טיול תרמילאים בהרי הרילה בבולגריה - אוגוסט 21

יום ראשון בטרק: פניצ'ישטה - בקתת איוון ואזוב

הטרק הקלאסי של הרי הרילה מתחיל ברכבל של פניצ'ישטה (Panichishte), עיירה קטנטנה בהרים שנמצאת 25 דקות בטרמפ או מונית מספרבה בניה (Sapareva Banya), אליה ניתן להגיע אליה בתחבורה ציבורית. אנחנו נפרדנו מ-90 לבה (כ-180 שקל) והגענו לספרבה בניה במונית מעופשת עם נהג רחב מימדים שלא יודע מילה באנגלית, מה שנותן לנסיעה תחושה כללית של חוג דרמה במתנ"ס. אחרי קפה ובניצה במאפייה השכונתית, התחלנו לחפש נשמות טובות שיקפיצו אותנו אל הרכבל. חצי שעה של להתבשל עם המוצ'ילות על הגב ופתאום עוצר לידנו כריס, מוכר מזכרות צעיר מפניצ'ישטה שמוכן לקחת אותנו למעלה תמורת 20 לבה. בדרך אנחנו מחליפים רשמים על הטבע בבולגריה ובישראל, על יהודים ונוצרים בארץ הקודש, וכריס מארגן לנו הנחה על הריבות שהוא מוכר ליד הרכבל, "כי אתם מירושלים". עם ישראל חי.
הרכבל הוא הנקודה האחרונה בה יש קליטה סלולרית לפני העלייה להרים עצמם. תמורת 12 לבה הוא יעלה אתכם אל הפסגה, בטיפוס איטי בין העצים, נשימה עמוקה אחרונה לפני שהרגליים מתחילות לעבוד שעות נוספות. האוויר נעשה קריר ככל שעולים, וכל זוגות הבולגרים שחולפים על פנינו בכיוון השני ממלמלים Dobre Den ("יום טוב"), בליווי חיוך אירופאי.
600 מטר של עלייה ואתם נוחתים בנקודת הפתיחה של המסלול הפופולארי ביותר בהרי הרילה - שבעת האגמים. המסלול מתחיל בבקתה Rilski Ezera, שהיא יותר מעין מלון מתוייר ומרכז מבקרים בו ניתן להצטייד בחטיפי אנרגיה לקראת המסלול של היום. כיאה לטרק אלפיני, הדרך קשוחה ולא מתפשרת מהשנייה הראשונה. אנחנו מטפסים בקושי על מדרגות ובולדרים, משתאים מההרים הערומים והאגמים הקטנים שנקווים ביניהם, ועושים סמול טוק עם בולגרי חמוד שממליץ לנו למצוא את חבר שלו, "בולגרי גבוה מאוד עם כובע קש" שיעזור לנו לנווט. הבולגרי לא נמצא עד עצם היום הזה, אבל העלייה הראשונה מתגמלת אותנו במבט על ארבעה אגמים מדהימים בצבע טורקיז ששוכבים בין הפסגות כאילו רגל אדם לא דרכה במקום מעולם. גם באוגוסט, האגמים מוקפים במשטחי שלג רחבים ומפלונים קטנים והכל ירוק, ירוק שאין דברים כאלה.

בפיצול הדרכים הראשון, לחופו של אגם "העין", אנחנו פוגשים את חבורת הישראליות הראשונה של הטרק, ומחליטים להמשיך כמוהן אל בקתת איוון ואזוב שנמצאת 3 שעות לפנינו. המסלול ממשיך לטפס אל הרכס ומציע לנו להקיף אותו דרך נקודת תצפית שמשקיפה על כל האזור (מומלץ!). השביל מאפשר לנו מיליון נקודות מבט שונות על ההרים והאגמים, ולבסוף מוביל אותנו הרחק מהפסגות המשוננות אל עלייה ארוכה בכר דשא רחב מהסרטים. למרות שמדובר במסלול פופולרי מאוד, אין כאן נפש חיה, ואחרי הפיצול האחרון אנחנו יורדים לעמק ירוק עם המון פרות וכבשים, ובקתת איוון ואזוב - היעד שלנו להיום - כבר נראית באופק.

הערת אגב: להיות ישראלי זה מגניב לאללה לפעמים - אנחנו זורמים, יודעים לאלתר, אנשים חמים ויצירתיים - אבל זה די מבאס כשהמטיילים הישראלים הם *היחידים* שמגיעים לאיוון ואזוב בלי להזמין מראש, בשבוע הכי עמוס בעונה. אז כן, דפקנו קטע ישראלי קלאסי, וגילינו מייד מחבורה ישראלית אחרת שלבעל הבקתה וונצי אין איפה לשים אותנו ללילה. התקרבנו בחיל ורעדה אל וונצי, בחור עם זקן ארוך, סטנדרט היגיינה מוטל בספק ווייב רציני של מנהיג כת, והוא בתורו נזף בנו כמו אבא - "אתם כמו כל הישראלים, עושים דברים מטומטמים ומסוכנים, מגיעים ככה בתחילת אוגוסט"' ובסוף סינן בשפתיים חשוקות: "בסדר, אני אחשוב עליכם", ואנחנו, שהבנו כבר שהוא רק עושה עלינו דאווין ושכבר לא נישאר לקפוא בחוץ הלילה, חיכינו שהסערה תחלוף.

בבקתה יש אווירה מדהימה: מפעילים אותה כמה מתנדבים צעירים מכל העולם, שמבשלים, מנקים ושומרים על מורל, היא מלאה במטיילים בולגרים (וישראלים), מגישה תפריט אוכל רחב ומתהדרת בשירותי בול-פגיעה נוחים ונקיים יחסית. אחרי כמה משחקי שש-בש, תשחצים, מרק וכוסית ראקיה, וונצי מתרכך ומתחיל לשכן את הישראלים בבונגלואים בחוץ. את הבנות הוא מסדר ראשונות - ולא שוכח להגיד להן "את אישה יפה" בעברית בתחילת השיחה - ואנחנו מקבלים שלוש מיטות על הרצפה בבקתה קטנה אך חמימה שקשורים אליה לפחות ארבעה סוסים. חלום.

הלילה יורד, וכל המטיילים מדברים אחד עם השני ושותים בירה, ואנחנו פורשים לנצל את המאפיין הכי מדהים של איוון ואזוב: היא תקועה באמצע שום מקום ולא מוארת מבחוץ בכלל, אז רואים שם את הכוכבים בצורה מדהימה. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה. מומלץ: לקחת שמיכה מהבונגלו, לשכב בחוץ ולהתרגל לחושך. תיזהרו שלא ידרוך עליכם סוס (ברצינות, זה כואב).

הערות:
- יש אפשרות להתחיל את המסלול נמוך יותר, מאזור פניצ'ישטה עצמה, וללכת דרך מפל סקקביצ'ה אל בקתת סקקביצ'ה (Skakavica), או לחילופין להגיע באותו יום עד איוון ואזוב (ארוך וקשה מאד). לדעתי עדיף לחוות את שבעת האגמים על ההתחלה כשעוד מלאים באנרגיה ולא להגיע אליהם סחוטים אחרי חצי יום הליכה

- אם לא רוצים להמשיך עד איוון ואזוב אפשר גם לישון בבקתת Sedemte Ezera שאמורה להיות חמודה. היא קרובה מאוד לרכבל, אז מתאימה בעיקר למתחילים מאזור סקקביצ'ה.

- תלמדו מהטעות שלנו ותזמינו מקום בבקתת איוון ואזוב, בעיקר בשבתות ובאוגוסט. הדרך הכי טובה היא לכתוב בווצאפ למספר 359887727772, זה המספר של וונצי להזמנות. מהניסיון שלנו בשאר הבקתות זה פחות קריטי (חוץ ממליוביצה, אליה לא הגענו בסוף).

- אם רוצים להגיע בתחבורה ציבורית לספרבה בניה - לוקחים אוטובוס של Union Ivkoni מתחנה מרכזית סופיה לדופניצה, ובתחנה האחרונה של האוטובוס הזה להחליף לאוטובוס ל-Sapareva Banya, שיוצא כל 40 דקות.

יום שני + שלישי בטרק: בקתת איוון ואזוב - מנזר הרילה

כלל אצבע: אם אתם ישנים בבקתה עם אירופאים, הם כנראה יהיו כבר באמצע המסלול כשתקומו לצחצח שיניים. בשעה 9 בבוקר אנחנו יושבים מחוץ לבקתה ריקה, אחרי קפה וחביתה, מקבלים ארוחת צהריים ארוזה וברכת דרך מהמתנדבת המקסיקנית החייכנית ויוצאים לכיוון המטרה המקורית שלנו לאותו היום: בקתת מליוביצה (Maliovitsa), שאחת הבולגריות שדיברנו איתן בערב המליצה עליה.

אני אקדים ואומר - כאן עשינו טעות. טעות רצינית, שאתם לא רוצים לעשות. אז ככה: אם יש לכם מקום בבקתת מליוביצה, תחזרו על עקבותיכם דרך העמק של אתמול, ובפיצול השבילים קחו את השביל הכחול ימינה לכיוון פסגת מליוביצה (מסומן היטב). זה אמור לקחת כ-5 שעות, במסלול מהמם עם פרופיל גבהים קליל (580 עלייה, 880 ירידה). אם אתם רוצים להמשיך למנזר רילה (המדהים), קחו מלכתחילה את השביל האדום שמוביל למנזר - יש סימון בכניסה לבקתה. זו ירידה קשה של 1500 מטר, אבל היא מתפזרת יפה לאורך היום, והמסלול מסודר ומטויל באופן תכוף.

אז מה אנחנו עשינו? התחלנו ללכת למליוביצה, עברנו את פיצול השבילים, עלינו על הרכס הראשון, ופתאום - קליטה, אחרי 24 שעות בלי. החלטנו לעצור לארוחת בוקר ולהתקשר להזמין מקום במליוביצה כדי לצאת פחות ישראלים טמבלים, אבל אמרו לנו שאין מקום ושאין מצב אפילו לישון על הרצפה עם שק"ש. מחשבים מסלול מחדש ומחליטים לרדת מכאן למנזר רילה דרך השביל הכחול, שנראה די מקביל לשביל האדום הקלאסי.

הו, כמה שטעינו. אנחנו מתחילים את הירידה בגובה 2500, מהמרים על כמה זמן ייקח לנו לרדת אל המנזר, שנראה מרחוק בעמק שנגלה לפנינו. ההימורים עומדים על 3 שעות בממוצע. אממה, הירידה הזו הייתה הטיול הכי קשה פיזית שעשיתי בחיים. חמש וחצי שעות של גליצ'ים בשביל-לא-שביל, תלול, צר ומחליק, 20 נפילות, מקל הליכה אחד שהתעקם, פעמיים ללכת לאיבוד, מים שנגמרו באמצע הדרך... בקיצור, פחות.
לא ברור איזה כוח עליון הצליח לדחוף את הרגליים הרועדות שלי עד למטה, אבל אחרי הירידה המזוויעה ועוד אחת מחרידה לא פחות בתוך יער עבות, הגענו למנזר רילה, בו נבלה את הלילה. נטרקנו ללילה בחדר עם תמונות של ישו במנזר המדהים, שנראה כמו מתוך ציור של סלבדור דאלי, אחרי ארוחת ערב טובה במסעדה שצמודה למנזר. אה, וגם נעלו אותנו מחוץ למנזר. אחרי תשע בערב הם פותחים רק את הכניסה האחורית. שתכירו.

באותו הערב החלטנו, בגלל הירידה האימתנית, לקחת יום מנוחה במנזר ולצבור כוחות לקראת שלושת הימים שנותרו. זה מקום נפלא להיתקע בו - טיילנו למחרת במנזר המדהים, אחד הסמלים של בולגריה, עמוס במטיילי יום מכל העולם בשעות הבוקר, הסתובבנו ועשינו מדיטציה במפלים ובנחלים שזורמים אליו, וניסינו להתארגן על טרמפ למחרת (ללא הצלחה). לפני השינה הנזיר שקיבל אותנו בקבלה הציע לנו חברות בפייסבוק. לא אישרנו עד היום. בכל זאת, נזיר.

הערות:
- אל תסתמכו על המשפט "היי, אני רואה שיש כאן שביל קצר באפליקציה!". לכו רק בשבילים שקראתם עליהם, וקחו בחשבון שלפעמים מופיעים באפליקציה שבילים שהם בכלל לא שבילים, וקל נורא ללכת בהם לאיבוד (וראו יום 5: ריבני אזרה - גרנצ'אר). אם אתם משתמשים ב-mapy.cz, לכו בשבילים שמסומנים בצבעים ולא באלה שמסומנים בקו מקווקו. אם נתקעים וחייבים לבחור שביל מהאפליקציה, קחו בחשבון את פרופיל הגבהים - שביל שנראה קצר אבל יורד 1000 מטר גובה ב-4 קילומטר אורך הוא על גבול הבלתי אפשרי.
- במנזר יש שתי מסעדות צמודות שמגישות אוכל דומה וטעים במחירים קצת תיירותים. אין איפה להצטייד במצרכים, ואנחנו ממליצים לנסות את הדונאטס המיוחדים של המנזר, ספינג' שטוח מלא בשמן ואבקת סוכר שנמכר בבוקר מחוץ למנזר. הצרבת שווה את זה.
- אנחנו אמנם נתקענו במנזר בגלל קושי גופני, אבל זו עצירה מומלצת בכל מקרה אם אתם אוהבים ימים רגועים יותר. נחמד לצבור כוחות לפני שאר הטרק, ולא כדאי לפספס את המנזר בגלל שממהרים להמשיך

יום רביעי בטרק: מנזר הרילה - בקתת ריבני אזרה

חמושים באנרגיות טובות שהרעיף עלינו ישו הקטן שמעל הכרית, יצאנו שמחים וטובי לב למסלול של היום, שכולל שני חלקים: עלייה מתונה בכביש סלול אל מסעדה בשם קירילובה פוליאנה (Kirilova Polana), ומשם שביל ירוק שמוביל אל הרכסים ומהם אל העמק של בקתת ריבני אזרה (Ribni Ezera, שנקראית גם Fish Lakes Hut).

החלק הראשון נחשב יותר קאדר כי רובו על כביש של מכוניות, אז רוב האנשים מנסים לתפוס טרמפ למעלה. לנו היה פחות מזל, ואנחנו לא רוב האנשים, אז ויתרנו על הטרמפ אחרי חצי דרך והחלטנו ללכת ברגל עד למסעדה. הדרך עוברת לסירוגין בתוך היער ועל הכביש, ויש בה נוף ייחודי שלא ראינו כמותו עד עכשיו בטרק. במסעדה שבקצה הדרך אנחנו דופקים חביתה ואספרסו אצל בולגריה זעופה שלא יודעת אנגלית - בנוהל - וממשיכים לטפס בכוחות מחודשים.

הנוף כאן שונה מאוד - המון פריחה וצמחייה, גבעות נמוכות מכוסות בעצים רזים וצפופים, גשרוני עץ על נחלים קטנים ובוציים, מלא צבעים. השמש קופחת בעוצמה כשאנחנו מגיעים לעמק האחרון, לשני אגמים אלפיניים שנראים כמו מראות - ביניהם נגלית פתאום קבוצה של בקתות צנועות, כמו יישוב קטן ממשחקי הכס. זו בקתת 'ריבני אזרה', שבה יש אך ורק בולגרים שלא יודעים אנגלית. אנחנו מבולבלים אחרי יום ארוך, לא מבינים מי בעל הבית, ואישה מפוחדת אחת מובילה אותנו למעלה, לילדה קטנה עם פרצוף מחרסינה שאומרת באנגלית שבורה ש"תכף, תכף יגיע הבחור". אנחנו בינתיים סופגים מבטים שיפוטיים מבולגרים עם קרוקס בחדר האוכל, ומצליחים להבין שהם מדברים בבולגרית על ישראל ועל תופעות לוואי של חיסונים. בפעם השנייה בטיול הזה - עם ישראל חי. בעלות הבקתה המבוגרות עומלות בחוץ על ניכוש עשבים ותליית כביסה, ורועה הצאן הזקן שמביא את המצרכים על החמורים משתעל את חייו בחוץ.

פתאום מופיע אסן, הבן הצעיר והחייכן של בעלת הבקתה, והחיוך שלו מפיג קצת את החרדה. אנחנו מקבלים אוכל של בקתה - סלט שופסקה בולגרי, מרק שעועית וסטייק לבן - מתקלחים בפחון קטן עם מים חמים (!) ואווירה של תקופות אפלות באירופה ושותים בירה שקיררנו במי שלגים. הגיע השלב בערב שהבולגרים מתחילים לעשות שמח, וכשהם מתחילים לרקוד ריקודי עם בחדר האוכל אנחנו לא יכולים שלא להצטרף. בכל זאת, קנקן יין עולה 15 לבה. אסן עוד מסתובב בין כולם, בודק שהכל בסדר, ואנחנו מתמקמים לבסוף ללילה בבונגלו ישן עם טפט סובייטי על הקיר, ומגלים שמחר, על פי התחזית, יהיו סופות רעמים חזקות בהרים. אופס.

הערות:
- היום הזה כולל עלייה אינטנסיבית (1213 מטר), אבל בקושי מרגישים אותה כי היא מאוד מתונה לאורך כל היום

יום חמישי בטרק: בקתת ריבני אזרה - בקתת גרנצ'אר

קמנו לבוקר בסימן תחזית עגומה. התלבטנו במשך הרבה זמן, יחד עם אסן מנהל הבקתה, האם לצאת לדרך או לא. תוך שעתיים ואלפי ריפרושים של דפדפן שלא באמת עובד כבר השלמנו עם זה שאנחנו נשארים כאן עוד לילה, אבל כשהגיעה השעה 12 ולא נראה ענן באופק, החלטנו להיות אמיצים ולצאת לדרך למרות הכל.

הדרך החוצה מהעמק של ריבני אזרה כוללת עליית בולדרים תלולה על ההתחלה, ככה שתוך שעה אתם עם הלשון בחוץ. אחרי זה, רוב היום הוא טיפוס לא קשה במרומי קו הרכס, עם נוף מדהים לנהרות ואגמים משני הצדדים. הנקודה הכי מדהימה היא נהר בלי איסקר (Beli Iskar), שהפך לאגם ענק בין ההרים בגלל סכר שנבנה בסופו, והשביל מתפתל על ההרים כך שתראו את הפלא הזה מכל הכיוונים. בסוף המסלול תצטרכו לקחת ימינה אל תוך העמק שבו נמצאת בקתת גרנצ'אר, וכאן יש באפליקציה שני שבילים. אם אתם אוהבים ללכת בשביל אמיתי, קחו את הרחוק יותר, זה שמסומן היטב בצבע אדום. כמובן שאנחנו הלכנו דרך השביל הקרוב, שהתברר כסימון על מפה שאין לו שום קשר למציאות, פשוט כמה רוג'ומים שמטיילים שמו לאורך ירידה רצחנית. אחרי ירידות והחלקות במורד ההר בלי שביל ממשי, הגענו לחלק שבו השביל מכוסה במלואו על ידי שיחים עבים. אי אפשר לעבור אלא אם כן מפלסים דרך בתוך השיחים, הישרדות סטייל.

ואכן כך עשינו. נשרטנו ונחבטנו, נפלנו עם המוצ'ילות לתוך הנחל שמתחת לשיחים, דחפנו את עצמנו בכוח לתוך הצמחייה, כבר חשבנו שלעולם לא נגיע, ואיכשהו, בלי שביל, הצלחנו להגיע בנס לצד השני, חבוטים אך מרוצים מהחוויה ההזויה שהאין-שביל הזה זימן לנו. סמאללה. בבקתת גרנצ'אר, שנחשבת הכי מעפנה בטרק, קיבלה את פנינו ווילי, בולגרייה מסבירת פנים על גבול המעיקה עם גבות מצויירות ואבא בולגרי שנשאר בבקתה גם בחורף ויודע לומר "סבבה אגוזים". ווילי - שהרחנו עליה ניחוחות עזים של פאסיב-אגרסיב סובייטי - בישלה ואירחה לנו לחברה בארוחת הערב, מרק שעועית וקציצות עוף, שאלה על ישראל וביקשה שנתרגם לה את הדברים היפים שמטיילים כותבים לה בעברית. "דה בנק אוף איזראל איז אופן", היא אמרה לי כשנדרשתי לשלם, ואבא שלה לימד אותנו כמה ביטויים בבולגרית שכבר מזמן שכחתי.

גרנצ'אר היא בקתה חמודה, אבל התנאים בה הכי פחות טובים - רק חדרי דורמיטורי עם מזרוני קפיצים שוקעים, בלי מקלחות, עם שירותי בול-פגיעה די מעפנים, והאוכל כנראה עשה לנו סוג של קלקול קיבה, אבל כיף שם, דווקא בגלל זה. את הלילה ביליתי עטוף בשמיכות במיטה למעלה, מעל שני נחרני על ישראלים, צובר כוחות לפני היום הכי קשה בטרק - הטיפוס לפסגת המוסלה.

יום שישי בטרק: בקתת גרנצ'אר - הרכבל לבורובץ

היום האחרון של הטרק הוא יום של טיפוס אימתני אל פסגת המוסלה (Musala, 2925), ההר הגבוה ביותר באזור הבלקן. הטיפוס על ההר עצמו אפשרי פלוס, אבל הבעיה שמגיעים אליו עם הלשון בחוץ, אחרי תפירה של 3 פסגות גבוהות לא פחות במשך כ-4 שעות.

מצפה לנו יום ארוך וקשה, אז אנחנו יוצאים לדרך כבר ברבע לשמונה אחרי פרנץ' טוסט וחביתה אצל ווילי במטבח. היא מנופפת לנו לשלום בחוץ, אומרת לנו שאנחנו חזקים ויכולים לנצח גם את המוסלה, ואבא שלה מחייך אלינו בחיוך אוניברסלי, אם כי חסרות בו כמה שיניים. היום מתחיל בטיפוס אינטנסיבי מהעמק אל קו הרכס, דרך השביל שפספסנו אתמול ומסומן באדום. אנחנו עוקפים חבורות של בולגרים, שכולם מאחלים לנו בהצלחה כששומעים שפנינו מועדות למוסלה, והפרנץ' טוסט המקולקל של ווילי מתחיל לתת את אותותיו בבטן. עם סיום העלייה נחשף בפנינו הנוף המדהים של הימים הקודמים - כל הרכסים שתחתינו, הנהרות והאגמים מסביב, השלג שעוד נשאר על הפסגות - ואנחנו ממשיכים בשביל האדום לכיוון המוסלה.

אין במסלול הזה מישורים, רק עליות חדות וירידות תלולות, מפסגה אחת לבאה אחריה. אל המוסלה הגענו באפיסת כוחות, שילוב של הקיבה המקולקלת והעליות הקשות, ואנחנו עושים הפסקת שוקולד קצרה ממש מתחת להר שגוהר מעלינו. 350 מטר לגובה של עלייה כמעט אנכית נראים מכאן כמו משימה בלתי אפשרית. אני נושם כמה נשימות אחרונות, מזדקף ומתחיל לטפס לאט לאט, צעד אחרי צעד, מדי פעם מסתכל אחורה, מגייס את כל הכוחות שיש בגוף. אחרי 40 דקות של התנשפויות אני שומע פתאום קולות של חליל צועני מהפסגה. בכוחות אחרונים אנחנו דוחפים את הגוף לכיוון החליל, זיג זג בין האבנים, עד שעושים את הצעד האחרון על הפסגה. הגענו.

על ההר אנחנו נשכבים על התיקים. יש כאן המון מטיילי יום, בולגרים וגרמנים שבאו מהצד השני של ההר, הפשוט יותר לטיפוס. כולם הגיעו להצטלם עם הפסגה והנוף המטורף שיש כאן, מעל העננים. על הפסגה יש תחנה מטאורולוגית לא פעילה, ילדים רצים מצד לצד, ויש תור של אנשים שמחכים להצטלם עם השלט שמראה את גובה ההר. אחרי חצי שעה של מנוחה, אנחנו ממשיכים בדרך למטה מההר - צפויות לנו עוד שעתיים וחצי של ירידה אל הרכבל.

את הדרך חזרה, ירידה מעט תלולה בשביל אבנים עם נוף אלפיני (ועוד קצת אגמים, איך לא), אנחנו עושים עם כל בולגריה פחות או יותר. ביום שבת, המסלול מתמלא במטיילי יום שעולים לפסגה וחוזרים חזרה. חוויה אנתרופולוגית. הירידה קלה אבל ארוכה, ואנחנו כבר די גמורים, ועוצרים להסתכל על בקתת המחסה Ledeno Ezero, שנמצאת ליד "אגם הקרח". אחרי הירידה מהרכס, הטרק מסתיים בהליכה של כשעה בשטח מישורי יחסית אל בקתת Yastrebets שלצד הרכבל שייקח אותנו למטה, לעיירת הסקי בורובץ (Borovets).

בשלב הזה הרגליים שלנו כבר עובדות על אוטומט, וב-17:30 אנחנו מגיעים אל תחנת הסיום המיוחלת. שימו לב: אי אפשר לשלם על הרכבל למעלה אז פשוט נכנסים בלי לשלם (רוב האנשים קונים כרטיס לשני הכיוונים בתחנה למטה). אחרי 25 דקות של ירידה איטית אנחנו בעיירת סקי מנומנמת, עושים את דרכנו למלון קטן בשם Hotel Bor, לנוח קצת ולעכל את מה שעברנו בשבוע האחרון.

את היום וחצי הבאים הקדשנו למנוחה במלון בעיירה. בורובץ חמודה, עיירת סקי קטנה וקלאסית, שכל המסעדות בה אותו דבר והמלונות בה נראים כמו מלונות דרכים בארצות הברית בניינטיז. אכלנו במסעדות Nicki's Pizza ו-Venice Restaurant שהיו חמודות, אבל באמת שהכל אותו דבר. לחובבי הז'אנר: במלון Hotel Rila יש ספא ענק עם כל הטיפולים שאפשר להעלות על הדעת. מומלץ.

יום שביעי + שמיני + תשיעי: נחים בבורובץ, חוזרים לסופיה דרך המעיינות החמים בספרבה בניה