אנשים טובים באמצע הדרך

סיפור המתרחש בנופי ארצנו החביבה, אך לא בנופיה הטבעיים, אלא בנוף האנושי המיוחד ועוצר הנשימה. וגם קצת טבע כי חייב :)

תאריך הטיול2014 M10
משך הטיול5 ימים
עונה מומלצתסתיו, אביב וחורף, אפשר גם בקיץ, אבל פחות מומלץ

לטיול יצאנו

אהלן, שמי טל, טלצ׳ה, תות, איך שתבחרו לקרוא לי בעצם. במקור וגם כיום אני גרה בקיבוץ גשר הזיו שבצפון הרחוק, על יד נהריה. הייתי ש״שנית בחוגי סיירות של הקק״ל, באיזור שריגים שעל יד בית שמש, ובאותה התקופה הייתי קוראת לעצמי ״מורעלת טיולים רצינית״.
הטיול שאספר לכם עליו מתחיל בתקופה שבין השנת שירות לצבא. בקיץ החם של שנת 2014, ניצן (ניצגת) שוורצי (רועי) ואני מחליטים שאנחנו רוצים לצאת לטייל בירדן, אחרי שנה שלמה שבה אנחנו שומעים על טיולים של בוגרי החוגים במדינה המופלאה הזאת ובנחליה הפוריים. החלטנו על תאריך, יום ושעה והתכנונים החלו לצאת לדרך. ההחלטות התקבלו וביניהם - נפגשים במוצאי שבת באילת ובראשון מוקדם בבוקר עוברים את הגבול לירדן במעבר עכאבה.
באותה תקופה בתור ש״שנית לשעבר טריה וחיילת לעתיד, לא היו לי יותר מדי חסכונות, וגם העתיד המזהיר של תחבורה ציבורית בשבת לא נראה באופק, לכן החלטתי לתפוס טרמפים מהקיבוץ לאילת. מי שמבין קצת בגיאוגרפיה של מדינת ישראל יבין, הכוונה היא לנסוע בטרמפים מהגבול הצפוני של המדינה עד הגבול הדרומי. את המסע הזה, ידעתי אז, אצטרך להתחיל בבוקר...

צדיק אחד בסדום

עכשיו, למרות מה שכולם חושבים, דיי קשה לתפוס טרמפים היום, אנשים כבר לא קלים כמו פעם, יש אפילו כאלה שחוששים להעלות טרמפיסטים מחשש שיעשו להם משהו. בכמה ממסעות הטרמפים שלי כבר שמעתי על הרבה סיפורים מחרידים של טרמפיסטים שמרמים את הנהגים, ואלה ואלה סיפורי זוועות. זה המקום לבקש מכולם - מי שעוצר לכם לטרמפ, כנראה בן אדם עם לב זהב, בבקשה אל תהרסו לאחרים, היו מנומסים ואדיבים ותעזרו לנו לשפר את תרבות הטרמפים בארץ.
בכל אופן, הגעתי בשעה 10:00 לשער של הקיבוץ, עמדתי והמתנתי שיעברו רכבים. מתקרב לכיווני רכב ראשון, ממש מגיע כבר אל השער, ואלי, ופשוט ממשיך לנסוע, בהתעלמות לא נעימה בכלל. אני מבינה שלא כולם אנשים טובי לב ופתוחים ולכן אני ממשיכה לחכות בסבלנות. לאחר כמה זמן מתקרב לכיווני רכב שני, חולף על ידי בלי להאט כלל וכלל. מי שמכיר אותי ידע, זה השלב שבו סף העצבים מתחיל לתפוס תאוצה. בכל זאת, אני מבינה שזה הולך להיות יום ארוך, משתלטת על עצמי ואוזרת סבלנות.
ממש מעט זמן לאחר שני הרכבים, עוצר על ידי רכב - נהג ועל ידו נוסעת, נראית תיירת, ומתחיל בינינו דיאלוג.
נהג: ״אהלן, לאן את צריכה להגיע?״
אני: ״דיי רחוק, לאן אתה מגיע?״
נהג: ״דיי רחוק, לאן את צריכה?״
אני: ״באמת אני אסע הכי רחוק שתגיע״
נהג: ״אילת עוזר לך?״
תכירו את יהורם, הטרמפ הכי מוצלח שהיה לי בחיים. בנקודה זאת גם מתחיל המסע באופן רשמי.

בית שאן והבקעה

יהורם והחברה מארצות הברית שעל ידו, לצערי איני זוכרת את שמה, היו מאוד נחמדים, שקטים ורגועים. נסיעה מושלמת. התנאי היחיד לנסיעה היה, שבדרך עוצרים בבית שאן ונוסעים דרך כביש הבקעה.
בטרמפים כמו שבטרמפים, ובכלל כישראלים, הנסיעה מתחילה בנסיון לגלות האם אנחנו מכירים אחד את השניה, ואם לא, האם יש קשרים משותפים. יהורם סיפר לי שבעבר היה חבר קיבוץ גשר הזיו, הגיע אליו יחד עם גרעין וחי כאן כמה שנים עד שהתחתן ועבר לערבה. הנוסעת שאיתו הייתה חברה מימי הגרעין, אמריקאית שהחליטה לוותר על הרעיון הציוני וחזרה לגור בארצות הברית, אך תמיד באה לבקר.
הגענו לבית שאן ורק באותו הרגע הבנתי שהם מתכוונים לטייל בגן הלאומי בית שאן, מכיוון שהיא אף פעם לא ביקרה. בראשי חשבתי, למה לא, עוד הזדמנות לטייל וללמוד, הפעם האחרונה שהייתי שם הייתה בטיול עם חניכים וירד גשם זלעפות שמנע מאיתנו להמשיך את הטיול.
היה יום נהדר בבית שאן, לא חם מדי, מעט אנשים, והטיול עם שני אלו הפך אותו ליותר מעניין ממה שיכל להיות בכל הזדמנות אחרת.
סיימנו את הסיור ויצאנו לכיוון כביש הבקעה. אני חושבת שהיינו קצת אחרי צומת פצאל כשניצן התקשר אלי - ״טלצ׳ה, בסוף לא נוסעים לירדן״

חישוב מסלול מחדש

״ניצן אני כבר בדרך לאילת, עליתי על טרמפ ישיר מהקיבוץ ואני כבר בדרך״, ניצן היה מופתע פשוט כי השעה הייתה בערך 14:00 וקבענו להפגש באילת רק בלילה. ״תישארי על הטרמפ, ותרדי איפה שהוא מגיע״.
הסיבות שבגללן לא נסענו בסוף לטיול לא כל כך רלוונטיות וכוללות בתוכן אזהרות מסע, שתמיד קיימות, ולכן לדעתי הן לא כל כך רלוונטיות. אבל קיבלתי עלי את הגזירה.
סיימתי את שיחת הטלפון עם ניצן והודעתי ליהורם ״אני לא נוסעת בסוף לירדן, אשמח לרדת במקום שאליו אתה מגיע״, יהורם הצטער מאוד בשבילי והודיע לי שהוא נוסע עד קטורה, שם הוא ומשפחתו גרים. שלחת לניצן הודעה והוא עדכן אותי שרועי והוא בדרך אלי.
מאותו הרגע הנסיעה פתאום נראיתה לי מאוד ארוכה, אפילו נצחית. נהייתי עייפה.
הגענו לקטורה והחלטתי להשאר לנוח שנ״צ בכניסה לקיבוץ, יש שם דשא נחמד ומזמין שרק קורא לבוא להרדם עליו. יצאתי מהרכב ולא יכולתי להודות ליהורם יותר מכך. פתאום הוא שואל אותי ״איפה ברים שלך?״, ״הם בדרך, יגיעו עוד מעט, אחכה להם כאן על הדשא, אנוח בנתיים״, יהורם נחרד ״מה פתאום הם רק בצומת חלוקים! את באה אלינו, כל המשפחה מגיעה לארוחת ערב, תצטרפי גם את״.
דיי הביך אותי כל הסיטואציה, אבל יש לי נטייה לזרום במצבים כאלה, אז הלכתי יחד איתם, בכל זאת, אנשים טובים באמצע הדרך.
הארוחה הייתה מצוינת, משפחה מקסימה ומאוד נעימה. אחרי שלוש שעות ניצן ורועי מתקשרים ״טלצ׳ה אנחנו בשער של קטורה, איפה את?״
פתאום אני שומעת את יהורם מהמטבח ״מי אלה חברים שלך? שיבואו גם הם, תגידי להם שנשאר עוד אוכל מארוחת הערב והם יותר ממוזמנים.
כל התקדמות בסיפור הזה וביום הזה רק הפתיעה אותי יותר ויותר. הזמנתי את ניצן ורועי הם באו בשמחה.
לאחר שסיימו לאכול ישבנו ותכננו את הטיול שאליו נצא, נפלה החלטה - טיול מהערבה לרמת המדבר, מעין יהב למדרשת שדה בוקר.

משהו קר בלב מדבר

לאחר שסיימנו לתכנן את הטיול החדש בתחומי ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, הציץ ראשו של הבן של יהורם דרך דלת הכניסה ״יש היום מסיבה בפאב של הקיבוץ, תבואו״. למה לא? בירה ב-5 שקלים, אווירה טובה, מוזיקה ואנשים מדהימים. אני מודה, שתינו והלכנו לישון מאוחר. יהורם אירח אותנו בחצר שלהם עם מזרונים מפנקים וישנו טוב מאוד. מי שטייל אי פעם טיול תרמילאי במדבר יודע, צריך לקום לפני זריחת השמש כדי לא לטייל בשעות החמות. אבל, לא קמנו בזמן. יהורם פגש אותנו בהתעוררות מאוחרת, שניה לפני שיצא מהבית, ואמר ״זה המספר שלי לחדר אוכל של הקיבוץ, תרגישו חופשי ולכו לאכול ארוחת בוקר, על חשבוני״. ידענו שהשעה כבר מאוחרת, אבל כל הטוב לב הזה רק משך אותנו יותר ויותר להמשיך להקשיב ליהורם ולעשות מה שהוא אומר. הודנו לו מכל הלב, ושם גם נפרדנו מיהורם. אני לא יודעת אם יצא לי שוב לראות את יהורם אי פעם בחיי, אבל תודה לך איש טוב, כיף תמיד לדעת שקיימים עדיין אנשים שיודעים לפתוח את הלב שלהם ואת הבית. תודה.
אחרי ארוחת הבוקר המפנקת בחדר האוכל הנהדר של קיבוץ קטורה, קנינו קצת אוכל בכלבו של הקיבוץ ויצאנו לתפוס טרמפים מקטורה לכיוון עין יהב.

מה עושים בלי מספיק מים?

התחלנו את הטיול בשעת צהריים דיי מאוחרת מעין יהב, המטרה הייתה להכנס דרך נחל נקרות ומרזבה לכיוון סכין אנמר, לטפס את הסכין, ולישון כמה שיותר קרוב לעין אום צאלח, שם התכוונו למלא מים (עם טבליות כלור כמובן), אבל, התחלנו לטייל מאוד מאוחר, היה מאוד חם, והמים שמילאנו לפני שיצאנו נגמרו בקצב יותר מהיר ממה שחשבנו.
סיימנו לטפס את סכין אנמר רק בחושך ולא ישנו כל כך קרוב לגב. אבל הצלחנו להגיע בסוף ולמלא מים, התחלנו להגביר הילוך. זה היה איזור שהכרנו יחסית דיי טוב, ניצן למד במדרשה ודיי חרש את האזור דרך הרגליים, אני יצאתי לשם לסקר שטח, השתלמות ושתי מחנות, וכולנו היינו מאוהבים באזור הזה. מאוס בראשיתי.
הגענו ועברנו בבקעת אבו טריפה המדהימה, אליה הגענו לקראת אחר הצהריים, משם תכננו להמשיך על שביל האוכפים. עברנו בשביל בזמן שקיעה, בצבעים אדומים צהובים, כמעט בלי עננים בשמיים. סנופקין אומר שהוא מצלם את הכל דרך העיניים ושומר את התמונות בתוך הראש שלו, כך הרגשתי.
ביום שלמחרת עצרנו בגב חווה לעצירה ארוכה, טבילה מענגת, מילאנו מים בטעם סלע בעין חוה, שם ביקרו אותנו גם 3 ורדיות סיני יפיופיות. נקודה מאוד קסומה בטיול.
מעין חוה תפרנו קצת על שביל ישראל לכיוון המדרשה ועין עקב.
בוקר אחרי זה הגענו לעין עקב, טבלנו במים הקפואים, הצטננו והתרעננו. הסוף הרגיש קרב ובא.
בדרך מעין עקב למדרשה עצרנו אצל מג׳דלין. מי שלא מכיר אותה, מג׳דלין היא אישה מבוגרת, בדואית, שמארחת את המטיילים העוברים ושבים, בדרך כלל בתמורה לשאריות אוכל מהטיול. אנחנו, שכמובן לא היינו מתוכננים בכלל לטיול הזה, לקחנו איתנו כמות אוכל שאולי מספיקה לבן אדם אחד ליום, זה היה מגוחך, והבנו את זה גם רק כשהיינו בשטח. הגענו למג׳דלין ללא מנחה, ועדיין, היא אירחה אותנו בחום ואהבה והאכילה אותה במה שהיה. היינו תשושים, אך עדיין ישבנו והקשבנו לסיפורים שלה, בעיקר על המטיילים, על העוברים ושבים, אלו שעוצרים לבקר אצלה, אלו שלא עוצרים. העברית שלה לא מצוינת, ועדיין, אישה בדואית מבוגרת, יושבת איתנו ופותחת את ליבה. ישבתי שם על השטיח באוהל, התענגתי על האוכל ושמעתי סיפורים נפלאים וגם מצחיקים בחצי עברית שבורה חצי ערבית לא מובנת. זה היה נהדר.
סיימנו את הטיול גמורים מעייפות בבית של חבר של ניצן מהמדרשה. בערב, בשארית כוחותינו, נסענו לפגוש חברים אחרים בכרם של צור שיזף, ליד בה״ד 1, שם הם עבדו ועזרו לו לבנות את המקום.
יום אחרי זה התפצלנו שלושתינו, ואני המשכתי לפסטיבל האינדינגב שבמצפה גבולות.
להרפתאות אין סוף, רק צריך לדעת להגיד כן להזדמנויות ולזכור שתמיד יש אנשים טובים באמצע הדרך.
תהנו במסעות שלכם, שולחת לכולם אהבה.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )