טיפוס אל פסגת הקילימנג'ארו עם אופניים

טיפוס אל פסגת ההר הגבוה באפריקה עם אופניים, חיבור בין שתי אהבות גדולות והגשמת חלום

גם לטנזניה חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיול2017 M02
משך הטיול6 ימים
עונה מומלצתפברואר - אפריל, ספטמבר - אוקטובר, יש להתעדכן בשינויי מזג אויר קרוב לטיפוס

שותפים

האחים שדמי ידועים לשמצה בקרב רוכבי הערבה: משום מה מקפידים צמד הליצים (ארנון ואדר - להלן ה"בוצניקים") להוציא משלחות אופניים ליעדים אקזוטיים דווקא בעיצומה של העונה החקלאית, כשקשה מאוד לעזוב את המשק.
אבל הפעם הלך ארנון רחוק מידי: כששמעתי שהצליח הפרחח להשיג אישור להיכנס עם אופניים אל שמורת הקילימנג'ארו ומתעתד לטפס איתם אל פסגתו של ההר הגבוה באפריקה (עליו אני חולם מאז ראיתי אותו לפני זמן לא רב מפסגתו האדירה של הר קניה), החלטתי שזה לא יעבור בשתיקה!

ומייד הודעתי לרן, שותפי הטוב, שהולכת למות לי סבתא ממש בסוף פברואר - תחילת מרץ (סבתא נוספת - שעל קיומה לא ידעתי - את מלאי הסבתות המתות כיליתי עוד בצבא).
ולארנון הודעתי: דיר בלאק- לא לזוז בלעדי!

לארנון ולי יש סגנונות שונים בתכלית: הוא איש של אפיקים ותחרויות, מותגים ותכנון.
אני מאמין בצמצום וספונטניות, תחרויות עשות לי עור ברווז וחנות המותגים האהובה עלי היא סניף "הגרעין" בחצבה…
ארנון בטוח שהוא יודע הכל על הכל ויכול להרצות על זה ברהיטות רבה (בדרך כלל הוא טועה), הוא אגב חושב עלי אותו דבר בערך (אלא שאני צודק כמובן).
אבל שנינו אוהבים אופניים,טבע, צ'יפס ואנשים. ואיכשהו זה זורם יופי.
אני מוותר על ה"משחק המקדים" ומצטרף אל ה"משלחת" שהגיעה לטנזניה כמה ימים לפני, רק למשימת הטיפוס.
המונח "משלחת" בו מרבים להשתמש במקומותינו עשוי לעיתים להטעות: אנחנו יוצאים לרכב ככלות הכל, אין זה מסע מחקר לארץ לא נודעת, אבל יש לו למונח בלי ספק, צלצול סקסי נעים (נסעת לחופש? לא אין לי זמן - אני במשלחת!)
חמישה חברים במשלחת ואת כולם בחר ארנון בקפידה: כולם קשישים (בין 44 עד 64) קשוחים ושרוטים. כל אחד בדרכו. אריה ויואל מביאים איתם סיפור חיים ונשמה גדולה הם וגם ארנון רוכבים להנאתם (?) באופן תחרותי (?!) כך שמבחינתי המשלחת הזו היא גם מסע מחקר אל מה שעובר בראשם של האנשים המוזרים שיעדיפו להימנע מלצלם נחליאלי או להתבונן במאובן, רק בכדי להגיע ראשונים. מוזר. אילן גיא, חברי כאח ממושב פארן, יעניק למשלחת קשיחות צידית וסגנון רכיבה כסחני במיטב המסורת של רוכבי הערבה.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

Pole pole

בשעות הבוקר מפציע ההר מבין העננים במלוא הדרו ובשלל צבעיו: ירוק חום ולבן. התמונה הנהדרת הזו תלווה אותנו בימים הקרובים.
את הדרך משער השמורה בגובה 1700 מטרים מעפה"י למחנה הורומבו (horombo) בגובה 3750 מטרים מעפה"י (2000 מטרים מכובדים של טיפוס), אנו עושים לנוכח אילוצי הריינג'רים של השמורה, על דאבל שחוצה את יער הגשם. היער היפהפה מסתיים בגובה של כ 2700 מטרים (על פי הgps) ואז מופיעה רצועת הצומח האנדמית הנפלאה של הרי מזרח אפריקה עם פרוטיאות אקזוטיות, שיחים נמוכים וסביוני ענק שנותנים את התחושה הזו, שזהו - הגענו אל ההר ואנחנו במקום הנכון!

