קוסובו

חוויות המסע שלי בקוסובו במהלך טיול בבלקן בספטמבר 2018

גם לקוסובו חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיולSeptember 2018
משך הטיול4 ימים
עונה מומלצתסתיו ואביב

נסיעה מבלגרד לפרישתינה- 18 בספטמבר 2018

טיילתי בבלקן במהלך ספטמבר 2018 וחוויתי שם מסע מבחינה רגשית בעוצמות שלא הרגשתי קודם לכן. קוסובו הייתה המדינה שהשאירה עליי את החותם הרב ביותר בטיול. חבל ארץ שנוי במחלוקת בין הסרבים והאלבנים שמדינת ישראל טרם הכירה בעצמאות שלו. זכרתי את כתבות החדשות משנת 99 (הייתי תלמיד כיתה ז) על המלחמה שהתחוללה שם ועניין אותי לראות לאיזה כיוון נהר ההיסטוריה זרם מאז. פגשתי אנשים מדהימים עם סיפורי חיים בלתי רגילים וזכיתי לחוות את הנופים המדהימים.

ב18 בספטמבר יצאתי מההוסטל בבלגרד אל עבר התחנה המרכזית על מנת לקחת את האוטובוס לקוסובו. ידעתי שמשך הנסיעה הצפוי הוא 5 שעות, אך בבלקן כמו בבלקן דברים בדרך כלל מתארכים.

האוטובוס הגיע לרציף המיועד מעט לפני השעה 12:00 ועליתי עליו. התיישבתי במושב המנוגד לכיוון הנסיעה, כאשר מולי ישבה אישה מבוגרת בשנות ה50 לחייה. רוב האנשים באוטובוס היו מבוגרים עם תווי פנים שהסגירו חיים לא קלים. חשבתי על כך שבוודאי תקופת המלחמה זכורה להם היטב. הנסיעה החלה וכעבור שתי תחנות(עדיין בתוך בלגרד) עלו זוג מבוגרים(אני מניח בשנות השבעים לחייהם), האדון התיישב לידי והגברת במושב הסמוך. החל מרגע זה היה מאוד צפוף והרגשתי את חיכוך גופו כמעט כל הנסיעה. הייתי ללא סים מקומי ובשלב מסוים המפה של גוגל מאפס הפסיקה לספק לי מידע לגביי מיקומי המדויק.

הבנתי בקלות שנוסעי האוטובוס היו אלבנים, אופן דיבורם לא הייתה סלאבי. האינטואיציה(אני דובר רוסית) פחות הועילה כאן. עם זאת מספר ביטויים הצלחתי להבין. "Deset minute pausa", לא היה לי ספק שהפירוש "עשר דקות הפסקה". עצרנו בתחנת דלק והחלטתי לקנות סנדוויץ שישמש כארוחת צהריים. נכנסתי למזנון, עכבר שרץ מקיר אל קיר העיד על רמת היגיינה גבוהה.

הנסיעה המשיכה ואז התחלתי להתוודע למסורת הכנסת האורחים האלבנית כאשר הזקן שישב לידי החל לפטם אותי בממתקים. הוא לא היה מוכן לקבל 'לא' כתשובה ודי 'אנס' אותי לאכול. לא דיברנו שפה משותפת, אך מילים בודדות הצלחתי להבין "sveshi"- טרי, אמר כאשר הביא לי חתיכת בננה. בשלב מסוים הנהג החל לדבר ברמקול והזכיר את המילה "Graniza" שכל דובר רוסית יבין את משמעותה- גבול. הנהג הוריד את הנוסעים מהקומה השנייה של האוטובוס וצופף את כולם עוד יותר. הדרכונים נאספו מכל הנוסעים ואז נסענו אל המחסום. התנועה לא הייתה רבה, אך הזמן בו שהינו בנקודת היציאה הסרבית בהחלט לא היה מועט. הרגשתי שמנסים בכוונה להשפיל את האלבנים. העצבנות הובעה באופן בולט על ידי הנוסעים וידיעת השפות האלבנית או סרבית לא היו נדרשות כדי להבין זאת."Dai po bashku" אמר הזקן שלצידי, כלומר "לדפוק להם מכה בראש". הבנתי היטב שהגברת שישבה מולי בלחץ מכיוון שהיא מאחרת לאוטובוס. כעבור שעה התחילו להחזיר לנוסעים את התעודות ורק הדרכון שלי לא חזר. התחלתי קצת לחשוש כאשר האוטובוס התקדם לעמדת הכניסה הקוסובואית. שוטר הגבולות הקוסובאי עלה לאוטובוס וביקש את דרכוני ועניתי באנגלית שהבאתי אותו לנהג. השוטר ענה "אוקיי". כעבור כמה דקות הנהג פנה אליי ואמר את המילה "פספורט". אמרתי לו באנגלית "I gave it to you" ואז הוא כנראה הבין מה קרה ודפק ריצה לכיוון עמדת היציאה הסרבית. כעבור דקה חזר, כאשר הדרכון בידו. נשמתי לרווחה באותו הרגע. הנהג השני הגיע לאחר מספר דקות ואמר "dai passport" - תן דרכון(שוב האינטואיציה הסלאבית). הבאתי לו וכעבור זמן קצר החזיר לי אותו ולראשונה בחיי חותמת של מדינה שישראל אינה מכירה בה הופיעה בדרכוני. לאחר שעה וחצי- שעתיים תהליך מעבר הגבול המייגע נגמר, אני מעדיף לא לדעת מה משך הזמן שאנשים ממתינים בימים בהם התנועה עמוסה. ידעתי שמעבר הגבול הזה יכול להיות קשוח והמציאות אכן הוכיחה זאת, בתכנון הטיול במודע נמנעתי מהאופציה של להיכנס לסרביה מקוסובו- כל הרשת מלאה בהמלצות נגד פעולה כזאת.

הנסיעה המשיכה והנהגים מספר פעמים חזרו על מילה שלא מצריכה שום תרגום- תרמוסטט. הם כל כמה דקות עצרו את האוטובוס ורצו עם בקבוק מים לצד האחורי- לא פירשתי את זה כסימן טוב. לפחות המרחבים הירוקים והדלילים של קוסובו מאוד נעמו לעיניים. שדות רבים ומעט מאוד בתים היו בצידי הדרך. הגענו בשלב מסוים למוסך כלשהוא וכל הנוסעים החלו לקום. חשבתי שאולי הגענו לפרישתינה, אך נוסע מבוגר אמר "Drugoi autobus"- אוטובוס אחר( כמו ברוסית). עברנו כולנו לאוטובוס אחר שלמרבה השמחה היה מרווח וסוף סוף לא נאלצתי להתחכך באף אחד.

התחלתי לראות בניינים בשלב מסוים ואז האוטובוס עצר בסוג של מגרש חניה לא מוגדר בתוך שטח פתוח והנהג הכריז שאנחנו בפרישתינה. זה ממש לא הזכיר לי תחנה מרכזית(טוב אולי התחנה של דימונה), אך אחד הנוסעים אמר "Prishtina bus station". ירדתי וידעתי שההוסטל במרחק חצי שעה הליכה וממש לא היה לי חשק להתברבר לאחר שבע שעות נסיעה. לקחתי מונית, סיכמתי על מחיר מראש של חמישה יורו. הוא הוריד אותי בשדרות 'אמא תרזה' ולאחר חיפוש קל מצאתי את ההוסטל השוכן במרכז העיר האקזוטי- מין מדרחוב מואר עם דוכנים בעלי אופי מזרחי וצריחי מסגדים המשקיפים על קצה הרחוב. ההוסטל היה בבניין דירות לצד המדרחוב ומכאן שמו Prishtina apartment center hostel. עליתי עד שראיתי את שלט הכניסה על הדלת בקומה החמישית(איני בטוח בכך). בחור צעיר חביב בשם מיגו פתח לי את הדלת, התברר שהוא בעצם שכן(ובן דוד) שלי במזרח התיכון- ממצרים. הוא לא גילה שום עוינות והתייחס בכבוד ובחמימות אליי ואל עוד שני ישראלים שהיו שם. גיליתי שהנהג דפק אותי וגבה שניים וחצי יותר ממה שנהוג(נו טוב).

פרישתינה היא העיר היחידה בה הזמנתי חדר פרטי בהוסטל ובהחלט זה התאים לאחר הנסיעה. הרעב החל להלום בבטני וירדתי למסעדת Shaban שעליה מיגו המליץ לי. נדהמתי כאשר ראיתי את המחירים הנמוכים בתפריט, כל המנות עלו שלושה יורו ודרומה. ביקשתי המלצה מהמלצר למנה מסורתית ותשובותו הייתה קבב. קיבלתי מנה די גדושה של קבבים עם מספר ירקות חתוכים ומנת לחם דמוי פיתה. התיבול היה שונה ומאוד טעים והרעב החל להתנדף בקלות.

אני לא חובב בירה ואלכוהול(לא שותה הרבה), אך החלטתי שעליי לנסות את בירת Peja עליה שמעתי רבות בסרטונים שראיתי במהלך ההכנה לטיול. העדפתי לנסות למצוא מקום בו מוזגים מהחבית. נכנסתי למקום בעל אופי לא מובהק- בית קפה או פאב או מסעדה שממוקם ליד מדרגות התיאטרון הלאומי ומול המסגדים מעבר לכביש- הנוף הראוי לשתיית אלכוהול. שאלתי את אחד העובדים באנגלית אם יש להם Peja מהחבית. הוא ענה שכן, אך הסתבר שלא הבין אותי. איש זקן עב קרס שישב עם חברו ושתו בירה החל לצעוק לצעוק שאין את זה במקום ותרגם למלצר באלבנית מה זה draft. האיש הזקן שאל מהיכן אני ועניתי שמישראל. לא הייתי יכול לצפות לשאלתו הבאה "האם אתה יודע שאלבנים הצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה?". השבתי בשלילה. "שאל את אבא שלך, שאל את סבא שלך". הוא סיפר ששנים רבות עבד כמתרגם ממספר שפות ועקב כך הינו שולט באנגלית, הסתבר שהוא קצת מדבר ברוסית(הוא די בקיא במילים לא נאותות). הוא המשיך לחזור על עניין הצלת היהודים במלחמה. הודיתי לו על כך(למרות שלא הייתי בטוח שזה נכון) שהאלבנים הצילו בזמן שעמים אחרים שיתפו פעולה. השיחה נמשכה עוד מספר דקות ואז המשכתי בדרכי בחיפוש Peja מהחבית. השעה התחילה להיות מאוחרת וכבר הייתי די עייף, לכן התפשרתי ושתיתי Peja מהבקבוק בסוג של בית קפה\מסעדה בהמשך המדרחוב. נכנסתי לאתר של יד ושם(אודות לwifi של המקום) ואכן הסתבר שמרבית יהודי אלבניה ניצלו אודות לעזרה של מקומיים שנבעה מהBesa- קוד הכבוד לזר. נכון שהיו גם משתפי פעולה, אך זה נכון לכל עמי אירופה(ייתכן שרק הדנים היו חפים מכך).

הסתובבתי עוד קצת בין הדוכנים הלבנים בהם סוחרים מוכרים בדים מסורתיים, צנצנות מלאות בכל מיני מאכלים, כל מיני כלים שנעשו במלאכת יד עדינה. אור פנסי הרחוב ממעיט מעט את העלטה עבור אנשים ההולכים ברחוב או יושבים בבתי הקפה ושותים מקיאטו, שיש הטוענים שהוא טוב בעולם. ספקטרום הקפה שלי כולל רק קפה שחור לכן אין אני האדם המתאים להעיד על כך. מידי פעמים נשמע קול המואזין, אך אין זה הפריע לאנשים ללגום בירה(אדיקות איסלאמית אינה מאפיינת את המיינסטרים הקוסובאי). זאת פעם ראשונה בחיי שהייתי בעיר בעלת אופי מזרחי מובהק, למרות שכל האנשים היו לבושים באופן מערבי. הרגשתי שאני בסוג של מקום קסום. לצערי לא הצלחתי לצלם תמונה ההולמת שמעבירה את המקום. לצלם ערים קשה הרבה יותר לעומת נופים עבורי.

חזרתי להוסטל והתחלתי לשוחח עם בחור קוסובאי מהעיר Peja שהחל לספר לי, באנגלית רצוצה, על כך שבקוסובו הכל מושחת, לפחות יש להם משהו במשותף עם אויביהם בנפש- הסרבים(גם בבלגרד סיפרו על שחיתות הממשל הסרבי). ביקשתי ממיגו עזרה עם מונית ביום למחרת כדי שלא ידפקו אותי במחיר. הבחור הקוסובי התערב ואמר "דבר איתי מחר ואני אתקשר להזמין ואדאג למחיר כדי שלא ידפקו אותך כי הכל פה מושחת". "קורפציון" הייתה מילה שהוא חזר עליה מספר פעמים תוך עיוות פרצופו. קל היה לחוש את הגועל שעוררו בו המערכות בארצו. סיפרתי לו על עניין הדרכון במעבר הגבול ואז בחור שישב ליד התערב והיה מעוניין לשמוע. שמו היה פטריק, אמריקאי ממוצא הודי. לכאורה שום דבר ביננו לא אמור להיות משותף, אך בפועל מצאתי אצלו הבנה שאיני זוכה לה בארצי. שנינו מטיילי סולו מינימלסטים בהווייתנו, חסרי כל היבט בורגני. הוא בן 44, עשרה חודשים קודם לכן הוא קיבל הודעת פיטורים ובאותו הרגע החליט על יציאה לשנת מסע ברחבי העולם. חברו הטוב הרס לו את התוכניות כאשר ביקש ממנו להיות השושבין בחתונתו ואילץ אותו לסיים את הטיול לאחר עשרה חודשים(הוא היה בדיוק לפני הטיסה חזרה לארצות הברית). סיפרתי לו על תוכניתי לטיול וכמעט ליד כל עיר שציינתי אמרתי לו על מסלול הליכה מתוכנן. "בכל מקום אתה עושה טרק, זה מאוד טוב. גם אני אוהב את זה". הוא מאוד התלהב ולחץ את ידי. דיברתי איתו על העדפתי הגדולה לטיולי סולו, שאני יותר בקטע של לראות מקומות ופחות נמשך לישיבה בבתי קפה, פאבים ומסעדות. פרצופו שוב קרן כאשר אמר "גם אני" ולחץ את ידי. הוא גם אמר שסביבתו לא מבינה את דרכו והעדפתו לטייל בעולם בגפו. דיברנו רבות וזאת ההוכחה שיש חיבורים וזהויות שלא קשורות ברקע אתני, דתי או תרבותי. מטיילי הסולו הם קבוצה חוצת גבולות ללא שום מנהיגים. העניין צובר תאוצה במערב, אך טרם חלחל לישראל. אני מניח שאם היינו גרים באותה העיר יכולנו להיות חברים טובים, מכיוון שאיני מכיר אנשים כמוהו בסביבתי. הוסטלים הם אידיאלים למפגשים מהסוג הזה. העייפות התגברה עוד יותר והחלטתי שהגיע הזמן ללכת לישון.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

בוקר בפרישתינה וחוויות מפתיעות ב Peja(פייה)- 19 בספטמבר 2018

כהרגלי בקודש קמתי מוקדם ב19 בספטמבר כאשר מרבית אורחי ההוסטל עוד היו שקועים בעולם טוב יותר. שוחחתי במהלך ארוחת הבוקר עם שוויצרית צעירה שגם כן מטיילת סולו. רחובות פרישתינה נגלו לנו מהחלון המטבח. היא התמוגגה על המראה, שהזכיר לה מקומות כמו גרוזיה וטורקיה. כן עליי לחקור גם את המדינות האלו. נעזרתי במיגו בהדפסת מפות ומאוד הודיתי לו על כך והבטחתי שאכתוב ביקורת טובה על ההוסטל. הוא התלהב והזכיר לי וביקש שאכן אעשה זאת. ידעתי שבשעה 11:00 יוצא הסיור חינם ממדרגות התאטרון הלאומי, החלטתי ביינתים לתור את העיר(לאחר שרכשתי סים מקומי) בגפי בעיקר למקומות התיירותיים הרגילים. הלכתי לפסל מהמורכב מהאותיות "Newborn" שמציין את הולדתה של קוסובו כמדינה. חלק מהאותיות חסרות, מישהו כבר הספיק לדפוק אותם למזכרת. סתם סמל מטופש שכנראה הייתי מוותר על לראותו בכל מדינה אחרת. מעבר לכביש הופיע פסל זיכרון לכל אותם אלבנים שאיבדו את חייהם במהלך המלחמה. המשכתי משם לפסל של ביל קלינטון- האיש שהציל אותם בזמן אמת והסיר מעליהם את השלטון הסרבי. בהחלט היה לאלבנים מזל, לרוב העולם אינו מתערב גם בזוועות בהיקף גרוע יותר. בסטות עם ירקות היו ממוקמות בסמוך לפסל לצד תנועת מכוניות בשדרות 'ביל קלינטון'.

המשכתי לאחר מכן לקתדרלה על שם אמא תרזה, מבנה נאה(ייתכן והמילה מרשים הולמת אותו) שנבנה לזכרה מכיוון שהייתה ממוצא אלבני קוסובואי, אך נולדה בסקופיה. הלכתי למדרגות התאטרון מספר דקות לפני השעה 11:00, רבים מאורחי ההוסטל היו שם, אך המדריך לא הגיע. חזרנו להוסטל ומיגו לא היה מופתע ואמר שהבחור טיפוס די מוזר. החברה האחרים ניסו לתאם לזמן אחר, אך החלטתי שאתור לבד את העיר לפני שאקח את האוטובוס לPeja. הסתובבתי ברחובות לצד כל מיני מסגדים ופשוט נהניתי מהאווירה. התחלתי לחוש מיצוי בשלב מסוים והחלטתי לחזור להוסטל לאסוף את התיק ולהמשיך הלאה. וויתרתי על ארוחת צהריים מפני שהמסעדות ובתי הקפה היו גדושים באנשים ללא מקומות פנויים. נכנסתי להוסטל וביקשתי ממיגו עזרה עם המונית, הוא יידע אותי על כך שיש בחורה שגם כן מעוניינת במונית. דיברתי איתה וסיכמנו שנחלוק, אישה ניו זילנדית נחמדה, מאמין שפחות או יותר בגילי. החלפנו חוויות טיולים, היא הייתה המומה כאשר סיפרתי על כוונתי לתפוס טרמפים על מנת להגיע למסלולי הטרקים בהרים המקוללים. אני בהחלט מבין אותה, שנתיים קודם לכן לא הייתי מוכן לשקול אופציה כזאת. חקרתי את העניין והסקתי שהבלקן בכלל וקוסובו בפרט מאוד בטוחים בעניין הזה. נפרדתי ממיגו בחיבוק והוא אמר לי "אל תשכח לגביי הביקורת, don't let me down cous". השבתי בחיוך שאיני מאכזב בני דודים(בהנחה שאינם שונאי ישראל). הפעם הנהג היה הגון וגבה מאיתנו שני יורו ו40 סנט. היא עלתה על האוטובוס לסקופיה ואני על האוטובוס לPeja. חיכיתי כבר בקוצר רוח לטרקים באזור ההרים המקוללים. תמיד אעדיף את חיק הטבע על פני העיר, למרות העניין שפרישתינה עוררה בי, עיר מזרחית מוסלמית עם מסגדים, אך כמעט לא רואים בה אנשים לבושים באופן דתי ומרבית הנשים אינן עוטות רעלה.

הווי החיים של האנשים הוא חילוני מודרני בדומה ליהודים החילונים שלא מאמצים את חוקי הדת. הנסיעה ארכה פחות משעתיים וככל שהתקרבנו לעיר יופיים של ההרים המקוללים החל להיות נגלה לעין. הרים כה ירוקים עם עצים רבים. העיר עצמה שוכנת בתוך עמק. ירדתי מהאוטובוס ודחיתי את כל נהגי המוניות שניסו לגזול את כספי. החלטתי להסתמך הפעם על גוגל מאפס וזאת בהחלט הייתה הבחירה הטובה. הלכתי כעשרים דקות כאשר מרבית הזמן ההרים מימיני. בשלב מסוים נכנסתי למדרחוב שבסימו גשר העובר מעל נהר שלמרבה הצער זבל שהושלך אליו פגם מעט ביופיו. כעבור שתי דקות הגעתי להוסטל ששכן בבית פרטי. היו שם שני גברים בגילי שקיבלו אותי והסבירו לי על המסלולים באזור. ישבתי לאחר מכן לשוחח עימם תחת סכך הענבים המקיף את הפרגולה בחצר. אחד מהם דיבר אנגלית שוטפת והשני יותר התקשה, לצערי לא הצלחתי לקלוט את שמותיהם (שמות אלבנים לא היו כל כך אינטואיטבים עבורי).

אהבתם לידע, היסטוריה ופילוסופיה צפה ישר מעל פני השטח. סיפרתי להם על עניין הדרכון ועל כך שזיהיתי מילים שחשבתי שהיו באלבנית הודות להיותי דובר רוסית. הם הסבירו לי שהאלבנית אינה נמנית על משפחת השפות הסלאבית, אלא היא ענף בפני עצמו במשפחת השפות ההינדו-אירופית הרחבה. המילים ששמעתי בנסיעה מבלגרד לפרישתינה היו בעצם בסרבית. ציינתי את המילה 'גרניצה'- גבול. הם בדקו וראו שזה אכן גבול בסרבית. הם הסבירו שהדור המבוגר יודע סרבית וגם לפעמים מדבר באלבנית ומטבל במילים סרביות ואילו הדור הצעיר(כולל אותם) כבר לא למד את השפה. עניין היותי דובר רוסית עניין אותם והסברתי שרבים בישראל הגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר. הבחור שדיבר אנגלית שוטפת היה מודע למילה 'אשכנזי' וביקש שארחיב ואכן הסברתי על אשכנזים וספרדים והם מאוד התעיינו, אך לא באמת רציתי שאני או העם היהודי יהיו נושא השיחה(אני כבר רווי מהדיבורים האלו) ולכן שאלתי לגביי האם יוצא להם לטייל ברחבי העולם וכאן התוודעתי לגדרות שהעולם מציב לקוסובו. הם אמרו שהם יכולים להיכנס רק לשתי מדינות(מקדוניה ואלבניה) ללא הנפקת ויזה מראש והיות התהליך יקר וארוך אנשים נאלצים להימנע מטיולים שכל צעיר מערבי מתייחס אליהם כאל מובן מאליו. הם מבודדים בעל כורחם מהעולם.

השעה הייתה קרוב ל16:00 והחלטתי ללכת לפטריארכיה של פץ, הלכתי שוב ברחובות Peja במשך כעשרים דקות עד שהגעתי לשער החצר, מספר מטרים משם הייתה סוג של עמדת משטרה, בה עמדו שני שוטרים ומישהו במדי צבא, לא ייחסתי לכך שום חשיבות. התחלתי ללכת לכיוון השער ואז השוטרים החלו לצעוק "היי" ונעצרתי והלכתי לכיוונם, לא כך כך הבנתי מה קרה. הם שאלו אם אני כאן למטרת חופשה ואחד מהם לקח לי את הדרכון ונכנס איתו לבודקה. ניסיתי לשאול אם הכניסה אסורה, אך השוטר לא כל כך הגיב. השוטר השני חזר לאחר כמה דקות עם הדרכון ואמר "Now OK" וסימן עם היד בחיוך לכיוון השער. נכנסתי פנימה וראיתי שמימין נמצאת חומת המנזר(השער הקודם התברר כחיצוני למנזר) ומשמאלי מראה נהר הזורם לתוך רוווח בין שני רכסי הרים ירוקים לאור השמש השוקעת. המים היו כה צלולים ותבניות ההתאבכות והעקיפה מהסלעים הרבים השוכנים בו נראו היטב. הרגשתי נחת גדולה באותו הרגע מיופיו של הטבע ובהתאם וצילמתי תמונות על מנת שיהיה תיעוד ליצירה האלוהית גם מחוץ לראשי. שוטר שישב ליד שער הכניסה הפנימי לחצר המנזר לפתע שאל מהיכן אני, לא הסתרתי את האמת. התשובה שלי עוררה בו עניין גדול והתחיל לשאול רבות לגביי הצבא הישראלי. הוא עשה לאחר מכן אנלוגיה שמאוד הפתיעה אותי "כפי שאתם בישראל מוקפים בערבים, כך אנו האלבנים מוקפים בסלאבים". היותו מוסלמי לא עוררה בו הזדהות עם הפלסטינים. המוסלמים אינם מקשה אחת, עניין שטרם הופנם בישראל. לאחר מספר שאלות נוספות בנושאים גיאו-פוליטים, הוא אפשר לי להיכנס לחצר המנזר. הקירות החיצוניים צבועים באדום ומקטע מסוים בלבן. מספר קילופים בולטים לעין במספר מיקומים בחזית. החצר עצמה מזכירה אתר ארכאולוגי עם חומות אבנים הרוסות למחצה ובארות ישנים. נכנסתי לכנסיה עצמה ותחושת צמרמורת החלה לתקוף אותי. זה היה בעת תפילה, שלוש נזירות היו במבנה. התאורה החלשה האירה חלקית את ציורי הקיר הדהויים. לא הייתי בטוח אם מותר להיכנס, אחת הנזירות סימנה שאפשר ולאחר שתי דקות ננזפתי על ידי נזירה אחרת על כך שחבשתי כובע(מסתבר שזה מסמל זלזול בחוקי המקום).

התפילה המשיכה (ייתכן שרק עלי ידי נזירה אחת) ותחושת הקריפיות לא דעכה. הרגשתי שאני מצוי בתוך בהיכל מיסטי, מצב תודעה שזר לי בתור אתאיסט. המבנה גדוש בהיסטוריה ובעל חשיבות עצומה במסורת הסרבית. בניית הכנסיה מיוחסת אף לסאבה(מייסד הנצרות האורתודוקסית הסרבית) במאה ה13. הסתובבתי בחדרים השונים והתרשמתי מציורי הקיר העתיקים שהזמן כבר נתן בהם את אותותיו. החלטתי לצאת חזרה לחצר לאחר מספר דקות כי עוצמת המקום החלה להיות חזקה מידי עבורי. המשכתי להסתובב בחצר קצת מבולבל וכעבור זמן מה שוב חציתי את השער. השקיעה כבר הייתה בשלב יותר מתקדם וצבע אדמדם עטף את ההרים באופק. השוטר הסקרן ליווה אותי עד שער היציאה החיצוני והספיק לשאול אותי אם אני מאמין בJahova. לא הסתרתי את היותי אתיאיסט. נפרדתי ממנו לשלום ולאחר כן מאלו שלקחו את הדרכון והלכתי להגשים מטרה יותר גשמית- לאכול ארוחת ערב.

מילאתי את קיבתי במנת קבבים גדושה וזולה. הייתי די רעב, היות ולא הספקתי לאכול צהריים. חזרתי להוסטל בעיתוי טוב לערוך היכרות עם שלושת שותפיי לחדר- בחורה אמריקאית, בחורה צרפתית קנדית ובחור מלזי. האחרון שאל אותי אם אני יודע מדוע זה מעניין ששנינו נפגשים. השבתי שאני מודע למשפט בדרכונו "Valid for all countries except Israel". הוא אמר שאין לו ולחבריו שום מושג מדוע האיסור הזה קיים. השבתי שזה תוצר של פוליטיקאים שמתעסקים בשנאה והפרדה. הוא עצמו היה הינדו והתלונן על אפליה כלפי הקבוצה שלו מצד הרוב המוסלמי. כמעט בכל טיול יוצא לי לפגוש מלזים והחוק הזה חל גם על קוסובו. עניין המחירים הנמוכים הפליא את כולם, האמריקאית אמרה שרק מולדובה זולה כמו קוסובו. כמובן לא נשארתי אדיש לאזכור ארץ הולדתי ושיתפתי אותם בכך והיותי דובר רוסית. הקנדית צרפתייה אמרה שביקרה ברוסיה בזמן המונדיאל ואפילו יודעת קצת רוסית. ניסיתי לשוחח עימה והתברר שכל קשר בינה והשפה הינו מקרי לחלוטין. המלזי היה מודע לתת תרבות האלכוהול הרוסית, לא הסתרתי שבעבר חטאתי בהשתכרויות(אך היום כבר זה לא קורה) ושקיבולת שלי השתייה גבוהה מהממוצע. קבענו שלאחר מכן נשתה בחצר. המשכנו לדבר על כל מיני עניינים תרבותיים, סיפרתי להם על יום כיפור שחל באותו היום ושלא ממש כיפרתי על חטאיי, אלא יותר הוספתי. הצרפתית קנדית אמרה שכילדה קתולית הייתה הולכת באופן קבוע לכומר לווידוי ומחיקת חטאים ושהיום זה בולשיט עבורה. המלזי גם ציין מנהג הינדואיסטי כלשהו בהקשר של כפרת עוונות. המשותף לשלושתינו שלא האמנו במסורות של העמים אליהם אנו משתייכים- אתאיזם חוצה גבולות.

המשכתי לחדר המשותף ועובד ההוסטל שהתקשה באנגלית היה שם. שאלתי אותו לגביי מה העניין עם השוטרים במנזר. הוא הסביר שכח משותף של משטרת קוסובו והאו"ם מגן על המקום מפני שבעבר היו התנכלויות כלפיי מנזרים סרביים, כל מי שמבקר שם נדרש להציג תעודה מזהה. הוא התחיל לשאול לגביי הסכסוך הישראלי פלסטיני וסיפרתי לו חוויות על תקופת הפיגועים ואנקדוטה על כך שהשתמשתי בהם כתירוץ לאיחורים בבית ספר. לא היה לי עניין להמשיך בנושא הזה וחתרתי לדבר על המלחמה שהייתה בקוסבו. אמרתי "אני מניח שאצלכם המלחמה הייתה הרבה יותר קשוחה". תשובתו למרבה הצער אישרה זאת. שנינו בני אותו הגיל, הוא היה נער באותה התקופה. כאשר הלכתי לחטיבת הביינים והתעסקתי עם כל מיני הבלים, הוא נאלץ לנוס על חייו ליער וכל יום יומיים להחליף מקום מפני התקדמות הצבא הסרבי. לא אחת הוא מצא עצמו תחת אש ונאלץ לתפוס מחסה. עיניו חזו במספר מחזות מזוויעים. לאחר פגיעת פגז הוא מצא עצמו מתהלך בין גופות של ילדים. עיניו היו מלאות צער כאשר חלק עימי את חוויותיו האיומות. נחרדתי למשמע דבריו ואמרתי "אני זוכר שבחדשות באותה תקופה הראו מחנות פליטים אלבניים בגבול עם המדינות השכנות, לא ניסית להגיע אליהם?". הוא ענה לי שהכפר שלו היה מאוד רחוק הגבול ובלתי אפשרי היה להגיע לשם בלי להיתקל בצבא. גורלם של סבתו בת ה80 ודודו היה מחריד לא פחות. היא כבר לא הייתה מסוגלת לברוח ודודו(שסבל מבעיות נפשיות) נשאר איתה. החיילים הסרבים שהגיעו לכפר הכו אותם למוות. הייתי המום לחלוטין לשמוע סיפור שמזכיר עדות של ניצול שואה מפי בחור בן גילי. סיימנו לדבר בשלב מסוים, אך דבריו המשיכו להדהד בראשי.

לאחר סיפורים קשים הגיע הזמן לשיחות בטלה טיפוסיות של מטיילים. הבחור המלזי קנה בקבוק ענק של Peja(נראה לי שני ליטר) וכל אנשי החדר התכנסו מתחת לפרגולה עם סכך. כולנו למעט הצרפתית שתינו, היא העדיפה לשמור על אורח חיים בריא ולהמנע מאלכוהול(בהחלט מזדהה עם ההחלטה הזאת ובתקופות מסוימות מיישם זאת בעצמי). שוחחנו בעיקר על נושאים כמו משחקי אלכוהול, חוויות השתכרות, הקעקועים של הקנדית שמסמלים כל מיני אירועים שהיא חוותה בחייה. שתיתי הרבה יותר מהר מהם והמלזי אמר שאמזוג לעצמי עוד ולא אמתין להם. הזהרתי אותו שוב על היותי דובר רוסית. זה לא הרתיע מכיוון שכבר יש לו ברזומה חוויות שיכרות עם רוסים.

אורחים אחרים בהוסטל הצטרפו לשיחה ושתי הבנות הלכו לישון. הם היו מספר חברה גרמנים שהגיעו לקוסובו אחרי ששמעו עליה לראשונה לא מזמן. התפלאתי ושאלתי אם הם לא זוכרים את הדיווחים מלפני עשרים שנים על המלחמה. הם לא זכרו, אחד מהם סיפר שמה גרם לו להגיע למדינה הם הסיפורים על סצינת טכנו מחתרתית בפרישתינה. לא הייתי מודע לפרט הזה. זהו סימן לנורמליות שאנשים באים למדינה בגלל סיבות שאינן קשורות למלחמה, וחלקם כלל לא מודע להתרחשותה. כנראה אני הוא המשוגע שזכרונות על דיווחי החדשות הם אלו שהובילו אותי לשם. התחלתי לחוש עייפות מיום גדוש במקומות ושיחות והלכתי לישון כדי לצבור כוח לטרק הראשון ביום למחרת.

טרמפים וטרק אל עבר אגם Leqinat(לקינט)- 20 בספטמבר 2018

העשרים בספטמבר החל ושוב כהרגלי בקודש קמתי לפני כולם ובמודע וויתרתי על ארוחת הבוקר. מטרת היום הייתה להגיע לאגם Leqinat. קיבלתי השראה לטרק הזה לאחר שקראתי פוסט של בלוגרית פולניה בשם קינגה. האגם ממוקם על פסגה בגובה 1970 מטרים. תחילת המסלול אינה נגישה באמצעות תחבורה ציבורית לכן עליי להתנסות לראשונה במודע בטרמפים בחוץ לארץ. הלכתי לכביש הסמוך לפטריארכיה, זאת הדרך המובילה לשם. התחלתי לסמן עם האגודל, אך מכוניות לא עצרו. פאדיחה קטנה קרתה כאשר לא שמתי לב שסימנתי לרכב משטרה. למזלי הם לא כעסו ורק אמרו שהאגם מרוחק 25 קיולמטרים ועליי להגיע באמצעות רכב פרטי או מונית. הדבר האחרון שהייתי מעוניין בו הוא אינטראקציה עם משטרה במדינה זרה.

הישועה הגיעה לאחר כ40 דקות כאשר בחור צעיר שהיה בדרכו לעבודה עצר לי. הנסיעה איתו לא הייתה משעממת. משמאל לכביש קניון רוגובה נגלה לעיינים וההרים שהאדם טרם הספיק להרוס. הוא סיפר לי אודותיו- אלבני שבמקור ממונטנגרו שמתגורר כיום בPeja ועובד בבית מלון באזור. האנגלית בפיו הייתה שוטפת והוא סיפר בתשוקה רבה על העם האלבני, במיוחד על מסורת הכנסת האורחים- האלבני הטיפוסי לא יגלה לעולם אדישות כלפיי זר בצרה, תמיד ינסה לעזור לו. לדבריו, מנחילים זאת לילדים בבתי ספר ברחבי אלבניה וקוסובו וגם בקרב המיעוטים האלבנים במדינות השכנות. קיומם של אותם מיעוטים הוא כתוצאה של כיבושים של המדינות הסלביות במהלך מלחמות הבלקן של 1912. תודעת האירועים ההיסטוריים היא עוד תכונה שמשותפת לשני העמים האויבים(האלבנים והסרבים). הוא חשף את תשומת ליבי אל פרט שלא הייתי מודע אליו- לא כל האלבנים מוסלמים. מסתבר שחלקם קתולים, אורתודוקסים ואף קיימים אלו שמקיימים את הדת הפגאנית הקדומה. הם חיים בדו קיום זה לצד זה ואף נלחמו שכם אל שכם נגד הסרבים בתקופת המלחמה. הזהות הלאומית מאחדת ביניהם וגוברת על השוני הדתי. לראשונה בחיי פגשתי אלבנים רק יומיים קודם לכן וכבר חשתי במובהק את האדיבות והכישרון שלהם כמספרי סיפורים, נראה שהבידוד שלהם(הנפכה עליהם מהעולם) מגביר את רצון שלהם לחלוק את עולמם התרבותי. נושא השחיתות עלה גם בדבריו, הוא גם סולד מהריקבון בארצו וטוען שזאת תופעה שמאפיינת את כל הבלקן. צעירי האזור מספרים לתיירים באומץ את האמת המכוערת וכלל לא מנסים לייפות. שמעתי גם מפיו על ייחודיות השפה האלבנית ולמדתי שקיימים מספר ניבים שמשתנים לפי אזורים גאוגרפים באלבניה וקיים גם אחד שייחודי לקוסובו.

הוא הוריד אותי בכביש שבמורד ההר בו שוכן האגם, ידעתי שתחילה עליי ללכת זמן מה על אספלט לפני שאגיע לתחילת המסלול שנמצאת במסעדה Kuri i guri. התחלתי ללכת בכביש במעלה ההר וכפר קטן בתוך עמק ירוק החל להיגלות לעיני. פתחתי את המסלול שהחברה בהוסטל הציעו עם האפלקציה Maps.me וראיתי שהמסעדה לא כלולה בו. החלטתי לנסות וירדתי מדרך האספלט, אך זה התברר כטעות מכיוון שהובלתי אל מקום לא עביר ללא כל סימון של מסלול ובשלב מסוים ראיתי שצריך לעלות לצד מפל קל. החלטתי שעדיף לחזור לאספלט לפני שאתרחק יותר מידי וכל עוד יש לי רמת סוללה סבירה בפלאפון. כך אכן נהגתי ושוב הלכתי על הדרך אספלט שנראה היה כאילו אינה נגמרת. בתי הכפר בעמק החלו להיראות קטנים ורחוקים הרבה יותר. קיוויתי שאני אכן בדרך הנכונה(למזלי הסימונים אישרו זאת) ונהניתי מעצם ההליכה בעלייה(פעולה שמאוד חביבה עליי). מזג האוויר היה מעט חמים, אך לא ברמה שתרתיע את תושבי המזרח התיכון. כעבור זמן מסוים הגעתי לשער אבן של חצר המסעדה. נכנסתי פנימה, כל השולחנות היו ריקים, לא היו לקוחות. מלצר נחמד קיבל את פניי והתעניין איך הגעתי. הלם ניכר על פניו כאשר סיפרתי שעליתי ממורד ההר. "אתה מאוד חזק" אמר ושאל במבט מופתע "ואתה עדיין מתכנן לעלות עד האגם?". השבתי "כן" כאשר חיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניי. הוא טען שהדרך לאגם קשה, מסלול באורך 1.5 קילומטרים בהפרש גבהים של 600 מטרים(לא בטוח לגביי זה). הרגשתי מאוד נינוח ובהחלט הייתי במצב פיזי סביר, לכן לא הייתה כל סיבה לוותר. שאלתי את המלצר אודותי והוא סיפר שגר בכפר הסמוך למסעדה והעיד על עצמו שהוא "איש הרים" והוסיף בחיוך "אני כמו דוב" וציין שאינו חולה אף פעם(נראה לי קצת לא סביר). אני בהחלט לא הייתי מתנגד לחיות על הר גבוה. שתיתי כוס קפה שחור(תמורת יורו אחד בלבד) וחיכיתי שהפלאפון ייטען בכמה רמות.

נפרדתי ממנו לשלום והתחלתי במסלול אל עבר האגם. הדרך אכן הייתה מלאה בשיפועים ומקטעים מסולעים, אך לא הרגשתי שזה מאתגר במיוחד. גבי היה מופנה כלפי הפנורמה והסתפקתי במהלך העלייה במראות הצמחייה הצבעונית והעצים הקירחים שבהחלט הולמים אזור הקרוי 'מקולל'. הגעתי לפסגה, עיני חזו באגם ואוזניי שמעו שפה שמוכרת לי היטב. היו שם שלושה חברה וחשבתי שעדיף לא לחשוף את זהותי. לפתע אחד מהם שאל "מה קורה אחי?". שאלתי בפליאה "איך ידעת שאני ישראלי?" הוא השיב "בגלל השלוקר". שוחחנו מספר דקות ואז המשיכו לדרכם, הם היו במהלך הטרק Peaks of the Balkans שאגם Leqinat משתייך למסלולו.

נשארתי כ40 דקות ליד האגם וצילמתי תמונות מזוויות שונות וגם פשוט נהנתי מהימצאותי בטבע היפה שכה עשיר בצבעים רבים, צוקים המשתקפים במים ומאוויר הפסגות, אולי זה באמת מונע מחלות. יכולתי להישאר יותר, אך הרגשתי שהגיע הזמן לרדת. הפעם פניי היו מופנות כלפיי הפנורמה שמלאה ברכסי הרים, מראה שאכן מתגמל. חזרתי בדרך מעט שונה והגעתי אל המסעדה השנייה באזור Te-liqenati. המקום הזה היה גם כן שומם ללא אף לקוח. גם כאן שתיתי קפה שחור שערב לחיכי. החלטתי לחזור בדיוק לאזור המסעדה הראשונה על מנת להיות בטוח שאני צועד בדרך הנכונה. התכנית הייתה לרדת למקום בו הבחור החביב הוריד אותי בבוקר ולתפוס טרמפ חזרה לPeja. צעדתי במורד ולא ציפיתי שאף מכונית תעבור היות וזה נראה כמו כביש נטול תנועה. להפתעתי באמצע הדרך עצר גבר צעיר והציע לי טרמפ. עליתי לרכבו ובקוסובו כמו בקוסובו היה לו סיפור לספר. הוא גר בעיר מיטרוביצה שהיא בסטטוס מיוחד היות והיא מחולקת בין אלבנים וסרבים. כאב גדול ניכר בפניו כאשר סיפר שבית משפחתו נמצא בצד הסרבי ואין הוא יכול לגשת אליו מכיוון שזה כרוך בסכנת חיים. קראתי לאחר מכן שהעיר נמצאת במוקד דיוני נורמליזציית היחסים בין סרביה וקוסובו. הממשלה הסרבית מעוניינת שתיווצר שם מובלעת בריבונתה, עניין שמעורר תרעומת בקרב אלבנים רבים. העיר הזאת גם "זכתה" להיות במוקד אירועי שפיכות דמים שהתרחשו בשנת 2004- צעיר סרבי נרצח על ידי אלבנים וזה עורר בקיצונים מהצד השני תחושות נקם שהתבטאו במעשה שלא ברא השטן- חטיפת שלושה ילדים אלבנים והטבעתם בנהר. כל קוסובו נשאבה לסחרור דמים כאשר אלבנים רצחו סרבים ושרפו עשרות מנזרים היסטוריים. כוח נאטו המוצב במקום בסיוע המשטרה המקומית נאלצו להפעיל כוח על מנת להגן על הסרבים. התגובות לא איחרו לבוא בסרביה כאשר החלו להצית מסגדים. אורגיה של דם ושנאה ואכזריות בלתי נתפסת שמטמטמת את האנשים.

הוא שאל מהיכן אני בישראל ועניתי שירושלים ואז הוא סיפר שהוא אמן ומעצב במקצועו ולאחרונה איחוד האמירויות הזמין ממנו עבודה- ציור של מסגד 'אל- אקצא'. כן, קיימים צירופי מקרים. הוא גם מעצב ספלים וצלחות עבור מסעדות שונות והיה עליו לעצור במספר מקומות על מנת למסור את עבודותיו. הרווחתי מכך מאוד כאשר עצרנו ליד מסעדה במעלה הר שנקשף ממנו מראה קסום של בית מעץ בתוך עמק ירוק שמאוחריו שני הרים שענן ארוך הפריד ביניהם. לאחר מכן הוא מאוד נחמד ועצר עבורי ליד מפל הבוקע מתוך צוק שנשפך אל תוך קניון 'רוגובה'. קשה להאמין שכל כך הרבה מראות יפים מצויים בתוך שטח כה קטן. הוא הוריד אותי בפטריארכיה ונפרדנו לאחר החלפת מיילים. שקלתי לעשות עוד טרק, אך השעה הייתה כבר קרוב ל16:00 וחששתי שלא אספיק לסיים לפני החשכה לכן התהלכתי קצת בגבעה מאחורי העיר(נשארה לי עוד אנרגיה שהייתי חייב להוציא) ואז חזרתי להוסטל.

מאוחר יותר בערב הלכתי לחדר המשותף ונעניתי בחיוב להצעה של עובד ההוסטל(שסיפר לי על חוויותיו יום קודם לכן) להכין קפה. הוא בישל אותו היטב והופתע מכך שאיני שותה עם סוכר. הלכנו לשבת בחצר ואז הגיעה חבורה של ארבעה אנשים מבוגרים(שני זוגות נשואים), זיהיתי ישר את השפה שהם דיברו- פולנית. הם שאלו מהיכן אני ועניתי ישראל ושאלתי אותם אם פולנים והם השיבו "כן, האם אתה מדבר פולנית?". השבתי שרוסית והסתבר שגם הם. הם למדו את השפה במשך שמונה שנים בימי הבית הספר בתקופה הקומוניסיטית. זה לא היה ברור עבורם מדוע אני דובר רוסית אם ארץ מגוריי היא ישראל, הסברתי להם וניהלו לאחר מכן את מרבית השיחה בשפה הרוסית.

אחד מהם שלף מתיקו בקבוק ראקיה וכיבד אותי במספר שוטים שזרמו היטב בגרון. הם שאלו את עובד ההוסטל לשמו והפעם הצלחתי לקלוט - "קוויטאם". רשמתי זאת מהר ביומן שהיה בידי לפני שאשכח. הם היו המומים כאשר ראו שאנוכי כותב מימין לשמאל, לא רגילים לשפות שמיות. הם התייחסו אליי כמין יצור אקזוטי, למרות שלא הייתה סיבה מוצדקת לכך. לא היה ברור להם עובדת היותי רווק בן 33 ,שמטייל בגפו, שמסתמך במודע על טרמפים כדי להגיע למקומות מסוימים ודובר רוסית שחי בישראל וכותב מימין לשמאל. כמובן חוסר המודעות שלהם לא מוכיח שאני מקרה ייחודי, הרי מטיילי סולו מינימליסטים קיימים במידה כזאת או אחרת בכל הלאומים והקבוצות ולכן אין סיבה שלא תהיה נציגות גם לישראלים דוברי הרוסית. המשכנו לשוחח על נושאים סטנדרטים של מפגשי הוסטל וטוב שכך. לא הכל חייב להיות כל כך כבד, לפעמים שיחה קלילה בשילוב ראקיה זה מה שנדרש.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

טרק אל עבר נקודת דאיית האוויר ושיחה מאוד משמעותית- 21 בספטמבר 2018

העשרים ואחד בספטמבר החל והחלטתי שאעשה את מסלול הParagliding, חקרתי את מנהל ההוסטל לגביי המסלול והוא סיפר שהמסלול לא מסומן, אך די ברור וללא התפתליות ולכן אין צורך בשימוש קבוע הגי פי אס. הגובה של נקודת דאיית האוויר לא ידוע לי ובחודש ספטמבר אין כל כך פעילות שם. התלחתי ללכת בעקבות המפה באמצעות Maps.me, אין צורך בטרמפים כדי להגיע לתחילת הדרך. כעבור חצי שעה הייתי כבר מחוץ לשטח הבנוי של Peja, היו מספר בודד של בתים מוקפים שטחי מרעה מוכלים בפרות חומות שלקטו עשב להנאתן על רקע ההרים הירוקים ממול. התחלתי ללכת במעלה ההר, תחילה היה מקטע בו בנאים הכינו תשתית לסלילת כביש. הם נעלמו בשלב מסוים ולא הייתה שם נפש חיה מלבדי. ככל שעליתי הטמפרטורה ירדה ונהניתי מאוויר קריר ודליל, לעומת החום ששרר בעיר. צילמתי מספר תמונות פנורמיות של Peja על רקע הרכסים הסמוכים לה. אני מניח שהגובה היה מעל 2000 מטרים, התחלתי לראות בצידי הדרך צמחיה צבעונית נאה שלא הופיעה למטה וההרים באופק כבר היו כמעט בגובה העיינים. האפליקציה הודיעה לי בשלב מסוים שהגעתי לעמדת הדאייה, ואכן השיפוע שינה את כיוונו כלפי מטה. המשכתי ללכת וציפיתי שהמסלול יהיה קל עד שאגיע לכביש(שממנו או שאלך ברגל או שאתפוס טרמפ) וכך היה והמשכתי ליהנות מהפנורמה ומהצמחייה הצבעונית שמקשטת את המסלול. בשלב מסוים הדרך נעלמה והגעתי לצוק, הגי פי אס סימן ללכת בכיוון לא הגיוני שמוביל לתוך סבך עצים ולצוק. חשבתי שאולי כדאי לרדת לתוך הקניון וכך התחלתי לעשות, אך לאחר זמן מסוים זה נראה לי כמו רעיון רע כי זאת הייתה דרך מלאה באבנים מתדרדרות וצמחייה צפופה ורקובה. לא הרגשתי שקיימים שם נקודות אחיזות טובות וההתקדמות שלי הייתה די איטית ואף החלקתי כמה פעמים ונשרטתי קלות. הגי פי אס הראה שאני סוטה מהמסלול. החלטתי לחזור לנקודה של הצוק וזאת לא הייתה משימה קלה בגלל האבנים המתגלגלות והצמחייה הרקובה שנעקרת מהמקום בכל תנועה קלה. זכרתי שמנהל ההוסטל אמר שהדרך היא מאוד ברורה ולא קשה ולכן חשדתי שטעיתי באיזשהי פנייה קודם לכן, אך כאשר חזרתי מעט לפני אזור הצוק היה נראה שאני בדיוק במסלול לפי האפליקציה. ניסיתי מספר וריאנטים שונים וכולם נראו לא הגיוניים. הבנתי שהדרך אמורה להמשיך לאחר הצוק ושלא נשאר לי הרבה עד שאגיע לכביש(אולי שלושה קילומטרים). החלטתי שהבטיחות מעל להכל ואמשיך באותה הדרך אך ורק אם ארגיש בטוח לגביי המסלול. כעבור זמן מסוים החלטתי שעדיף לחזור באותה הדרך. הרגשתי אכזבה ותחושה מסוימת של כישלון על כך שלא השלמתי את המסלול עד הסוף, אך מבחיניתי היה ברור שאין טעם ללכת במסלול שאיני בטוח לגביו כאשר אני נמצא בשטח שאיני מכיר היטב. התנחמתי בכך שעדיין זכיתי לראות את הנופים והמרחבים המדהימים של האזור. הלכתי חזרה בהליכה די מהירה עד ששוב הייתי בPeja. הרגשתי שוב את החום של פני השטח, התהלכתי עוד קצת בעיר, היה מאוחר מידי כדי להתחיל טרק נוסף וחזרתי להוסטל.

קוויטאם היה בהוסטל וסיפרתי לו את אשר אירע, הוא אמר שקיבלתי את ההחלטה הנכונה ואין סיבה שאהיה מאוכזב. הוא סיפר לי שלא מעט פעמים גם בני המקום הלכו לאיבוד באזור השביל הזה וזה אף קרה לחבריו שהצליחו לרדת לכביש אחרי שהם ירדו לכיון הקניון בדרך מסוכנת שבכל רגע פחדו להתדרדר. אמרתי שאולי אני פחדן, אך הבטיחות חשובה יותר מכל ועל כך הוא ענה שזה לא שאלה של פחדן או אמיץ, אלא חכם או טיפש וחשוב מאוד להיות חכם בהרים. הוא הוסיף וסיפר שגם הוא וחבריו הלכו פעם אחת לאיבוד בהרים ושחברו כמעט נפל מאיזשהו צוק.

אמרתי לקוויטאם שכנראה אלך לאכול מכיוון שהייתי די רעב, הוא שאל אם ארצה שנאכל ביחד והשבתי שאשמח. חיכינו שמנהל ההוסטל יחזור כדי שקוויטאם יוכל ללכת. הוא חזר בשלב מסוים וסיפרתי גם לו את מה שקרה ואז הסתבר שבבוקר הוא לא חשף בפניי את התמונה המלאה ואכן יש אזור מסוים שהדרך בו פתאום נעלמת. הוא אמר שניתן היה קצת לתמרן ולמצוא אותה שוב, הוא הבין איך קרתה הבעיה ואמר שהייתה מטיילת אחרת שגם היה לה את העניין הזה, אך בסוף איכשהו תמרנה. כנראה הייתי צריך להמשיך לתוך הקניון במסלול האבנים המתדרדרות ובשלב מסוים לעלות חזרה(זאת מחשבה שהייתה גם במסלול), אך לא היה לי מספיק ביטחון עצמי בכך. ייתכן ואני פחדן, אך נראה לי שהפעלתי שיקול דעת נכון בסיטואציה.

קוויטאם ואני הלכנו למסעדה כלשהי במדרחוב, הרגשתי חיבור אליו כפי שלא הרגשתי כלפיי אף מקומי אחר בטיולים קודמים(וייתכן גם עתידיים). הוא סיפר לי שבכלל אינו עובד בהוסטל, אלא עוזר לחבריו(שני אחים המנהלים את המקום) מספר ימים בלבד ושבמקצועו הוא בכלל חוטב עצים. למזלי זמן עזרתו בהוסטל חפף עם שהייתי.

שנינו כנראה לא מצטיינים בסמול טולק ושוב הנושאים הקשים עלו. איני מצר על כך, מכיוון שאין לי שום עניין בנחמה ואסקפיזם. האמת הזוועתית עדיפה בעייני על פני השקר המלטף. קוויטאם לא חסך ביקורת כלפי הממשלה והחברה הקוסובואית על הנטייה לשכוח את זוועות המלחמה. הוא לא שכח ואינו מעוניין שהזכרונות הנוראים יתנדפו. מצד שני הוא לא קיימת בו איבה לכלל האומה הסרבית, הוא אדם של צדק והוגנות. נושא אחד שמעסיק אותו מאוד הוא עצמות הבנים הנעדרים. לטענתו בסרביה נמצאים עצמות של אלבנים שנרצחו בתקופת המלחמה ובכל פעם שמגיעה משלחת של סרבים לבקר באחד המנזרים(הקדושים להם) נאספות שם חבורה של אימהות אלבניות שאינן יודעות מה עלה בגורל ילדיהם ומתחילות לייבב ולצעוק "היכן העצמות של הילדים שלנו". המשטרה הקוסובואית לאחר מכן מפנה אותן ומאפשרת לסרבים לבקר במקום. איני יודע אם אכן העצמות נמצאות בסרביה, אך לבטח החיים של האימהות האלו הוא עינוי הגרוע ממוות. אני לא יכול לתאר חיים שבהם התקווה היחידה היא לקבור את ילדיהם. קראתי לאחר מכן שקיימים אלפי הורים שאינם יודעים מה עלה בגורל ילדיהם. למרבה הצער, הבעיה אינה ייוחדית לקוסובו, אלא די שכיחה כמעט בכל רפובליקות יוגוסלביה לשעבר. עשרות אלפי סרבים, קרואטים, בוסנים ואלבנים לא יודעים עד עצם היום הזה היכן נמצאים יקיריהם. השכול והאובדן והעינוי שבאי היידיעה היה מנת חלקם של כל העמים הלוחמים.

הוא טען שהממשלה מעודדת שכחה של זוועות המלחמה ולא מעוניינת להתמודד עם סוגיות כואבות כמו עניין העצמות. הוא הסביר שהנהגה בלחץ האיחוד האירופאי מוותרת על דברים חשובים רבים ואף מנהלת שיחות עם סרביה. קוויטאם הזכיר את עניין מיטרוביצה ששמעתי עלייה בטרמפ יום קודם לכן ואינו מסוגל לקבל את הרעיון שבתוך קוסובו יהיו אזורים בריבונות סרבית וגם הנכונות של הממשלה לוותר על שטחים בגבול עם מונטנגרו העלתה את חמתו. קראתי על הנושא האחרון לפני הנסיעה כתבה בGuardian על מצוקת האיכרים באזור ש לפי הסכם החלוקה הגבול החדש עובר בתוך חלקות האדמה שלהם, חלקם אף עלולים להיעצר בתור מסיגי גבול בשטחים בהם הם ואבותיהם רעו צאן במשך מאות שנים. כנראה(בדומה לאזורנו) שום דבר לא יכול להיות פשוט בבלקן.

עניין הדת גם כן עלה ולא הסתרתי את היותי אתאיסט ואת הביקורת שלי כלפי היעדר החופש מדת במדינה והמוסדות הדת(בעיקר הרבנות) שמעוררים בי תחושת גועל. לשיטתו הדת האיסלאמית היא מקור חופש ודת השלום ושהגורמים קיצוניים עושים בה שימוש מעוות. הוא מגדיר עצמו מוסלמי אך עדיין שותה אלכוהול, הגישה שלו לדת אינה קיצונית והוא מסרב להיכנע להגדרות של הדת הממוסדת. תשובותו לשאלתי אם הוא סוני או שיעי הייתה שזה לא חשוב וזה סתם בולשיט. הופתעתי לשמוע את הדברים האלו במיוחד לאחר שכל הרבה דם נשפך בגלל המחלוקות האלו. לטענתו כל זה כתוצאה מעיוות של הדת. איני בקיא מספיק בתיאולוגיה האיסלאמית על מנת לשפוט את דבריו. הוא הופתע לשמוע שבישראל לא מכירים ביהודים באנשים שרק אביהם יהודי, גם אם הם מרגישים ככאלו ומהעניין הנפשע של קבורת חללי צה"ל(כאלו) מחוץ לגדר.

החוקה הקוסובאית שאושרה בלחץ האיחוד האירופי גם עוררה את זעמו בגלל שקיים סעיף שבמפורש אוסר על איחוד עם אלבניה. מבחינתו(ובמידה מסוימת של צדק) הימצאות מיעוטים אלבניים במדינות סלאביות נובעת מחלוקה שעשו האירופאים לאחר מלחמות הבלקן שבהם נגרעו שטחים מאלבניה. הוא(ואחרים בקוסובו) רואים בחזונם איחוד עם אלבניה ועם חלקים במדינות אחרות בהם קיימים מיעוט אלבני באזור הגבול כמו במונטנגרו ומקדוניה- חזון אלבניה השלמה. לדבריו קוסובו היא חבל ולא זהות לאומית ואכן הוא וכל מי שפגשתי הגדיר עצמו כאלבני ולא קוסובאי. יתר על כן, דגל האלבניה מופיע בשכיחות גבוהה בהרבה משל קוסובו.

הוא עצמו תומך במפלגה שמתנגדת לוויתורים למונטנגרו ובוויתור התביעה להשבת עצמות הנעדרים. חברי הפרלמנט מטעם המפלגה אף השתמשו בגז מדמיע בפרלמנט במהלך הדיונים על העניינים האלו, אכן חברה קשוחים.

חשש נוסף שמקונן בליבו הוא מפני התעצמות הצבא הסרבי באותה העת והעובדה שלא קיים צבא לקוסובו ושתפיסת ההגנה מסתמכת על עזרת האירופאים. מי כמו היהודים יודע שאין להסתמך על מדינות אירופה וקוויטאם הבין זאת היטב, שעל האלבנים להסתמך רק על עצמם. אני מניח שהוא הופתע ושמח שכמה חודשים לאחר מכן הממשלה קיבלה החלטה על הקמת צבא. עם כמו אדם חייב להיות אחראי לגורלו.

פגשתי אותו רק יומיים קודם, אך הרגשתי שאני משוחח עם חבר ותיק. הערכתי מאוד את נכונותו לשתף אותי בחוויות האינטמיות של חייו ובדעה האמיתית שלו כלפי סביבתו. הוכחה נוספת שחיבור בין אנשים חזק יותר מההשתייכות דתית, לאומית וחסר כל תלות במקצוע.

כמובן הגיע הזמן להישאל את השאלה "האם אתה יודע שהאלבנים הצילו יהודים במהלך מלחמת העולם?" הפעם השבתי שכן, הרי השכלתי מהרצאת האלבני הזקן בפרישתינה. הוא גם הזכיר את עניין חשיבות הכנסת האורחים בתרבות האלבנית, שמבחינתם חלה עליהם החובה להגן על האורח גם במחיר חייהם. מסתבר שהיו אלבנים שאף שילמו בחייהם על מנת להציל יהודים. הוא הצר על כך שבדור הנוכחי קיימת מגמה של התנערות מהמסורת הזאת ואימוץ התנהגות אנוכית. כאב לו מאוד על כך שהממשלה מנסה להנמיך את השפעת האסלאם על התרבות ושבמודע נמנעת מהקמת מסגדים ומאמינים רבים נאלצים להתפלל ברחוב. הוא התעקש על לשלם עליי, השבתי בהתחלה שזה גורם לי לחוסר נוחות, אך הוא ביקש ממני להסכים כי קיימת לכך משמעות בתרבות שלו ואכן הסכמתי.

השעה החלה להיות מאוחרת וקוויטאם אמר בחיוך "דיברנו כל כך הרבה ולא פתרנו שום דבר". הוא אכן צדק. עשינו דרכנו חזרה להוסטל. נפרדתי ממנו בחיבוק כי ידעתי שמחר בבוקר לא אראה אותו מכיוון שאצא באוטובוס של השעה 5:00. מילותיו הדהדו בראשי, חייו לא היו קלים, אך עדיין אינו מאבד תקווה ולא מוכן להגר עם משפחתו(אשתו ובנו בן השלוש) למדינה אחרת(הוא אינו אדם מחוץ לאדמתו העיד על עצמו).

התחלתי לארגן את התיק לקראת הנסיעה בבוקר והחלטתי לחפש מקום שמוכר פירות וגם התחשק לי גלידה. חשבתי לעצמי שהכי זריז יהיה לגשת למכולת הסמוכה להוסטל. הגעתי אליה והתברר לי שמוכרים שם חטיפים בלבד. אחד המוכרים שאל מהיכן אני וזה היווה את הסימן לתחילתה של הרצאה\שיחה חדשה. נשאלתי מדוע ישראל אינה מכירה בקוסובו. תשובתי הייתה שזהו עניין פוליטי ושבכל אופן פוליטיקאים מעוררים בי תחושת סלידה ושאני עצמי מכיר במדינה כי אחרת לא הייתי מגיע. הוא קיבל את התשובה ואז שאל מה הדעה של העם בישראל על הקוסובו. השבתי לו במלוא הכנות שאנשים בארץ לא חושבים על הנושא. הוא צחק ואמר "כן אה, יש לכם מספיק בעיות משלכם" ובאופן מפתיע הוא שאל "האם אתה יודע שהאלבנים הצילו יהודים במלחמת העולם השניה?" השבתי שכן. הוא התחיל להטיף לי שעליי לספר לחבריי ולבן משפחתי על קוסובו ולעודד ישראלים אחרים לבקר שם, שהתמיכה של העם בישראל חשובה מאוד עבורם. אמרתי שאכן אספר למכריי, אך השפעתי על המצב היא די אפסית. הוא השיב שמה שחשוב זה עצם זה שאספר.

הוא גם התחיל לעשות אנלוגיות בין הסבל היהודי ולסבל האלבני ותיקנתי אותו כאשר הוא אמר שהיהודים סבלו רק במלחמת העולם השנייה. הסברתי לו שהרדיפות באירופה התרחשו במשך אלפיים שנים. הוא ענה "כן יש לנו הרבה במשותף". אני באופן אישי מעדיף למצוא מכנה משותף שלא מתבסס על סבל ומסכנות. הוא התחיל להרצאות לי על המצב הבעייתי של המיעוטים האלבניים שחיים במונטנגרו, מקדוניה ויוון. לדבריו הממשלות שם מקפחות אותם ומטילות עליהם קשיים רבים לממש את תרבותם ולחנך את ילדיהם בשפתם. אמרתי לו שאני מודע לחזון אלבניה השלמה(כפי שקוויטאם דיבר) ואז להפתעתי הוא טען ש"אלבניה השלמה" זאת תעמולה סלאבית ושאיפה כזאת לא באמת קיימת. נו טוב אנשים שונים(במקרה זה אלבנים) אומרים דברים סותרים, מי יודע מה האמת.

הוא הוסיף ואמר "ספר לאנשים בישראל איך אתה הולך באופן חופשי ברחובות כאן בשעת ערב מאוחרת(זה היה בסביבות 23:30) בלי פחד". אמרתי שכך אכן אעשה וברגע זה חתרתי לסיום השיחה כי רציתי להספיק לקנות תפוחים לפני שהחנויות נסגרות ונפרדתי מהמוכרים לשלום והלכתי להשלים את המשימה.

שלושה וחצי ימים ביליתי במדינה הזאת והחותם שהיא הטביעה גדול מארצות בהם שהייתי הייתה ארוכה יותר. לא היה עוד מקום בו האנשים הכניסו אותי לתוך ליבם והגישו לי בתשוקה רבה את הווייתם על פני מגש. לא ראיתי בתים חרבים וגם לא הבחנתי באנשים קטועי גפיים, אך הצלקות הנפשיות היו גלויות לאוזן כמעט בכל שיחה.

המשכתי לאחר מכן למקדוניה, ארץ הרבה יותר קלילה עם נופים מרהיבים, אריטקטורה ביזנית ששבתה את עיני וסוגיות פוליטויות לגבי השם הרשמי(ביקרתי ימים ספורים לפני המשאל עם) שלא מעניינות האזרח הממוצע. טעם המלחמה כמעט לא נחווה שם(ב2001 היה אי שקט קצר בצפון המדינה כתוצאה ממרד אלבני) והשמחה הייתה הרבה יותר ניכרת באנשים. אף אחד מקומי שם לא העלה סוגיות פוליטיות. סיימתי את הטיול בסרביה בערים ניש ובלגרד, היכן שהפוליטיקה בוקעת מגרונות האנשים. האלבנים והסרבים הם שני עמים אויבים, אך מצאתי קווים מקבילים ביניהם. כנראה שבמקומות שהיה צער ואובדן תמיד הפוליטיקה והנראטיב ההיסטורי ירימו את ראשיהם.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )