אתיופיה אהובתי

בינואר 2020 טסנו שלושה חברים צעירים לטיול של כמעט חודשיים באתיופיה, בכוונה לחוות את התרבות, האנשים והנוף שיש למדינה להציע.

גם לאתיופיה חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
משך הטיולחודשיים
עונה מומלצתאנחנו טיילנו בינואר-פברואר, מבחינת מזג אוויר היה טוב- לרוב לא חם מדי וכמעט לא ירדו גשמים. העונה הרטובה היא בין יוני לספטמבר, בעונה זו יש יותר גשמים. שיא עונת התיירות הוא מיד אחר כך, בחודשים אוקטובר- נובמבר, מיד אחרי הגשמים לכן הכל ירוק יותר והנחלים זורמים בשיא עוצמתם. מרץ-מאי כבר עונה יותר חמה.

מידע כללי

ויזה-
ויזה לאתיופיה ניתן להוציא מראש דרך האינטרנט, או בשדה התעופה במקום. עלות הויזה לישראלים הינה 50 דולר לחודש, או 70 דולר לשלושה חודשים.

כסף-
המטבע המקומי הוא ביר. נכון לעכשיו דולר אחד שווה בערך 32 ביר, לפי השער הרשמי. כיוון שבאתיופיה יש מגבלות על אחזקת והוצאת דולרים מהמדינה (למקומיים) התפתח שוק שחור של סחר בדולרים. בכמעט כל עיר ניתן למצוא ללא קושי חלפן מהשוק השחור, שיחליף לכם דולרים תמורת שער טוב יותר. שער טוב הוא בין 39-41 ביר לכל דולר. במפת הטיפים של מזונגו (מומלץ מאוד להוריד!!) יש נקירות של שוק שחור. בנוסף אפשר פשוט לשאול בעלי עסקים או נהגי טוקטוק אם הם יודעים איפה אפשר להחליף.

תקציב-
התקציב באתיופיה מאוד משתנה בעקבות הדרך בה בוחרים לטייל. אנחנו טיילנו בדרך הזולה, בחרנו לישון במקומות הכי זולים שמצאנו ולאכול כמעט ורק במסעדות מקומיות. בצורה כזו עלות המחייה הבסיסית (לינה, אוכל, מים) הסתכמה בבערך 7-8 דולר ליום לאדם. מה שמייקר משמעותית את הטיול הן האטרקציות שמחירם גבוהה יותר, לדוגמה- טרקים בקבוצות מאורגנות- באזור ה50 דולר לאדם ליום. טיול בדנקהיל או סיור בשבטים בדרום- באזור ה80-100 דולר לאדם ליום. במידה ובוחרים לוותר על חלק מהאטרקציות ו/או לעשות את חלקן עצמאית התקציב יורד משמעותית. אנחנו סיימנו את הטיול עם הוצאה של 800 דולר לכל התקופה לאדם, לא כולל טיסות וויזה, כשויתרנו על הדנקהיל ועל השבטים, ועשינו טרקים עצמאית/ חצי עצמאית.

תחבורה פנים עירונית-
מוניות- יש רק (או בעיקר) באדיס, ויחסית יקרות למדינה.
בג'אג'/ טוקטוק- כלי התחבורה העיקרי בתוך הערים, מין רכב קטן על שלושה גלגלים. אפשר להכנס עד ארבעה בקצת צפיפות. לרוב הנהגים מכירים את המלונות ואת היעדים אליהם רוצים להגיע. המחיר שאומרים לנו כמעט תמיד גבוהה בהרבה מהמקובל- לא לפחד להתמקח ולשאול מקומיים מה המחיר האמיתי.
מוניות שירות- קצת מסובך להשתמש בהם ולהבין מי נוסע לאן שאתם צריכים, אבל יש כל מיני נקודות בערים מהן יוצאות מוניות שירות לאזורים אחרים בעיר. אם אתם מצליחים להסתדר איתם- זה זול בהרבה מבג'אג'.

בין עירונית-
אוטובוס גדול- אוטובוסים ברמה גבוהה, כמו בארץ. יותר מרווחים, לא דוחסים בהם אנשים, לפעמים יש אפילו וייפיי. פועלים בעיקר מאדיס ואליה. כרטיסים צריך לקנות יום לפני, כל המשרדים של החברות נמצאים באזור המסקל סקוור באדיס, והאוטובוסים יוצאים משם באזור 4 וחצי בבוקר. האוטובוסים האלה יקרים יותר משאר אמצעי התחבורה.
מיניבוס/ אוטובוס קטן- יוצאים מהתחנות המרכזיות של הערים בשיטת מלא וסע. לרוב המיניבוסים יותר מהרים והאוטובוסים יותר זולים. בתור בחור גדול אני מצאתי את האוטובוסים גם יותר נוחים. בשניהם דוחסים עוד ועוד אנשים. זמני היציאה וההגעה הם זמן אתיופיה, אז אל תהיו בלחץ ואל תצפו להגיע מתי שאמרו לכם שתגיעו.
טיפים לתחב"צ-
-*טיפ זהב*- במיניבוסים ינסו לקחת ממכם יותר כסף כי אתם תיירים, לפעמים בלי סיבה ולפעמים עם תירוץ שזה בגלל התיקים הגדולים שצריך לקשור למעלה. בכל תחנת אוטובוסים יש משרד קטן, עשוי פח בדרך כלל, שבו יש אנשים שלרוב לובשים אפוד זוהר. הם האחראיים על התחנה. ניתן לשאול אותם כמה אמורה לעלות נסיעה ליעד שלכם, ולבקש מהם שיעזרו לכם למצוא אוטובוס. הם יעשו את העבודה בשבילכם וידאגו שלא תשלמו ביר יותר מהמקומיים, לא בגלל הצבע ולא בגלל התיק. הצילו אותנו הרבה פעמים כשניסו לעקוץ אותנו.
- האנשים שעולים על גג המיניבוס כדי להעלות או להוריד את התיקים יבקשו ממכם כסף אחר כך על השירות הזה. אפשר להתווכח איתם ולא לשלם, אנחנו לרוב פשוט עלינו בעצמינו על הגג וקשרנו את התיקים, חסך ריבים מיותרים.
- לנו לא קרה, אבל שמענו קצת על מקרים בהם גונבים דברים מהתיקים של תיירים כאשר הם על גג האוטובוס- שווה להביא מהארץ או לקנות שם סוג של שק, שניתן להכניס לתוכו את התיק וככה להסתיר אותו.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

הלופ הצפוני

מסלול:
אדיס אבבה- בהר דר- אוורה אמבה- גונדר- הרי הסימיאן- אקסום- כנסיות טיגארי- לליבלה והאבונה יוסף- השוק בבאטי- אדיס אבבה.

באדיס לא היינו הרבה, בילינו שם יום אחרי הנחיתה ואז המשכנו ישר לבהר דר, לכן לא חוויתי את העיר ואין לי כך כך המלצות עליה.

לבהר דר הגענו באוטובוס ישיר מאדיס, בארבע מאות ביר באוטובס גדול. זו עיר שנמצאת ליד אגם גדול, אגם טאנה. עיר נעימה בסך הכל, אפשר ללכת להסתובב בשוק שלה, לטייל סביב האגם ולמצוא נק' יפה לשתות בה בירה. צמוד לאגם, ליד הטיילת יש מלון גבוהה (לא זוכר את שמו, אי אפשר לפספס אותו, ליד ההאני ג'וס) מומלץ לעלות על הגג שלו ולהנות מהנוף, כל היום אך במיוחד בשעת שקיעה.
באזור של בהר דר יש שתי אטרקציות עיקריות- שיט באגם, וטיול יום למפלי הנילוס הכחול. את השיט לא עשינו, מדובר בטיול של בערך חצי יום, אפשר לעצור בדרך במספר איים שיש עליהם כנסיות, ולנסות לצפות בהיפופוטמים. הטיול במפלי הנילוס הוא נחמד, תלוי בעונה. אם מגיעים בעונה היבשה לא כדאי לצפות לזרימה חזקה. עם זאת, המסלול עדיין נחמד. יש לקחת אוטובוס מבהר דר למפלי הנילוס, בערך שעה נסיעה עד לכפר שממנו יוצאים לטיול. המסלול די ברור לאורך הדרך, אם מתבלבלים אפשר לשאול מקומיים- כולם מכירים. אין צורך לקחת מדריך. יש אפשרות לטייל הלוך חזור, ואפשרות לעשות טיול מעגלי שכולל חצייה של הנהר בסירה. מומלץ להגיע לשם בימי ראשון כי אז הסכר פתוח, ואז הזרימה חזקה הרבה יותר.

אוורה אמבה(awira amiba) - "הקיבוץ" בפי הישראלים. כדי להגיע מבהר דר/גונדר צריך לקחת אוטובוס לוורטה (wereta) ומשם טוקטוק. אפשרות אחרת היא לקחת מוורטה עוד אוטובוס לכיוון דברה תבור ולרדת בצומת של אוורה אמבה, ומשם יש הליכה של שני קילומטרים עד לכפר עצמו. בכפר יש חדרים לישון (100 ביר לחדר יחיד, שירותים ומקלחת משותפים) ויש מסעדה לאכול בה. המקום פועל בסוג של קואפרטיב, שבו עובדים יחד ומתחלקים בתוצר. בעיקרון אין המון מה לעשות שם, אבל אני מאוד אהבתי את המקום מבחינת האוירה השקטה והרגועה שיש בו, והנוף היפה מסביב. אחלה מקום לעצור ולנוח. אפשר לעשות סיור של שעה- שעתיים ולקבל הסברים על אופן החיים של הקהילה, לטעמי הוא היה קצת תפל ומשעמם. מומלץ לטפס על אחת הגבעות באיזור בשעות האחהצ ולהנות משקיעה יפה.

גונדר (gonder)- אל גונדר הגענו בזמן הטימקט (19-20 בינואר), שזה חג בו מציינים את ההטבלה של ישו. למי שמגיע בתאריכים האלו למדינה, ממליץ לשהות בגונדר, שכן בה החגיגות הגדולות ביותר וכוללות תהלוכות, מוזיקה, המוני אנשים שרים ורוקדים בלבן, והשיא הוא הטקס בו המוני מקומיים קופציה לבריכה הענקית ומשחזרים את ההטבלה. בילינו בגונדר כמה ימים במהלך החגיגות ואחריהן. יש שם בנוסף כמה כנסיות שאמורות להיות יפות וקהילה יהודית, לנו לא יצא לבקר. בגונדר ניסינו פעם ראשונה את אפליקציית קאוץ' סרפינג באתיופיה, וקיבלנו אירוח מדהים אצל בחור בשם מסי, אחת החוויות הכי אותנטיות וזכורות מהטיול.

דברק והרי סימיאן- מגונדר נסענו לדברק, שזו עיירת היציאה לטרק הרי הסימיאן. בדברק עצמה אין מה לעשות חוץ מלהתארגן לטרק. קניות של אוכל וכו' מומלץ לעשות בגונדר, כיוון שהיא זולה יותר. שמות הרי הסימיאן היא שמורה מהממת עם המון נקודות נוף מרהיבות ועולם חי מפותח, ראינו המוני קופים, וגם התמזל מזלנו לכמה צבאים ולהקת יעלים. החלק הקלאסי של הטרק הוא ארבע ימים, אבל ניתן לטייל שם החל מטיולי יום מאורגנים ועד למסלולים של תשעה-עשרה ימים. אנחנו עשינו את המסלול של ארבעת הימים. יש אפשרות לטייל דרך חברה מאורגנת, וככה הם מסדרים הכל וחוסכים כאב ראש- המחיר נע באזור ה200 דולר לאדם לארבעת הימים. אנחנו התארגנו עצמאית, והכל, כולל אוכל, כניסה, סקאוט, תחבורה השכרת ציוד ועוד- יצא לנו בערך 75 דולר לאדם לארבעת הימים. כאמור את רוב האוכל קנינו בגונדר, כולל פתילייה (קשה עד בלתי אפשרי למצוא בלוני גז באתיופיה). בדברק השכרנו ציוד שינה. אוהל- 100 ביר ללילה, שק"ש- 50 ביר ללילה. כניסה לשמורה עולה 90 ביר ליום לאדם, וסקאוט (מלווה חמוש- חובה) עולה 400 ביר ליום לכל הקבוצה. יש אפשרות לקחת גם מדריך במחירים משתנים. בעיקרון הסקאוט יודע את הדרך, והוביל אותנו ללא מדריך. הם בדרך כלל לא דוברים אנגלית אז התקשורת קצת קשה. יש אפשרות של לישון בלודג'ים לאורך המסלול, אך לא ניתן לשריין מקום לכן העדפנו לישון באוהל. המסלול שעשינו: יום ראשון- דברק- משרדי השמורה- סנקובר, יום שני- סנקובר- גיץ', יום שלישי- גיץ'- צ'נק, יום רביעי- צ'נק- עלייה לראס בוויט- צ'נק- נסיעה לדברק. כיוון שהסאוט מכיר את הדרך אין בעיית ניווט, אך השבילים במפס מי יחסית מדוייקים. שימו לב שעולים לגבהים- ביום השלישי 4070 בנק' התצפית הגובהה, וביום הרביעי למי שבוחר לעשות את הטיפוס לפסגה- 4400 בערך. בעוד שמבחינת קילומטרים המסלול לא ארוך (15-20 קילומטר ליום) הגבהים מקשים על ההליכה. תחבורה- ניתן להתחיל את הטרק בדברק, וללכת ברגל לסנקובר (המחנה של הלילה הראשון) מדובר ביום יחסית ארוך, שחציו מחוץ לשמורה, לכן הרוב לא הולכים הכל. לתוך השמורה תיירים יכולים להכנס רק ברכב מורשה, מחיר של רכב כזה לקבוצה עד לנק' הפתיחה הוא 1600 ביר בערך (ניתן למיקוח). כדי לחסוך בעלויות, לקחנו טוקטוק עד לכניסה לשמורה ב300 ביר. המרחק בין הכניסה לשמורה לנק' שבה לרוב מתחילים את הטרק היא 2-3 קילומטר. התכנון בהתחלה היה שנחצה את שער השמורה ברגל, והטוקטוק יחצה אותו ריק, יחכה לנו אחריו וייקח אותנו לנק' הפתיחה, אך בסוף הוא השתפן ולא רצה לנסוע בתוך השמורה. ביום הרביעי והאחרון, יש אפשרות של לטפס מצ'נק לראס בווייט ולחזור לצ'נק, ומשם לסוע לדברק, או לחלופין לוותר על הטיפוס ולסוע בבוקר לדברק. בעיקרון כדי לחזור לדברק אפשר לתאם אם נהג של רכב מורשה שיאסוף אותנו מצ'נק. הנסיעה היא בדרך עפר, בערך שלוש שעות, עלתה לנו 2400 ביר. אופציה אחרת וטיפה מסובכת היא לנסות לתפוס אוטובוס/ משאית מהכביש. הצרה היא גם שאין המון תנועה, וגם שכיוון שזה לא חוקי (למקומיים מותר ליסוע שם באוטובוס/ רכב/ משאית, לתיירים רק ברכב מורשה) הסקאוט עלול לעשות בעיות. פגשנו אנשים שחזרו עצמאית והצליח להם, וגם שמענו על כאלה שיותר הסתבכו.

אקסום- מדברק נסענו באוטובוס לשירה, נסיעה שלקחה לנו כמעט 10 שעות, חלקן בדרכי עפר, אבל הייתה אחת הנסיעות היפות באתיופיה. בעיקרון יש אוטובוס אחד שיוצא מגונדר כל יום, ומעלה בדרך נוסעים בדברק. אנחנו קנינו כרטיסים בבוקר (האוטובוס אמור להגיע לדברק בשמונה, בפועל הוא יצא באזור 10 רק) ולא הייתה בעיה, אך לרוב ממליצים לקנות כרטיסים יום לפני דרך אחד המשרדים המקומיים שלוקחים על זה עמלה. הגענו לשירה מאוחר אז בילינו את הלילה שם, ולמחרת נסענו נסיעה קצרה לאקסום. במעבר לאקסום/ שירה/ מקלה אנחנו גם עוברים מחוז, מאמהרה לתיגראי (או טיגריי). אפשר לחוש בהבדל גם בשפה שלהם, הם לא מדברים אמהרית בינם לבין עצמם, וגם במערביות של המקום- זה לא אירופה, אבל הרבה יש יותר מסעדות מערביות, התשתיות יותר טובות, יותר דוברי אנגלית. באופן כללי העיר לא גדולה כל כך, ורובה זה רחוב ארוך של מסעדות וחנויות. היא נעימה להסתובבות ושוטטות, יש שם כמה שווקים (תלוי ביום), והרבה תיירים מגיעים אליה בגלל האתרים הארכיאולוגים הרבים. לפי הסיפור זו הייתה הבירה בתקופת מלכת שבא, ויש שם כמה אתרים ארכיאולוגים. כרטיס משולב לכולם עולה 300 ביר, אנחנו טיילנו ברגל בינהם ביום אחד ללא מדריך. באופן הכללי החוויה מהם לא הייתה כל כך טובה- רוב האתרים לא מוחזקים כמו שצריך, לא נחפרו מספיק, ויש חוסר גדול במידע, אין שלטים שמסבירים על המקומות ומה היה בהם. את כל המידע שאבנו רק מהלונלי פלנט ומהאינטרנט. באופן כללי הסיפור שהאתיופים מאמינים בו לא תואם את הממצאים הארכיאולוגים ואת דעת החוקרים. מה שמשווק כארמון מלכת שבא, מיוחס בכלל לתקופה יותר מאוחרת, והיה שייך כנראה לאציל מקומי. יכול להיות שהחוויה עם מדריך שונה לחלוטין ומלאה יותר.

כנסיות תיגראי- במחוז, באזור די רחב בין אקסום למקלה, יש מספר רב של כנסיות חצובות באבן. המפורסמת והמתויירת שבינהן היא כנסיית אבונה ימטה (abuna yemata). אפשר להגיע לשם בטיול יום מאקסום/ לליבלה דרך חברות הטיולים. מי שסוגר מראש טיול בדנקהיל יכול לסגור איסוף מאקסום וטיול בכנסייה כחלק מהעסקה. אנחנו הגענו אליה ואל אחת נוספת באופן עצמאי ואפרט עליו כאן, כי הדרך קצת מסובכת- מאקסום נסענו באוטובוס לאדיגראט (adigrat) שם בילינו את הלילה. למחרת בבוקר נסענו להאוזן (hawzien) ומשם לקחנו טוקטוק (למרות שיש גם אוטובוסים) למגב (megab). הגענו למגב לקראת הצהריים ומצאנו מקום לישון, שימו לב- זו עיירה קטנה לכן אין הרבה מקומות לינה ומסעדות, אנחנו הסתדרנו אך יכול להיות שתצטרכו לישון בהאוזן. אחרי התמקמות התחלנו את הטיול לאבונה ימטה- הלכנו כמה קילומטרים על הכביש עד שפנינו שמאלה לכיוון הכנסייה. הלכנובשדות עד לנק' הכניסה- שם צריך לשלם 300 ביר כניסה לאדם. למגיעים עם רכב- אפשר להגיע עד לנקודה הזו, ואז להתחיל בטיפוס הרגלי, משם מדובר במרחק די קצר אבל בטיפוס. משם הדרך ברורה, אין צורך לשלם למדריך מקומי. עולים תחילה במסלול במדרגות, עד שמגיעים לנק' בה מתחיל הטיפוס וצריך להוריד נעליים ולעלות על הקיר. יש שם הרבה סקאוטים שיעזרו במידה ותצטרכו, חוויה קצת מפחידה אבל מטורפת! אחרי החלק הראשון של הטיפוס ממשיכים לעלות על בולדרים אבל בדרך יותר פשוטה, עד שמגיעים לכנסייה. מדובר על כנסייה יחסית קטנה, כולה חצובה בסלע ומקושטת בציורים וחריטות. הנוף הנשקף משם מהמם! הכומר לוחץ מאוד על השארת טיפ, וכשסירבנו הוא איחל לנו שיאכל אותנו אריה. אמנם משאלתו לא התממשה, אך הפתגם נשאר איתנו לאורך כל הטיול. משם חזרנו באותה דרך עד לכביש, ותפסנו טרמפ חזרה למגב. סכ"ה חצי יום ממגב לכנסייה וחזרה הספיק לנו לחלוטין. למחרת בבוקר יצאנו מוקדם לכנסייה קרובה נוספת, מרים קורקור. היא גם חצובה בהרים ודורשת עלייה- אך הדרך אליה פחות בטיפוס ויותר בעלייה דרך נקיק. מיקום הכנסייה נקור במפס מי, והדרך לא מסובכת. הכנסייה הזו גדולה הרבה יותר מאבונה ימטה, והיא ממש מומלצת. מצדו השני של ההר, כמה דקות הליכה ממרים קורקור, נמצאת כנסייה נוספת- דניאל קורקור. מעליב קצת לקרוא לחדרון הזה כנסייה, אך אם אתם כבר שם ממליץ להגיע גם לדניאל לראות את הנוף שלו. כרטיס הכניסה גם כאן הינו 300 ביר, והוא תקף לשתי הכנסיות. משם חזרנו למגב, גם טיול של כמה שעות ברגל בסך הכל. עוד באותו יום תפסנו אוטבוס חזרה להאוזן ומשם למקלה. בנקודה הזו מטיילים רבים יוצאים לטיול במדבר הדנקהיל, אנחנו ויתרנו על החוויה והמשכנו לסוע לאלמטה (alamata) שם ישנו, ולמחרת משם לוולדיה (waldiya) ומשם לליבלה.

לליבלה- מכונה בפי המקומיים ירושלים השנייה. עיירה קטנה, עם יותר תיירים מכל מקום אחר שראיתי באתיופיה, לכן תפצו למחירים מעט יותר יקרים. האטרקציה המרכזית היא הכנסיות החצובות בסלע. יש שם 12 כנסיות בגדלים שונים, אשר חצובות בסלע. הכנסיות נמצאות במקבצים די קרובים, וגם הצעידה בינהם היא חוויה, בתוך סמטאות חצובות. הכרטיס עולה 50 דולר, והוא תקף לחמישה ימים. אפשר לנסות למכור אותו אחרי השימוש אבל בעיקרון רשום עליו שם ומספר דרכון. (אמנם פעמים רמות ביקשו ממנו להציג את הכרטיס, אך לא אימתו את זה עם הדרכון שלנו מעולם. מצד שני זה כן קורה לפעמים, לשיקולכם). ניתן לשלם את המחיר בבירים לפי שער יציג, ובמידה והחלפת דולרים בשוק השחור, הכרטיס יצא בשווי של 40 דולר בערך. מבחינתי הייתה חוויה מיוחדת שממש שווה את ההשקעה הכספית, ומצד אחר אחד החברים שפחות התעניין מצא את זה בזבוז כסף.