העליות קטלניות ובשלב מסוים רק ארנון ואריה הקומפקטיים והנמרצים ממשיכים להיאבק בתלולות שבהן.
אל מחנה הורמבו אנחנו מגיעים כשמבול טרופי שמח (לא כ"כ קר עדיין), מלטף אותנו. באופק מלבינות פסגותיו האדירות של קילי, בבדידות קורנת, כמאמר המשוררת.
קרובות ומרהיבות.

כאן אנחנו מתוודעים גם לקהל הפורטרים, המדריכים הטבחים והמלצרים (!) העצום והרב שמלווה אותנו. קצת מביך, אבל אלו חוקי המשחק באפריקה. בראש הקבוצה עומדים דניס ופרנסיס המדריכים, צעירים ומגניבים ונראים כצמד זמרי ראפ. אך איש המפתח במשלחת הוא, כך מסתבר, גיימו - המלצר הצעיר. תפקידו: לשמור לנו על האינטרסים ולארגן לנו חתיכת שולחן בחדר האוכל הציבורי הצפוף שבבקתות (לכל משלחת שמכבדת את עצמה יש, כך מסתבר, מלצר שכזה).
גיימו למרות חביבותו מתגלה כמלצר האיטי ביותר על ההר ואנחנו נאלצים להמתין בסבלנות לארוחות, אחרונים במחנה.
לא נורא - pole pole (לאט לאט -בסוואהילית) this is africa!.

בדרך לפסגה

בלילה קשה מאוד לישון והנשימה קצרה. השפעת הגובה.
יום הסתגלות בסינגלים שסביב המחנה ואנחנו כבר בדרך לבקתת קיבו בגובה 4700 מטרים. רצועת הצמחייה האפריקנית מסתיימת בגובה 4200 מטרים מעפה"י ומתחלפת במדבר אלפיני צחיח. השפעת הגובה משמעותית מאוד. קור כלבים, הפידול סוחט את האויר מן הריאות וכשנעלמת השמש בין העננים, הקור מקפיא ממש. בקתת קיבו סחופת הרוחות שוכנת על האוכף שבין פסגותיהם האדירות של מוואזמי (5150 מטרים מעפה"י) ואוהורו (5895) ונראית כמו הפחונים של הבדואים ליד דימונה. אל הבקתה הקפואה והצפופה עד אפס מקום מגיעים עוד ועוד מטפסים. אנחנו מכרסמים משהו בעצבנות ומכינים את הציוד. מתיחות קלה. מנסים לישון אחרי לילה שני של נדודי שינה ולפני הלילה הלבן שמחכה לנו, אין מצב - בחוץ אור אלפיני חיוור, דלת החדר נפתחת ונטרקת (כולם צריכים כל הזמן להשתין), רוח, רעש והראש מתפוצץ. פתאום העסק כבר לא נראה פשוט כל כך.

באחת אחר חצות, הלילה האפריקני סמיך וקר.
אנחנו יוצאים מבקתת קיבו בגובה 4700 מטרים מעל פני הים בכדי להעפיל עם האופניים עוד 1200 מטרים לאוהורו פיק - פסגת הקילימנג'ארו בגובה של 5895.
האופניים מפורקות וקשורות אל תיק הגב. פסגתו של ההר נחבאת באפילה והעגלה הגדולה מציצה ממזרח בשמיים משווניים מוזרים. הטיפוס במעלה השביל התלול המתפתל על מדרונות של אפר געשי, איטי וסיזיפי. לפנינו ואחרינו זוהרות כגחליליות עוד קבוצות שמבקשות לצעוד ולהגיע אל הפסגה עם הזריחה. באופן מפתיע יש בין ההולכים לא מעט "דודים ודודות" (הרבה יפנים קשישים משום מה), מה שפוגם במקצת בתחושת האגו טריפ… ובכל זאת הטיפוס אל ההר עם האופניים ברכיבה (חלק קטן מן המסלול) או (בעיקר) על הגב דורש מאמץ בעצימות הרבה יותר גבוהה. בבקתה התקשינו להירדם אבל עכשיו המאמץ, הקור והאפתיה שנלוית לו מייצרים מין עייפות טוטאלית. בכל עצירונת יש רצון עז להצטנף על הסלעים הקפואים ולישון.
האופניים כבדות. שעות ארוכות אני צועד בקצב אישי עם דניס, לאט מהאחרים (ההתאקלמות לגובה קשה לי).
דממה ומאמץ ומחשבות שאין להן שם.
למה לטפס על ההרים?
כי הם שם?
בטיפוס המפרך אל ההר עם האופניים על הגב, רק בכדי לדעת שעשית את זה ולחוות קילומטרים ספורים של רכיבה לכל היותר, אין שום הגיון. ובכל זאת זה מרגיש לי כמו הדבר הנכון.
מילותיו של דיוויד בואי מתנגנות בראשי:
Ground control to Major Tom
Take your protein pills and put your helmet on
Commencing countdown, engines on
Check ignition, and may God's love
be with you

אל "מרפסת גילמן" שנמצאת בקצה השביל התלול אנחנו מגיעים לאחר חמש שעות של טיפוס בקור של בין 10 ל 15 מעלות מתחת לאפס. בידיים קפואות מרכיבים את האופניים, הכל קופא כאן, אפילו שמן הברקס והבולמים.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

קילי

השמש זורחת במופע מופלא של צבעי כתום וצהוב והנוף אלפיני וחלומי. הרכיבה על הסכין בדרך אל ההר, עליה חלמתי, קשה וסוחטת. את המטרים האחרונים אני עושה בלי אוויר, בעזרתו של אחד הפורטרים.
כולנו אנשים חזקים אבל ההר הזה לקח אותנו לקצה.
אריה שעשוי מקרבון וחוגג היום יומהולדת 64 (!) ראשון להגיע אל הפסגה.
כבוד!

When I'm sixty-four:
You can knit a sweater by the fireside
Sunday mornings, go for a ride
Doing the garden, digging the weeds
Who could ask for more
Will you still need me
Will you still feed me
When I'm sixty-four
(beatels)
טוב. בגיל 64 אריה איננו כנראה הטיפוס שיסרוג סוודר ליד האח...

אושר. מן "הגג של אפריקה" ניתן לראות את הרי מרו ומוואזמי ואת מישורי הlowland האדירים של שמורות אמבוסלי וסרנגטי. אני מחפש את הר קניה ממנו ראיתי את הקילי לפני כמעט שנתיים ולא רואה.
האם הפשיר הקרחון הדרומי של ההר הגדול?
הקרחונים של הקילי שעל הפשרתם הממשמשת ובאה, כתוצאה מן ההתחממות הגלובאלית שמענו, נראים דווקא ענקיים. הסלעים השחורים עטופים בשכבות דקות של קרח והמכתש הגעשי העצום חתוך באלכסון מדויק תוצאת התפרצויות געשיות קדומות. תהומות של אבן וקרח צונחים אל לועו. מגרש המשחקים של אלוהים נראה ומרגיש מוזר ומרהיב.
התרגשות גדולה וכמו תמיד במצבים האלו מזדמזמות בראשי מילותיו המכושפות של המשורר המנוח:
"מאגמיהם המים ניבטים אלינו...
לעד לא תיעקר ממני
תוגת צעצועיך הגדולים" (אלתרמן).

עוד כמה תמונות וכמה חיבוקים והקור מכריח אותנו לרדת מן ההר. קשה להאמין שניתן יהיה לרכב בתחושת התשישות הטוטאלית שבה אנחנו נמצאים, אבל לגוף (ולאופניים) חוקים משלהם. על מדרונות האפר הגעשי אנחנו טסים (בגרדרובה שכוללת חמש שכבות ביגוד נעלי צעידה כבדות ומכנסי סקי) והצ'אקרות משתחררות. תענוג.

בבקתת קיבו עוצרים לנגוס משהו, שינה חטופה, טיפול קצר לאופניים ועוד טיסה נהדרת דרך הסינגלים אותם טיפסנו בשיניים ובציפורניים בימים האחרונים למטה אל שער השמורה ולפרבריה של העיר מושי.
תמו להן 12 שעות מופלאות, 1200 מטרים של טיפוס ו5000 (!) מטרים של ירידה. הגוף רועד מתשישות ואדרנלין ומסרב להירגע. באחד הכפרים אנחנו קונים כמה בננות וחוגגים לאריה 64 אביבים על כוס בירה בבר מקומי. יומהולדת מיוחדת לאיש מיוחד.

kenya Mount .vs Kilimanjaro

מעטים עד מאוד הם האנשים שרכיבת אופניים על שני הענקים המזרח אפריקניים באמת מעניינת אותם. עניין לשרוטים. אבל מאחר שאני האדם היחיד בעולם, כך נדמה לי, שטיפס עם אופניים אל שתי הפסגות וגם ירד מהן, אינני יכול שלא לערוך את ההשוואה (בכל זאת חובה עיתונאית...) : קילי לעומת הר קניה איננו הר לחובבי רכיבת mountain all : הוא מסודר מידי, הנאקבים הספורים נתונים לפיקוח הריינג'רים ונותנים תחושה מעט מהונדסת. הר קניה פראי ורצועת הצומח המזרח אפריקנית שלו (עם הפרוטיאות וסביוני הענק) מרשימה יותר. ויחד עם זאת יש לו לקילי את המראה המרהיב של המכתש הוולקני המושלם ואת חווית הטיפוס הטוטאלית.
(על מנת להשלים את ההשוואה הכל אפריקנית אני מחפש את המממן הנדיב שישלח אותי לבחון את הרי הרובנזורי באוגנדה והסימיין באתיופיה).

טנזניה
צמצמנו את הלו"ז ועכשיו אפשר להעביר עוד יומיים רגועים של רכיבת סינגלים נהדרת שמבוססת על הסינגלים של הולכי הרגל ורוכבי האופנועים ב lowland שלמרגלות ההר. ארנון משחק אותה בניווט פשוט ויעיל שמתבסס על googlemaps וקריאת שטח.
בין המניאטות האפריקאיות שקירותיהם לבני בוץ חומות וגגותיהם כפות תמרים ופח גלי, ניצבים להם עצי באובב אדירים שנראים כפסלים.

רועים מסאים שעונים על חניתותיהם ילדים על אופניים וחקלאים בשדות האורז מסתכלים בנו בשוויון נפש מהול בתימהון.

פרנסיס ודניס שסייעו לנו במסע אל ההר מגיעים למושי המאובקת להוריד איתנו כמה בירות ולקשקש. מעבר לעבודה עם התיירים, מוסיפים כולם בדרך זו או אחרת להיות חקלאים ומרבית השיחות איתי ועם אילן עוסקות בגידול עגבנייה ובצל. אלפרד הנהג למד בפנימייה ליד אגם ויקטוריה נישא למוסלמית שפגש בדאר א- סאלם וחזר לאדמת אבותיו לרגלי ההר. טנזניה איננה אלא עוד מדינה אפריקנית נחשלת, לכאורה. אבל למרות השחיתות והעוני יש בנועם ובסבלנות הדתית והאתנית של הארץ הזו שיש בה 120 קבוצות אתניות וכמעט שוויון בין אוכלוסיות אסלאמיות ונוצריות, משהו אופטימי.
לטנזניה יש את זה.
תקווה.

בראשית הייתה אפריקה

כשהגיעו ראשוני האירופאים לפני מעט יותר מ150 שנה אל מרכז אפריקה ודיווחו על פסגותיהם המושלגות של הר קניה וקילי הם זכו למסדר השפלה בכנס האגודה הגיאוגרפית הבריטית ולקיתונות של בוז חוסר אמון. היום מתמעטים הקרחונים בקצב מעורר דאגה ושתי הפסגות הלבנות מתיבשות. אם יימסו הקרחונים על ההר יתיבשו יערות הגשם והסוואנות שלרגליהם. להתיבשות תהיה השלכה הרסנית על שמורות הטבע המופלאות של מזרח אפריקה, ערש הולדתו של האדם ומינים רבים של בעלי חיים.
אולי אילו הן תהפוכות מזג האויר ואולי השפעתו ההרסנית של האדם אך עולם שבו פסגותיהם הענקיות של הרי מזרח אפריקה לא ילבינו על קו המשווה נראה לי עולם עצוב יותר.
רגע לפני שחוזרים הביתה אני רוכב אל פאתי העיר למבט אחרון ופרידה מקילי שפסגתו מזדהרת מבין העננים במחווה נפלאה של מזג האויר. בכל ליבי אני מקווה שילדיי ונכדי יזכו לראות אותו בלובנו.

המושג כיבוש הפסגה איננו חביב עליי:
בליבי אני מבקש בעיקר להודות לו להר על כך שהתיר לי לטפס אל הדר שיבתו ועל כך שהספקתי בימי חיי לחזות ולגעת בפלא מפלאי התבל. בדרך שאני כל כך אוהב.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )