".

בית הערבה- עין פשחה כ-15 ק"מ

מה אוכלים ושותים במסע? "אספקת האוכל לחלק הראשון של המסע היתה באחריות ההכשרה, מהמטבח בקיבוץ. כיכרות לחם, קופסאות שימורים של ירקות ובשר משומר, סרדינים, תפוחי אדמה לבישול וביצים קשות. מים לקחנו במימיות על החגור ונוספות בתיקים. אך למסע כזה ארוך גם זה לא הספיק וכבר מבית הערבה יצאנו עם פחי מים פתוחים שניתלו על מקלות שנישאו ע"י שני אנשים". על פי התכנון עבר המסע בנקודות למילוי מים ממעיינות מליחים, בורות מים וגבים, אך פעמים רבות, כמו בהמשך המסע של פלוגה א', נקלעו למחסור במים וניהלו משמעת מים קשה ומייסרת עד לנקודת המילוי הבאה.
הציוד היה פשוט ובסיסי- נעליים פשוטות שפעמים רבות נקרעו במהלך המסע, תיקי גב רכים, חגורים ולמי שהיה גם תיקי צד קטנים. "בגב התיקים הרגישו את המימיות, כיכרות הלחם ופחיות השימורים לוחצות בגב".
"מעין פשחה המשכנו ללכת על חוף הים, לעיתים המים הגיעו עד לקו ההרים והיה צריך לטפס על הדרדרות, לחצות ערוצים מצוקיים ולחזור לקו החוף. נקודת הלינה הבאה היתה בעיינות טרייבה (עיינות סמר וקנה) עוד מעיינות מליחים שכדי למצוא את מימהם היה צריך לחפור קצת בחול, כ-10-15 ס"מ והמים התחילו לחלחל החוצה".

מעין פשחה לעיינות טרייבה (סמר וקנה) כ- 12 ק"מ
כיום עין פשחה (עיינות צוקים) היא שמורת טבע מסודרת ובתשלום. בשמורה מסלולי הליכה בין הנביעות והערוצונים הנשפכים אל ים המלח, חלק מהשמורה מוגדרת כ"שמורה סגורה" שהכניסה אליה בליווי מדריך ובקבוצות קטנות בלבד. עוד בשמורה בריכות שכשוך ושולחנות לפיקניק. (אין גישה לחוף ים המלח, שמרוחק כיום כמה קילומטרים מהנביעות). עיינות סמר וקנה הם כיום בתחום שמורת טבע סגורה לקהל, בנוסף אזורים רבים לאורך חוף ים המלח מסוכנים לכניסה והליכה בגלל הווצרות בולענים.

היום השני

"בבוקר יצאנו לדרך ובסביבות הצהרים הגענו לעין גדי. ההליכה על קו המים כשאפשר ועל מצוקי ההרים והערוצים החוצים (כמו ערוצי הנחלים דרגות וקדם שחוצים בתוואי זה). בעין גדי היו קצת בדואים ובעלי חיים מסתובבים בין המעיינות. רחצנו במעיינות (לראשונה במסע- מים מתוקים!) ונכנסנו קצת לערוצי עין גדי וערג'ה (נחל דוד וערוגות) ועלינו עד המעיינות העליונים".

מעין טרייבה לעין גדי: כ-17 ק"מ

מתחת למעיין עין גדי, סמוך לתל גורן, יש גל אבנים עם כתובת הנצחה. ב-1942 חנתה מתחת למעיין עין גדי קבוצת חניכים של השומר הצעיר בליווי אנשי פלמ"ח חמושים, אשר חזרו ממסע למצדה. בהשכמה הבוקר הבעירו מדורה שככל הנראה הדליקה רימון קרוב שהתפוצץ. מהפיצוץ נהרגו חבר פלמ"ח שליווה את הקבוצה ושבעה חניכים. מלווי הקבוצה רצו לכיוון מחנה הפועלים בקלי"ה והזעיקו עזרה של אסדות לפינוי ההרוגים והפצועים. במקום הוקם כבר ב-1942 גל-עד מאבני המקום עליו כתב המשורר נתן יונתן, שהיה מדריך בתנועת הנוער בפתח תקווה: "עובר אורח, דום! כאן נפלו בעליית השומר-הצעיר למצדה פסח תש"ב. הם פלסו נתיבות, המסע לא נגמר מלכת". (להרחבה ראו קישור)

היום השלישי

"למחרת בבקר יצאנו לכיוון מצדה. הלכנו לשפת הים, ונכנסו לואדי סייאל (נחל צאלים) התחלנו לעלות מערבה, ואז כשהוואדי נהיה מצוקי, התחלנו לטפס (לגדה הדרומית). עד מעיין שנקרא עין א-נבע (כיום עין ענבה). מדרגה מעל הנחל, היו נביעות של מים מקיר הסלע, גפנים ועוד שיחים מעל הנביעה".

מעין גדי לעין ענבה: כ-20 ק"מ
ההליכה מעין גדי לנחל צאלים ומצדה אפשרית כיום ומומלצת. מקיבוץ עין גדי עולה שביל המסומן ירוק להר צוריה, משם המשך על שבילים מסמנים על רמת המדבר לכיוון נחל משמר ומשם לנחל צאלים. חניוני לילה בראש נחל משמר ובתחתית מעלה צאלים. (כ-22 ק"מ, מתאים ליומיים הליכה)

היום הרביעי

"מעין ענבה התחיל מעלה שיצא מואדי צאלים. במשך היום הלכנו עד שהגענו למצדה ממערב- מכיוון הסוללה. על פי תוכנית הסיירים היינו צריכים למלא בערב מים מבורות המים שבקיר המצדה (בורות המים מתקופת הורדוס בקיר המערבי, מצפון לבסיס הסוללה), אך הבורות היו ריקים. חפרנו קצת בתחתית הבורות ואספנו מים מעטים מאוד שהספיקו למימיה אחת לכל כיתה. למזלנו המחלקה משער העמקים הביאו איתם מים בפחים מעין א-נבע אז המים הספיקו לארוחת הערב, אבל למחרת נקלענו למחסור במים עד לנקודה הבאה בעין בוקק".

מעין ענבה למצדה כ- 15.5 ק"מ
השביל העולה מעין ענבה לרמת המדבר (מעלה ענבה) מסומן כיום באדום. מראש המעלה הליכה על שבילים ודריכם מסומנות למצדה. (כ-9 ק"מ) דרך אחרת להליכה מנחל צאלים למצדה היא משביל המחנות הרומים (מסומן אדום) ומעלה "שביל הרץ" (מסומן ירוק) כ- 7 ק"מ

ולסיום, התייחסות נוספת לאותו אזור בצפון מדבר יהודה, ולמבצע שנעשה מאוחר יותר באותה שנה. בספרו "שבילים במדבר" עזריה אלון מגלה שזהו למעשה האזור הראשון בארץ בו סומנו שבילים, שנים רבות לפני הקמת "הוועדה לסימון שבילי ישראל": "ב-22 בנובמבר 1947 החל המבצע לסימון שבילי מדבר יהודה, ונזכור נא את הזמן: שבוע תמים לפני הכרזת האו"ם על הקמת המדינה ועדיין אין לנו לא מדינה ולא צבא, ואחיזתנו הממשית בארץ קטנה לאין ערוך (...) מדבר יהודה היה אבן שואבת לטיולי הנוער והוא לא היה מאיר פנים דווקא. ארוכה רשימת הנופלים בו בעת טיול- מי שנשמט מצוק, ומי שגווע בצמא, ומי שנפגע בכדור מרצחים ואפילו בנשק תועה שלנו. עדיין היו מטיילים תלויים בחסדי בדואים, או בשבילים מפוקפקים, ובחוגים שונים התגבש הצורך לסמן את שבילי המדבר. לא קל היה להשיג את הסכמת המוסדות, ורק לאחר אסון כבד באחד הטיולים המליץ יצחק שדה להשיג הקצבה של 100 לירות למימון המבצע. חוליית אנשי פלמ"ח מקיבוץ בית הערבה יצאה, ביום 22 בנובמבר 1947 והחלה לסמן את השביל העיקרי מפשחה לעין גדי, שהיו בו כמה צוקים מסוכנים. במתכוון פסחו על הקטע הקל לגישה, מבית הערבה לפשחה, ומתוך ראיית הנולד נתנו לסימן השביל הראשון את המספר 20, כדי להשלים את 19 הקודמים לו לאחר זמן. הזמן הזה לא בא: החולייה רק החלה את עבודתה, התוותה על הסלעים את הסימנים הבינלאומיים הראשונים- ובאה החלטת האו"ם. ב-30 בנובמבר כבר אירעה ההתקפה הערבית הראשונה על התחבורה שלנו, ודאגות חמורות יותר לקחו את מקומה של בעיית השבילים. הוכח אגב, כי הסיירים-הצבעים של אז לא עשו את מלאכתם רמיה: כאשר חזרו למקום לאחר עשרים שנה מצאו עדיין את הסימנים צבועים היטב במקומם!"
על המשך המסע, הטקס על המצדה, החנייה בעין בוקק והמשך ההליכה למכתשים והנגב- בחלקים הבאים

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )