הדולומיטים - שישה ימים ב-Alta Via 1 ועוד קצת מסביב

כללי - התארגנות, טיסה וציוד

הדולומיטים היו אחד היעדים שחלמתי להגיע אליהם במשך שנים.
מעטות החוויות המעצימות כמו לטייל בין נופים דרמטיים של מצוקים משוננים וגבעות מוריקות, והדולומיטים לא אכזבו.

טרק ה-Alta Via 1 (בקיצור AV1) הוא מסלול באורך של כ-125 ק"מ העובר ברכס ההרים האלפים בצפון איטליה, הידוע גם כחבל דרום טירול. אזור שהיה שייך בעבר לאוסטריה וזה מאוד ניכר באוכל, בשפה ובתרבות. זה כנראה בין המקומות הבודדים שאפשר לאכול בו ארוחה אותנטית של פסטה איטלקית עם בירה גרמנית ולקנח בשטרודל תפוחים.

הטרק הוא טרק בקתות (רפיוג'יו) וזה אומר מצד אחד שלא צריך לסחוב הרבה ציוד ומצד שני חובה להזמין מקומות לינה מראש (אי אפשר באוהלים, אבל על זה בהמשך). מכיוון שהמסלול המלא לוקח כ-10-11 ימים, אנחנו בחרנו לעשות חלק ממנו, ויש שיגידו את החלק הכי יפה ממנו, והלכנו בסה"כ שישה ימים.
הקיצור של הטרק אפשר לנו לעשות הכל בשבוע אחד (משישי לשבת) ועוד להספיק לטייל ברכב שכור ולחוות קצת מהאטרקציות האחרות שיש לדולומיטים להציע.

המסלול עצמו לא קל להליכה, הימים ארוכים ובכל יום יש עליות וירידות גדולות, כאשר נקודת הגובה הגבוהה ביותר לא עולה על כ-3000 מ' (כך שאין חשש ממחלת גבהים).
הבקתות לאורך המסלול לרוב היו מאוד נוחות ונעימות עם מקלחות טובות, מצעים, מגבות וארוחות חמות, למעט כשמתחילים לעלות בגובה לקראת סוף המסלול, אז כבר יש קושי לקבל מים חמים (או קליטה סלולרית...) ונדרש להביא ליינר/ סדין ומגבת טיולים.

הבקתות מתחלקות לציבוריות ופרטיות, וכאמור נדרש להזמין מיטה מראש (לפחות חצי שנה מראש, מנסיוננו).
אנחנו הזמנו את הבקתות כשלושה חודשים לפני ובחלקן כבר לא היה מקום, והיינו צריכים להתחנן ולבקש להיכנס לרשימות המתנה עד אשר הצלחנו לסגור את כל הרצף (טיפ - תגידו לכל בקתה שהם האחרונים שחסרים לכם ואתם חייבים את עזרתם, לנו זה עזר מאוד ופתאום מצאו מיטה פנויה).
על פי החוק אסורה הלינה באוהלים בשטח, אבל יש שיגידו שרחוק מהעין רחוק מהלב ופגשנו כאלו שלקחו את הצ'אנס וישנו לבד. האמת שעם מזג האוויר שהיה לנו בלילות, קצת ריחמתי על דרי החוץ ושמחתי שיש לנו קורת גג ומיטה חמה.

למי שיעזו להופיע בבקתה ללא הזמנה מראש, קראתי שבבקתות הציבוריות לעולם לא יסרבו לקבל מטיילים ותמיד ימצאו פתרון שינה, כמו מזרן באמצע חדר האוכל. אבל זה לא משהו שהייתי מציע לאף אחד לבדוק.
בבקתות הפרטיות לעומת זאת, יאחלו לכם בהצלחה ושילחו אתכם לדרככם. צירפתי לינק לאתר שמפרט על כל הבקתות לאורך המסלול.

החדרים בבקתות מגוונים ונעים בין חדרים משותפים לחדרים פרטיים, מקלחות משותפות ופרטיות והמחירים משתנים בין בקתה לבקתה. נכון לזמן הטיול שלנו אפשר לומר שהמחיר הממוצע הוא בסביבות ה-80 יורו ללילה לאדם. המחיר כולל לרוב ארוחת ערב וארוחת בוקר (half board), אך לא פעם ארוחת הערב הייתה בתשלום נוסף על פי התפריט.

את הרישום לבקתות עשינו באמצעות שליחת מיילים וכמעט בכולן נדרשנו להפקיד פיקדון בכרטיס אשראי או העברה בנקאית. אני לא אגזים אם אומר שלקח לנו כחודש לסגור את כל ההזמנות, עד שענו במיילים ועד שמצאו מקום ואת כל ההתנהלות הזו תיעדנו היטב בטבלת אקסל כדי לוודא שהמסלול תפור ואין חורים בעלילה.

הגעה לתחילת המסלול -
אקדים ואומר שאנחנו טסנו בהלוך דרך מינכן ובחזור דרך ונציה ואני ממש לא ממליץ על השילוב הזה(!)
קיבלנו המלצה שמינכן יותר קרובה גיאוגרפית לנקודת ההתחלה אך בפועל לקח לנו כשש שעות להגיע משם עם המון החלפות רכבת (גם לא זול).
כשטיילנו פגשנו ישראלים שהגיעו מוונציה ואמרו שלקח להם כארבע שעות עם שתי החלפות אוטובוסים בלבד. חלופה נוספת בתוך איטליה היא להגיע מוורונה וכמו כן קראתי שאפשר להגיע מאוסטריה דרך אינסבורק (Innsbruck), ואז אמורה להיות רק החלפת רכבת אחת, אבל זה דורש טיסה עם קונקשיין בווינה.

המסלול מתחיל באגם לאגו די בריאס (Lago de brias). כדי להגיע משם צריך להגיע תחילה לעיירה וילאבאסה (Villabassa) שנקראית גם נידרדורף (Niederdorf). כן, לכל עיר יש שם איטלקי וגרמני. האוטובוס מוונציה להבנתי מגיע לעיירה דוביאקו (Dobbiaco) ,או בשמה הגרמני טובלך (Toblach). ומשתיהן יוצא אוטובוס מספר 442 לאגם בראייס, שאותו יש להזמין מראש באינטרנט (ולמדנו זאת בדרך הקשה).

חלופה אפשרית נוספת היא לשכור רכב, להשאיר אותו בווילאבאסה ולחזור אליו בתחבורה ציבורית בסיום הטרק. בסוף זה עניין של השוואת עלויות, כרטיסי טיסה וגמישות בלו"ז.


ציוד -
מכיוון שכל יום הולכים עם כל הציוד על הגב, באופן כללי המטרה היא להוריד את משקל התיק למינימום ההכרחי. אנחנו טסנו עם תיק גב ובכלל לא שלחנו תיק לבטן המטוס. המגבלה של גודל תיק הגב ומשקלו ל-8 קילו היא מצויינת במקרה הזה.
במיוחד בתקופה זו של השנה, כשמזג האוויר די חם, אפשר לחסוך הרבה משקל ונפח של ביגוד חם.
אתחיל בהמלצות שלדעתי הן בגדר חובה בטרק הזה:
נעליים סגורות, נוחות ואטומות לגשם. כאלו שאוחזת טוב את הקרסול ולא מועכות את האצבעות. שיעמדו במבול תנ"כי מבלי להיספג. כאלו שכבר הלכתם איתם ואתם בוטחים בהן שיחזיקו איתכם הליכות של 9 שעות ביום בעליות וירידות מבלי לקרוע לכם את כפות הרגליים לגזרים.
מקלות הליכה, פשוט חובה. אין בכלל שאלה.
תיק גב 30-40 ליטר לכל היותר. אין סיבה לתיק גדול יותר. ושיהיה לו כיסוי נגד גשם.
בגדי סערה, או פונצ'ו.
באף או חם צוואר. כפפות רק אם מחליטים לעשות את ויה פרטה ששם צריך אחיזה טובה בכבלים וסולמות, אבל לא בשביל חימום. (אנחנו אגב בכלל לא הלכנו דרך שם כך שגם על זה אפשר לוותר.)
ליינר/ סדין ומגבת טיולים.
אני טיילתי עם שני מכנסי טיולים מתפרקים, 2 חולצות דרייפיט ארוכות ו-2 קצרות, מכנס לשינה ובגד ים, 3 זוגות תחתונים וגרביים. כל יום-יומיים עושים כביסה.
סנדלים קלים או כפכפים שאפשר ללכת איתם בבקתה כי את הנעליים משאירים בכניסה.
קרם הגנה חובה, כובע שמגן על העורף ומשקפי שמש.
אני הלכתי במשך היום עם החולצה הארוכה שגם הגנה מהשמש הצורבת וגם ממשבי רוח קרירים כשהעננים כיסו אותה. הוספתי גם כפפות חצי, דקיקות וקלות, ששומרות על גב כף היד מלהישרף וגם נותנות גריפ טוב יותר על המקל.
אפשר להוסיף מעיל יוניקלו או עוד שכבה חמה לאזורים הגבוהים בערב. בגדול מעיל הגשם שימש אותי כשכבה חמה, אבל באחד הימים הסוערים אפילו הוא נרטב וכדאי שיהיה גיבוי.
ממש לא צריך ביגוד תרמי, כובע צמר, כפפות וכל ציוד חם אחר מעבר למשהו קל לערב כשיש קצת רוח.
ממליץ תמיד על ערכת עזרה ראשונה קטנה.
שלוקר לדעתי עדיף על בקבוק, שותים במהלך היום 3-4 ליטר וזה מאוד מקל כשלא צריך לעצור לשתות או להוריד את התיק בכל פעם כדי לשלוף בקבוק.
מי שמתכנן לשתות מהנחלים פה יצטרף טבליות טיהור. תכלס אין כל סיבה, ממלאים מים בבקתות הרבות לאורך המסלול.
פנס ראש כדאי למרות שלי לא היה בו יותר מדי שימוש/ אולי פנס של הטלפון יכול להספיק לגישוש בדורמס חשוך.
מטען גיבוי לנייד, במיוחד לקראת הבקתות האחרונות שאין שקעים בחדרים וכולם רבים על שקע פנוי בחדר האוכל.

יום 01 - טיסה מהארץ והגעה לאגם בריאס

הטיסה שלנו הייתה כאמור למינכן המריאה בחמש בבוקר עם קונקשין קצר באתונה.
על אף שיש טיסות ישירות למינכן, נאלצנו לקחת קונקשן כי פשוט לא מצאנו טיסה ישירה במחיר שפוי בתאריכים שלנו.
הגענו בשעה אחת לשדה שהרגיש נטוש, אפילו את הדיוטי עוד לא פתחו. כבר היה לנו בורדינג פס שהדפסנו בבית ותיק גב בלבד, נכנסו ממעבר W ועברנו את הבידוק הביטחוני תוך שלוש דקות.
למרות זאת, הטיסה עם Aegean יצאה באיחור של כמעט שעה(!) ללא סיבה ממשית.

כך יצא שנחתנו כשהבורגינג כבר החל ונותרו 20 דקות להמראה.
בשדה באתונה לא היו מאוד מועילים. הובטח לנו על המטוס שיהיה דייל קרקע שיסייע לנו להגיע לטיסה, אך כל הסיוע שלו הסתכם בלהגיד שלמינכן זה המדרגות משמאל.

בלית ברירה התחלנו לרוץ עד שהגענו לביקורת דרכונים והתחננו לאנשים שיתנו לנו לעקוף את התור. עשינו ביקורת ואז בעצם חוזרים לתוך השדה לדלפקי הצ'ק אין. פנינו שם לדיילת קרקע שהייתה נחושה לעזור לנו להספיק והחלה בעצמה לרוץ איתנו בשדה. היא אישרה לנו לעקוף את התור לבידוק הביטחוני ולקחה אותנו בדרך קיצור לשער המטוס. הגענו ממש אחרונים מתנשפים ומזיעים. גם הטיסה הזו יצאה באיחור, כמובן.

איכשהו למרות האיחור נחתנו רק בעשר דקות עיכוב במינכן. הייתה לנו רכבת שהזמנו מראש - s8 למינכן מזרח, ואחריה ישירה לאיטליה. מיהרנו לתחנה רק כדי לגלות שרכבות s8 בוטלו בגלל בעיה במסילה. אלו רכבות שמגיעות לתחנת מינכן מזרח תוך 30 דקות, מה שהיה מאפשר לנו להגיע למלון באגם בריאס בסביבות חמש-חמש וחצי.
במקום זאת נאלצנו לקחת את רכבת s1 שעשתה סיבוב של מעל שעה עד שהגענו לתחנה הבאה והחמצנו את הרכבת שתכננו לקחת. למזלנו קנינו כרטיס גמיש בשעות (בתוספת תשלום) בדיוק בשביל מצבים כאלו.

מכיוון שפספנו את הרכבת בתחנת מינכן מזרח, הייתה לנו שעה המתנה, מה שנתן לנו הזדמנות לאכול צהריים. גם הרכבת הזו איחרה בעשרים דקות והייתה מפוצצת אנשים וכל כך שמחנו שלקחנו מראש גם כרטיס גמיש בשעות וגם מושבים שמורים. הגענו למושבים ופשוט נרדמנו.
לאחר נסיעה של כשלוש וחצי שעות הגענו לתחנה באיטליה, שם קנינו כרטיס במקום, המתנו עשרים דקות והחלפנו רכבת והחלנו לנסוע מזרחה לכיוון Villabasa במשך כשעה ורבע.

הגענו לעיירה חביבה ופסטורלית ומיד הלכנו לתחנת האוטובוס שמגיע לאגם בריאס. לאחר 10 דקות האוטובוס הגיע ושאלנו אם הוא מגיע למלון והוא אמר שלא, אלא רק זה שאחריו שיגיע עוד 30 דקות.
זה היה נשמע לנו מוזר וגם לא ראינו מקום לקנות כרטיס, אז נכנסנו למלון שמול התחנה והפקידה הנחמדה בקבלה בישרה לנו שבכלל היינו צריכים להזמין כרטיס מראש באינטרנט, ויחד איתה בדקנו באתר והסתבר שהקניה להיום הסתיימה.
לא ידענו מה לעשות כי לא היו לנו שיחות יוצאות, ביקשנו את עזרתה והיא התקשרה למלון שלנו שאמרו לה שפשוט ניקח מונית. באדיבותה היא הזמינה לנו מונית בעלות 35 יורו, שאמרו לה שיקח 30 דקות עד שיגיעו.
היא הציעה שבינתיים נמתין מחוץ למלון במסעדה ונשתה איזה אספרסו, ובדיוק כך עשינו.

מסעדה בחוץ ישבו שני אנשים מבוגרים שדיברו גרמנית.
כשהתיישבנו הם פנו אלינו ואמרו ששמעו מהצד את השיחה עםהפקידה, ושאחד מהם נוסע למלון והוא ישמח לתת לנו טרמפ, ושלח אותנו מיד לקבלה לבטל את המונית. ממש הופתענו ולא הפסקנו להודות לו!
בינתיים הוא שתה בירה ואמר שיקח לו כמה דקות לסיים, אז הזמנו קפה, ותוך כדי שהקפה מגיע פתאום התחיל מבול וסופת ברקים משום מקום. הכל נשטף ושני האנשים נכנסו פנימה חזרה לבר במלון.
אנחנו נשארנו בחוץ כי בכל זאת בארץ 30 מעלות וסופת ברקים זה קריר ומרענן, ואז יצאה המלצרית ואמרה שהאדון שילם את החשבון שלנו. היינו בהלם...

סיימנו את הקפה ונכנסו למסעדה. הכרנו קצת יותר רשמית ושוחחנו עם הצמד. אחד הוא בעל המלון והשני, אלפרד שמו, דמות מוכרת בעיירה כך מסתבר והוא במקרה נוסע אל המלון שלנו כי הבעלים שם הוא חבר שלו והם קבעו להיפגש.
הם התעניינו בתל אביב ואנחנו התעניינו במזג האוויר שצפוי לנו השבוע. לבסוף נפרדנו מבעל המלון ונסענו בסך הכל כעשר דקות, שם אלפרד ליווה אותנו וגם הציג אותנו לבעל המלון באגם בריאס - Hotel Pragser Wildsee.
המלון בן 120 שנה, הכל עשוי מעץ כבד ופוחלצים בכל פינה. אין פה כמעט קליטה וה-wifi מקרטע.
קיבלנו חדר עם מרפסת עם נוף מהמם לאגם (כמו שהזמנו, ללא קשר לאלפרד) וירדנו לארוחת ערב.

לפני שהלכנו לארוחת הערב עוד הספקנו להסתובב באגם ולצלם אותו שליו עת שהשמש ירדה. כמעט ולא היו אנשים והרגשנו שיש לנו את כל המקום לעצמנו.
ארוחת הערב הייתה מצויינת, בופה של סלטים, מאפים וגבינות לצד מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. מבחור יינות מקומיים ובירה. לגמרי מפצה על המסע המפרך שעברנו שהחל בנסיעה בחצות לשדה התעופה, שתי טיסות, 4 רכבות ואוטובוס שהפך לטרמפ.

יום 02 - לאגו די בריאס - פדרו

Lago de Braise > Rifugio Pederü

התעוררנו בשבע, השמש כבר זרחה מזמן. קיווינו שהאגם יהיה לרשותנו אם נקום מוקדם, אך כבר קלטנו מהמרפסת צבא קטן של אנשים, צלמים עם חצובות ואת צוות ההפעלה שכבר ריכז את הסירות והחל לשלוח אנשים אל המים. צילום פסטורלי לבד לא יהיה פה. מזל שהספקנו לצלם כמה תמונות טובות יום קודם כשהגענו בערב, אז גם הסירות היו מסודרות והמים היו שקטים, ולמעט שמים כחולים היה את כל מה שצריך.

התלבשנו וירדנו לאגם, בכל זאת לעשות כמה צילומים אחרונים ומשם לארוחת הבוקר. הארוחה מתחילה בשבע וחצי, אנחנו הגענו בשמונה.
מדובר כמובן בארוחת בוקר אירופאית קלאסית על טהרת השילוש הקדוש של לחם, נקניק וגבינות.
מעט ירקות ומבחר ענק של קרואסונים ועוגות לחובבי המתוקים על הבוקר. היו להם שתי מכונות קפה שונות ובשתיהן היה קפה חמוץ ודלוח. דווקא מהאיטלקים ציפינו ליותר. בסך הכל הייתה ארוחה די סבירה אם משווים למה שמצפה לנו בהמשך הטרק.

חזרנו לחדר לארגן מחדש את התיק שהיה מוכוון טיסה ולהוציא את הציוד לטרק. מילאנו מים בברז, שנאמר לנו שם במפורש שהמים ראויים לשתייה ויצאנו לדרך. עם כל הארגונים למינהם, תשלום למלון וכו יצאנו בפועל רק לקראת עשר. בחוץ חיכה לנו יום שמש ושמים כחולים מושלמים.

חוזרים לאגם כי בכל זאת קשה להיפרד ומשם המסלול מתחיל בהליכה לכיוון הכנסייה. בעצם מקיפים את המלון מהחזית שלו מימין אל השביל לצד האגם. כך במשך כשלושים דקות הלכנו לאורך האגם ולא הפסקנו לעצור לצלם ולהתפעל מצבע המים הטורקיזי המשגע. אחרי האגם מגיעים לשלט שמראה אל העליה ו-av1.
מכאן הדרך מסומנת באדום לבן עם הספרה אחת במרכז.

מתחילים בעליה מפרכת מבערך גובה של 1300 מ' לגובה 2300 מ' עד הפס.
העליה הזו הייתה מאוד קשה. השביל מתפתל ועולה בין ההרים, בחלקו גם על סלעים עם רוג'ומים שמתזכרים איפה עובר המסלול, שבסך הכל מסומן היטב. לאורכו גם יש כמה נקודות צל שניתן לעצור בהן למנוחה. חשוב לציין שאין אפשרות למלא מים במקטע הזה.

בסך הכל העליה לקחה לנו 4 שעות והגענו אליה בשעה שתיים וחצי עם המון עצירות מנוחה וקצת צילומים בדרך. שמעתי מכמה אנשים ומסיפורי דרך שקראתי שהעליה לוקחת 3 שעות, אבל לנו היא הייתה קשה במיוחד, אולי כי זה היום הראשון ואנחנו לא מורגלים בסחיבת ציוד בעלייה. אבל גם מטיילים אחרים שהתחילו איתנו את העליה סיימו אותה בזמן דומה. לכן גם החשיבות הרבה לסחוב מעט מאוד משקל.

סוף העליה בפס שממנו בפעם הראשונה נשקף נוף פנורמי מדהים לרכסי הדולומיטים. האמיצים מבין המטיילים עלו להר הסמוך לתצפית פנורמית גבוהה יותר, שעליה קיבלתי המלצה חמה, אבל אנחנו היינו מפורקים ומורעבים (לא לקחנו איתנו צידה לדרך), והחלטנו שהספיקו לנו עליות.
גם הזמן לא היה לטובתנו, ולכן לאחדרמנוחה קצרה וצילומים ירדנו אל הריפיוחו הקרוב לאכול צהריים.

מדובר במקום קטן ופשוט עם מסעדה. הזמנו פסטה למלא את קיבתנו בפחמימות, שתיה ועוד סנדביץ' קטן לדרך, רק ליתר ביטחון. בעלי המקום טוענים שאי אפשר למלא אצלם מי שתיה (המים לא לשתיה, רק לבישול) וחייבים לקנות בקבוק. ליטר וחצי עלה כעשרה שקלים וזה הספיק לנו בהחלט לחלק הבא.

משם יורדים מימין לבקתה על דרך כורכר לכיוון שביל 6. הסימון ממשיך משם ל-6a , אחרי ל-7 ואז 7a.
יצאנו לדרך בשעה שלוש וחצי ולפנינו הייתה כשעה וחצי הליכה עד לבקתה הבא שנקראית rifugio sennes. הגענו אליה בסביבות חמש, וזו לגמרי יכלה להיות עצירה טובה ללילה, אבל אנחנו רצינו לתת עוד פוש אחרון ולהתקדם לבקתה שאותה הזמנו שנקראת פדרו, כשעה וחצי נוספת משם.

עצרנו לאכול את הסנדביץ' הקטן והמשכנו בשביל כורכר רחב אל כיוון שביל 7. מכאן הדרך היא רק על כורכר ומתחילים בירידה תלולה וקשוחה עד הריפיוחו. לפעמים השביל נכנס ויצא מהיער חזרה לדרך הכורכר, יש לשים לב לסימון. כך המשכנו בירידה מאוד קשוחה על הברכיים ובהונות הרגליים. לקראת סיום הכורכר התחלף בכביש בטון עם חלוקי נחל שהיה פשוט סיוט לדרוך עליו ולבסוף לקראת רבע לשבע הגענו סוף סוף אל הבקתה תשושים ורצוצים.

פדרו הוא בעצם מלון דרכים, שזה מלון לכל דבר ופחות בקתת הרים. לא היו חדרים זוגיים פנויים ולקחנו חדר פרטי לכל אחד שהיו מחוברים במרפסת משותפת. בכל חדר הייתה מקלחת פרטית וגם היו מגבות ומים רותחים במקלחת. פינוק אחרי יום קשוח.
מבין כל הבקתות הוא גם היה יחסית יקר. ישבנו במסעדה והזמנו שתי מנות מרק, סלט קינואה (שהיה פשוט מדהים עם רימונים, מוצרלה בוראטה ובלסמי מצומצם) ועוד מעין כיסוני בצק עם תרד וריקוטה שפשוט שחו בשמן ולא יכולנו לסיים. יחד עם בקבוק סודה, הארוחה הזו עלתה לנו בערך 50 יורו לזוג. הלינה עלתה עוד 185 יורו וגם ביקשנו שיארזו לנו ארוחת פיקניק למחר בבוקר, שעלתה עוד 26 יורו ובסך הכל היו בה כריך גבנ"צ ותפוח. אולי עוד סיבה טובה לסיים את היום הזה בקתה אחת ושעה וחצי קודם.

יום 03 - פדרו - סקוטוני

Rifugio Pederü > Rifugio Scotoni

יום קשה מאוד! אם חשבנו שאתמול היה קשה, היום הזה נותן לו פייט הוגן.
התעוררו מוקדם בסביבות שש ורבע כדי להיות בארוחת הבוקר שהוגשה בשבע.
זו הייתה הארוחה הכי דלה שהייתה לנו בינתיים. רק לחם, נקניקים וגבינה צהובה, קורנפלקס וביצה חיה שאפשר לבשל בעצמך למידת העשייה הרצויה (ויתרנו) ואף לא ירק אחד או פרי.

הפעם הכנו סנדביצ'ים ליתר ביטחון וארזנו לעצמו, לאחר מכן ארגנו את הציוד ורכשנו ארוחת צהריים-פיקניק שהכילה שני סנדביצ'ים עם גבנ"צ ועגבנייה, קוראסון ממולא ריבת משמש, תפוח ובננה (הם הציעו לנו במסגרת הטייקאוויי בקבוק מים או מיץ תפוחים אבל ביקשנו במקום זאת פירות טריים).
מכיוון שאמרו שהמים טובים לשתיה מילאנו מים בחדר.

בשמונה ועשרה יצאנו לדרך. השביל מתחיל מאחורי המסעדה, פונים ימינה על גשר עץ ומתחילים בעלייה. כך הדרך עלתה ואז ירדה ולאחר כשעתיים שוב עלתה, כשהסימון מספר שבע מופיע מדי פעם. הגענו לבקתת Fanes קצת לפני 11.
עצרנו בצומת לנשנוש קצר והמשכנו בפיצול שמאלה לכיוון שביל 10-11 שעולה לתצפית הצלב וממשיך די מישורי לבקתת Grande Fanes, אליה הגענו בשעה 12.

בבקתה עצרנו לארוחת הצהריים שארזנו בבוקר, והוספנו קפה ופאי תפוחים בבקתה (הכי שווה שהיה בטיול!). בדיעבד לא באמת היה צורך לקנות ארוחת צהריים כי יש כאן אוכל טרי ומדהים, אבל לא ידענו מה מצופה לנו בהמשך היום. זו גם הנקודה האחרונה למילוי מים, בחוץ יש מעין שוקת עם צינור זורם והמלצר אישר שהמים ראויים לשתייה. לקחנו הפסקה למנוחה והמשכנו בדרך בדיוק באחת.

הדרך ממשיכה על שביל 11 בהליכה מתונה באחד הנופים היפים של היום. היו סביבנו המון חיות משק, סוסים ופרות וחלקם היו סקרנים ובאו להגיד שלום ולקבל ליטוף. אחרי ליטופים וצילומים לקח לנו עוד כשעה ורבע להגיע לפיצול הדרכים. מכאן אפשר להמשיך אל נקודת הלינה להערב Rifugio Scotoni בדרך יחסית מתונה עם עליות וירידות לא גדולות, ואפשר לעלות לפס ולקחת את דרך הנוף. וזה מה שאנחנו עשינו.

בערך בשתיים ורבע לקחנו את שביל 20b שעולה שמאלה לעליה אל עבר הפס. זו עליה מאוד קשה שלקחה לנו כשעה וחצי עם לא מעט עצירות לתפוס אוויר. לקראת הפס כבר הולכים על בולדרים ודרדרת אבנים. אל הפס הגענו קצת לפני ארבע ולקחנו רגע להחזיר את הנשימה.
מה שעולה חייב לרדת ומכאן מתחילה ירידה ממש קשוחה בסרפנטינות כל הדרך למטה לאגם. הנוף היה מדהים ורואים את האגם על רקע רפיוחו לאגוזי הגבוה. לחלוטין שווה את העלייה הקשה.

בסיום 40 דקות ירידה הגענו לאגם והחלטנו לקחת הפסקה על הגדה להתרענן ולאכול משהו קטן.
בשעה בחמש התחלנו ללכת והגענו לפיצול דרכים מבלבל, היינו בטוחים שהרפיוג'יו שלנו נמצא ישר בהמשך ליד Rifugio Lagazuoi וכבר הכנו את עצמנו לעלייה של שעה וחצי-שעתיים נוספות. אך ברגע שהתחלנו לעלות ללגזואי ראינו את סקוטוני מימין למטה בעמק. חזרנו לשלט להבין מה פספנו ובדיוק עברה לידנו אישה מקומית חביבה שמיד ענתה לשאלתנו שאכן סקוטוני הוא בעמק ואין צורך לעלות.

ירדנו בשביל הזיג זג לבקתה בסך הכל כעשרים וחמש דקות-חצי שעה.
המקום מאוד נחמד, ישנו בדורמס עם עוד שלושה אנשים ויש מקלחת פרטית צמודה מחוץ לחדר.
הרגליים שלנו היו מפורקות מההליכה ולקחנו קצת זמן לנוח ולהסתובב בעמק. הופתענו לראות שהם מגדלים אלפקות, וחוץ מזה יש פה אחלה אווירה ופגשנו המון מטיילים. בשבע וחצי התיישבו לאכול, ארוחת הערב כלולה במחיר והיה ניתן לבחור בין מרק או פסטה, מנת בשר מקומית (ערבוב של חזיר, בקר ותפ"א) או אומלט גבינה וקינוח.

מכיוון שירדנו כחצי שעה לבקתה, ידענו שמחר בבוקר נצטרך לעלות חזרה ותהינו אם זו הייתה ההחלטה הנכונה לעצור לישון כאן ולא פשוט כבר לעלות ישר עד ללגזואי, כמו שקראנו בסיפור דרך אחר כאן.
בראש שלנו חשבו שמה שלקח לנו חצי שעה לדרך יקח שעה לעלות, ועל פי סיפור הדרך ללגזואי נדרשה בסך הכל מהאגם ישירות עוד שעה וחצי-שעתיים עליה בלבד.
בדיעבד אני רק יכול להגיד שמזל שהחלטנו לישון כאן אחרי הכל...

יום 04 - סקוטוני - סקויאטולי

Rifugio Scotoni > Rifugio Scoiattoli

במהלך הלילה מזג האוויר התהפך והחל לרדת גשם שנמשך כל הלילה.
כשקמנו בבוקר השמים היו בהירים, ארוחת הבוקר הוגשה בשבע וחצי והייתה די טיפוסית ומעט דלה.
ביקשנו צידה לדרך ליתר ביטחון, וקיבלנו לחמניה עם גבנ"צ ותפוח ב-7 יורו לאדם (ממש מיותר).
מילאנו מים בחוץ ולאחר ארגונים אחרונים יצאנו לדרך בשעה רבע לתשע.

חרף חששותינו מהעליה שירדנו אתמול, העליה לקחה לנו רק 35 דקות. היא הייתה כולו בתוך העמק המוצל ולא הייתה קשה במיוחד.
לעומת זאת, העליה שאחריה הייתה אחת הקשות והנצחיות. בקתת לגזואי אומנם נראית באופק גדולה וברורה, אבל התחושה שהיא קרובה היא אשליה.

התחלנו את הטיפוס בערך בתשע עשרים וחמש, השביל ממשיך במספור 20 והופך צחיח וסלעי ככל שעולים. השמש היכתה בנו והיה חם מאוד. בשלב מסוים כבר מתחילים להרגיש כמו על המאדים. רגע לפני שמגיעים לבקתה מגיעים למרפסת גדולה וממנה נשקף נוף פנורמי מדהים להרים.
העליה מתמשכת והופכת עוד יותר תלולה במקטע האחרון שלה שעובר בין ביצורים ממלחמת העולם הראשונה. מכיוון שיש רכבל שמוביל לבקתה, פתאום מתחילים לראות המון משפחות, ילדים ומבוגרים.
עוד מאמץ אחרון ומגיעים ללגזואי.

בסך הכל מהאגם ועד הבקתה לקח לנו שעתיים וחצי, והגענו אליה בערך ברבע ל-12.
גם אנשים שהיו מהירים מאיתנו דיווחו על מעל שעתיים עליה, כאשר בשלט בפיצול ליד האגם רשום שעה ועשרים... מאוד שמחנו שלא היינו צריכים להמשיך לכאן אתמול אחרי העליה הקשה בדרך לסקוטוני.

כאמור מחוץ לבקתה יש מרפסת גדולה שממנה נשקף נוף לכל הסביבה, ואפשר ביום טוב לראות עד רכס המרמולדה. אבל משהו במזג האוויר התחיל להתהפך, ותוך כדי שאנחנו מביטים אל הנוף אנחנו מבינים שהכל מתחיל להתכסות בשמיכת עננים.
נכנסנו למסעדה שהייתה מלאה עד אפס מקום במטיילים, ומצאנו מקום פנוי בשולחן עם שני ישראלים שישנו בלילה בבקתה שלנו. הזמנו מרק ירקות, פסטה אליו אוליו, שוקו חם ופאי תפוחים, במחיר לא זול של 68 יורו לזוג, אבל בהחלט מחמם את הלב והבטן כשבחוץ מתקדר ובפנים חמים וטעים.

בזמן האוכל הענן התיישב על הבקתה והחלה סערה בחוץ, סופת ברקים ורעמים וגשם זלעפות. התלבטנו רבות כיצד להמשיך את המסלול. השעה הייתה כבר אחת ורצינו להתקדם. לבסוף החלטנו שאין לנו מה לשבור את הראש ולקחת צ'אנסים בשביל ההליכה ולכן פשוט נרד ברכבל.
האופציה השניה היא דרך תעלות חצובות בהר, בהן צריך ללכת כפופים, אוחזים בכבלים על סלעם חלקלקים. אבל במזג האוויר הזה רק רצינו לרדת למטה הכי מהר ובטוח שניתן.

הרכבל עלה 30 יורו לשנינו והגיע מהר, יש קרון שיוצא בערך כל עשר דקות. את הכרטיסים קנינו על הקרון עצמו. הירידה לקחה דקות ספורות. בתחתית ניגשנו לקופה ושאלנו לגבי המשך המסלול.
על פי הקופאית הדרך לבקתת Scoiattoli אמורה לקחה שעתיים בשביל 441, שמניסיוננו זה אומר כנראה שעתיים וחצי עד שלוש. או לחלופין ללכת לרכבל הבא שעולה ישירות לבקתה, כ-45 דקות הליכה משם. יש אוטובוס שמגיע לרכבת, אבל איכשהו יצא שהאחרון הוא באחת ועשרים ואז שוב רק אחרי ארבע, ואנחנו הגענו למטה לקראת רבע לשתיים.

הגשם לא הפסיק לרדת כשברקע ברקים ורעמים. לא ראינו שום היגיון ללכת ברגל לבקתה הבאה בתוך ענן ובוץ, ומכיוון שלא היה אוטובוס, לקחנו את שביל 424 שהולך במקביל לכביש דרך היער.
השביל מתחיל קצת אחרי הבניין של חנות המזכרות, בצד שמולו. וכנראה שיש כניסה נוספת וקלה יותר מאחרי בניין הרכבל עצמו.
לאחר כעשר דקות הוא חוצה את הכביש וממשיך בצידו השני ונכנס לתוך היער.
ההליכה בגשם לא הייתה קלה, הכל היה בוצי וחלקלק ומקלות ההליכה הצילו אותנו פעמים רבות מנפילה.
גם הרגשנו כיצד לאט לאט מים מוצאים את דרכם לתוך השרוולים, העורף וכל חריץ שניתן לגלוש דרכו ולהיספג. בסך הכל באמת לקח לנו כ-45 דקות להגיע לרכבל Bai de Dones.

קנינו כרטיסים לרכבל במחיר של 28 יורו לשנינו. מדובר ברכבל סקי עם גגון מוגן גשם, והעליה בו לקחה כמה דקות טובות, לגמרי בתוך ענן ערפל.
בקצה העליה נמצאת הבקתה, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו ברפיוג'יו בערך בשלוש ורבע, מוקדם מאוד מהמתוכנן.
המקום עצמו ענק ומאוד מטופח. הגענו אליו סחוטים וקיבלנו מפתח אלקטרוני לדלת הדורמס וללוקר. אני לא יכול להמליץ על הדורמס בכלל, היינו שמונה אנשים בחדרון קטן שאין בו מקום לתיק וצריך להשאיר את החפצים האישיים בלוקר בחוץ. זה ממש מקשה על התארגנות נורמלית, אבל לא הייתה לנו ברירה כי לא היה מקום פנוי בחדרים פרטיים.
גם המקלחות היו קטנות, שירוקלחת עם לחצן שמוציא כל פעם כמה שניות של זרם מים. אם יש מקום להתפנק בחדר פרטי זה כאן, אך כמובן שאנחנו לקחנו מה שהיה פנוי. לפחות המצעים היו נקיים ונעימים והמגבות היו עבות ומפנקות.

לקח לנו כמה דקות טובות להתאפס על עצמנו ומה עושים עכשיו כשאנחנו שרויים בתוך ענן סמיך של גשם וערפל.
החלפנו את הבגדים הרטובים ושמנו אותם לייבוש בחדר ייבוש בקומת המרתף. ניתן גם לעשות כאן כביסה.
באופן לא צפוי ומפתיע לטובה, תוך כדי התארגנות הענן התמוגג ונגלו שמיים כחולים בהירים כמו ביום קיץ. יצאנו לעשות סיבוב בחוץ והנוף היה מהיפים שהיו לנו עד כה. כמה דקות מהבקתה יש מעין מוזיאון פתוח שעובר בשוחות ממלחמת העולם הראשונה ומסביר על מה שהיה אז, אבל בלי הסבר של ממש זה הרגיש קצת חסר קונטקסט. נהנינו מההליכה עצמה ומהשמש המלטפת (ולהיות בלי התיק על הכתפיים).

ככל ששמש יצאה נהיה ממש חם, התפנקנו באפרול שפריץ ומפה לשם כבר השעה הייתה שבע וארוחת הערב הוגשה. הייתה מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. בחרנו שוב בפסטה לראשונה, רביולי, גולש ופלטת ירקות בתנור.
לקינוח סיימנו עם תה ועוגת גבינה טובה וטרייה, ובחוץ כבר החל להחשיך אם כי בשל העננות שחזרה לא זכינו לחוות את השקיעה. יצאתי לכמה צילומים לעת ערב ופתאום כאילו בשניה אחת ענן ענק עטף את כל ההר והחל לרדת גשם חזק וברד כשברקע ברקים ורעמים ומזג האוויר חזר להיות סוער וקודר.
כל שוהי הרפיוחו קפצו מהמקום ועטו על החלונות לראות את הברד המטורף שירד והחריש אוזניים.

לאחר מכן חזרנו לחדר האוכל וישבנו עם קבוצת ישראלים שפגשנו כאן, לדסקס על המסלול של מחר, וכך סיימנו את הערב במשחק טאקי מהנה שלא שיחקתי כבר המון שנים. הגשם לא הפסיק לרדת ולקראת עשר כולם כבר התקפלו לישון.

יום 05 - סקויאטולי - סטאולנזה

Rifugio Scoiattoli > Rifugio Passo Staulanza

הלילה בדורמס כצפוי היה די קשוח. שמונה אנשים דחוסים בחדר קטן ללא אוורור. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה וכבר התחיל לכאוב לי הראש..
לבסוף בשבע וחצי ירדנו לארוחת הבוקר. היא הייתה בסך הכל די דומה לאחרות שהיו לנו, רק שבאופן מפתיע היה שם אבטיח! ועוד אחד אדום ומתוק. זו הפעם ראשונה מזה כמה ימים שיש פרי או ירק בארוחת הבוקר. טרפנו אותו בתאווה ואחרי האוכל המשכנו להתארגן עד שיצאנו לדרך ברבע לשמונה.

התלבטנו המון איזו דרך לקחת היום, מצד אחד היה ברור לנו שוויה פרטה (via ferrata) יהיה קשוח מאוד ומסוכן מאוד אחרי לילה סוער, ועוד עם תחזית לגשם בהמשך היום.
מצד שני חשבנו לעשות דרך אחרת שעוברת דרך קרודה דה לאגו (croda da lago) שקראנו עליה בסיפור דרך אחר, אך על פי ספר השבילים הרשמי (שהביא עמו אחד הישראלים) היה כתוב שבמזג אוויר סוער לא מומלץ לקחת את הדרך הזו, שכן היא תהיה בוצית ולא נעימה להליכה, במיוחד אם יחל לרדת גשם.
בסוף בעצת קבוצת הישראלים שהכרנו בבקתה, הם המליצו לנו על דרך אחרת, עוקפת ויה פרטה שגם מקצרת שעה וגם אמורה להיות מאוד יפה, וזה מה שעשינו.

ירדנו לדרך 443 למרגלות הבקתה. הדרך יורדת אל העמק ועוברת בין שיחים ואבנים, כשברקע הסלעים האדירים שראינו אתמול.
יורדים אל Rifugio Cinque Torri ועוקפים את הבקתה, השביל ממשיך מאחוריה. כך הוא עולה ויורד ומתפתל עד Rifugio Passo Giau שאליו הגענו בערך בשעה 11:10, סה"כ כשעתיים וחצי הליכה.
פאסו ג'יאו היא תחנת עצירה לרוכבי אופניים ואופנועים רבים. זו גם נקודת מילוי מים בבקתה לכמה שעות הקרובות (בהמשך יש נחל למעוניינים).

ישבנו לאכול שם את הסנדביץ' שהזמנו יום קודם עוד מסקוטוני ולא הזדמן לנו לאכול. איכשהו לחם לבן וגבינה מחזיקים סבבה בתיק במזג האוויר הזה. בפאסו ג'יאו גם הזמנו ארוחת צהריים ארוזה להמשך היום, טוסט גבינה עם ירקות, ותהינו כמה גבנ"צ יכול לאכול אדם ביום אחד (האלטרנטיבה היא נקניק חזיר ואנחנו פחות בעניין). יצאנו משם בערך ב-12:10, לאחר כשעה של מנוחה, וחצינו את הכביש אל שביל 436 שיקח אותנו את מרבית הדרך מכאן.

שביל 436 יורד אל העמק ועולה ויורד שוב דרך שני אוכפים forcella giao ו-forcella ambiguza, לפני שיורד שוב לעמק הבא.
הגענו למרגלות האוכף הראשון בסביבות אחת והשמיים התחיל להאפיר. הרגשנו טפטוף וזה היה הסימן לעלות על בגדי גשם לפני שהוא התחיל ממש להתחזק. הגשם תפס אותנו ממש בתחילת העליה, מה שהפך אותה לחלקה וקשה. סיימנו אותה בערך בארבעים דקות והגענו למעלה בסביבות עשרה לאחת.
ישבנו לרגע לתפוס את הנשימה חזרה והבטנו אל העמק מאחורינו וזה היה פשוט אחד הנופים הכי יפים שראינו עד כה. אני קולט כעת שאניאומר את זה על כל מקטע, אבל זה באמת היה ממש ממש יפה ומיוחד!

באופק השמים החלו להתבהר ופשוט ישבנו בגשם מהופנטים מהנוף וחיכינו שהענן יחלוף והבהירות תגיע גם אלינו. לא עבר זמן רב, הגשם פסק והשמש יצאה, השמים נהיו תכולים כאילו לא היה מאום.
פשטנו את בגדי הסערה והמשכנו בשביל בסביבות 14:10 לא לפני שצילמנו כמה תמונות מתבקשות.

המשכנו בשביל והנוף היה פשוט מושלם, היינו לבד לגמרי ולא ראינו אף מטייל. השביל ממשיך לכיוון האוכף השני, חולף על פני נחל וחוצה אותו ועלה לאט לאט עד שמגיעים לשילוט שמכריז על ההגעה לאוכף, שם יש שער ברזל שמביט אל העמק מתחת ורואים ממנו את האגם שחשבנו ללכת אליו בבוקר.
הגענו לשם בערך בשלוש ורבע. לא עוברים בשער אלא משם השביל ממש הולך על צלע ההר על דרדרת אבנים. בסיומו הוא יורד שמאלה לתוך העמק הבא. חולפים על פני גידור פרות (פשוט מדלגים מעל הגדר הנמוכה) ויורדים בשביל כשלמטה ניתן כבר לראות מעין רפת ועדר פרות מסביבו.
בירידה חולפים על פני המון סלעים שבהם רובצים שפני סלע, ולבסוף הגענו לרפת בסביבות 4:10, מה שמסכם הליכה של 4 שעות ברוטו מפאסו גי'או עד לכאן.

ישבנו למרגלות סלע גדול כשהנוף מולנו, השמש ליטפה והזמינה הפסקת צהריים מאוחרת.
אכלנו את האוכל שקנינו בפאסו ג'יאו ובדיוק כשאנחנו אוכלים משום מקום מגיע מטייל בריטי בשם האוורד שפגשנו בבקת סקוטוני ודרכינו נפרדו בבקת לגזואי. פטפטנו קצת והוא חלק איתנו בקבוק מים בדיוק בזמן כי שלנו נגמרו.
הוא המשיך הלאה וגם אנחנו התארגנו והמשכנו בסביבות ארבע וחצי. מכאן הדרך הופכת לשביל 467, שביל כורכר שמוביל לבקתה Rifugio Città di Fiume ונכנס אל בין העצים. הדרך לבקתה לקחה לנו בדיוק שעה, ושם ראינו את האוורד יושב עם בירה מנופף לנו לשלום. נכנסו למלא מים ואמרו לנו שהמים לא ראויים לשתייה וחייבים לקנות בקבוק, אז קנינו בקבוק ליטר וחצי ב-3.5 יורו.

בשעה 17:45 המשכנו משם בשביל מספר 472 שנכנס ליער ממש מול הבקתה. המפה באפליקציה הראתה 50 דקות הליכה, אבל לנו לקח שעה ורבע לצלוח את הדרך הזו. אולי כבר מתוך תשישות וכאבים עזים ברגליים מיום של הליכה מרובה, עליות וירידות. השביל שעובר ביער נפתח אל אזור חשוף שם הולכים על דרדרת אבנים ואז חוזרים לתוך היער עד שהגענו לבקתת Rifugio Passo Staulanza בשעה שבע בדיוק.

מדובר במעין מלון דרכים שיושב על כביש ולא ממש בקתת הרים. קיבלנו את החדר בדורמס של 4 אנשים, שאליו צריך היה לעלות במדרגות הכי הזויות שנתקלתי בהן שהיו כמעט סולם מרוב שהיו אנכיות.
את האוכל צריך להזמין מראש כשהגענו ואפשר לבחור בין מרק או מקרוני, וגם מנה עיקרית גולש או מנה צמחונית ומקבלים גלידה לקינוח.

עלינו לפרוק את הציוד והתפרקנו בחדר על הרצפה פשוט יושבים ומחזיקים את הרגליים הדואבות, צוחקים על היום המטורף שהיה לנו שריסק אותנו לגמרי פיזית אבל היה אחד הימים הכי יפים עד כה.
ירדנו לאכול וסוף סוף הזמנתי את משקה ה skiwasser המפורסם שזה בעצם ויטמינצ'יק פטל עם סודה ולימון, אבל קראתי עליו כל כך הרבה שהייתי חייב לטעום. הכי overrated בעולם, אבל אחרי יום כזה זה מותר. האוכל היה ממש אחלה, ולדעתי הרבה יותר טעים מאשר בבקתה הקודמת.

פגשנו את החבר'ה הישראלים מהיום הקודם והחלפנו חוויות ודיברנו על המסלול של מחר. לקראת עשר כולם כבר היו תשושים והתפזרנו לחדרים. לבקשת בעל המקום סגרנו את החשבון רגע לפני שהתפזרנו.
המקלחת הייתה טובה וחמה, אבל מאחורי וילון שפונה למסדרון ואין מקום להחליף בגדים. לפחות היינו שם רק ארבע מטיילים והזוג השני כבר מזמן פצח במזמור נחירות. זו גם הפעם הראשונה שהשתמשנו במגבת שהבאנו מהבית ונדרשנו להשתמש בליינר שלנו.

יום 06 - סטאולנזה - טיסי

Rifugio Passo Staulanza > Rifugio Tissi

יום של איך לא, עליות וירידות. יום יחסית קצר אבל מאוד אינטנסיבי.
הלילה עבר מזעזע, אומנם היינו בדורמס של 4 בלבד, אבל הזוג השני שהיה בחדר לא הפסיקו להרעיש ובכל הזדמנות שקמו באמצע הלילה ולפנות בוקר ויצאו מהחדר, הם דאגו לטרוק את הדלת הכי חזק שאפשר. כמו כן גילינו שיש רק כיור אחד והתור לשטיפת פנים בבוקר התחיל להתארך.
ארוחת הבוקר הייתה הגרועה והדלה ביותר עד כה. הקפה היה נוראי, הלחם לא היה טרי ומה שנגמר נגמר ומי שהספיק הספיק. שמחנו לעזוב את המקום.

בכל זאת לקחנו את הבוקר באיזי מתאוששים עוד מאתמול. יצאנו לדרך בתשע, השביל מספר 563 יוצא בהמשך הכביש מימין, כ-400 מטר מהמלון, לאחר העיקול. השביל מתחיל בדרך עפר רחבה והופך לדרך אספלט. לאחר כשלושים דקות הליכה השביל מתפצל ויורד שמאלה לכיוון חווה (יש שלט בצורת פרה, אי אפשר להתבלבל). אנחנו כן הצלחנו לפספס את הפניה וראינו את החווה משמאלנו בעמק ואז הבנו שטעינו, זה עלה לנו בעשרים דקות.

מהחווה יש עליה חדה על הגבעה, שם באמת שאי אפשר להתבלבל, ויש גם שילוט. בסופה הדרך מתיישרת ומגיעה לאחר כחצי שעה לבקתה נוספת שם יש פיצול. הגענו אליה בסביבות 11. לקח לנו רגע להבין איך ממשיכים, הדרך עולה מימין לבקתה בסרפנטינות עד הבקתה הבאה Rifugio Sonino al Coldai. זו הייתה עלייה קשוחה שלקחה לנו בדיוק שעה. חשוב לשים לב לא להמשיך שמאלה ל-col dei baldi שזה מקום אחר לגמרי.

הגענו לבקתה בסביבות 12 והתיישבנו לארוחת צהריים. מכיוון שהיום יחסית קל בזמנים (וקשה בהליכה), ישבנו לארוחה מפנקת ונשארנו שם עד כמעט רבע לשתיים. היה אוכל טעים ויחסית מגוון. זו גם נקודת מילוי המים האחרונה, ואפשר למלא מהברז. ביקשנו מבעל המקום והוא מילא לנו במטבח.
משם הליכה קצרה של רבע שעה בעליה לאוכף מאחורי הבקתה מביאה אותנו לאגם Coldai.
השמש חרכה אותנו היטב ואחרי ארוחת צהריים כבדה הורדנו את התיקים ונשארנו לנוח מול הנוף המקסים של האגם בערך עד רבע לשלוש.

הדרך לבקתה הבאה Rifugio Tissi עוברת מימין לאגם ומעבר לאוכף. משם השביל הופך ל-560 לבקתת טיסי ויורד לעמק ואז עולה בעליה ארוכה וקשוחה ממש עד פתח הבקתה. בין לבין נגלה נוף מרהיב מעל העיירה Alleghe והאגם. במקור הייתה דרך גבוהה צמודה להר אך היא הייתה מסוכנת וכעת היא חסומה ולא בשימוש. בכל מקרה אי אפשר להגיע אליה ואין גם סיבה. אל הרפיוג'יו הגענו בחמש ורבע, ועם קצת עצירות לצילום לקח לנו בסה"כ כשעתיים וחצי מהאגם עד הבקתה.

טיסי בקתה חביבה על צלע הר עם אווירת מטיילים. ישנו בדורמס בחדר של 4 וצריך ליינר ומגבת.
אסימון למקלחת עולה 5 יורו ל5 דקות מקלחת. אין אפשרות למלא מים, רק לקנות.
צריכים להזמין את האוכל איך שמגיעים כי ארוחת הערב בשש וחצי. אכלנו פסטה אליו אולי מעולה עם סלט קפרזה ומגיע לשולחן סלט וגם קינוח לפתן אפרסק עם קצפת. באמת שהיה אחלה.
במקום אין קליטה בכלל, אך יש קליטה אם עולים דקה לצלב הגבוה שמאחורי הבקתה. ישבנו עם החבר'ה הישראלים למשחק אחרון של טאקי לפני שמתפצלים בבוקר. מחר יורדים אל העיר מאסרה.

יום 07 - טיסי - מאסרה - קאנזיי

Rifugio Tissi > Masarè > Canazei

הלילה עבר די סביר ולמזלנו זכינו בחדר ללא נחרנים. למרות שבחוץ התחוללה סופת ברקים וירד גשם, בחדר היה אפילו די חם. מסתבר שבת הזוג שלי שישנה במיטה מתחתי גם זכתה לחימום נוסף בדמות החתולה של המקום שהחליטה באמצע הלילה ללכת לישון במיטה שלה.

ארוחת הבוקר לא הייתה יוצאת דופן מהימים הקודמים, אבל אנחנו כבר מורגלים, וכל שלא אמר שלושה דברים אלו בבוקר לא יצא ידי חובתו ואלו הם - לחם, נקניק וגבנ"צ.
הארוחה התחילה בשש וחצי והייתה מלאה במטיילים משכימי קום כשאנחנו ביניהם. הכנו סנדביצ'ים להמשך היום, כבר הבנו שאם מזמינים צהריים בתשלום גם ככה מקבלים בסוף לחם עם גבינה צהובה, אז לפחות לחסוך הוצאה מיותרת.

ארזנו את הדברים מהר, קנינו מים ויצאנו לדרך בסביבות שבע ועשרים להתחיל את הירידה דרך שביל 563 לעיר מאסרה. השביל יוצא ממש בהמשך הבקתה ליד הנדנדות. קראנו בסיפורי דרך שמדובר בירידה תלולה וארוכה, אבל לא הבנו עד כמה...

זו הייתה אחת הירידות הכי קשות שהיו לנו עד כה, כל הדרך למטה נעשית בשביל מאוד תלול שלעיתים נדרש להיעזר בכבלים כדי לרדת בו בבטחה. בנוסף ירד גשם בלילה מה שהפך את הכל לחלק ורטוב. ההליכה נעשית בתוך יער בין שיחים נמוכים שמרטיבים את המכנסיים עד הברכיים עד כדי שלבת הזוג שלי שהיו לה נעליים שלכאורה אמורות להיות אטומות לגשם, הן ממש נספגו ונרטבו מבפנים. למי שיש גייטרים, זה הזמן לשלוף אותם.

הירידה ממשיכה על שביל 563 כאמור, והוא מסומן לעיתים על אבנים או עצים, אין ממש מה להתבלבל.
החלק הראשון של השביל לקח לנו שעתיים וחצי, כשאר יוצאים מהיער אל קרחת שבה יש בקתת הרים שהייתה סגורה. משם השביל ממשיך ימינה ושוב יורד לתוך היער רק שהפעם רוב השביל נעשה במדרון תלול ורחב על עלים לחים וחלקלקים, כשמדי פעם הוא חוזר להיות שביל מסודר ואז שוב נפתח ומתרחב.

הגענו לשלט שבו היה כתוב ששביל 563 הוא ימינה ויש עוד שביל למאסרה שמאלה. המשכנו עם 563 והשביל הפך להיות די סיוט, ברמה שלא הבנו למה בכלל מישהו חשב לאפשר פה ירידה מהבקתה לעיר. היה צריך להיעזר הרבה בכבלים או לשבת ולהחליק למטה. בהמשך ראינו זוג מטיילים מקומיים ושאלנו מה המרחק לעיר, ואז הם אמרו לנו שלקחנו את הדרך הקשה, ובפיצול היה שלט לשביל עוקף קל יותר. חבל שאנחנו לא יודעים איטלקית כדי להבין מה השלט אמר. כשסיימנו את הירידה הקשוחה של החלק הזה הגענו לפיצול התחתון שמחבר את שני השבילים ושם היה שלט המצביע על השביל ממנו באנו ובו כתוב - 563 difficult.

המשכנו לרדת בתוך היער. בשלב הזה כפות הרגליים שלנו כבר היו ממש גמורות מהדחיסה הקבועה של הבהונות כלפי חזית הנעל. רק לאחר ארבע וחצי שעות הליכה סוף סוף הגענו אל העיר הנכספת. יש מפל מים גדול ומשם ירידה בדרך כורכר כמה דקות.

לא הצלחנו להבין איך בסיפורי דרך אחרים רשמו שעשו זאת בשעתיים. זה היה אחד השבילים הכי קשוחים שחווינו פה, במיוחד כי חייבים ללכת לאט ולחשוב טוב איפה מניחים את הרגל בכל צעד כי הכל מחליק ורטוב.
בשיחה עם קבוצת ישראלים אחרת ברפיוג'יו סטולנזה הם סיפרו לנו שהם לוקחים נתיב אחר שמסתיים בעיר Alleghe, העיר השכנה, שבא יש רכבל שיורד מההר. אני לא מכיר את המסלול שהם עשו, אבל אין לי ספק שזו אלטרנטיבה הרבה יותר שפויה, בטוחה ומהירה לרדת מההר ושווה לחפש מידע לגביה.

בהגעה לעיר היה ספסל קטן, חלצנו נעליים ואכלנו את הסנדביצ'ים שהכנו בבוקר. לקחנו כמה דקות להחזיר כוחות ומשם הלכנו למרכז העיר לתפוס אוטובוס אל היעד הבא שלנו.
מאסרה היא עיירה קטנטנה ומנומנמת, מלאה בבתים אופיינים לעיירות אירופאיות כאלו עם קירות עץ ואדניות שופעות פרחים צבעוניים גולשים.
תחנת האוטובוס נמצאת ליד מלון ומסומנת על הכביש bus. גוגל מראה בדיוק מתי ומאיפה לקחת. האוטובוס שלנו 003 היה מתוכנן ל13:19 והגיע על הדקה, הוא הוריד אותנו ב-Arabba. לאחר מכן לקחנו אוטובוס 472 לפ-Passo Pordoi ולבסוף b130 ל-Canazei.

הנסיעה באוטובוסים לקחה בסך הכל שעתיים וחצי והיוותה אתנחתא נחוצה אחרי בוקר מאוד אינטנסיבי.
לראות את הנופים המדהימים של הדולומיטים חולפים בנסיעה הרגיש כמו בסרט.
בדרך כאמור עצרנו בפאסו פודרוי, שנראה שזו נקודה מאוד יפה לעצירה באופן כללי ויוצאים מכאן הרבה שבילים לטיולי יום.
אחת הסיבות שנסענו לקאנזיי היא כי זו העיר הכי קרובה שיש בה השכרת רכב, וממנה תכננו לצאת לכמה נקודות למחרת ולבסוף לחזור עם הרכב לוונציה.

הסיבה השניה היא כי רצינו לסיים את הטרק בספא המפנק QC Terme Dolomiti שנמצא רבע שעה מהעיר.
הגענו לאסוף את הרכב ב-15:40 ומשם נסיעה קצרה למלון Hotel Laurin שלקחנו מבעוד מועד, במיוחד כי יש לו חניה צמודה בחניון הסמוך.
המלון הרגיש כאילו חזרנו בזמן לשנות ה-70, המקום מנוהל על ידי אמא ובת בשנות ה-70 וה-90 לחייהן. הצעירה מבין השניים ידעה אנגלית בסיסית אבל עדיין היה קשה לתקשר.
השארנו לה כביסה, התקלחנו ויצאנו להסתובב בעיר, לקנות מתנות ולאכול. הכביסה עלתה 20 יורו, יקר אבל הרגשנו שהכרחי.
מצאנו פיצרייה לא רעה בשם La Cantinetta שהמלצר בה ידע יותר מדי מילים בעברית. אכלנו בה "פיצה באפולינה" וגם קאלצונה מעולים. מסתבר שהמלצר עובד עם מפעילי תיירות ישראליים וגם ביקר בארץ כמה פעמים ומאוד שמח על ההזדמנות להתאמן על השפה.

נסענו לספא שממוקם כאמור רבע שעה מהעיר. מדובר במתחם עם כמה בריכות מחוממות ושלל אטרקציות שמחולק על פני שלוש קומות ומדשאה רחבה עם נוף להרים. לצערנו כשהזמנו באפריל כבר לא היה מקום למסאז' נחוץ אחרי טרק. בשעה שבע הגישו אפרטיפו של משקאות אלכוהוליים וכיבוד קל.
הזמנו תור להיכנס למתחם בשבע וחצי ונשארנו במקום עד הסגירה בעשר, מסתכלים אל עבר השקיעה בבריכת ג'קוזי מחוממת. אחלה סיום לשבוע מפרך - אשאיר לינק למעוניינים ;)

יום 08 - קאנזיי - טרה צ'ימה

Canazei > Tre Cime di Lavaredo > Misurina

את היום התחלנו בעצלתיים אחרי לילה מבורך של שינה ארוכה ורציפה. סוף סוף במלון בחדר פרטי ולא בדורמס רועש. היה יום שמשי יפה עם שמיים כחולים ללא ענן אחד.
ירדנו בשמונה וחצי לארוחת הבוקר שהייתה מורכבת בעיקר מקורנפלקס עם המון תוספות שוות וקוראסונים טריים. בלחם וגבינה צהובה כבר לא יכולנו לגעת וירקות כמובן אין.

יצאנו מהמלון לקראת עשר (מעט מאוחר מהרצוי ביום הזה, בדיעבד) אל התחנה הראשונה שלנו - אגם Lago di Carezza, כחמישים דקות נסיעה מהעיר.
מדובר באגם מאוד מתוייר עם מים בצבע טורקיז מושלם עם נוף על רקע יער והרים גבוהים.
סמוך לאגם יש חניה שעולה יורו לשעה, חוצים את הכביש ויש פלטפורמה להשקיף לאגם או ללכת סביבו (אי אפשר לרדת לאגם עצמו). כבר מהדרך הבחנו בצבא של תיירים שכבר גדשו את המקום. הירידה ימינה לכיוון האגם מספקת נוף מוצלח יותר מהמרפסת הצפופה. עשינו את כל ההקפה כעשרים דקות אך בלב שלם אומר שממש אין צורך כי רק רואים את האגם פחות טוב, ועדיף להשקיע את הזמן הזה במקומות אחרים ביום הזה.

משם נסענו דרך ההרים אל St. Magdalena, עיירה קטנה שידועה בזכות הנוף שלה על רקע ההרים.
בדרך הבטן קירקרה ולא התאפקנו ועצרנו בדרך לקנות מצרכים לסנדביצים. זה היה מיותר כי בתכלס כשהגענו אליה ראינו המון מסעדות ובתי קפה קטנים שאפשר היה להתאפק עוד קצת ולשבת בהם בנחת.
התכנון המקורי ליום זה היה לעבור דרך Seiser Alm בעמק Alpe di Siusi ולראות את הנוף הפנורמי המדהים על העמק, אבל הזמנים היו נגדנו ולכן רק לקחנו את הכביש שעובר בין הכפרים והעיירות מבלי לעצור עד היעד הבא. בהגעה לעיירה נוסעים אל עבר הכנסייה S. Giovanni, שם בסמוך לכנסיה יש חניה בתשלום של שני אירו ליום. בדיוק כשהגענו מישהו שיצא נתן לנו את כרטיס החניה שלו וחסך לנו את הטרחה להבין איך מפעילים את המדחן המסורבל.

על הדרך שמובילה לחניה יש פלטפורמה מוגבהת שאפשר לעמוד עליה ולראות את הכנסיה על רקע ההרים, ממנה מתקבלת תמונה מהממת כמו בגלויה. אפשר להגיע ממש עד הכנסיה עצמה בתשלום של 4 יורו, אבל לא ראינו בזה צורך. הזמן לא אפשר לנו, אבל ניתן גם לעלות לנקודת תצפית גבוהה יותר מתוך העיר עצמה ולראות את כל העיירה נפרסת על רקע ההרים. זו התמונה שרואים כשמחפשים את העיירה בגוגל. לפחות מהתמונות באינטרנט זה נראה כמו נוף מדהים, אבל כאמור הזמן שלנו היה קצוב וניסינו להספיק את המיטב ביום אחד.

המשכנו אל עבר היעד הבא - פארק Tre Cime di Lavaredo. לקחנו את הדרך ההררית כיוון שרצינו לראות עוד כפרים בדרך, אבל מהר מאוד הבנו שעדיף היה לקחת את הכביש המהיר. בגלל העיקולים החדים, הכבישים הצרים ועבודות תשתית, הנסיעה התארכה משעתיים כמעט לשלוש שעות. זו גם לא הייתה דרך יפה כמו הדרך שהובילה לכאן ולגמרי אפשר לוותר על התענוג.

עד שהגענו לכניסה לפארק השעה הייתה כמעט שש, כשבמקור תכננו להיות כאן בשלוש, אבל היום התארך מכל מיני סיבות. למרות הכל החלטנו להיכנס לפארק וזו לחלוטין הייתה ההחלטה הנכונה.
הכניסה עם הרכב בתשלום של-30 אירו, נוסעים עד Rifugio Auronzo וחונים את הרכב שם.

בגדול יש מסלול של לולאה היקפית של 10 ק"מ, הליכה שאמורה לקחת כ-4-5 שעות, אם כי נראה שאפשר בכיף להעביר כאן את רוב היום אם יש זמן, בין השבילים הצדדים ונקודות התצפית השונות, בחלקן דרך מערות ממלחת העולם הראשונה שמספקות פריימים נהדרים שממסגרים את הצריחים.
למעשה אפשר גם לבלות כאן את הלילה ברפיוג'יו אורונזו או אחת הבקתות בהמשך. לחובבי צילום האסטרונומיה או כאלו שמעוניינים לחוות כאן שקיעות וזריחות, הפארק הזה לא מאכזב ביופיו.
לנו היו שעתיים שהסכמנו להקדיש לפארק כדי להספיק לארוחת ערב, ושעתיים הן מספיק זמן כדי להגיע לנקודת התצפית של שלושת הצריחים (Tre Cime), לצלם קצת ולחזור.

השביל יוצא מאחורי הרפיוג'יו לכיוון כנסיה קטנה ומשם ממשיך לעבר Rifugio Lavaredo. מול הבקתה יש שביל שעולה לאוכף ויורד מאחוריו עד נקודת התצפית. סה"כ כחמישים דקות הליכה. כאשר עוברים את האוכף, נחשפים שלשת הצריחים משמאל ואז מבינים את גודלם העצום. בכלל, כל העמק מלא מצוקים מדהימים ותצורות סלע שנראות כמו מכוכב אחר.
בחזור לאחר שעוברים את האוכף, הנוף הוא מול רכס הרים שנראה כמו סצנה משר הטבעות, יש שביל שעובר מאחורי הבקתה ומגיע ממש אל מול ההרים.
יש בפארק כמה נקודות תצפית יפיויות, כשהמפורסמת בהן היא Punto panoramico vista Cadini, ובהחלט צריך להקדיש לכאן כמה שעות טובות אם לא יום שלם.

חזרנו לרכב בעשרה לשמונה, ומשם רבע שעה נסיעה למלון שהזמנו Grand Hotel Misurina על גדות אגם מיסורינה, בו נעביר את הלילה האחרון שלנו באיטליה. המלון מזכיר מאוד את המלון הראשון שממנו התחלנו, ממש לאגו אל לאגו... מדובר במלון 4 כוכבים, ארוחת הערב הייתה מעולה מכיוון שזו הפעם הראשונה אחרי שבוע שהיה מבחר ענק של ירקות טריים, ירקות מבושלים ופירות. מעבר לזה המנות עצמן היו די סטנדרטיות, שוב גולש עם פולנטה, שוב מנות עם בשר צבי או חזיר בר. כמון שקינחנו בשטורדל תפוחים, והלכנו לישון מוקדם מהרגיל סחוטים אחרי יום גדוש פעילות.

יום 09 - ונציה וחזרה לארץ

את היום התחלנו מוקדם בשש וחצי על מנת להספיק לארוז, לאכול ארוחת בוקר ולצאת מוקדם לונציה, נסיעה של שעתיים וחצי מכאן. הייתה ארוחת בוקר לא רעה יחסית, סוף סוף עם ירקות ופירות, מאפים טריים ושאר פינוקים.

יצאנו לדרך בסביבות שמונה וחצי. הנסיעה היא על כביש אגרה ולקראת ההגעה לוונציה היינו צריכים לשלם קצת מעל 8 יורו. אל ונציה הגענו בסביבות 11, ובילינו בה עד השעה 4.
את הרכב חנינו בחניון סאן מרקו שאליו הזמנו מקום מבעוד מועד, ללא תשלום מראש. החניון ממש בכניסה לעיר ומכאן מתחילים ללכת ברגל, ללא תכנית מיוחדת פשוט לשוטט בין הסמטאות הקטנות.

ונציה עיר מאוד יפה, אבל כמות התיירים שעטו על הרחובות הייתה בלתי נסבלת, במיוחד ביחס למה שהתרגלנו אליו בדולומיטים. בצהריים לא רצינו לאכול באיזו מסעדה סופר תיירותית וגם לא היו לנו המלצות מיוחדות, אז פשוט אכלנו פסטה במקום שנקרא we love Italy שהוא סוג של fast food של פסטה טרייה ברטבים שונים והאמת שהיה מצוין, פשוט וזול.
קינחנו בגלידה ב-Gelatoteca Suso הסמוכה ושתינו קפה מצוין בבית קפה קטן.

לא נכנסו לארמונות וקתדרלות, היינו קצרים בזמן והספיק לנו לראות את העיר מבחוץ. היה מאוד חם ביחס להרים והצפיפות (ולעיתים גם צחנת ביוב באוויר) פחות עשו לנו חשק להקדיש לעיר הזו יותר זמן ממה שתכננו. מכיוון שהטיסה שלנו הייתה בשמונה, בארבע יצאנו מהחניון לכיוון השדה, כרבע שעה נסיעה עם עיכוב קטן לתדלק לפני החזרת הרכב.

שמחנו שהספקנו לתפור את העיר ולראות אותה רגע לפני שחוזרים, אם כי אין מה להשוות לאווירה הפסטורלית והמרגיעה של ההרים. ואלי זו הייתה הכנה טובה לפני שחוזרים לשדה התעופה, ומקבלים שוב הלם תרבות מרבבות האנשים וההמולה.

טיפים

• זהו טרק של עליות וירידות. משקל משקל משקל! כמה שפחות משקל, יותר מהנה, מהיר וקל ללכת.
• לא צריך ציוד חורף. לקחת את המינימום ההכרחי. נעליים נוחות ואטומות למים. מקלות הליכה.
• מכיוון שלנים בבקתות מטיילים, ליינר ומגבת טיולים חובה, אין צורך בסק"ש ואין צורך לסחוב אוכל.

קישורים חיצוניים

• כנראה המדריך הכי מפורט שקיים באינטרנט לכל טרק אלטא ויה 1
• רשימת כל הבקתות לאורך המסלול ופרטי קשר
• אתר מעולה עם פרטי שבילים שאפשר להוריד למכשיר GPS, זה ספציפת השביל היורד מטיסי למסארה
• QC Terme Dolomiti, למעוניינים בפינוק מחוץ לעיירה Canazei
• סיפור דרך מצוין שנעזרנו בו המון, אם כי הזמנים המתוארים לפעמים לא תאמו את המציאות שפגשנו
• סיפור דרך נוסף, מאוד מפורט, אם כי גם כאן ניכר שקצב ההליכה היה גבוה משלנו