אבונה יוסף- מלליבלה יצאנו לטרק שנקרא האבונה יוסף. הטרק הקלאסי הוא של שלושה ימים, כאשר ביום הראשון עולים מלליבלה לכפר יותר גבוהה, ביום השני עולים לפסגת האבונה יוסף וחוזרים לישון בכפר, וביום השלישי יורדים חזרה לליבלה. ניתן גם לעשות מסלולים יותר ארוכים או יותר קצרים (יום- יומיים). לצערי היה לנו רק יומיים פנויים אז עלינו אל הכפר, ולמחרת ירדנו. אני מצאתי את האזור מהמם, אז לפי דעתי גם אם יש רק יום או יומיים לטייל שם- לא שווה לפספס. את הטרק אפשר לסגור בצורה מאורגנת עם מדריך שדואג להכל, או שפשר לטייל עצמאית, כמו שאנחנו בחרנו. ההתארגנות הייתה יחסית פשוטה, כי בכפרים ישנים בבקתות של משפחות מקומיות, שאצלהם גם ניתן לאכול ארוחת ערב ובוקר. אז עלינו עם תיקים קטנים וקצת אוכל. מצאנו טוקטוק שיקפיץ אותנו לנקודת הפתיחה של הטרק, לא כולם מכירים אבל אם תשאלו כמה נהגים אחד מהם ידע בטוח לאן ללכת. נסיעה של בערך חצי שעה. התחלת הדרך הייתה קצת מבלבלת עבורינו, אבל יש שם המון מקומיים שאפשר לבקש מהם הכוונה. אחרי בערך שעה של התברברות מצאנו את השביל ומאז הוא נהייה ברור ולא היה ניתן ללכת לאיבוד. היום נפתח בטיפוס, ולאט לאט מתגלה עוד נוף, עד אשר מגיעים לרמה, שם רואים המון חיות משק מסתובבות בשטחים פתוחים, ובקתות מפוזרות סביב. יש באזור כמה כפרים, ממליץ ללכת לפי הנקודות הנקורות במפס מי, וגם לשאול מקומיים איפה ניתן לישון. יש כמה בקתות שמארחות מטיילים, ושמעתי גם על חבר'ה שפשוט דפקו בדלת של בקתה עם נוף יפה וביקשו לישון. היה חוויה נחמדה להתארח שם בבית מקומי ולאכול איתם. למחרת בבוקר חזרנו חזרה לליבלה, הפעם לא לקחנו טוקטוק וחזרנו כל הדרך ברגל- בירידה זה לא היה ארוך.

השוק בבאטי- (bati) לפי המלצה של הלונלי פלנט, התלבטנו אם ללכת ובסוף היה ממש שווה! בימי שני, מתקיים בבאטי יום שוק, אחד הגדולים והמיוחדים באתיופיה. לשוק מגיעים אנשים מקבוצות אתניות שונות, גם ארומו, גם אמהרה, גם אפר וגם אנשים מג'יבוטי ועוד.. כמעט לא מגיעים תיירים אז זה נותן חוויה מקומית. שווה להגיע בשעות הבוקר, השוק מתחיל באזור 9 עד 2-3. הוא לא מיועד לתיירים, אז זה לא המקום הכי טוב להצטייד במזכרות, אבל מוכרים שם המון דברים- מבעלי חיים, כולל מלא גמלים, לבדים ובגדים, תבלינים, ירקות, כלי בית, תכשיטים, פחם ועוד.. שוק גדול שאפשר להסתובב בו כמה שעות בכיף. האוכלוסייה שם ברובה יותר מוסלמית, וחלקם דוברים ערבית, אני יודע קצת וזה עזר לי לתקשר, כי האנגלית שם נמוכה אפילו ביחס לאתיופיה. כדי להגיע מלליבלה- תפסנו אותובוס לדסי (dessie) ומשם לקומבולצ'ה הסמוכה (kombolch). קומבולצ'ה יותר מפותחת ויש בו יותר היצע של מלונות ומסעדות מאשר בטי, אז ישנו שם, בבוקר נסענו לבטי, בערך שעה נסיעה, וכשסיימנו להסתובב בשוק חזרנו לקומבולצ'ה. למחרת בבוקר תפסנו אוטובוס מקומבולצ'ה לאדיס. שימו לב שרוב התיירים שעושים את הדרך מלליבלה לאדיס לא בטיסה, בכל מקרה ישנים לילה אחד בדסי. אם זה מסתדר לכם מבחינת ימים, ממש ממליץ לחלק את הנסיעה ולעשות יום הפסקה שם.

הרר ודרומה

מסלול:
אדיס- הרר- אדמה- דודולה- האווסה- אגם לנגנו- ארבע מינץ'- דרומה לקניה.

הרר (harar)- אחרי באטי נסענו לאדיס, ולמחרת המשכנו להרר. לשם נסענו באוטובוס גדול של אחת מחברות האוטובוס, עלה 385 ביר לכרטיס, קנינו יום לפני, והאוטובוס יצא בארבע וחצי בבוקר. לקח בערך 11 שעות להגיע לשם. הרר עיר מוסלמית, שהחלק המעניין בה הוא העיר העתיקה. מרחב די גדול, מוקף חומה. רוב הדרכים בתוך העיר הם סימטאות קטנות ויפות שאפשר להסתובב בהן שעות וללכת לאיבוד. יש שם לא מעט שווקים, שוק בדים, שוק ירקות, שוק נפחים. בנוסף יש גם שוק בשר גמלים, שהדרך המעניין בו הוא לראות את העיטים (או הבזים, אל תתפסו אותי במילה, אינני צפר מומחה לצערי), מחכים על הגגות שיזרקו להם חתיכת בשר, או שהם ינקטו יוזמה וינסו לחטוף כזו. אפשר לבקש קצת בשר מאחד הקצבים ולזרוק להם, ואז הם תופסים אותו מהאוויר. בנוסף יש בעיר כמה מוזיאונים למתעניינים, וגם די הרבה מסגדים- אך אנחנו לא הצלחנו למצוא אחד שמותר לתיירים להיכנס אליו. אטרקציה נוספת בהרר היא האכלת הצבועים. מסורת מוזרה שהתפתחה שם וכעת היא אטרקציה תיירותית ותו לא. כל יום מעט אחרי השקיעה, באזור שבע, מגיעים לאזור ההאכלה צבועים, כשאנחנו היינו היה באזור ה40-50. הם מסתובבים שם, וההיינה מן זורק להם בשר. למעוניינים ניתן להאכיל אותם בעצמכם ואפילו לתת להם לטפס עליכם. בשבילינו זה היה יותר מדי מפחיד רק לעמוד כמה מטרים מהם אז ויתרנו על התענוג הזה. כדי להגיע לשם- שימו לב שהנקודה הנקורה כבר לא מדוייקת. ההאכלה נעשית ממש מחוץ לחומה של העיר העתיקה, ליד השער המזרחי. למי שישן בעיר העתיקה ניתן להגיע ברגל ולא צריך טוקטוק. קרוב לבית הקברות. לשאול מקומיים- הם יודעים. צריך לשלם להיינה-מן "טיפ" חובה, 100 ביר לאדם. לבאים זוגות בני אותו מין! אסור לישון בהרר שני גברים/ שתי נשים באותה מיטה. עשו לנו צרות עם זה בכל מקום שהגענו אליו. לבסוף מצאנו מקום בו הפקיד קבלה אישר לנו, אך כשבעל המקום גילה על זה כעבור יומיים הוא התעצבן.. באופן כללי הרר מיוחדת מאוד, יפה, ושונה מאתיופיה שראינו עד עכשיו.

אדמה (adama)- הגענו אליה באוטובוס ישיר מהרר, במטרה לקצר ולהוזיל את הדרך להאווסה, מה שלא קרה בסוף, אך גילינו עיר נחמדה מאוד. הכי מערבית שיצא לי לראות באתיופיה, מלא מסעדות מערביות, חנויות, מדרחובים. זו עיר של אנשי עסקים מקומיים, שבאים לשם לסגור עסקאות ולפגישות, לכן יש המון מלונות יוקרה ואין כלל תיירים. לא לדאוג- יש גם מקומות זולים יותר לישון. חוץ מזה שהעיר נחמדה להסתובבות, יש במרחק שעה ממנה את המעיינות החמים של סודרי (sodere)- משהו בסגנון חמת גדר, עם כמה בריכות חמות בטמפרטורות שונות, סגורות ופתוחות. יש גם קופים שמסתובבים שם. ממליץ להביא מים וקצת אוכל מראש כי יקר שם רצח. יש אוטובוסים הלוך חזור מאדמה. כניסה עולה 60 ביר לשני-שישי ו100 ביר לשבת-ראשון. אנחנו הגענו בראשון והיה מפוצץ, הבנו שאמצע שבוע רגוע הרבה יותר.

דודולה (dodolla)- לדעתי ה-טרק של הטיול, חבריי לא יסכימו איתי. מאדמה נסענו באוטובוס לשאשאמני (בערך 4 שעות) ומשם לדודולה (כשעה). העיירה הינה מוקד היציאה לטרק הדודולה, ושם סוגרים את כל מה שצריך. זהו טרק יפייפה ועוד לא מטוייל כל כך. יש לו כמה וריאציות וניתן לעשות אותו באורכים שונים. חובה לקחת מדריך לטיול, לכן כשמגיעים לדודולה יש ללכת למשרדים של השמורה, שם נמצאים המדריכים, ולסגור איתם את המסלול. יש להם ידע על המסלולים השונים כך שאפשר להתייעץ איתם. אחר כך יצאנו לשוק של דודולה וקנינו אוכל לטיול, מצאנו שם כל מה שרצינו. אנחנו עשינו טיול של חמישה ימים במסלול- דודולה- והורו, והורו- אנגאפו, באנגאפו ישנו 2 לילות ולכן את היום השלישי עשינו טיול מעגלי באזור (מומלץ), אנגאפו- מולוליצ'ו, מולוליצ'ו- הליכה של שעתיים לכפר סמוך ומשם חזרה בתחבצ לדודולה (הגענו לדודולה כבר ב12 אז באותו יום המשכנו להאווסה). המסלול מאוד יפה ולא קשה. כל יום הולכים מעט קילומטרים יחסית והגענו באזור 3-4 לבקתות אחרי שיצאנו מאוחר ועשינו הפסקת צהריים ארוכה. העליות לא קשות (ואני לא בכושר). את הלילות מעבירים בבקתות, שמופעלות על ידי אנשים מקומיים. בבקתות יש לכם מיטות ושמיכות, ובחוץ יש אזור עם מדורה, מים, וכלי בישול. בנוסף ניתן לקנות לחם ברוב הבקתות, ולבקש מים חמים למקלחת (עלות נוספת של עשר ביר). זה לא דומה כלל לאירוח הביתי באבונה יוסף, הבקתה במתחם נפרד מהבית של המשפחה ואתם מכינים לעצמכם את האוכל. יש אפשרות לעשות חלק מהטרק או את כולו ברכיבה על סוסים, אנחנו ויתרנו. עלויות הטרק נכון לפברואר 2020-
מדריך- 700 ביר ליום (קבוצתי)
מוליך סוס- 200 ביר ליום (יכול להוליך עד 2 סוסים)
סוס- 200 ביר נוספים (סוס לסחיבת ציוד יכול לסחוב עד ארבעים קילו, הספיק לנו לגמרי לשלושה אנשים)
כניסה לשמורה- 100 ביר לאדם, כניסה לכל הימים.
לינה- 100 ביר לאדם
טוקטוק לתחילת הטרק- 200 ביר
המחירים האלה עולים כל הזמן, הסתכלנו על סיפורי דרך וטיפים מהעבר והם היו נמוכים מזה, סביר שזה ימשיך לטפס.

האווסה- (hawassa)- סיימנו את הטרק בדודולה ב12 בערך, והחלטנו להמשיך כבר באותו יום לכיוון האווסה. נסיעה של בערך שעה מדודולה לשאשאמני, ומשם עוד חצי שעה- שעה לכיוון האווסה. העיר שוכנת לצד אגם, שנושא את אותו שם. העיר הינה סוג של עיר חופש של מקומיים, אז תראו הרבה תיירים אתיופים משאר רחבי המדינה, ובהתאם לזה גם מקומות מערביים יותר- מלונות, מסעדות ומועדונים. בעיר יש טיילת נחמדה ליד האגם, אפשר לשתות בירה או לאכול דגים לצדו, ולצפות בדייגים במים. מומלץ להגיע לשם בשקיעה, כשהכל נצבע בצהוב. יש שם ציפורים ענקיות, מהסוג הכי מכוער אבל מגניב שראיתי בחיי. חוץ מהאגם, יש בעיר שוק גדול, ועוד שוק דגים (זה פתוח רק בבוקר).

אגם לנגנו (lake langano)- אגם גדול ויפה בצבע חום, שבגלל החומרים המיוחדים שיש בו אפשר לרחוץ בו ללא חשש בלהרציה. נמצא באמצע הדרך בין אדיס לשאשאמני. כדי להגיע אליו יש לקחת אוטובוס מאדיס לשאשאמני או להפך, ולבקש שיעצרו לכם באמצע הדרך. מהכביש לאגם יש עוד בערך שלוש קילומטר הליכה ברגל. האגם הוא מקום שקט ויפה, אפשר לטייל על החוף, לרחוץ במים, ולצפות בנשים המקומיות עושות כביסה שם ובילדי הכפר רצים ומשחקים במים. אחלה מקום לעצור להירגע לכמה ימים. רוב המקומות סביב האגם הינם מלונות יחסית יקרים, ואין הרבה מסעדות או דברים סביב. המקום המומלץ לישון בו, ופה אני חורג ממנהגי לא להמליץ על מקומות לינה ומסעדות, הוא המקום של דסטה - +251-913521507. זה בית על החוף, לא במצב הכי טוב, אין מים זורמים ולא נקי מאוד, אבל יש מיטה ושירותים. הוא מתכנן שם שיפוץ אז המצב אמור להשתפר. לישון שם עולה 150 ביר לאדם, ושהייתי אשתו בשלה לנו ארוחות במחיר של 50 ביר לארוחה לאדם. יש שם חנויות לקנות מים, אבל מומלץ להביא נשנושים מראש מאיפה שמגיעים. המקום שלו דקור במפת טיפים של מזונגו, ככה תוכלו להגיע בקלות.

ארבע מינץ' (Arba Minch)- חברי עזבו אותי אחריי לנגנו, וחזרנו לאדיס ומשם הביתה, כשאר אני המשכתי משם לבדי. כדי להגיע בתחבצ לשם, לקחתי טרמפ מהכביש שקרוב ללנגנו עד לשאשאמני, משם אוטובוס לסודו, ואחד נוסף לארבע מינץ'. לקח כמעט יום שלם. התארחתי שם פעם נוספת בקאוץ' סרפינג, אצל בחור אגדה בשם ניירובי, סופר נחמד עם משפחה מתוקה בשכונה שהיה פשוט כיף להתארח אצלה. לארבע מינץ' מגיעים בדרך כלל כדי לצאת לטיול שבטים. אני ויתרתי על זה, אך עדיין יש מה לעשות שם! אם תגיעו בימי שבת, שווה ללכת לשוק בצ'נצ'ה (chencha). בערך שעה-שעתיים נסיעה מארבע מינץ', אוטובוסים יוצאים מהתחנה המרכזית. דרך העפר עולה בין ההרים ומיוחדת בפני עצמה. השוק, שפועל בשבתות, הוא גדול ומיוחד, ועדיין לא מתוייר (כשאני נתקלתי לא ראיתי אדם לבן מלבדי), ממש שווה ביקור. שיא השוק הוא בסביבות 1 בצהריים, אך אני ממליץ להגיע מוקדם ולהסתובב בכפרים מסביב לפני. מספיק להתרחק כמה דקות ממרכז העיירה ההומה אנשים כדי להגיע לאזורים יפים של בקתות, נופים, בעל חיים ואנשים. גם שם יש בתים מסורתיים כמו של כפרי הדורזה (אמנם פחות) שעשויים מעץ הבמבוק והם יפים חבל על הזמן. למחרת הלכתי ביחד עם ניירובי לאזור של הפארק הלאומי הקרוב לארבע מינץ'. יש שם כל מיני מסלולים שניתן לעשות עם נק' נוף שונות. אנחנו הלכנו רק לאזור של ארבעים המעיינות (ארבע מינץ'= ארבעים מעיינות). הכניסה לפארק עולה 90 ביר, וזה די רחוק אז עדיף להגיע עם טוקטוק. יש מצב שיחייבו אותכם בכניסה לקחת מדריך/ סקאוט. למזלי ניירובי מכיר את כולם אז לא הייתה בעיה.בעקרון האתר עצמו של ארבעים המעיינות סגור כבר שנתיים-שלוש ולא ברור מתי ייפתח מחדש, אך יש בריכה ממש יפה בנחל שאפשר להכנס ולשחות בה, מים נעימים בחום של ארבע מינץ', יחד עם עוד הרבה מקומיים (היה יום ראשון), והיער עצמו גם קסום. חוץ מזה יש בארבע מינץ' גם שני שווקים (רגיל, ולילה).

דרומה לקניה-
לעוברים את הגבול, מארבע מינץ' לקחתי אוטובוס לקונסו (Konso) לא הייתי ממליץ לקחת מוקדם, אלא אם כן רוצים לטייל באזור של כפרי קונסו, אין מה לעשות שם. נסיעה של בערך שעתיים. בקונסו ביליתי לילה ולמחרת בחמש לקחתי אוטובוס למויאלה (moyale), שזו העיירה של הגבול. אכלתי באיינט אחרון עם בונה בצד, מצאתי שם חלפנים שהחליפו לי את הביר שנשאר בשילינג קנייתי, בשער לא מצויין אבל עם חוצים את הגבול אין מה לעשות איתו. בעקרון מעבר הגבול סבבה לגמרי ולא מלחיץ. הולכים לבניין של אתיופיה לקבל חתימה ומשם ממשיכים לקניה. מבקשים שם את הויזה שאתם רוצים לעשות, רגילה או איסט אפריקה, תביאו דולרים- הם מקבלים רק את זה. לא לוקח הרבה זמן, חוצים את הגבול ומגיעים לצד הקנייתי של מויאלה, שם אפשר לתפוס אוטובוס לניירובי. שימו לב, בין 1 ל2 יש הפסקת צהריים בגבול הקנייתי. במידה ואתם רוצים לסוע לניירובי, הייתי ממליץ לקחת את הזמן בלי לחץ בצד האתיופי ולתפוס את האוטובוס הכי מאוחר שאפשר לניירובי (לדעתי יוצא בחמש אחה"צ). זו עיר לא כל כך נעימה בלילה, לכן עדיף להגיע אליה כמה שיותר מאוחר ולבקש להשאר באוטובוס עד הזריחה. לעומת זאת- במידה ואתם רוצים להגיע למרסבית, הנסיעה היא בערך של ארבע שעות. אם תזדרזו לחצות את הגבול אולי תספיקו לתפוס אוטובוס יחסית מוקדם ולהגיע באור. הנסיעה היא באוטובוסים גדולים של חברות נסיעות, המחיר זהה, 2000 לניירובי (20 דולר) ו1000 למרסבית (10 דולר).
ברוכים הבאים לקנייה ונתראה בסיפור הבא..

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

טיפים

  • החוויה האנושית באתיופיה מורכבת. מצד אחד נתקלנו בהמון אנשים מדהימים, עוזרים, נדיבים ומעניינים. מצד שני לא מעט פעמים הרגשנו כמו ארנק מהלך, ולא חסר גנבים ורמאים. אך בסופו של דבר, החוויה הכי חזקה שלי מהמדינה זה האנשים, ואם אני אחזור שוב- זו הסיבה. תפתחו, תדברו, תפגשו. תזמו שיחות עם מקומיים ותתערבבו בקהילה, ותשמרו על עצמכם תוך כדי. החוויה שלכם תהייה שלמה יותר כך.
  • שפה- רוב המקומיים לא יודעים אנגלית כמעט בכלל. באתיופיה יש המון, המון שפות, אך ברוב חלקי המדינה אנשים יודעים אמהרית כשפה ראשונה או שנייה. שווה להשקיע וללמוד קצת, ברכות, מספרים, אוכל. יעזור בתקשורת.
  • אתר מזונגו! אתר נפלא לכל הטיולים באפריקה, יש שם המון מידע. הכי חשוב- קבוצות הוואטסאפ ומפות הטיפים. יש קבוצת וואטסאפ לכל מדינה באפריקה, שאפשר להיכנס אליה דרך קישור מהאתר. בקבוצה חברים מטיילות ומטיילים וניתן לשאול שם שאלות ולקבל המלצות, עוזרים מאוד. תתפלאו לראות באיזה מהירות תעברו מהצד הנעזר לצד העוזר. מפות הטיפים- מולבשים על אפליקציית מפס מי (מצויינת בלי קשר). ניתן להוריד את המפות גם מהאתר, והן כוללות המלצות של מטיילים בנושאים שונים כגון- לינה, מסעדות, אתרים, מדריכים, תחבורה, טבע ועוד.. נעזרתי בהן המון.
  • קאוץ' סרפינג- ניסינו פעמיים ועבד לנו. התנאים נמוכים לרוב, אבל החוויות יוצאות דופן
  • רושם את זה שוב כי זה באמת אחד הטיפים השימושיים שניתן לתת- במיניבוסים ינסו לקחת ממכם יותר כסף כי אתם תיירים, לפעמים בלי סיבה ולפעמים עם תירוץ שזה בגלל התיקים הגדולים שצריך לקשור למעלה. בכל תחנת אוטובוסים יש משרד קטן, עשוי פח בדרך כלל, שבו יש אנשים שלרוב לובשים אפוד זוהר. הם האחראיים על התחנה. ניתן לשאול אותם כמה אמורה לעלות נסיעה ליעד שלכם, ולבקש מהם שיעזרו לכם למצוא אוטובוס. הם יעשו את העבודה בשבילכם וידאגו שלא תשלמו ביר יותר מהמקומיים, לא בגלל הצבע ולא בגלל התיק. הצילו אותנו הרבה פעמים כשניסו לעקוץ אותנו.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )