מקזבגי לאומאלו אתגרי

טרק של 130 ק"מ בשבעה ימי הליכה בשטח בלבד

תאריך הטיול2017 M09
משך הטיולשבוע
עונה מומלצתיולי - ספטמבר

הקדמה

המסלול המתואר כאן הינו מסלול של שבעה ימי הליכה לאורך 130 קילומטרים בשטח ההרים בלבד וללא נסיעה בדרך הצבאית. בשל כך המסלול כולל ארבעה ימים רצופים ללא מעבר בנקודות אספקה, כך שנדרש לשאת אוהל, שק שינה ואספקת מזון בהתאם. שימוש במפה טופוגראפית, יכולת ניווט והבנת תוואי שטח הכרחיים משום שסימוני השבילים אינם מספקים, או אף לא קיימים בחלק מהקטעים.

בשונה ממטיילים רבים המבקרים בכפר Shatili ועוברים על הדרך הצבאית קטע נסיעה שבין 20 ועד 50 קילומטרים, מסלול זה שומר על מתכונת של "שטח" ודורש מאמץ רב יותר בשל הצורך לשאת יותר מזון, ומהצורך לעבור קילומטראז' ארוך בהליכה בהרים. אך הוא מעניק בחוויית טבע חזקה ומאתגרת.

במידת הצורך, אפשר לשלוח לי שאלות בפייסבוק. Yossi Koren.

מקורות

מקור עיקרי:
המסלול מתבסס בעיקרו על תיאור המסע של עופרי (תודה רבה) , אך בשונה מהמסלול של עופרי, הוא עובר על רכס ההרים שמדרום לדרך הצבאית, וממשיך לכפר Ardoti דרך עמק Chanchakhistskali.
http://www.sipurderech.co.il/ג...

מקורות נוספים:
http://www.sipurderech.co.il/ג...
http://www.sipurderech.co.il/ג...

מקורות בנוגע לעמק עמק Chanchakhistskali:
http://www.caucasus-trekking.c...
https://onmytodd.org/?p=2884

שיקולים

תקופה יציבה יותר מבחינת מזג אויר:
בחרתי את תחילת ספטמבר למסע זה משום שבתקופה זו אין מכשולי שלג ומזג האויר יחסית יציב ונעים. עם זאת, חלק מהנוף יהיה יבש וצהוב. למעוניינים בתקופה ירוקה ורעננה יותר עדיף ללכת בחודש יולי, בהתחשב בכך שביולי עדיין קר יותר, ומזג האויר נתון להיות יותר גשום.

קצב מתאים ליכולת גופנית:
במסלול זה יש לשאת תיק כבד שעלול להגיע לכעשרים קילו בגלל הצורך להיות רצוף בשטח מספר ימים וגם משום שבקטעים מסויימים ,גבוה בהרים, אין נביעות מים ויש צורך לסחוב כמות מים של כשלושה ליטרים לפחות. אני תכננתי את המסלול בהתאמה ליכולות שלי והוא חולק לשבעה ימי הליכה עם יום מנוחה באמצע.

ציוד והכנה

רשימת ציוד והכנות:
מסמך המותאם לי אישית והכולל רשימת ציוד, הצעות למנות אוכל והכנות נדרשות ניתן למצוא בקובץ מסמך מצורף.

כושר:
מומלץ להתחיל באימוני מדרגות כחודשיים לפני הטיול על מנת להרגיל את הגוף לעליות הארוכות. כשבועיים לקראת הטיול הגעתי לרמה של 1000 צעדי עליה כפולה (בכל צעד מדלגים על מדרגה) עם משקל של כ- 6 קילו על הגב.

שפה:
כל ביקור בארץ זרה הוא גם הזדמנות ללמוד מקבץ מילים בסיסיות. אני אישית מאד מתקשה בשפות, בסופו של דבר החלטתי ללמוד שתי מילים בעזרתן אפשר לעשות הכל :)
Kamarjoba - שלום לך
Madlova - תודה

סימון שבילים ומפות

בגיאורגיה סימון השבילים דומה לסימון הנהוג בארץ כשקטעים שונים מתוארים בצבעים שונים, אך בשונה, תדירות הסימון לאורך המסלול יכולה להיות נמוכה עד כדי לא קיימת. חשוב להזהר במיוחד בנקודות בהן המסלול מבצע פניה - בהיעדר סימון, או בגלל שהסימון מוחבא היטב, ניתן בקלות לטעות ולהמשיך למקומות לא נכונים.

מפת סימון שבילים:
לחברת TerraQuest יש מפת סימון שבילים במידה 1:75000. מפה זאת מתארת את המסלולים הקיימים על צבעיהם ודרכה ניתן ללמוד על אזורי הליכה שלא תמיד ניתן למצוא באינטרנט. עם זאת, היא אינה מספקת מבחינת ניווט, ויש לזכור שבשטח עצמו המסלולים לא תמיד מסומנים.

ניתן לרכוש את המפה כאן:
https://mapscompany.com/geo/ma...

מסמך מפה טופוגראפית וקבצי ניווט:
קובץ מסמך מפה טופוגראפית שהכנתי לעצמי במידה 1:50000 וקבצים מסוג GPX ו- KML מצורפים.

נא לשם לב! בחלק מהקטעים קבצי הניווט נותנים הערכה בלבד! מסלול ההליכה המדוייק נדרש להקבע על ידכם על פי שיקול דעתכם בו במקום.

הערות

שפה:
אישית אני מאד מתקשה בשפות. החלטתי ללמוד שתי מילים שפתחו לי לבבות ושיחות עם כל איכר ובעל בית.
Kamarjoba - שלום לך
Madlova - תודה
שיחות שלמות נוצרו אז בעזרת סימני ידיים, ציורים, מילה או שתיים באנגלית שהיו מוכרות, וקולות כאלה או אחרים. מדהים.

בתי אירוח:
בכפרים Juta, , Roshka, Girevi ו- Omalo נראה שכל בית הוא גם בית אירוח, כך שאפשר להגיע לכפר ולשאול ויארגנו לכם משהו במחיר של כ- 40-50 לארי הכולל לינה ארוחת ערב ובוקר. עם זאת, לא תוכלו להיות בטוחים שתקבלו נקודות חשמל לטעינת הטלפון, או מים חמים. אני אישית העדפתי להזמין מראש דרך האינטרנט כדי לשריין לעצמי מקום בבתי אירוח שבדקתי בדיוק מה הם נותנים ובמה הם מאובזרים.

בדרך עוברים גם ליד כפרים עם בתים בודדים שלא בהכרח מאוכלסים כל הזמן, ואם כן, אז במספר אנשים בודדים. לדוגמה Chie, Khakhbo ו- Ardoti. כפרים שכאלה אינם מהווים מבחינתי נקודת אספקה או נקודת לינה משום שלא הייתי יכול להסתמך עליהם.

מים:
האזור שופע נביעות. לכן ברוב הקטעים ניתן להסתפק בבקבוק של ליטר וחצי ולמלא אותו מידי פעם. המצב שונה בגבהי ההרים - שם אין נביעות ויש צורך לקחת כשלושה ליטרים. אני אתייחס לכך בתיאור היומי. כמו כן, ממליץ שלא למלא מים מנהר או נחל בגלל בקר וצאן.

שבילי בקר וצאן :
באזור הרבה שבילים נוצרים על ידי בקר וצאן. השבילים הללו משתלבים לפעמים עם השביל של המסלול ובשל חוסר בסימונים, ניתן בקלות לטעות ולהמשיך בשביל בקר במקום בשביל האמיתי ולמצוא אחרי זמן מה שאתם תקועים בתוך עשביה, הולכים על מתלול לא נוח, או מתקדמים לעבר לא נודע. שימו לב מידי פעם לאכן את עצמכם בעזרת מפה ותוכנת ניווט עם GPS.

כלבי רועים:
כלבי רועים מאד אגרסיביים ותוקפנים, הם עלולים לעוט עליכם כמה ביחד וזה מאד לא נעים. כדאי לשם לב מבעוד מועד על מנת להיערך בהתאם.
עדר צאן (כבשים, עיזים) - ישנם כלבים בוודאי.
עדר בקר (פרות) - סיכוי נמוך שיהיו כלבים, אבל עלולים להיות.
עדר סוסים - אין כלבים.

דרכים מומלצות להתמודד עם הכלבים.
א. עוד ממרחק, לקרא ולסמן לרועה הצאן. הרועים מכירים את הבעיה, וברגע שיראו אתכם, הם ירגיעו את הכלבים, או שיבואו אליכם בעצמם. ברגע שהכלבים רואים שאתם ביחד עם הרועה, הם כבר לא יתייחסו אליכם יותר. זו הדרך הכי טובה והכי נוחה, אך הבעיה היא שלא תמיד יש רועה בסביבה.

ב. לסור מהשביל ולעשות עיקוף, או להמתין בנקודה רחוקה עד שהעדר יעבור. לפעמים זה דורש לעלות על גבעה וזה יכול להיות מתיש, אבל לפעמים גם אין אפשרות כזו כי אתם על רכס צר, או תוואי שטח מאד תלול.

ג. להכות עם מקלות ההליכה על האדמה ולזרוק אבנים. באין ברירה, נדרש להתעמת והכלבים מתרחקים מזריקות אבנים. עם זאת, הם מתרחקים וחוזרים כך שיש לשמור על תנועה איטית תוך כדי זריקת אבנים עד שיוצאים מהתחום. שימו לב להליכה במצב כזה - עם עשרים קילו על הגב, ובלי ייצוב של המקלות בזמן שהידיים עסוקות בלזרוק אבנים - אפשר בקלות למעוד ולעקם קרסול וכדומה. מה שקרה לי בקילומטרים האחרונים של המסלול. המשכתי ללכת עד הסוף עם צליעה והערכתי שנקעתי את הקרסול, אך יום למחרת בביקור בבית החולים התברר ששברתי עצם ברגל.

טיול סולו:
אני עשיתי את המסלול לבדי, אך מומלץ לעשות מסלול זה עם אנשים נוספים בעיקר בגלל כלבי רועים שקשה יותר להתמודד מולם לבד, ומשום שהוא כולל קטעים שוממים ללא מטיילים אחרים וייקח זמן רב יותר לקבלת עזרה בעת צורך. בגלל שהייתי לבד, לקחתי איתי טלפון לווייני עם אפשרות להזעיק חילוץ בעת צורך.

הגעה לגיאורגיה והתארגנות

המרה ללארי בשדה התעופה:
באולם היציאה של שדה התעופה ישנן נקודות המרה. להבנתי, בעיר טביליסי עצמה שער ההמרה טוב יותר ולכן המרתי מעט בשדה התעופה ואת השאר המרתי בטביליסי.

סימ מקומי לטלפון:
באולם היציאה של שדה התעופה ישנה עמדה של חברת Magti.
מבחינתי חשוב לי אינטרנט בלבד, בעזרתו אני יכול לתקשר ולשוחח עם מי שאני צריך. רכשתי ב- 15 לארי סימ של חמש ג'יגה אינטרנט. העיסקה הזו גם כוללת סמס חופשי בתוך גיאורגיה, וללא שיחות יוצאות.

אוטובוס לטביליסי:
כשיוצאים מהאולם, ישנו אוטובוס מספר 37 שנוסע לעיר. העלות היא אפסית - חצי לארי. משך הנסיעה כארבעים וחמש דקות.

מיכל גאז:
בטביליסי בחנות Geoland המיועדת למטיילים ניתן לרכוש מיכל גאז, מפות ועוד. על מנת להגיע לחנות, ירדתי בתחנה הראשונה אחרי הנהר, ברחוב Nikoloz Baratashvili. ומשם בהליכה רגלית של כעשר דקות בעזרת googlemap הגעתי לחנות. היה להם רק מיכל גדול של חצי קילו בעלות של 30 לארי.

המרה ללארי בטביליסי:
ממול לחנות, בצד השני של הרחוב, נמצא בניין גדול שאליו עוברים דרך גשר. שם נמצא national bank of Georgia, ואפשר להמיר שם אפילו משקלים. אני לא ידעתי זאת והבאתי דולארים מהארץ.

לינה בטביליסי:
במרחק של מספר דקות הליכה מהחנות Geoland, ישנו גסטהאוס שנקרא Guest House Near Opera ושם שהיתי בימים בהם הייתי בטביליסי. המיקום מרכזי ובמרחק הליכה מנקודות חשובות, סופרמרקט ומטרו, חדרים גדולים ומאובזרים (מזגן, מקרר, טלוויזיה, ארונות גדולים, מיטות זוגיות). המקום מנוהל על ידי זורה (Zora) ומשפחתו, ומספק ארוחת בוקר במסגרת העיסקה. ניתן להשיג את זורה בוואטסאפ במספר +995-571-99-19-39.

אני חייב כאן לציין שהגסטהאוס הזה התברר כמקום חם ומשפחתי בעת צרה. כשחזרתי לאחר הטראק לטביליסי אל הגסטהאוס של זורה, הגעתי ללא יכולת לדרוך על הרגל לאחר שמעדתי וסובבתי אותה בקילומטרים האחרונים. הוא דאג להזמין לי אמבולנס שיקח אותי לבית החולים, הגיע לבית החולים לאסוף אותי לאחר שמצאו שיש לי שבר וקיבעו לי את הרגל, משם נסע איתי אל בית המרקחת לקנות עבורי את התרופות שהרופא המליץ. במהלך היומיים שהייתי אצלם עד הטיסה - יומיים בהם כמובן הייתי חייב להשאר במנוחה - הוא ומשפחתו דאגו שאקבל כל דבר נדרש, כולל ארוחות צהריים וערב שהכינו לי במיוחד (למרות שבעיסקה עצמה הם נותנים רק ארוחות בוקר). זורה סירב לקבל תשלום עבור כל זה והסביר לי -"יש עבודה ויש עזרה. זו עזרה, ועל כך אני לא לוקח תשלום". אולי לא זכיתי לטייל בעיר טביליסי ולראות את אתריה, אבל זכיתי לראות את אנשיה הטובים.

יום ראשון - חימום מנועים - נסיעה לקזבגי והליכה אל Juta, אל בקתת 5th season.

בכדי לנסוע מטביליסי לקזבגי, צריך לקחת הסעה (מרשוטקה) מתחנת דודאבי. העלות היא בין 15 ל- 20 לארי וזמן הנסיעה כשלוש שעות שבמהלכו הנהג יעצור כמה פעמים ויאפשר לנוסעים לצלם נופים שבדרך.

מהגסטהאוס הולכים אל המטרו ברחוב שוטה רוסטבלי, ומשם תוך כרבע שעה מגיעים לדודבאי. עלות הנסיעה במטרו היא 2.5 לארי. מדודאבי יצאנו בעשר בבוקר ובשעה אחת הנהג הוריד אותי בצומת ליד כפר Achkhoti הנמצא כשלושה קילומטרים לפני קזבגי וממנו יוצא הכביש מזרחה אל עמק סנו. מכאן מתחיל המסלול.

ההליכה בעמק סנו היא הליכה נוחה של כשבעה עשר קילומטרים על כביש עפר. ששת הקילומטרים האחרונים הם עליה מצטברת של כ- 500 מטרים עד לכפר Juta הנמצא בגובה של כ- 2300 מטרים. אני ממליץ ללכת ולא לקחת טרמפ, גם כדי להנות מהנופים, וגם כדי לנצל את הדרך הנוחה ולהרגיל את הגוף ללכת עם המשקל של התיק. מהכפר Juta והלאה כבר לא נלך יותר בכבישי עפר, אלא בשבילי הרים.

הבקתה 5th season נמצאת כרבע שעה הליכה מהכפר והגעתי אליה לאחר כחמש שעות הליכה. הבקתה נמצאת מול נוף מקסים, האוכל שלהם מצויין, ניתן לשלם כ- 50 לארי ולישון בחדר, או לשלם 10 לארי ולהקים אוהל בחצר שלהם, או להתרחק ולישון עם אוהל בטבע. ישנם פופים בחוץ ואוירה כללית מאד נעימה של מטיילים. עם זאת, שימו לב שכאן זה לא אירופה, ובקתת הרים בגיאורגיה יכולה להתברר כמועדון הרים עם ריקודים וצהלות הנמשכים אל תוך הלילה. חבר'ה גיאורגים מהכפר ג'וטה באו לשמוח שמחה גיאורגית אותנטית וזה נמשך עד שתיים בלילה. למי שחשוב לישון מוקדם כדאי לברר לפני כן. ארוחת הבוקר בבקתה מתחילה בשעה תשע.

מקום לינה נוסף סמוך הוא אתר הקמפינג Zeta camping.

סיכום:
יום קל של חימום והתרגלות להליכה עם התיק הכבד.
17 קילומטר.
5 שעות.
סימון שביל: אין, דרך עפר.
טיפוס מצטבר 500 מטר.
מים: רק בששת הקילומטרים האחרונים יש מידי פעם נביעה מההר.

יום שני - בחינת קצב - מ- Juta אל Roshka דרך Chaukhi pass.

ביום זה עוברים בשביל העולה אל הפס הנמצא בגובה 3300 מטרים וממנו יורדים מטה בתלילות אל שלושת האגמים הנמצאים בגובה 2600 מטרים. את היום הזה ניצלתי גם כדי לבחון את קצב ההליכה בעליה תלולה ובירידה תלולה כך שאוכל לתכנן זמנים עבור הימים הבאים. האגמים בתקופת ספטמבר לא מרשימים, שניים הראשונים שעברתי בהם נראו עומדים ומתמלאים בצמחיה לא יפה. האגם האחרון היה צלול עם זרימת מים, ואם מעוניינים לישון, אז אפשר לישון לידו. ישנו אגם רביעי גדול יותר, אך הוא רחוק ממקבץ שלושת האגמים הקטנים ואינו במגמת המסלול אלא דורש חזרה לכוון ההר. למעוניינים לישון בשטח אולי שווה לנסות ללכת אליו. מהאגמים הגעתי תוך שעה וחצי אל הכפר Roshka.

בכפר רושקה ישנתי בגסטהאוס מעולה שנקרא Guesthouse Roshka אותו מנהלות שוקיה וללי שגם דוברות אנגלית טובה. האוכל מצויין - כמעט הכל עושים בעצמם: גבינות, חמאה, דבש מכוורת שבחצר, לחם שנאפה במקום. הרבה מטיילים מגיעים למקום הזה והחצר והמרפסת שלו מהווים נקודת מפגש נעימה לשיחה והיכרות עם אנשים חדשים. הוא ממוקם בצמוד לנחל זורם והאוירה קסומה. במקום הזה נשארתי לנוח את השבת ובכך גם לתת לגוף להפנים את המאמץ שגילה ביום השני של הטראק.

סיכום:
יום קשוח של טיפוס ולא פחות קשוח של ירידה. לשם לב לברכיים.
15 קילומטר.
9 שעות.
סימון שביל: כחול.
טיפוס מצטבר 1000 מטר.
ירידה מצטברת 1300 מטר.
מים: יש מים עד כשני קילומטרים לפני הפס. לאחר הפס, יש נביעות מים רק באגם האחרון.

יום שלישי - אתגר ניווט - מ- Roshka אל פיסגת Khakhamatis (מדרום ל- Datvisjvari pass)

לאחר מנוחת הספש יצאתי אל ארבעת ימי השטח והמשכתי עם המסלול הכחול. המסלול יורד מהכפר Roshka אל הדרך הצבאית, חותך אותה, עולה אל רמת ההרים הדרומית וממשיך למעלה על הרכס במקביל לדרך הצבאית. מאחר ולא היה לי שום ידע מוקדם לגבי המסלול על הרכס הדרומי ולא קראתי בשום מקור תיאור על קטע זה, העדפתי לצאת מוקדם בשבע בבוקר, על מנת לאפשר לעצמי מרווח זמן להתמודד עם תקלות ובעיות.

הירידה מהכפר Roshka אל הדרך הצבאית לא ברורה בחלקה, ניווטתי לפי הבנתי. כשהמסלול מתחיל לרדת השביל הופך להיות ברור וגם מסומן יותר. לקח לי כשעתיים עד שהגעתי לדרך הצבאית.

העליה לרכס הדרומי עוברת בחורש, לפעמים בחצר של בית בודד וניתן לאבד את השביל בקלות בגלל מיעוט הסימונים, או סימונים שפשוט אי אפשר לראות אותם. לקח לי זמן עד שהגעתי לפיסגת הרכס ועשיתי זאת לפי ניווט כי בשלב מסויים איבדתי את הסימון הכחול. למעלה כבר אין סימון כלל.

למעוניינים, ניתן לקרא בתאור המסע של עופרי על עליה לרכס הנמצא מצפון לדרך הצבאית. במפת סימון השבילים של TerraQuest המסלול הזה צהוב. העליה מתחילה מהכפר Gudani והיא תלולה יותר, אך ישירה וללא הסתבכות עם חורש. אני העדפתי את הרכס הדרומי בעיקר משום שהוא אינו דורש ממני לחזור לדרך הצבאית ומשאיר אותי בטבע ההרים.

בשש וחצי בערב עליתי על רכס שבין הפסגות Apralo ו- Khakhamatis בגובה 3000 מטרים, שם החלטתי לסיים את היום ומצאתי נקודה מוגנת מרוחות מתחת לאוכף המוביל לפיסגה של Khakhamatis. קטע הרכס הזה הוא אזור מרעה של עדר עם שמונה כלבי שמירה תוקפנים במיוחד והם החלו בהרעשת נביחות כבר כשראו אותי מרחוק עולה אל הרכס. בניגוד לעדרים אחרים בהם רועים הזמינו אותי להתקרב וכלביהם הפסיקו להתייחס אלי, כאן הרועה עזב את העדר ובא אלי להסביר לי שלא להתקרב בגלל הכלבים וכך ישבנו והמתנו כעשרים דקות עד שהעדר עזב ורק אחרי כן עליתי למעלה. בשל כך, כיוונתי לי השקמה מוקדמת במיוחד על מנת שבשעה שבע בבוקר כבר אסתלק מהמקום.

סיכום:
יום קשוח עם עליה מתמשכת תוך כדי ניווטי שטח.
18 קילומטר.
12 שעות.
סימון שביל: כחול (סימונים חסרים ברוב המסלול, על הרכס אין בכלל)
טיפוס מצטבר 1500 מטר.
ירידה מצטברת 500 מטר.
מים: מהכפר Roshka ועד הכפר Chie אין מים. ממש לפני Chie ישנה נביעה חלשה מאד אך אפשר למלא ממנה מים. כשני קילומטרים אחר Chie ישנו דיר בקר עם מבנה ארעי שלידו יש נביעה חזקה של מים. כאן יש לדאוג לשלושה ליטרים לפחות. במידת הצורך, לפני העליה לקטע הרכס שבין הר Apralo לבין הר Khakhamatis ישנו פלג מים מדרום לאוכף. צריך לעזוב את השביל ולרדת למטה.

יום רביעי - סוף סוף מים - מהר Khakhamatis אל Ardoti דרך עמק Chanchakhistskali

בשבע בבוקר, עם רבע ליטר מים שנותרו לי מיום האתמול, עליתי לפסגת Khakhamatis ומשם עזבתי את המסלול הכחול (שכלל לא מסומן) והמשכתי לכוון מזרח לאורך הרכס עד לפיסגת Chokis Matura בגובה 3170 מטר. בדרכי כבר ראיתי מאחרי את העדר עם שמונת הכלבים מכסה את אזור הלינה שלי. ההחלטה להשקים ולהסתלק מהמקום היתה נכונה.

מפיסגת Chokis Matura המשכתי מזרחה עד לנקודת אוכף בה אמורים לפגוש שוב את המסלול הכחול ולרדת בו אל עמק Chanchakhistskali אך למרות שקיים שביל כזה ולמרות שראיתי למטה בעמק את המשכו, לא הצלחתי למצוא שביל יורד ונאלצתי לאלתר דרך למטה. הבעיה באזור זה היא שישנם חתכים עמוקים שנוצרים מפלגי מים והמעבר בהם עלול להיות במקומות מסויימים בלתי אפשרי, או מסוכן מאד מחשש נפילה. כאן יכלתי סוף סוף למלא מחדש את המים שכמעט ונגמרו, ולאחר כשעה וחצי של נסיונות הצלחתי להגיע למטה אל השביל. השעה היתה אחת עשרה וחצי.

מכאן ממשיכים בשביל העובר לאורך הנחל בעמק Chanchakhistskali והמסומן בסימון שבילים צהוב. בתקופת ספטמבר, הנחל בחלקו הראשון של העמק נמוך עד גובה קרסוליים, אך בחלקו השני, לאחר הישוב Khakhabo הוא נהיה חזק וסוער והשביל עובר בגדות תלולות וחוצה את הנחל בשניים שלושה מעברים הזויים מאולתרים מגזע עץ המונח מעל המים. האזור הזה יכול להיות לא נעים לבעלי פחד גבהים.

יש לשם לב שאחרי הישוב Khakhabo, השביל עולה גבוה על הצד המערבי, אך ישנם מספר שבילי בקר מקבילים בגבהים שונים וצריך לשם לב היכן השביל האמיתי, אחרת עלולים להגיע לנקודות לא נוחות בשיפוע התלול. אני השתמשתי כאן ב- GPS על מנת להתמקד על השביל הנכון.

לאחר כשנים עשר קילומטרים של הליכה בעמק, מגיעים למפגש נחלים Chanchakhistskali - Andakistskali ויש לפנות שמאלה ולהמשיך על שביל המסומן בירוק על דרך עפר רחבה כקילומטר עד למרגלות Ardoti - שם נמצאת נקודת קמפינג נוחה להקמת אוהל על שפת הנחל.

סיכום:
יום ברמה בינונית, רובו בהליכה בעמק לאורך נחל, חלקה דורשת ריכוז בגלל המתלולים מעל קטעי הנחל הסוערים, יש קושי בהתחלת היום למצא את הדרך מהרכס למטה אל העמק.
20 קילומטר.
12 שעות.
סימון שביל: ברכס אין סימונים, בעמק סימון צהוב, וממפגש הנחלים ועד Ardoti סימון ירוק.
ירידה מצטברת 1500 מטר.
מים: אין מים בקטע שבין הר Khakhamatis ועד הירידה לעמק Chanchakhistskali, בעמק עצמו ועד Ardoti ישנם פלגי מים הנובעים מההרים.

יום חמישי - התבשלות - מ- Ardoti ועד למרגלות Atsunta Pass

בבוקר עזבתי את האוהל עם הציוד ליד הנחל ועליתי לטייל קצת בין חורבות הכפר Ardoti , התברר שישנה משפחה אחת שגרה שם וסידרה לעצמה בית בין החורבות. שילוב מעניין. בשעה עשר יצאתי מאתר הקמפינג למסלול היומי.

חוזרים עם המסלול הירוק עד למפגש הנחלים Chanchakhistskali - Andakistskali, ממשיכים עם הירוק על נחל Andakistskali כחצי קילומטר, ומכאן, בגדה המזרחית, מתחיל טיפוס של 800 מטרים על סימון שבילים שחור הנמשך לאורך כשלושה וחצי קילומטרים. היתה שעה חמה, והטיפוס היה ארוך וקשוח. לקח לי שלוש שעות לעשות אותו.
למעלה על הרכס ישנה תחנת מעבר מאויישת בחיילים שיבקשו מכם דרכון ויצפו שתהיה לכם תעודת מעבר כמו כל המטיילים. אלא שמסלול המתואר כאן אינו עובר על הדרך הצבאית ואינו עובר דרך הכפר Mutso - שם המטיילים מקבלים את תעודת המעבר.

עליכם להראות לחיילים על מפה שהגעתם מעמק Chanchakhistskali ולא מצפון, וכך יובהר מדוע אין לכם תעודת מעבר. הם יארגנו לכם אחת. התהליך לקח כעשרים דקות ובמהלכו הם ביררו בקשר כל מיני דברים, שאלו אותי להיכן אני רוצה להגיע (Omalo), ותוך כמה ימים (שלושה), ולהיכן אני מצפה להגיע בכל סוף יום. את התעודה תשמרו עם הדרכון כדי להראות בתחנות נוספות בהן תתקלו בהמשך.

מתחנת המעבר, השביל מסומן באדום ועולה במתינות חמש מאות מטרים נוספים לאורך חמשה קילומטרים עד שמגיעים לנקודת קמפינג בגובה של כ- 3000 מטרים, למרגלות המעלה התלול ל- Atsunta pass. האתר נמצא כקילומטר וחצי לפני הפאס.


סיכום:
יום שאמור להיות יחסית קל וקצר. אך לי היה קשוח בגלל שעליתי בשעות החמות.
10 קילומטר.
8 וחצי שעות.
סימון שביל: ירוק מ- Ardoti ועד למעלה, שחור במעלה ועד לתחנת המעבר, אדום מתחנת המעבר ועד לאתר הקמפינג.
טיפוס מצטבר 1300 מטר.
מים: ישנם כשלושה-ארבעה פלגי מים במהלך החצי הראשון של העליה במסלול השחור, ישנה אפשרות למלא מים בתחנת המעבר, וישנו פלג מים כקילומטר לפני אתר הקמפינג. אני ממליץ למלא כשלושה ליטרים בקילומטר שלפני אתר הקמנפינג כך שיספיק לערב, ללינה ולבוקר המחרת עד אחרי הפס. באתר הקמפינג עצמו נותר בספטמבר פלג מים חלש ביותר בצד הדרומי של האתר. אפשר לנקז את המים בעזרת בקבוק חתוך בחציו שאוסף אותם אל הפיה. אך לפי מה שראיתי, לא בטוח שפלג מים זה ישאר.

יום שישי - יום תאוצה - מ- Atsunta Pass ועד הכפר Girevi.

מאתר הקמפינג ועד לפאס יש לטפס בתלילות כחמש מאות מטרים לאורך קילומטר וחצי. התחלתי את הטיפוס מוקדם בשעה שבע בבוקר על מנת לנצל שעה קרירה ונעימה. לקח לי שעה וחצי להגיע לפאס. מכאן סימון השבילים הופך להיות ירוק והוא נמשך לאורך כ- 22 קילומטרים עד לכפר Girevi אליו הגעתי בהליכה מהירה בשעה חמש וחצי בערב. בכפר לנתי באחד מבתי האירוח שהזמנתי מראש.

סיכום:
יום נוח וקל במגמת ירידה מתונה. הטיפוס לפאס בשעות הבוקר קרירות עובר בנקל.
25 קילומטר.
10 שעות.
סימון שביל: אדום מאתר הקמפינג ועד הפאס, ירוק מהפאס ועד הכפר Girevi.
טיפוס מצטבר 500 מטר.
ירידה מצטברת 1500 מטר.
מים: כשעה לאחר הירידה מהפאס והלאה עד לכפר Girevi ישנם פלגי מים לאורך כל הדרך.

יום שביעי - המבחן האחרון - מהכפר Girevi ועד לכפר Omalo דרך Nakaicho pass

מאחר ומדובר ביום אחרון, נתתי את מיכל הגאז לבעל הגסטהאוס ונפתרתי ממנות הבישול שנותרו. לקחתי איתי רק אוכל לאותו היום.

לפני היציאה מהכפר עוברים בתחנת המעבר של החיילים הנמצאת קרוב לנחל ונרשמים. אחרי כן יש להמשיך מזרחה כשני קילומטרים עד הכפר Parsma. לאורך הדרך יש עתה כביש עפר לג'יפים, אך הוא עובר מידי פעם בתוך הנחל ולכן עדיף ללכת על שביל הליכה הנמצא בגדה הצפונית.

אחרי Parsma ישנו בצד הדרך שלט צהוב עליו כתוב בין השאר Nakaicho pass, מכאן יורדים לכוון הנחל ועוברים על גשר לגדה הדרומית. הליכה נוספת של כשני קילומטרים על הגדה הדרומית מפגישה עם סימון שבילים אדום העולה כאלף מטרים אל הפאס. לקח לי שעתיים וחצי להגיע למעלה.

כשמגיעים לפאס, עוזבים את המסלול האדום והולכים מזרחה על הרכס עצמו לאורך שביל לא מסומן אבל די ברור ומאד נוח. ההליכה על הרכס שלווה מאד, זורמת והנוף מקסים. זהו בהחלט שביל מענג של סוף טראק.

לאחר כשנים עשר קילומטרים הדרך יורדת ומתחברת לכביש עפר המוביל אל הכפר Omalo. עם הכביש ממשיכים כחצי קילומטר עד שנתקלים בסימון שבילים אדום ואיתו ממשיכים דרך היער אל Omalo עילית. אני הייתי צריך להמשיך ולרדת אל Omalo תחתית עד שמצאתי את בית האירוח בו הזמנתי לינה - Guesthouse Javakhe היפה והמאורגן.

ההליכה על הרכס וביער עד לבית האירוח היא קטע של כשבע עשרה קילומטרים ובגלל שנפצעתי ברגל, עשיתי אותו ברציפות ללא הפסקה בצליעה במשך כשבע שעות. בקצב הרגיל אני מעריך שהייתי עושה את הקטע הזה בכשש שעות הכוללות הפסקות אוכל וצילומים.

סיכום:
יום סיום עם שביל מפנק ומענג. יש בהתחלה עליה של אלף מטרים, אבל ביום האחרון התיק קל יותר, הגוף מורגל, ואם עושים את העליה מוקדם בבוקר כשלא חם, לא מרגישים את זה.
25 קילומטר.
10 שעות (לי לקח יותר בגלל הפציעה ובגלל היתקלויות בכלבים שעיכבו אותי)
סימון שביל: העליה ל- Nakaicho pass מסומנת באדום, השביל על הרכס אינו מסומן, אם כי בחלקו ראיתי סימון שקוף, שביל ביער אל Omalo עילית מסומן באדום.
טיפוס מצטבר 1000 מטר.
ירידה מצטברת 500 מטר.
מים: במהלך העליה אל Nakaicho pass ישנן שלוש נקודות של מילוי מים. בנקודה האחרונה, שהיא בערך בחצי העליה, בגובה 2500 מטר, יש למלא שלושה ליטרים כי אחרי כן אין מים עד שמגיעים לכפר Omalo.

חזרה לטבליסי

הצטרפתי בבוקר אל בעל הגסטהאוס שנסע עם משפחתו אל הכפר Telawi. משך הנסיעה כשלוש שעות ושילמתי לו 50 לארי על ההסעה. הדרך כמעט כולה היא דרך עפר שמתאימה לרכבים גבוהים וג'יפים, עוברת תהומות, עליות וירידות תלולות, נחלים זורמים. כך נוסעים אנשי הכפרים בחבל הארץ שלהם, אין דבר כזה כבישים סלולים. לקראת Telawi החל סוף סוף כביש סלול. מ- Telawi אפשר לקחת מרשוטקה לטביליסי אך לא בדקתי זמנים ולא מחירים בגלל שכבר לא יכלתי להתנייד עם הרגל הפצועה ונאלצתי לקחת מונית ישירות ל- Guest House Near Opera בטביליסי בו הזמנתי לינה.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )