טיפוס לפסגת הקזבק

רקע והכנה

אחרי מספר טרקים באירופה ואחרי הקילמינג'רו הרגשתי שאני רוצה אתגר אחר וחיפשתי טיפוס של הר עם חוויה של שלג וקרח שמתאימה למתחילים (כושר הליכה ונסיון אך ללא רקע במשהו דומה).
מאוד רציתי לטפס את האלברוס אך החשש מהכניסה לרוסיה גרמה לי לחפש יעד אחר ומהר מאוד הגעתי לקזבק עליו החלו לצוץ יותר ויותר סיפורי דרך.
לשמחתי שכנעתי שני חברים נוספים להצטרף אליי ונרשמנו לקבוצת טיפוס ביולי 2025 דרך elbrusclimbing.com - לא מומלץ!
זה הרגיש רע מהרגע הראשון, אישור הרישום התקבל רק אחרי שיצרנו איתם קשר, לאחר מכן עברו חודשים בהם ניסינו לקבל מידע נוסף על הטיול, אופציות לינה, שאלות על סוג הציוד שנדרש להביא ושניתן לשכור, שאלות על המסלול ואופי ההליכה, עברו ימים או שבועות עד שקיבלנו מענה, פשוט בלתי נסבל.
בסופו של דבר החלטנו להרשם דרך סוכנות MTA איתה יצרתי קשר וויתרנו על מקדמה של כ 350 יורו ששילמנו.
ב MTA התכתבתי עם Daro שענתה לי בסבלנות על כל שאלה וסיפקה לי את כל הפרטים שצריך, בדיעבד יכולתי לברר דברים נוספים בעיקר על הציוד, על כך בהמשך הסיפור.
ידענו שאנחנו צפויים לטפס בזוית תלולה עם משקל של כ 20 קילו על הגב, חששנו מזה מאוד וכאימון עשינו את הר צרויה שלמרגלות ים המלח עם משקל מלא על הגב - היה מאוד מאוד קשה.
לפי מה שנאמר לי קיימת אפשרות להעזר בסוסים להעלאת הציוד אך הם זמינים חלקית ורק באוגוסט, זה גם בא עם מחיר של חשיפת סלעים גדולה יותר מתחת לשלג.
כשלושה שבועות לפני הטיול החלה המערכה מול איראן, הטיסה בוטלה, המורל נמוך, כמובן שלא ניתן לדעת האם הטיול ייצא לפועל או לא - הראש כבר ויתר.
הודעתי ל Daro שלא נגיע, המערכה הסתיימה לאחר כ 12 יום וחזרנו לשגרה ההזויה שלנו בארץ מדוכדכים מתמיד.
בעידוד הנשים המופלאות שלנו החלטנו אחרי כמה ימים בכל זאת לצאת שי ואני לטיול, רכשנו כרטיסי טיסה חדשים (כמובן שבעלות גבוהה יותר) וסגרנו תאריך חלופי מול Daro שציינה שהקבוצות מלאות אך תצמיד לנו מדריך אישי (גם הוא מעט יקר יותר מהעלות לקבוצה).
למרות שנסענו כשבועיים בלבד אחרי התאריך המקורי בו היינו אמורים לצאת זה הרגיש שיצאנו מעכשיו לעכשיו, אמנם שניינו שומרים על כושר בימים שבשגרה אך בשבועות שלפני הטיול לא היינו פעילים ומנטלית הראש היה ממש לא מוכן.

הגעה ל Stepantsminda והתארגנות

נחתנו בשעות הבוקר בטיבילסי ופגשנו את הנהג שיסיע אותנו כשלוש שעות צפונה על הדרך הצבאית הידועה ל Stepantsminda (עלות של 250 לארי).
ביקשנו להגיע כמה שיותר מהר כדי להספיק להתארגן ולנוח, עשינו שתי עצירות של כמה דקות ועוד אחת לארוחת צהריים.
על העיירה עצמה אין הרבה מה להגיד, הייתי בכמה עיירות מטיילים בעולם אבל זו אחת ההזויות. ציפיתי לכמה מסעדות מטיילים וחנויות ביגוד וציוד אבל נכון ל 2025 כלום ושום דבר, שיממון.
הגענו לסוכנות MTA ופגשנו את Daro איתה התכתבתי ארוכות בשבועות שלפני.
פגשנו את טוקו המדריך שנראה זעוף ומתוסכל מהרגע הראשון. מאוחר יותר הבנו שבגלל שכל הקבוצות של Daro לעונה התמלאו היא נאלצה להזעיק את טוקו עבורינו, בין השורות הבנתי שגם היא משתדלת שלא לעבוד איתו יותר מידי.
פרשנו את הציוד והביגוד שהבאנו והתחלנו לעבור במסודר על רשימת הציוד שסיכמנו שנקבל.
ההערות שלי לגבי רמת הציוד שקיבלנו:
* נעלי טיפוס אלפיניות ראויות של La Sportiva, ברור שפחות נוחות מזוג פרטי אבל לא מצאתי לנכון לרכוש עבור התנסות ראשונה, לאתגר האלפיני הבא שאמור להיות ארוך יותר מניח שכבר ארכוש כדי לקבל התאמה מקסימלית.
* דוקרנים חדשים וטובים של Petzl.
* אוהל זוגי ברמה בינונית, לא היו בעיות מהותיות, פשוט הרגיש ישן, קטן מידי ולא הכי מותאם לתנאים - בדיעבד הייתי מביא את שלי מהארץ.
* שק שינה, לא סבלנו מקור אבל הנפח שלו היה עצום גם כשהוא ארוז ונאלצנו לקשור ולעטוף אותו מחוץ לתיק. מעיק בעצירות להוצאה והכנסה של ציוד לתיק.
* מעיל ליום הפסגה, חשבתי שנקבל מעיל הארדשל בתור שכבה עליונה, אמנם קיבלנו מעיל עבה וחדש של North Face שהיה עושה את העבודה אבל גם הוא לא היה דחיס ותפס נפח עצום בתיק. גם במקרה הזה הצטערתי שלא הבאתי את מעיל הפוך הטוב יותר שיש לי בארץ. (בסופו של דבר לא השתמשנו בו אבל זה תלוי מזג אוויר).
מסקנות ודאיות לפעם הבאה: מעיל הארדלשל אישי (בנוסף לפוך) ושק שינה איכותי וקטן בנפח.

עזבנו את הסוכנות, קנינו שני בלוני גז קטנים ומים והלכנו לארגן את התיק ולנוח לקראת היציאה המוקדמת בבוקר.

יום מס' 1: מכנסיית Gergeti לתחנה המטארולוגית

טוקו אסף אותנו ב 7:00 בבוקר, נסיעה של 20 דקות לחניון שסמוך לכנסייה ומתחילים.
העליה תלולה מהרגע הראשון, משקל התרמיל מצמיד אותנו לקרקע, לפחות בהתחלה זה הרגיש טוב יותר מהאימון שעשינו בהר צרויה, אדמה רכה יותר ומזג אוויר נעים יותר.
די מהר התחלנו להרגיש את הקושי, המשקל מכריע אותנו, טוקו לא בקטע שלנו, לא מתקשר איתנו, מתקדם מהר (רוב הציוד ממתין לו בתחנה המטארולוגית והוא ללא משקל) , עוצר כל כמה דקות ומסתכל אחורה ומחכה שנדביק אותו.
לא עושים יותר מידי עצירות, הולכים לאט מאוד - קשה, הכי קשה שהיה לנו.
ממשיכים כשלוש וחצי שעות ומגיעים למחנה Sabertse, סה"כ עד לנקודה זו כ 5.8 ק"מ ועליה של כ 900 מטר.
מאוד היינו שמחים לעצור כאן ללילה, זו היתה התכנית המקורית אבל מה שהוביל אותי היה הרצון להרוויח יום נוסף בתחנה המטארולוגית (מלבד ההתאקלמות) במידה ותנאי מזג האוויר לא יאפשרו עליה לפסגה בהזדמנות הראשונה - בשורה התחתונה לא הערכתי נכון את הקושי וזו היתה טעות, היינו פשוט צריכים להוסיף יום נוסף לכל התכנית.
מחנה Sabertse הוא גם ההזדמנות האחרונה למלא מי שתיה מהזרם הסמוך, מנקודה זו ניתן רק לרכוש בקבוקי מים בתחנה המטארולוגית (5 אירו לבקבוק קטן בלבד) או למלא מי קרחונים, לבצע הרתחה ולהוסיף מינרלים.
לאחר מנוחה של כחצי שעה המשכנו בהליכה ולאחר כשעה נוספת הגענו לקצה הקרחון, שמנו דוקרנים על הנעליים והמשכנו בהליכה.
הולכים לאט ומתקשים, צעד אחרי צעד ואני כבר מתחיל להרגיש כאבים ברגל ימין מעומס המשקל. אחרי עוד כמה דקות הרגל שלי שוקעת בשלג והופ, מקל ההליכה שלי נשבר - פשוט נפלא.
ממשיכים וכל כמה דקות עוצרים לנוח כמה שניות, טוקו כמובן ביקום משלו.
כאן מזג האוויר התהפך עלינו בשניות, הטמפרטורה צנחה, החלה רוח קלה ורסיסי שלג החלו לרדת, אחרי כעשר דקות החלטנו שאין ברירה ושאנחנו חייבים לבצע עצירה כדי ללבוש מעיל ומכנסי גשם.
מזג האוויר נהיה קר יותר ויותר ואחרי כשעתיים ראינו מרחוק את התחנה המטארולוגית, בטיולים רגילים הייתי מעריך את המרחק ממנה ב 25 דקות הליכה, הפעם זה נמשך כשעה.
למזלינו מזג האוויר נרגע מעט ולאחר כ 40 דקות פנינו ימינה מהקרחון, חצינו ערוץ מים רדוד והתחברנו לתלולית עפר שמובילה לתחנה המטארולוגית.
הורדנו את הדוקרנים מהרגליים ועלינו את תלולית העפר, כל כך קצרה אבל הוציאה מאיתנו את כוחות האנרגיה האחרונים שהיו לנו.
סוף סוף הגענו, סה"כ ממחנה Sabertse עוד כשלוש שעות, 3.5 ק"מ ועליה של 660 מטר נוספים.
התחנה המטארולוגית עצמה היא מבנה מיושן עם מספר חדרים מוזנחים וצפופים, מבחינתי חד משמעית אוהל הוא האופציה המועדפת.
מחוץ לתחנה קיימים עשרות אזורים משוטחים ככל שניתן להקמת אוהלים, בחרנו אחד והקמנו את האוהל.
על שירותים אין ממש מה להרחיב, שני תאי בול פגיעה שאני לא חושב שראיתי מישהו שמעז להכנס אליהם, נראים פשוט נורא, עדיף לשוטט מסביב ולחפש מסתור.
הכל בסדר לכל מי שרגיל ומנוסה ללון בטבע אבל מי שמצפה למשהו שקרוב לתנאים של בקתות באירופה שינמיך ציפיות.
היתרון הגדול בתחנה הוא חדר אוכל קטן בגודל של כ 20 מטר רבוע בו ניתן להכין את הארוחות החמות ולשבת, לא תמיד ניתן להשאר יותר מידי בגלל עומס המטיילים שממתינים.
הכנו לעצמינו מרק חם עם תוספות והתיישבנו בין שאר המטיילים שברובם הגדול הגיע מרוסיה. היינו שבורים מהיום שעבר עלינו, זה היה קשה משציפינו והתחושות לקראת ההמשך לא היו ברורות.
בדרך לאוהל מצאתי מערום של פסולת מתכתית, לקחתי מקל של אוהל שמצאתי ובאוהל הצלחנו שי ואני לתקן את מקל ההליכה שלי.
בחוץ כבר החלו רוחות ערות וטפטופים, דאגנו למקם את התיק ושאר הציוד שמחוץ לחלק הפנימי של האוהל מתחת לכיסוי החיצוני ולמקם אותו בגובה מעל כמה אבנים כדי שלא ירטבו מהגשם שיזרום על האדמה.

יום מס' 2: התאקלמות

גשם ירד לאורך כל הלילה מלווה ברוחות, אחרי לילה רגיל של שינה/לא שינה התעוררנו עם גוף כואב והבנו שלא נתחיל בקרוב את העליה הקצרה עבור ההתאקלמות.
נכנסנו לחדר הצפוף בתחנה המטארולוגית להכנת שתיה חמה, בקושי מדברים, שי ואני מסתכלים אחד על השני והמורל הנמוך מורגש חזק באוויר, אנרגיה לא מספיק חיובית ותחושה שהפעם זה כנראה לא יקרה. מזג האוויר לא נראה טוב (בודדים ניסו בלילה לעלות לפסגה וחזרו אחרי כמה שעות), הקושי של היום הקודם עוד ישב חזק בראש ופעם ראשונה שזה גרם לי לחוסר ביטחון ולפקפק ביכולות שלי.
עד שעה 14:00 העברנו את היום באוהל עד שטוקו המדריך הופיע ואמר שמזג האוויר מאפשר לצאת להתאקלמות.
יצאנו לטיפוס קצר של 250 מטר, לא מספיק לדעתי עבור התאקלמות אבל מה שחשוב הוא שיצאנו ללא משקל ומיד תחושת הביטחון והמסוגלות של שניינו לקראת למחר חזרה.
שהינו למעלה כ 20 דקות והתחלנו לרדת למטה, התחלתי להרגיש כאבים בשריר רגל ימין, כאבים שהתחזקו בכל צעד עד לצליעה של ממש , אין מצב שאני ממשיך במצב כזה, פשוט לא מסוגל.
לבנתיים החלטתי להסתיר את הצליעה מטוקו, רציתי לראות לאן זה הולך ולא לזרוע אצלו מוקדם מידי רעיונות לביטול הטיפוס (הוא היה נראה כמו אחד שישמח לקבל החלטה כזו בין אם היא מוצדקת ובין אם לא).
קבענו להפגש בעוד כשעה לתרגולים בקרח, הליכה כחבורה רתומה אחד לשני, טכניקות הליכה בקרח ושימוש בגרזן.
חבשתי את הרגל הכי חזק שניתן, לקחתי אדוויל ויצאתי שוב לשטח, הכאב היה מאוד מאוד עמום.
חזרנו לתחנה וקבענו שנצא לפסגה ב 3:00 בלילה.
אכלנו משהו קל, הכנו את התיק ללילה ונכנסנו לשק"ש. באופן מפתיע הצלחתי להרדם לסירוגין למרות המתח העצום לקראת מחר.

יום מס' 3: הטיפוס לפסגה

התעוררנו ב 2:00 ומיד חבשתי שוב חזק חזק את הרגל.
התארגנו מהר והספקנו לשתות כוס תה.
לקחתי עוד כדור אדוויל והכנתי שניים נוספים בכיס שאקח בכל מקרה במהלך הטיפוס.
התחלנו ללכת, מרגישים מצויין, מזג האוויר מושלם, שמיים בהירים, ירח מלא, אין רוחות ולא קר מידי.
מתקדמים כשעתיים וחצי על אדמה שחורה משולבת סלעים עד שהגענו שוב לקרחון, הוצאנו קרמפונים, שמנו רתמות ונקשרנו.
ההליכה על השלג מרגישה אינסופית מהרגע הראשון, קצב איטי.
מנסה להשאיר את הראש למטה ולראות התקדמות משמעותית בהרמת הראש הבאה אבל זה רק מייאש יותר, השמש החלה לעלות וחיכינו למנוחה ארוכה יחסית בפס השמש החמים שעל אחד האוכפים, זה היה כל כך קרוב אבל הרגיש כמו נצח עד שהגענו.
אחרי המנוחה המשכנו בהליכה בקטע מישורי יחסית עד לנקודת מפגש עם שביל וקבוצות שמגיעו מהצד הרוסי, הנוף נפתח לגמרי, הכל בלבן ממכר.
עשינו עצירה נוספת וקילפנו שכבת ביגוד לפני הכניסה לשליש האחרון של הטיפוס.
משלב זה זוית העליה הגיעה ל 30 מעלות בערך, המסלול קשוח הרבה יותר ובנוי מזיג זג קלאסי, בכל פניה אני מצפה לראות את העליה האחרונה לפסגה אבל זה לוקח זמן.
העליה קשוחה וכל הזמן אנחנו אומרים לעצמינו איזה טירוף, איזה טירוף.
שי החל להתייבש והרגיש רע, כמות המים שהביא היתה הגיונית למטייל הממוצע אך מסתבר שהבנאדם שותה לפעמים יותר מ 5 ליטר ביום והוא ממש כעס על עצמו שלא לקח את כמות המים שידע שהוא צריך.
לאחר שעתיים מתישות הגענו לתחילת העליה האחרונה, רואים את הפסגה מעבר לפינה ועושים עצירה אחרונה. טוקו בירר עם שי אם הוא ממשיך ושי כמובן שלא וויתר לעצמו, השאיר את התיק בנקודת העצירה ויאללה, מאמץ האחרון.
זוית הטיפוס הזויה, גבוהה יותר מהשעתיים האחרונות שעברנו. מדובר בסה"כ במקטע לא ארוך במיוחד וללא פניות, מסלול ישיר ותלול לפסגה, מלחמה על כל צעד ותוך כחצי שעה הגענו - זהו!
הסתובבתי בפסגה בוהה בנוף וללא תחושות מיוחדות, לא יודע להסביר, לא מאפיין אותי. שי לעומת זאת התרגש מאוד, התחבקנו והיינו מרוצים.
המשכתי להסתובב בפסגה ופתאום בין האנשים נדהמתי לראות כלב שרובץ לו בשלג, אנחנו מוציאים את הנשמה בדרך למעלה והוא פשוט עושה את זה (ובטוח שלא בפעם הראשונה).
אחרי 20 דקות בפסגה התחלנו בירידה התלולה, נפלתי לפחות 5 פעמים עד השלב המישורי בו ראינו שוב את החיבור לצד הרוסי. חם מאוד, חם מידי אבל ממשיכים, באופק עננים אפורים שעשויים להגיע לכיוון שלנו ולכן ממהרים.
סה"כ הלכנו ברצף כמעט 3 שעות (הכלב לצידינו ולא ברור למי הוא שייך) עד לסוף הקרחון ועשינו את העצירה המיוחלת, מורידים רתמה, קסדות, ביגוד חם ותרמי ונשארים בחולצה קצרה, וואו איזה שחרור לגוף.
המשכנו ללכת שעה נוספת והגענו למחנה הבסיס, סה"כ כ 12 שעות הליכה, 8 לפסגה ועוד כ 4 בחזרה למטה (12.5 ק"מ הלוך חזור, מגובה 3650 ל 5050)
גמענו מרק ירקות מנצח, חזרנו לאוהל להרמת כוסית עם בקבוקוני וויסקי שהבאנו והתרסקנו.

יום מס' 4: חזרה לכנסייה, סיום

תיאמנו לצאת לדרך ב 8 בבוקר, הפנים של טוקו הביעו אכזבה מהשעה המוקדמת בה ביקשנו לצאת ונראה היה שהוא מזלזל ביכולת שלנו לקום מוקדם אחרי היום המפרך ולהתארגן.
אנחנו מבחינתינו רק רצינו להפרד מהתחנה המטאורולוגית הלא מפנקת בלשון המעטה.
ירדנו את תלולית העפר הארורה שהתישה אותנו ביום הראשון ותוך 10 דקות כבר היינו על הקרחון, טוקו המשיך להיות חסר סבלנות ואמר שמבחינתו ניתן להמשיך ללא הדוקרנים בנעליים, התעלמנו ועצרנו להלבשת הדוקרנים על הנעליים.
לאחר שתי דקות על הקרח הגענו לחציית ערוץ מים זורמים בתעלה צרה, לא מצאנו את נקודת החציה מהיום הראשון ושוב טוקו חשף את חוסר הסבלנות שלנו וניסה לשכנע אותנו לקפוץ במקומות לא כל כך בטיחותיים.
בסופו של דבר הוא קפץ, זרקנו את הציוד לצד השני (מקל ההליכה שתיקנתי נפל ונעלם סופית) ובעזרתו של טוקו דילגנו מעל הזרם השוצף.
המשכנו לרדת על הקרחון ולאחר כ 40 דקות הגענו לסופו והורדנו את הדוקרנים.
חזרנו ללכת על אדמה נעימה, רכה, ירוקה ופורחת. המשכנו כשעה עד למחנה Sabertse בו עצרנו שוב למילוי מים ושעתיים נוספות של ירידה תלולה מאוד עד לכנסייה שלמטה - לא הצלחנו להבין איך עלינו את הדרך ההפוכה עם כל המשקל על הגב.
בחניון נפתרנו משקית הזבל הקטנה שצברנו במשך שלושה ימים ומיד החלפנו לכפכפים.
חזרנו לסוכנות MTA להחזרת הציוד, Daro התרגשה מאוד כשראתה אותנו וציינה שממש היה לה חשוב שנצליח אחרי התלאות שעברנו לפני הטיול.
זהו, התקלחנו והלכנו להתפנק על בירה וחצ'ופרי.

יום התאוששות, עמק Truso

חיפשנו טיול קצר ומישורי ועמק Truso עונה בדיוק לדרישות.
עשינו קניה של אוכל ושתיה ב Spar וסגרנו עם נהג בשם מאמוקה שתפסנו ברחוב מחיר לנסיעה הלוך חזור (150 לארי).
נקודת ההתחלה היא מעיין סודה (השם הרשמי הוא Abano Lake) ורוב התיירים שראינו מגיעים לבריכת הטורקיז המדהימה וחוזרים חזרה. מאוד מומלץ להמשיך בעמק שנראה כמו גלויה, צבעים של ירוק, טורקיז ואדום ללא מסלול מוגדר, הולכים לאן שרוצים, סוסים רצים מסביב, חלום.
עצרנו ליין וגבינה על הנחל וחזרנו לרכב לאחר כ 3 שעות.

סיכום

בשורה התחתונה הקזבק נתן לי את החוויה שרציתי, יכל להיות פחות קשה אם רק היינו מחלקים את מקטע ההליכה של היום הראשון ליומיים - הקושי של היום הראשון ישב לנו בראש, קצת פגע במורל עד חצי היום השני וגרם לי לכאבים חזקים ברגל שממש סיכנו את המשך הטיול .
תהנו, זמין לשאלות למי שמעוניין.

טיפים

• חלוקה של מקטע ההליכה עד לתחנה המטארולוגית ליומיים והוספת לילה במחנה Sabertse (רלוונטי למי שהולך עם משקל מלא על הגב).
• להביא מינרלים להוספה למי השלגים שזורמים בתחנה המטארולוגית. אין בתחנה מי שתיה זמינים וניתן לרכוש בקבוקים קטנים בלבד במחיר של 5 אירו.
• מזומן מזומן מזומן, מלבד כמה מקומות בודדים וכמובן בטיבילסי, גאורגיה של 2025 היא מדינה שאוהבת מזומן ולא ניתן לשלם באשראי. לא בסוכנות הטיולים, לא במלונות ולא בחלק מהמסעדות

קישורים חיצוניים

• סוכנות טיולים MTA