חוויות מפפואה ניו גיני

חוויות מטיול במדינה הקרובה ביותר לאוסטרליה במטרים, אך הרחוקה ביותר ממנה בשנים. השפעה מהירה מדי של המערב, מלחמות בין שבטים וסיפורים על קניבלים מונעים ממנה להתפתח ומוציאים לה שם רע בקרב תיירים. זה הפסד גדול כי לדעתי היא אחת מהמדינות המרתקות ביותר, והאנשים בה שווים את המאמץ

תאריך הטיול2012 M05
משך הטיולחודש
עונה מומלצתמאי-אוגוסט הם החודשים היבשים (יחסית)

הגעה וכניסה לעניינים - מחוז Morobe

סיפורים על פפואה ניו גיני שמעתי מההורים שלי, שטיילו בה לפני יותר משלושים שנה, וכשסיימתי את הצבא הגיע תורי. לצורך התיכנון המקדים נעזרתי בספר לונלי פלאנט משנת 95, סיפורים של מטיילים שמצאתי באינטרנט ושוחחתי עם שני מטיילים ישראלים שטיילו בה לפני. מלבד אלה לא מצאתי מידע שימושי מתוך פפואה ניו גיני עצמה. אינטרנט כמעט ולא קיים שם, ומעט האתרים הפרטיים שכן מציעים שירות תיירותי כלשהו לא החזירו לי תשובה.

אני חובב טבע וקראתי בלונלי פלאנט שבעיירה Wau שליד העיר Lae קיים מכון אקולוגי, ושאפשר לראות בו אוספים של חרקים וחיות מקומיות. בנוסף ראיתי ב-Google Earth שבסמוך לעיירה נמצא הפארק הלאומי McAdam. נשמע מצוין! החלטתי שזה המקום הראשון שאגיע אליו, וקיויתי שמשם כבר אתגלגל הלאה. בחיפוש באינטרנט מצאתי בעיר Lae גסטהאוס שמפעיל אירגון ה-SIL (Summer Institute of Linguistics) – אירגון נוצרי בין לאומי שחוקר שפות מקומיות כדי לתרגם אליהן את התנ"ך. פפואה ניו גיני היא ערש תרבויות הפאסיפיק, והתפתחו בה למעלה מ-900 שפות שונות. במאה השנים האחרונות היא התנצרה כמעט לחלוטין ויצרה הרבה עבודה לבלשנים. אירגון ה-SIL מפעיל גסטהאוסים בכמה מהישובים הגדולים, המיועדים בעיקר לעובדי האירגון, ומחזיק בצי אווירי קטן בעזרתו הם מגיעים אל כפרים נידחים. שלחתי להם אימייל עם בקשה להזמנת מקום והם החזירו לי תשובה חיובית (מחיר – 100 קינה). לפחות ידעתי היכן אשן בלילה הראשון. הזמנתי באינטרנט טיסת קונקשיין מהבירה פורט מורסבי לעיר Lae, ויצאתי לדרך.

הטיסה לפורט מורסבי עברה דרך סינגפור,ולאחר הנחיתה עברתי לטרמינל הפנימי וחיכיתי לטיסה הבאה. התיישבתי מול אישה מקומית בשם תרזה, שכנראה זיהתה שאני קצת אבוד, ולאחר שיחה קצרה היא הזמינה אותי לבקר בכפר שלה ב"היילנדס" (Highlands, כינוי לרכס ההרים הגדול החוצה את האי). היא סיפרה לי שאביה נפטר ושהיא נוסעת לכפר הילדות שלה לצורך הלוויה.

לאחר טיסה של כשעה וחצי נחתנו בשדה התעופה של Lae. שדה התעופה ממוקם כ-40 דקות נסיעה מהעיר וצריך לתפוס ממנו תחבורה ציבורית. תרזה אמרה לי שמגיע לאסוף אותה חבר ושהם כבר יקחו אותי לגסטהאוס. יצאנו יחד אל מחוץ לטרמינל וחיכינו ליד חניית אספלט קטנה והרוסה. היא הייתה מלאה במיניבוסים ישנים, ומתוך כל הציץ ראש שצעק בזריזות "Lae Lae Lae Lae". חלק מהשמשות של המיניבוסים היו מכוסות ברשת ברזל, ואלה שלא כוסו היו מנופצות מאבנים.

החבר של תרזה הגיע. יצאנו לכיוון העיר והם הורידו אותי בכניסה לגסטהאוס. לאחר שהתמקמתי שאלתי את פקידת הקבלה אם היא יודעת להסביר לי כיצד להגיע ל-Wau ואם היא שמעה על המכון האקולוגי. התשובה לשתי השאלות הייתה לא, אך היא הלכה לשאול את המנקה כי יש לה משפחה שם. המנקה, ששמה הלן, הגיעה ואמרה שמחר בבוקר היא תביא את האחיין שלה, פליקס, כי הוא יודע איך להגיע לשם. בהמשך היום הלכתי בליווי שתי נשים למכולת קרובה וקניתי אורז וטונה.

למחרת בבוקר הגיע פליקס , ויחד הלכנו לאחד הרחובות בעיר כדי לתפוס PMV - Public motor vehicle – כינוי לכל רכב המשמש לתחבורה ציבורית. לרוב מדובר בטנדר או ברכב שטח גדול עם ספסלים מאחור. בזמן ההליכה הוא הציע שיצטרף אלי ושניסע יחד. עלינו על הרכב שצעק "Wau Wau Wau Wau" ולאחר כשלוש שעות נסיעה בדרכים בוציות במעלה ההרים הגענו לעיירה (מחיר – 20 קינה). אף אחד מהנוסעים הנוספים לא ידע לומר לי על המכון האקולוגי, ונאמר לי שהפארק הלאומי נחרב לפני כמה שנים בשריפה.

כבר היה מאוחר ופליקס הציע שאבדוק אם אני יכול לישון בגסטהאוס של Donna Avi הממוקם בכניסה לעיירה, ושמחר כבר נברר לגבי המכון האקולוגי. הוא גם הציע שאם יהיה מזג אוויר טוב, ניקח שני ילדים ונטפס במעלה ההר כדי לראות קצת טבע (אמרתי לו שאני מתעניין בצמחים).

דונה היא אישה מעניינת מאוד. היא יהודיה ממוצא אוסטרלי שנולדה וגרה כל חייה בפפואה ניו גיני. היא בעלת כמה עסקים במדינה ומפעילה את הגסטהאוס בעיקר בשביל זרים הבאים לבקר במכרה הזהב הענק באזור. המחיר ללילה הוא 300 קינה, אך בסוף שילמתי 150. דונה סיפרה לי שהמכון האקולוגי כבר מזמן לא פעיל, ושהפארק הלאומי הפך למכרה זהב נוסף. David Attenborough, מפיק סדרות הטבע מה-BBC, נהג לצלם חלק מהסרטים שלו במכון, והוא היה מתארח אצלה בגסטהאוס.

בבוקר למחרת ירד גשם חזק. פליקס הגיע ואמר שלא כדאי לטפס שנטפש על ההר, אבל אם אני רוצה אנחנו יכולים לחזור היום ל-Lae, לבקר בגן חיות קטן, לישון אצלו בבית ושאולי מחר נוכל לנסוע לכפר הילדות שלו מאפוס (Mapos), שנמצא בתוך ההרים באזור. דוד שלו הוא ראש הכפר ואולי הם יוכלו לקחת אותי אל תוך היער כמו שרציתי.

דונה בדיוק עמדה לנסוע ל-Lae והצטרפנו אליה. כשהגענו פליקס לקח אותי לשכונה שלו בפאתי העיר, שהתבררה כאחת ממשכנות העוני הנוראיות ביותר. הוא אמר לי שאני הזר הראשון שאי פעם ישן שם. מאוחר יותר הלכנו לגן החיות Wildlife Habitat שנמצא בתוך האוניברסיטה Unitech שבצפון העיר. הכניסה עלתה 20 קינה לאדם. גן החיות מחזיק מאסף יפה של ציפורים מקומיות – תוכים, עופות דורסים, ציפורי גן עדן וקזוארי, ואת היונקים המקומיים – קנגרו עצים ו-Cuscus. הכלובים קטנים והמקום עצוב מאוד.

Lae היא העיר השנייה בגודלה במדינה והמרכזית יותר מבין השתיים. מתייחסים אליה כעיר אך למעשה היא מקום קטן מאוד. רוב האוכלוסיה ענייה והפשע בשיאו. מלבד ביקור קצר בגן החיות אני לא מכיר שום דבר נוסף שאפשר לעשות בה. בהמשך הרחוב של הגסטהאוס קיים אגם קטן ששתי נשים, מרגרט ואמה, מתרחצות בו כל יום מתחת לעץ הפנדנוס הענק. אם אתם מזדמנים למקום, בבקשה תמסרו להן ד"ש.

Wau מכונה עיירה אך היא מקום קטן אפילו יותר. ביקרתי בו למשך פחות מיום אך אהבתי אותו מאוד. הוא ממוקם על רכס גבוה והאוויר בו יבש וקריר. אני לא יכול לחשוב על סיבה שתמשוך לשם תיירים, אך אשמח לגלות שטעיתי.

הליכה ביער מעל לכפר Mapos

בבוקר למחרת פליקס ואני הלכנו לרחוב אחר בעיר ותפסנו PMV לכיוון כפר הילדות שלו, מאפוס. נסענו במשך כ-4 שעות (20 קינה) בתוך בוץ ודרך יער אדיר. הרכב טיפס על רכס גבוה וירד מצידו השני אל תוך עמק. האדמה היה מבוראת לגמרי למעט פסגות ההרים. חצינו את הנחל, עלינו על גבי הרכס ממול וירדנו בכפר האחרון – מאפוס.

הגענו בשעת דימדומים מאוחרת וטיפסנו במעלה גבעה אל ראש הכפר, כשבדרך נשמע רעש מחריש אוזניים של ציקדות וצרצרים. ראש הכפר, Ngawae, קיבל את פנינו על רחבת דשא קטנה, מוקפת בבתי מגורים מסורתיים. מאוחר יותר התיישבנו לאכול ארוחת ערב סביב מדורה קטנה ושוחחנו. העובדה שהגעתי מישראל ריגשה אותם מאוד. ראש הכפר סיפר שפעם הם התנהגו כמו חיות והיו אוכלים אחד את השני. מאז שבאו המיסיונרים הם למדו את דרכו של ישו ונהיו בני אדם. הוא הוסיף בצער שבעקבות כך הם איבדו את כל התרבות העתיקה שלהם והמסורות. הם לא יודעים מה השורשים שלהם ומה משמעות המנהגים והטקסים שהם עוד זוכרים. הם לא יודעים עוד כיצד ליצור את החפצים המסורתיים כמו את קישוטי הנוצות הידועים. נותרו להם כמה מהפריטים הטקסיים, אך אם הם יפגעו הם יאבדו לנצח. הם שאלו אותי שאלות רבות על ישראל ועל האתרים הקדושים, ובמיוחד הם שאלו אותי לגבי השבטים האבודים. זו שאלה שנתקלתי בה בכל מקום חדש שהגעתי אליו. אחד מבני הכפר שפגשתי מוקדם יותר טען שהם הצאצאים שלהם.

למחרת בבוקר ירד גשם, אך לקראת הצהריים הוא נרגע ויכולנו לצאת להליכה ביער כמו שתיכננו. אל ראש הכפר, אל פליקס ואלי הצטרפו עוד כעשרה גברים ונערים, כל אחד והמצט'ה שלו, ויחד טיפסנו במעלה ההר וניכנסנו אל תוך היער. הטיול היה בדגש צמחייה, ובכל פעם שאחד מהאנשים היה מוצא צמח פורח או שיש לו שימוש אצלם הוא היה מביא אותו לראש הכפר, שבתור היחיד שידע אנגלית לקח על עצמו את תפקיד המורה. אמרתי להם שאני מתעניין במיוחד בסחלבים, והם דאגו לעקור, להוריד מהעצים ולהביא לי כל אחד שהם מצאו. אחר הצהריים יצאנו מהיער וחזרנו לכפר. ראש העיר לקח אותי אל הגינה החקלאית הפרטית שלו והסביר לי על שיטות הגידול שלהם. היה יפה לראות את החקלאות המקומית, שהתפתחה באופן עצמאי במקביל למזרח התיכון ולסין. החלקה הייתה מלאה במוטות עץ גבוהים וצפופים שננעצו באדמה, וaעליהם טיפסו צמחי ה-Yam. בין המוטות נשתלו בתפזורת צמחי מאכל שונים כמו בטטות, קסאוות, טבק ושועית.

לכל אורך הלילה ירד גשם כבד, וה-PMV שהיינו צריכים לחזור איתו לעיר לא הגיע. פליקס הציע שנלך ברגל עד לכביש האספלט בכפר גאוונסיס ושמשם נתפוס PMV אחר. בדיעבד אני לא יודע איך היינו מצליחים לסיים את ההליכה הזאת, שהתברר שאורכה יותר מ-30 ק"מ בוציים, אם לא היה אוסף אותנו רכב באמצע הדרך.

ב-Lae פליקס ליווה אותי בחזרה לגסטהאוס. אמרתי להם שאחזור עוד מספר ימים אך לא קבעתי תאריך מראש. נתתי לפליקס 150 קינה בתמורה לעזרה ולזמן שהוא הקדיש לי, וקבענו שניפגש מחר כדי שיעזור לי לתפוס PMV לכפר של תרזה בהיילנדס. מלבד לכסף שנתתי לו שילמתי עליו בכל הנסיעות.

הכפר Mapos הוא אחד המקומות היפים ביותר שביקרתי בהם בפפואה ניו גיני, והוא ניגוד מוחלט לכל "עיר" במדינה. הכפר ממוקם גבוה מעל עמק ונשקף ממנו נוף מרשים והררי. אנשי הכפר נחמדים מאוד והאווירה רגועה. האוכלוסיה מקדישה מחשבה רבה לאסתטיקה, והמבנים שהם בונים מחומרי יער מסורתיים נאים מאוד ובנויים היטב, בלי אף מסמר. בנוסף הם אוהבים גינון, והכפר מלא בפרחי נוי ובשיחים צבעוניים. יש מספר דברים שאפשר לעשות במקום כתיירים. אפשר לצאת להליכת יום ארוכה למפל, ואפשר לבקר במערת קבורה עתיקה שמסודרים בה שלדים בתנוחות שונות. המערה הפכה לנושא רגיש מאוד אצלם, במיוחד מאז שכמה אנתרופולוגים זרים השחיתו שלד של אישה המחזיקה שני תאומים, אחד בכל יד. הם התחמקו מלדבר עליה, וביום האחרון הם הסבירו לי שכדי לבקר בה צריך לקבל אישור מזקני הכפר. אין בכפר חשמל אך תמורת סכום סמלי יפעילו בשבילכם את הגנרטור בבית הספר. פליקס אמר לי שהוא מוכן להדריך תיירים נוספים, ושאפשר ליצור איתו קשר דרך המנקה הלן בגסטהאוס של SIL.

בערב שבו פליקס השאיר אותי בגסטהאוס וחזר לביתו הוא העביר לי בקשה מיוחדת מאחותו. לא מזמן נולדה לה תינוקת והיא ביקשה שאבחר בשבילה שם עיברי מהתנ"ך. מבלי להתלבט יותר מדי הצעתי את השם תמר. בבוקר למחרת כשפליקס ליווה אותי אל הרכב להרים הוא סיפר לי שהיא שמחה על השם ואימצה אותו. אם אי פעם יזדמן לכם לאזור אודה לכם אם אם תבררו למי תמר צמחה להיות, ותמסרו לה ולאמא שלה כמה שמחתי לפגוש אותן

לוויה גדולה ב-Highlands

פליקס חזר בבוקר האחרון וליווה אותי אל ה-PMV הנכון שנוסע אל תוך ההיילנדס על גבי ה-Highlands Highway. זהו אחד מהכבישים הבודדים במדינה והיחיד שעולה אל הרכס המרכזי, היכן שרוב האוכלוסיה מתגוררת. אל תצפו למחלפים ולרמזורים. מדובר בדרך צרה והרוסה מלאה בורות וסדקים שלא שופצה מאז סיום השלטון האוסטרלי בשנת 78, ונוסעים בה בעיקר רכבי שטח.

תיאמתי עם תרזה יום קודם שאפגוש אותה בעיר קאינאנטו (Kainantu), ושמשם ניסע יחד לכפר שלה. ניפגשנו כמתוכנן אך נאלצנו לחכות שעתיים נוספות עד שרכבי ה-PMV האזוריים חזרו לפעול. התחלתי את הטיול שלי בשיאה של תקופת הבחירות במדינה, והגעתי לקאינאנטו בדיוק בזמן לתהלוכת בחירות צבעונית שבה כל מתמודד מקומי לפרלמנט צועד בתורו ברחוב הראשי בלווית תומכים, ומדבר במגהפון לקהל מסביב. המתמודדים נוהגים לשכור את רכבי PMV כדי להסיע קבוצות תומכים ממקום למקום, שבדרך צועקים לזכות המתמודד ומניפים שלטים שלו.

הגענו לבסוף לכפר ראיפינקה (Raipinka) שנמצא כ-20 דקות נסיעה מהעיר, בצמוד לכביש. תרזה סיפרה לי בדרך שעוד לא קברו את אביה ושטקס הלוויה יערך מחר. אביה של תרזה היה "Bigman", כלומר אדם חשוב. הוא היה קצין משטרה בזמן השלטון האוסטרלי ושימש גם כראש הכפר וראש המשפחה. הוא נשא ארבע נשים, הוליד 17 ילדים ויותר מ-30 נכדים. לוויה של Bigman נחשבת לטקס המסורתי הגדול והיקר ביותר בקרב אנשי ההיילנדס, וזכיתי לקחת בו חלק.

בלילה הראשון תרזה הציעה לי לבוא איתה לאסיפה באחד המבנים בכפר. נכנסו למבנה עגול שהכיל כ-300 אנשים שישבו מסביב למדורה גדולה. אחד מהם עמד ונאם לפני כולם. לא הבנתי את השפה אך זיהיתי שהוא דורש משהו. איש איש בתורו שלף שטרות והניף אותם באוויר, והאנשים הסמוכים העבירו אותם מיד ליד אל האדם שעמד. הוא ספר את הסכום, הכריז אותו יחד עם שמו של התורם וכולם מחאו כפיים. תרזה הסבירה לי שלוויה גדולה עולה הרבה כסף, כי מגיעים מאות אורחים מהכפרים מסביב וצריך להאכיל את כולם. כיוון שמדובר באירוע חשוב הם מצפים לאכול בשר. עם הכסף שנאסף הם יסעו לחווה ויקנו כ-25 חזירים, אותם הם יעמיסו על רכב גדול וישחטו אותם בכפר. את החזירים יבשלו בתוך Mumu, צורת בישול מסורתית בה עוטפים את החזיר בעלי בננה וירקות, וקוברים אותו באדמה עם אבנים חמות למשך כמה שעות. לאחר מכן מוציאים את החזיר, חותכים אותו ומחלקים לאורחים.

לצד האכלת האורחים הלוויה משמשת גם כסגירת חובות בין כפרים. לא חובות בכסף אלא במזון. כמות המזון הדרושה ללוויות מסדר הגודל הזה לא מגיעה כולה מאיסוף כספים, אלא גם מהלוואה מכפרים שכנים, והם מצפים שיום אחד תוחזר להם אותה הכמות בדיוק. במהלך ימי הלוויה מוקדש זמן מוגדר לטקס סגירת החובות, והוא מושך תשומת לב רבה מצד קהל האורחים. לא הבנתי לגמרי את המתמטיקה סביב עניין סגירת החוב, ואני חושב שהמנהג משמש יותר לצרכים חברתיים מאשר לצרכים פרקטיים.

למחרת בערב החל טקס הלוויה הנוצרי. ארון הקבורה הוצא מאחד הבתים (הגופה עברה שימור) וחברי המשפחה הסתדרו לתהלוכה כשהארון נישא מאחור. צעדנו דרך מרכז הכפר אל הכנסייה שבראש הגבעה, שם נערך טקס דתי בהנחיית כומר ובליווי להקה. במהלך הלילה הגיעו לכפר שיירות של אורחים מהכפרים הסמוכים, וכמה מהחזירים כבר נשחטו כדי שיהיה אפשר לחלק בשר בבוקר.

בבוקר תרזה אמרה לי לבוא איתה למרכז הכפר כי מתחיל להיות מעניין. יצאתי עם כוס התה והופתעתי לראות מאות אנשים יושבים מסביב לרחבה המרכזית. בראש הרחבה עמד אדם עם רשימה ביד. לרגליו, על גבי עלי בננה, היו פזורים חתיכות גדולות של בשר חזיר. הוא הקריא מהרשימה שמות של אנשים שבאו בתורם וקיבלו ממנו חתיכה. כשהוא ראה שאני מתקרב הוא קרא "We have a guest from Israel who came from far away. He has been with us the whole funeral and also deserves a piece" (תרגום של תרזה) וכולם מחאו כפיים. ניגשתי אליו וקיבלתי חתיכה גדולה עם זנב.

בלילה התקיים טקס הלוויה המסורתי. את הגופה הציגו על במה במבנה גדול שהוקם לכבוד כך, ובמשך כל הלילה הגברים והנשים בכו לפני הגופה ושרו שירי אבל בשפתם המקורית. הנשים שרו שיר אחד בקול גבוה והגברים שיר אחר בקול נמוך, בו זמנית. הם שרו בטונים עולים ויורדים, כמו אחוזי דיבוק. זה היה מהפנט.

למחרת שחטו את שאר החזירים בעזרת אלות עץ גדולות, וסידרו שבעה מהם על גבי עלי בננה ברחבת הכפר. סביב כל אחד מהם סידרו כמות שווה של בננות, בטטות, קנה סוכר וטארו, וקראו לשבעה ראשי משפחה או כפר לבוא ולאסוף את החוב שלהם.

הביקור שלי בכפר התקרב לסיומו, והתייעצתי עם תרזה כיצד להמשיך את הטיול שלי. היעד הבא שקבעתי לעצמי היה טיפוס על ההר הגבוה במדינה – Mount Wilhelm (4509 מ'). חשבתי שאחריו אמשיך מערבה אל תוך ההיילנדס, ואולי אגיע לאגם Kutubu עליו קראתי. לאחר שאסיים לטייל בהיילנדס תכננתי לעבור לאזור אחר במדינה, אל נהר הספיק (Sepik). תרזה אמרה שמסוכן מאוד להסתובב עכשיו בהרים, כי האוכלוסיה סובלת ממה שנקרא "קדחת הבחירות" (Election Fever). תקופת הבחירות בפפואה ניו גיני נחשבת תקופה מסוכנת במיוחד ומלווה באלימות רבה. כל אזור בוחר מועמד מטעמו לשבת בפרלמנט, שמתמודד עצמאית. השחיתות חוגגת, וכל שבט מתאמץ שהנציג שלו יבחר כדי שיוכל לפעול לטובתם. בהיילנדס האלימות מגיעה לשיא, ועשרות אנשים נהרגים בכל מערכת בחירות בתוך מלחמות בין כפרים ושבטים. תרזה הציעה שאחרי שאחזור מהר ווילהלם, אצא מההיילנדס ואקדיש יותר זמן לנהר הספיק, שם מערכת הבחירות רגועה יותר. בנוסף לא כדאי שהגיע לאזור אגם קוטובו, כי בדיוק גילו שם נפט והשבטים נלחמים על בעלות הקרקע. קיבלתי את הצעתה וסיכמנו שכשאסיים את הטיפוס אחזור אליה לכפר והם יעזרו לי לתפוס PMV אל העיר מדאנג (Madang), ממנה רציתי לתפוס מעבורת לעיר הצפונית וויוואק (Wewak), ומשם להגיע לנהר הספיק.

הייתי אמור לעזוב את הכפר למחרת ולנסוע מערבה לעיר קונדיאווה (Kundiawa), ממנה יוצאים לכיוון הר ווילהלם. קיוויתי שאוכל למצוא גסטהאוס או בית מלון לישון בו, וששם כבר ידריכו אותי כיצד לתפוס רכב לכיוון ההר ולמצוא מדריך. דאגתי. כבר למדתי שהערים בפפואה ניו גיני הן לא מקום שכדאי להסתובב בו לבד, בטח אם לא מובטחת לי מיטה בלילה.

בערב אחיה של תרזה, באנאבאס, הזמין אותי להליכה והגענו לראש הכפר סמוך לכנסיה. סיפרתי לו שאני לחוץ מהימים הקרובים. אדם בודד עמד לידנו וניגש אלינו מתוך סקרנות, ובאנאבאס סיפר לו שמחר אני עוזב לכיוון הר ווילם. האדם הבודד, ששמו פיליפ, אמר שהוא גר בכפר Dumai הקרוב מאוד לקונדיאווה ושאני מוזמן להתארח אצלו. הוא גם אמר שידאג לי ויוודא שאני מוצא מדריך אמין. למחרת בבוקר יצאנו פיליפ ואני מערבה לכיוון ביתו ברכב של אחד מאורחי הלוויה.

טיפוס על ההר הגבוה במדינה - Mount Wilhelm

הגענו לביתו של פיליפ בכפר Dumai, הממוקם על הכביש כמה קילומטרים מזרחית לקונדיאווה, ופגשתי את משפחתו. פיליפ הוא מורה בבית ספר יסודי קרוב ואשתו סנדי עובדת ככומר בכנסיה של הכפר ומפעילה דוכן דלק פיראטי לצד הכביש. אחר הצהריים עלינו על PMV לעיר וקניתי אורז, טונה ונייר טואלט ומשכתי כסף בבנק. חזרה בכפר דיברנו עם השוטר Otu Ramsey שגר בסמוך לפיליפ ושמוצב בדרך העולה להר. הוא סיפר לנו שבגלל הגשמים הכבדים שירדו לאחרונה אירעו על הציר כמה גלישות קרקע ולא ניתן לעלות בו. נאלצתי לחכות כמה ימים בביתו של פיליפ עד שהדרך נפרצה מחדש. באחד מהימים האלה חזרתי שוב לעיר בחברת קרוב משפחה של פיליפ וחיפשנו בשבילי אינטרנט. מצאנו מחשב באחד הבנקים אך האינטרנט היה איטי ולא הצליח להעלות אפילו דף אחד.

לבסוף שמענו מהשוטר שהדרך נפרצה ושאפשר לצאת לדרך. פיליפ החליט לצרף אלי לטיפוס את בנו יסמעאל בן ה-16, שבקושי ידע אנגלית. הגענו יחד עם פיליפ לעיר וחיפשנו את ה-PMV שמגיע לכפר קגסוגל (Kegsugl), ממנו מתחיל הטיפוס. פיליפ שאל אדם רחב וקירח שענה לו שגם הוא מחכה לרכב הזה, ושהוא אמור להגיע כל רגע. אחר כך פיליפ שאל אותו אם הוא מכיר מדריך לטיפוס על ההר, ואותו אדם אמר שהוא בעצמו מדריך. קוראים לו מונדו ג'וגן וסיכמנו שהוא יהיה המדריך שלנו במחיר 150 קינה.

לאחר נסיעה של כמה שעות בבוץ הגענו לכפר קגסוגל. ידעתי שקיימים לפחות שני גסטהאוסים אך לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד מהם. נכנסנו לאחד שכנראה נקרא "קגסוגל הוסטל" ונותרו להם שתי מיטות אחרונות במחיר 65 קינה לאדם. כל המיטות האחרות היו תפוסות על ידי אורניתולוגית צ'כית וצוות העוזרים שלה. (המדריך הלך לישון בביתו שבכפר הסמוך).

מידע כללי לגבי הטיפוס: גובה ההר הוא 4509 מטר והוא ההר הגבוה ביותר בפפואה ניו גיני. הטיפוס אורך בין יומיים לשלושה, כאשר ביום הראשון יוצאים מהכפר קגסוגל וישנים בבקתה שנקראת "A-Frame", השוכנת בגובה של כ-3000 מ'. את היום השני מתחילים בשעה 1 לפנות בוקר, ומטפסים בחושך כדי להגיע לפסגה לפני הזריחה. הפסגה כמעט תמיד מכוסה בעננים, אך בזמן הזריחה קיים הסיכוי הגדול ביותר לשמיים נקיים לפני שהעננים מגיעים מהים. רוב המטפסים חוזרים באותו היום לקגסוגל, וחלקם נשארים לילה נוסף בבקתה ורק למחרת משלימים את הירידה. המחיר ללילה בבקתה הוא כ-70 קינה, אותם משלמים לבעלים שלה שמתגורר בכפר. לרוב המדריך ידאג ליצור איתו קשר. יש בבקתה שולחן ארוך, כיסאות, כיריים של גז, מזרונים וכריות. במבנה מאולתר ליד הבקתה אפשר להדליק מדורה. קר מאוד שם למעלה ולפעמים יורד שלג. אפשר למצוא מי שתייה באזור הבקתה אך אי אפשר להסתמך על מציאת מים בשלבים אחרים. הטיפוס מהיר מאוד ורבים מקבלים מחלת גבהים, כדאי לשקול להישאר שתי לילות בבקתה לפני הטיפוס הסופי. חשוב להביא פנס אמין כי אי אפשר להשלים את הטיפוס בלעדיו. לא צריך לשלם על השימוש של המדריך בבקתה אך צריך לדאוג לו לאוכל. קיימת בקתה נוספת פחות מוכרת אך אני לא יודע פרטים לגביה. אני לא זוכר שהיו בבקתה שירותים.

השביל לפסגה יוצא מקצה הכפר, ומתחיל ביער צפוף ומרשים. בדרך זכיתי לראות ציפור גן עדן מסוג Black Ribbon-Tail, שרקדה על ענף גבוה ושרקה פעם אחת. השביל "מרוצף" לכל אורכו בענפים חתוכים כדי למנוע שקיעה בבוץ, וסודרו בו שלוש נקודות עצירה עם ספסלים במרחקים שווים. לאחר כמה שעות של טיפוס מאמץ אך לא קשה עלינו אל מעל לקו העצים ונכנסנו לעמק קרחוני שצומחים בו עצי שרך ייחודיים. מהנקודה הזאת המרחק לבקתה קצר. בדרך תפס אותנו גשם כבד והגענו ספוגים לחלוטין.

התעוררנו בשעה 1 בלילה והגשם המשיך לרדת. לפני שלושים שנים ההורים שלי התעוררו באותה הבקתה, אך כשהם יצאו ממנה לכיוון הפסגה החל לרדת שלג, והם נאלצו לוותר על המשך הטיפוס ולחזור. ג'וגן המדריך הציע שנתחיל לטפס ונראה איך זה מתפתח. הבקתה שוכנת על שפת אגם קרחוני והטיפוס מתחיל בצידו הדרומי. היה חושך מוחלט ולא ראינו דבר מלבד עיגולי האור שהאירו הפנסים שלנו. התחלתי להרגיש רע וחשבתי שאולי זה נובע מחוסר השינה, או שאולי הצטננתי מהקור. ככל שהתקדמנו ההרגשה החמירה, הרגשתי שהראש שלי מתכווץ והייתה לי בחילה. גם יסמעאל הרגיש כך. זיהיתי שזאת מחלת גבהים, וכשהבנתי שהיא לא הולכת לעבור החלטתי להפסיק ולרדת למטה. הבן שלי יאלץ לחזור לכאן ולהגיע לפסגה בעצמו.

הגשם הפסיק והשמש החלה לעלות, וראיתי את שני האגמים הקרחונים שטיפסתי מעליהם. נהר הצ'ימבו מתחיל באגמים האלה. ג'וגן הצביע על גרוטאות מתכת שפזורות על הדופן הדרומית של העמק, שרידים של מפציץ אמריקאי מימי מלחמת העולם השנייה. בנקודה הזו פחות או יותר לפני כעשרים שנים נפל אל מותו מטייל ישראלי.

ככל שירדנו בגובה התחלתי להרגיש טוב יותר, וכשהגענו בחזרה לבקתה כבר הייתי מלא מרץ. המשכנו לרדת לכיוון הכפר קגסוגל וג'וגן הזמין אותנו לישון אצלו בלילה במקום לשלם על לילה נוסף בגסטהאוס. בבוקר הוא דאג שנתפוס PMV והגענו בצהריים לקונדיאווה. למחרת פיליפ עזר לי לתפוס PMV בחזרה לכפר ראיפינקה, היכן שתרזה חיכתה לי.

כיצד למצוא מדריך? קיימים הרבה מדריכים המתגוררים על הכפרים מתחת להר וזו לרוב פרנסתם היחידה. אני מציע ליצור קשר עם המדריך שלי, עליו אני ממליץ בחום.
המדריך שלי: Mondo Jogen 72661364.
מדריך שאמריקאי שעובד ב-SIL המליץ לי עליו: 7127 7498 Joe Gegua.
האדם שאחראי על הבקתה נקרא Henry ומספרו 7344 0873 (אולי צריך להפוך את שני הצירופים). הוא יכול לעזור לכם למצוא מדריך.

אם הגעתם לקגסוגל ועדיין לא מצאתם מדריך, תשאלו בגסטהאוס ואפילו את המקומיים באזור, הם בטוח יוכלו לחבר אתכם לאחד. זה נשמע טיפוס קל וקצר אך הוא עדיין מסוכן, וקשה לזהות את השביל בין האבנים ברגע שעוברים את הבקתה. אם משהו יקרה לכם שם ואתם לבד, יכולים לעבור ימים רבים עד שימצאו אתכם. אני יכול לשלוח דף מידע לטיפוס על ההר שכתבו כמה עובדים בארגון ה-SIL.

חופים טרופיים בעיר Madang

תרזה עזרה לי למצוא PMV שיקח אותי מהעיר קאינאנטו לעיר מדאנג (Madang). משם תכננתי לעלות על מעבורת שתיקח אותי לעיר החוף הצפונית וויוואק (Wewak), ממנה אפשר להגיע לנהר הספיק. אהבתי את העיר מדאנג, היא הייתה רגועה והרגשתי בה בטוח ללכת לבד ברחוב. בקצה הצפוני שלה ממוקמים כמה מלונות פאר יקרים. אחד מהם, ה-Madang Resort Hotel, מפעיל חנות צלילה עם צוות מדריכים מקצועי ואפשר להצטרף לשיט קצר ולצלילה/שנורקל סביב האיים הטרופיים הקרובים לחוף. אני הצטרפתי לחצי יום שנורקלינג ליד Pig Island ושילמתי 90 קינה. מינימום האנשים לסירה הוא שניים, אך אני הצטרפתי לבד לסירה של קורס צלילה מקומי.
בצפון העיר ליד המלונות הגדולים קיים פארק גדול הצמוד לים. אפשר למצוא בו נשים שמוכרות דגים צלויים. בעיר פועל גם שוק מעניין ואפשר לקנות בו פירות טרופיים וירקות במחירים טובים. אננס עולה לרוב 2 קינה וקוקוס עולה כחצי קינה. מצאתי מחשב עם אינטרנט באחד מהמלונות לאורך הכביש הראשי. הוא עלה 10 קינה לשעה ועבד לאט.

בעיר הזאת הצלחתי למצוא Couchsurfing אצל אישה צעירה בשם Katherine Epikana. היא גרה ועובדת באוניברסיטה וישנתי אצלה שלוש לילות. קתרין נהדרת והיא שמחה לארח תיירים מהעולם. היא אפילו מחזיקה ספר מבקרים.

טסתי מהארץ אחרי ניתוח להסרת ציפורן חודרנית. הבוהן שלי הזדהמה זמן קצר אחרי הטיסה, ולאחר שטיפול בעזרת צמחים מקומיים לא עזר נאלצתי לגשת לבית החולים Modilon בעיר. אח צעיר שלא ידע אנגלית הסתכל על הבוהן שלי ונתן לי כדורים של Amoxicillin, אנטיביוטיקה שמשמשת במדינה כ"תרופת קסם" לכל בעיה אפשרית. לא לקחתי את הכדורים ולמחרת הלכתי לרופא פרטי שבאמת ניסה לעזור. חודש אחר כך באוסטרליה הופיעו על הגוף ועל הפנים שלי פצעים מוגלתיים נוראיים. התברר שנידבקתי בחיידק Staphylococcus aureus. לקחו לי שישה חודשים להיפטר ממנו, כשהפצעים נעלמים וחוזרים. הזן שאני נידבקתי בו קיים רק בבתי חולים, ויכולתי לתפוס אותו רק בבית החולים Modilon.

המעבורת לעיר Wewak

אפשר להגיע לעיר וויוואק בטיסה מכל עיר מרכזית במדינה, אך המעבורת זולה יותר ולכן בחרתי בה. היא יוצאת מהעיר מדאנג פעמיים בשבוע ועולה 320 קינה. המעגן שלה ממוקם בצמוד לכביש הראשי ממערב, ליד אגם נוי גדול מלא צמחי מים. הגעתי אליה כשעתיים לפני היציאה וגיליתי שהכרטיסים כבר אזלו. הצוות אמר לי שאולי הם יוכלו להעלות אותי לאחר שכל הנוסעים יעלו אם יתברר שאחד מהם לא הגיע. אדם נחמד שחיכה יחד איתי היה מקושר לצוות ושיכנע אותם להעלות אותי בכל זאת.

עליתי למעבורת אחרון, אחרי שכבר ניתקו את הגשר הנייד, ומצאתי מקום פנוי לשבת בו במפלס התחתון. על המעבורת היו כמה מאות בני אדם, ומלבד לשני הספסלים במפלס התחתון לא היו מקומות ישיבה כלל. האנשים ישבו ונשכבו על כל חתיכת ריצפה פנוייה והיה קשה לעבור ממקום למקום בלי לדרוך על יד של מישהו. המפלס התחתון היה ריק יחסית, כנראה בגלל שלא היה בו מיזוג. כמה אנשים מצאו בו מקום לשכב ופתחו את חליפות ההצלה כדי לשים עליהן את הראש. אפשר לומר שלא היו שירותים. האסלה לא עבדה והמשתנות היו סתומות כבר מההתחלה. לאחר 19 שעות המעבורת עגנה בוויוואק וירדנו ממנה בשעה 6 בבוקר.

שמעתי שיש בעיר גסטהאוס נוסף של ארגון ה-SIL ואחד האנשים שפגשתי על המעבורת הסיע אותי לשם. הוא אמר גם שיארגן שעוד יומיים יבוא לאסוף אותי ה-PMV שמגיע לכפר Pagwi, שער הכניסה למרכז נהר הספיק.
לא תיאמתי עם הגסטהאוס מראש אך התברר שהוא היה פנוי לחלוטין. המחיר ללילה הוא 65 קינה. בתוך מתחם הגסטהאוס מתגוררים כמה עובדים אמריקאים עם משפחותיהם, ואפשר לשמוע מהם סיפורים על העבודה והחיים במדינה. חפשו את רוקי.

בהמשך היום הלכתי לחוף הים בעיר ואספתי צדפים. כמה ילדים עירומים ששיחקו לידי ראו שאני מרים צדפים מהחוף והחליטו לעזור לי. לא עבר זמן רב ועמד לרשותי צי של ילדים עירומים שרצו לכל אורך החוף וחזרו אלי עם ידיים מלאות. אחד מהם אפילו הביא לי שקית.

בדרך מהגסטהאוס לחוף הים עוברים בשוק במרכז העיר ואפשר לקנות בו ירקות ופירות. לידו אפשר למצוא מכולת וחנויות נוספות. מעל לגסטהאוס על ראש הגבעה פועל שוק נשים נוסף והוא נחמד יותר. בין המוכרות מתנהלים משחקי קלפים מלאי מתח. השכונה Kreer heights בה שוכן הגסטהאוס נחשבת לשכונת הפאר של העיר, והתושבים הצעירים אירגנו ליגת קליעה למטרה רצינית ביותר, בה כל רחוב מקים נבחרת שתייצג אותו בטורנירים.

עברו יומיים ואף PMV לא בא לאסוף אותי. העובדים בגסטהאוס לא ידעו לומר לי על תחבורה ציבורית לכפר Pagwi וכך גם אנשים ששאלתי ברחוב. עברו שלושה ימים בלי קצה חוט כיצד להתקדם. התחלתי להתייאש. בערב של היום השלישי הגיעה משפחה מקומית להתארח בגסטהאוס, וסיפרתי לאישה על הבעיה שלי. היא אמרה שהם גרים בכפר Pagwi, ושהם מפעילים בו גסטהאוס לתיירים. היא אמרה שבעלה נוסע לשם הלילה ושאני יכול להצטרף.

נפתרה הבעיה. הנסיעה ארכה כארבע שעות, ובשעה שש בבוקר עמדתי על גדת הספיק.

מסע בחירות לאורך נהר ה-Sepik

נהר הספיק הוא אחד הנהרות הגדולים באי ניו גיני. הוא כנראה אגן הניקוז הלא מזוהם הגדול באסיה והפסיפיק, והנהר הרביעי בגודלו בעולם שלא ניבנו עליו סכרים (המקום הראשון והשני נמצאים גם הם באי). בניגוד להיילנדס, שם האוכלוסיה היא מלנזית, האוכלוסיה לאורך הנהר היא פולינזית והיא נחשבת בקרב המקומיים לאינטילגנטית יותר. דונה אבי, האוסטרלית אותה פגשתי בתחילת הטיול, סיפרה לי שמהספיק יוצאים הפוליטיקאים והפושעים המוצלחים ביותר.

לאורך הנהר התפתחה תרבות ייחודית שבמרכזה עומד התנין. היא השתמרה בצורה טובה יחסית בזכות המיסיונרים הגרמנים, שהשתמשו בתרבות המקומית כתשתית להטמעת הנצרות. התרבויות בהיילנדס ובדרום האי לא זכו לאותו הגורל, שם המיסיונרים הבריטים מחקו כל זכר לעבר כדי לפנות מקום לדת החדשה. כל הגברים לאורך הנהר עוברים בגיל 20 טקס חניכה בו מצלקים את פלג גופם העליון בדגמים של עור תנין. רק לגברים האלה מותר להיכנס לבית הרוחות, ההיכל הקדוש שקיים בכל כפר.

ובחזרה לטיול. הגעתי סוף סוף לשפת הנהר ולא הייתה לי שום תוכנית. קראתי בסיפורים של מטיילים אחרים שפעם או פעמיים בשבוע עוברת בנהר סירת PMV, שמסיעה אנשים לשווקים אזוריים. קיוויתי לעלות על סירה כזאת ולהגיע לאחד הכפרים, ומשם כבר לראות אילו היזדמנויות יפתחו בשבילי. האנשים סביבי לא ידעו לומר מתי עוברת סירה כזאת. הייתי עייף והעובדים בגסטהאוס בכפר איפשרו לי לשכב קצת על אחת המיטות. אחר הצהריים אחד העובדים אמר לי שהוא פגש מועמד לבחירות לפרלמנט וסיפר לו שאני מחפש דרך לנוע לאורך הנהר. המועמד אמר לו שאולי הוא יוכל לעזור.

אחרי כשעה ניגשו אלי שני אנשים. אחד מהם הזדהה בתור לוי ואמר שהוא מתמודד בבחירות, ושהוא בדיוק בעיצומו של מסע הבחירות שלו בין הכפרים. שמו של השני הוא ג'ייקוב, שעוזר ללוי לנוע בין הכפרים בעזרת הקאנו הממונע שלו. ג'ייקוב עובד בשגרה בתור מדריך תיירים, ומפעיל גסטהאוס קטן בביתו שבכפר Yenjan. לוי אמר שהוא שמע על הרצון שלי לטייל לאורך הנהר והציע לי שהצטרף אליו למסע שלו בין הכפרים. הוא הבטיח לי שהכל יהיה בחינם, למעט השינה בגסטהאוס של ג'ייקוב.

הסכמתי מיד. לאחר כמה שעות עלינו על הקאנו הממונע של ג'ייקוב, שהיה לא יותר מגזע עץ חלול עם מנוע בקצה אחד וראש תנין מגולף בקצה השני, ויצאנו לכיוון הכפר הראשון.

שטנו מזרחה. על הקאנו ישבו גברים נוספים, חלק מפמליית הגברים הגדולה (ה-Boys) שהלכה עם לוי לכל מקום. לוי גר בכפר Yenjan ובית הרוחות בו (Haus Tambaran) משמש כבסיס לקמפיין שלו. שם ראש הכפר, לוי ושאר הגברים מקבלים החלטות ומארגנים את הגיחות שלהם לכפרים בסביבה. הכפר שאליו עשינו את דרכנו כעת הוא הכפר Suap meri.

לוי דאג לשבת לידי בקאנו. כשהיינו באמצע הדרך הוא שאל אם זה בסדר מצידי שהוא יעזר בי בנאום הקרוב, ויאמר לאנשי הכפר שיש לו קשרים עם אנשים זרים מישראל שרוצים להשקיע באזור, ויצביע עלי כדוגמה. אז הבנתי מה הן הכוונות האמיתיות שלו. לוי ראה בי סמל סטטוס במסע הבחירות שלו. כמה מהכפרים שהגענו אליהם בהמשך לא רואים אדם לבן במשך תקופות ארוכות, לעיתים שנים. המקומיים יראו אדם לבן צמוד ללוי בכל צעד שהוא עושה, ואולי יאמינו שהוא בעל יכולת יותר מהמתמודדים האחרים. הוא לא טרח להסתיר זאת ממני. הרגשתי בנוח כי הרווחתי לא פחות. אינטרס נוסף וטהור יותר היה שאשן כמה שיותר לילות בגסטהאוס של ג'ייקוב כדי שיכנס אליו קצת כסף.

הגענו לכפר. אחד הגברים קשר את הקאנו לבול עץ גדול שצף ליד הגדה ועלינו עליה. נדהמתי מהמבנים שעמדו מסביב. כמו בהיילנדס, גם הם היו בנויים מחומרים שנאספו ביער, אך הם היו מרשימים הרבה יותר וניצבו על קלונסאות. המשכתי להתרגש מהמבנים האלה בכל כפר שהגעתי אליו בהמשך. בין הבתים עמדו עשרות דקלי קוקוס גבוהים שהרגישו כמו יער. לוי נעמד לפני הקהל הגדול ופתח בנאום בעזרת מגהפון. לקראת סוף הנאום שלו שמעתי את המילה "ישראל" וראיתי שהוא מצביע עלי.

אחרי שלוי סיים את הנאום חזרנו לקאנו והמשכנו לשוט מזרחה לכפר Yenjan. לוי והפמליה ירדה בצידו הצפוני של הכפר ומשם אני וג'ייקוב המשכנו לביתו שבגדה הדרומית. ג'ייקוב בנה את הגסטהאוס מול ביתו הפרטי, כ-20 מטרים מקו המים. הוא ממוקם בתוך מבנה גדול ומפואר הבנוי כולו מגזעי עצים וחומרי יער, כמו כל שאר המבנים לאורך הנהר. הגסטהאוס פשוט מאוד אבל נחמד. אפשר להפעיל גנרטור כשצריך, יש כיריים של פארפין לבישול וחדר עם מזרן ורשת יתושים. כל מה שהייתי צריך. המחיר הוא 30 קינה ללילה.

מורשת ציידי גולגלות בכפרים Palembe ו-Maringe

בבוקר למחרת ג'ייקוב ואני אספנו את לוי והפמליה על הקאנו ושטנו מערבה. היעד היה הכפר Palembe, שהוא ללא ספק הכפר המעניין ביותר שביקרתי בו. לאחר כחצי שעה דרך המים קשרנו את הסירה לבול עץ צף והלכנו חצי שעה נוספת פנימה. לאט לאט החלו להתגלות בין העצים מבנים גדולים על קלונסאות, ובניהם יער של עצי בננה וקוקוס. נכנסו לתוך הכפר והגענו לרחבת דשא מוארכת ובה שני בתי רוחות. פנינו לאחד מהם. מתוך בית הרוחות בקעו קולות תופי הגרמוט (Garamut) ואדם בודד המחופש לשד רקד לכבודנו. כשהסתיים טקס קבלת הפנים נכנסו והתיישבנו לצד גברי הכפר לאורך שני הדרגשים שמשני צידי המבנה. ראש הכפר שלהם נאם ראשון, ואחריו נאמו לוי ואדם נוסף. בית הרוחות הזה היה מפואר ומרשים מאוד, וקשה היה לי לדמיין כיצד בנו מבנה כזה מענפי עצים וקש בלבד.

אחרי שהסתיימו הנאומים היה לנו קצת זמן פנוי, ואדם בשם ריצ'ארד ערך לי סיור בקומה העליונה של בית הרוחות ובין השרידים ההיסטוריים בחוץ. הקומה השנייה בבתי הרוחות היא המקום הקדוש ביותר בכל כפר, ובה מאחסנים את חפצי הפולחן והאומנות. תרבות נהר הספיק מפורסמת בגילופי העץ שלה. הקומה השנייה בכמה מבתי הרוחות הגדולים הפכה לגלריות אומנות, והכל למכירה.

אל הקומה השנייה טיפסנו בעזרת סולם ועברנו מתחת לרגליים מפוסקות של אלת פריון. לאורך שני הקירות הארוכים היו מסודרים מאות מסיכות ופיסלונים של שדים, דמויות מיתולוגיות, חיות נהר וחפצים מסורתיים שיצאו משימוש. ממרכז התיקרה השתלשלו שרשראות קש וחבלים עם קשרים. ריצ'רד הסביר לי שכל לולאה וקשר מציינים גולגולת שלוחמי הכפר אספו במהלך קרבות עם שבטים שכנים. היו שם לפחות כמה מאות. המיסיונרים הגרמניים שכנעו את בני הכפר לקבור את הגולגלות, וכיום הן כולן קבורות מתחת לעמוד הדרומי של המבנה.
יצאנו אל מחוץ לבית הרוחות וריצ'רד הצביע על מעגל אבנים מחודדות המסודרות סביב תלולית עפר. אלו הן "אבני דם" ועליהן הונחו הראשים שהביאו לוחמי הכפר בסיום קרבות מוצלחים. אז נערך טקס שלאחריו אכלו את הראשים. או במילותיו האותנטיות של ריצ'רד: "And then they would feast on them".

בין שני בתי הרוחות בכפר ניצבות שתי שורות של עמודי עץ גדולים, ובראש כל אחד מהם מגולף פרצוף. אלה שרידים של בית רוחות גדול עוד יותר שנהרס בזמן מלחמת העולם השנייה. היפנים הסתתרו בכפר ובעלות הברית הפציצו אותו מהאוויר. ניתן לראות חורי יריות בתוך העמודים.

מהכפר Palembe המשכנו ללכת כעשרים דקות דרומה אל הכפר Maringe שגם בו נערכו נאומים. בית הרוחות בכפר הזה מרשים פחות, אך מאחוריו עומד שלד של המבנה הגדול ביותר שראיתי לאורך הנהר, שריד לבית רוחות עתיק. שווה לבקר בכפר הזה אם כבר מזדמנים למקום.

חגיגות מסורתיות בכפרים Nangusap ו-Geigorobe

הכפרים ננגוסאפ וגייגורובי שוכנים כשעתיים הליכה צפונה מהכפר Yenjan, דרך יער מואר של עצי גשם גבוהים. הדרך בוצית מאוד ומחייבת חצייה של בריכות וביצות על גבי גזעי קוקוס שכובים. אחרי כמה נפילות לא היה עוד טעם לנסות ולהתחמק מהבוץ, ועברתי לצעוד ישירות בתוכו. מיותר לציין שהמקומיים הולכים יחפים ודברים כמו בוץ לא מעניינים אותם.

כשהיינו קרובים לכפר ננגוסאפ החלו להופיע גינות ומבנים בודדים משני צידי הדרך. קבוצת ילדים גדולה רצה לקראתנו. חלקם היו מקושטים בעלים צבעוניים וחבשו כיפות גבוהות מנוצות קזוארי. הם ליוו אותנו בריצה עד שהגענו לשער סמלי שהוקם לכבוד לוי. קהל רב נעמד סביב השער וראיתי מבעד לוילון כמה נשים לבושות בחצאיות צבעוניות מסורתיות. לוי אמר לי בתחילת היום שצפוי להיערך סינג סינג (טקס חגיגה צבעוני של ריקוד ושירה). לוי נעצר וכולנו עמדנו מאחוריו. ברקע נשמע הקצב המונוטוני של תוף גרמוט, שאליו הצטרפו מקצבים פשוטים מתופים קטנים דמויי דרבוקות שהחזיקו חלק מהנשים. עמדנו לפני השער וחיכינו. הנשים החלו להתנועע במקום כשהן רוקעות באדמה בתנועות עדינות ומנענעות את האגן קדימה ואחורה, מה שגרם לחצאית להתנופף. הם המשיכו כך במקום כמה שניות ואנחנו נותרנו לעמוד בחוץ. אחר כך הן החלו לשיר בשפתם המקורית ולהתקדם אל תוך הכפר ואנחנו בעקבותיהם. הן פסעו קדימה באיטיות. הייתה התרגשות גדולה בקרב אנשי הכפר שעמדו מסביב ואני הייתי באופוריה, לא האמנתי שאזכה לראות דבר כזה. עקבנו אחריהן כמה עשרות מטרים עד שהגענו לבית הרוחות, אז הן התפרסו על הדשא מולו והריקוד הגיע לשיאו. הן הגבירו את קולן ואת תנועות האגן, ואחרי כעשר שניות הפסיקו. הסינג סינג הגיע לסיומו.

לאחר כמה נאומים בבית הרוחות המשכנו לצעוד צפונה אל עבר הכפר הבא, גייגורובי, בליווי עשרות ילדים. שם הכינו לכבודנו קבלת פנים גדולה אפילו יותר, והסינג סינג הפך למסיבה של כל הכפר. מי בכלל זכר את לוי? כל גבר, אישה וילד התקשטו בעלים צבעוניים ובכיסויי ראש מאולתרים מנוצות, ורקדו יחד בתהלוכה לצלילי תופי הגרמוט והשירה, עד שהגיעו לבסוף לבית הרוחות. בתוכו ערכו ללוי טקס סודי שכלל ריקוד לצלילם של חלילי במבוק, שרק לגברים שעברו את טקס החניכה מותר לקחת בו חלק.

את הדרך חזרה ל-Yenjan עשינו בחושך. מדי פעם היינו מכבים את הפנסים ומסתכלים על הגחליליות שמילאו את העצים.

הכפרים Yamok ו-Marap

ביומיים האחרונים לטיול שלי לאורך נהר הספיק ביקרנו בשני כפרים נוספים - מאראפ ויאמוק. לפני שנכנסנו לכפר יאמוק עברנו דרך שוק דו-שבועי שכדאי להתעכב עליו קצת. הוא מתרחש בקרחת יער, בחצי הדרך משפת הנהר לכמה כפרים שנמצאים עמוק ביבשה. נשים משני הכיוונים נפגשות בו פעמיים בשבוע. הנשים מהנהר מביאות דגים, והנשים מהיבשה מביאות סאגו (עמילן שמופק מגזע דקל הסאגו). כל קבוצה יושבת בצד אחר בקרחת היער, ובחצי השעה הראשונה לפתיחת השוק מתנהל סחר בכסף. לאחר שחצי השעה חולפת השוק עובר לסחר חליפין. בהתחלה הנשים עם הסאגו קמות ומציגות לנשים מהנהר את הסחורה שלהן, ומקוות שהאישה השנייה תסכים להחליף תמורתה את הדגים שלה. אחר כך הנשים מהיבשה חוזרות לשבת, והנשים עם הדגים קמות ומנסות להחליף אותם תמורת סאגו. מלבד דגים וסאגו נסחרים בשוק גם פירות וירקות.

הכפר יאמוק הוא שגרתי ודומה לשאר הכפרים בהם ביקרתי. בית הרוחות שלו מעוטר בעיקר בציורים בצבעי אדמה על גבי עץ, ופחות בגילופים. אני זוכר שעל אחד מהעמודים הייתה מצויירת בת ים. כשביקרתי בכפר Palembe כמה ימים קודם לכן קניתי פסלון של בת ים מגולפת בעץ שיצר אחד מהאמנים המוכרים של האזור. שאלתי אותו אם יש סיפור מאחוריה והוא סיפר לי על מין מסויים של דג שחי בנהר, שלפעמים לוקח צורת אישה ועולה ליבשה. לצערי אני לא זוכר את שם האליל ההוא. מבין אלפי עבודות היד שראיתי בכפרים, הפסלון והציור על העמוד היו האזכורים היחידים לאותה בת ים.

הכפר מאראפ הרשים אותי מאוד. כדי להגיע אליו צריך לשוט כשעה במעלה הזרם בתוך זרוע נהר צרה. הגענו אליו לאחר שבדיוק הסתיים בו שוק סחר חליפין דומה וצעדנו פנימה. אהבתי אותו במיוחד כי הוא היה מוצל מאוד, ונראה שהיער ממשיך לתוכו ולא נעלם כמו בשאר הכפרים. הוא היה מרווח, מסודר ומבני המגורים בו היו הגדולים ביותר שראיתי. ג'ייקוב המדריך סיפר לי שהוא לעולם לא יקח לכאן תיירים, כי המחיר לדלק שצריך כדי לשוט במעלה הזרם גבוה מדי.

אנשי הכפר התרגשו מהעובדה שהגיע לבקר אותם אדם מישראל. הם העמידו את לוי ואותי במרכז הרחבה וזרקו עלינו קונפטי מעלים צבעוניים, שאחריו הם העניקו לנו תרנגולת ותיקי "בילום" מקושטים מלאים באגוזי אריקה (Betel nut). בהמשך היום ראש הכפר קרא לי לעמוד על הבמה שהם הקימו לכבוד לוי ולנופף לקהל.

ציד תנינים ו-Crocodile Chanting

באחד הלילות לוי הציע לקחת אותי לציד תנינים ולהראות לי כיצד הם עושים Crocodile chanting (אני לא יודע כיצד לתרגם את המילה הזו כהלכה). אחיו של לוי, אייזאק (Isaac), הוא ציד מנוסה המתגורר בכפר Yenjan ולוי שכנע אותו להצטרף. יצאנו ארבעה אנשים: אייזאק עמד בראש הקאנו, אוחז בפנס ובחנית גדולה. אחריו היו אני, לוי וג'ייקוב, שהשיט את הקאנו. נכנסו לתוך זרוע נהר והגענו ללאגונה גדולה מוקפת בסבך קנים. אייזאק האיר אל עבר הסבך וניסה לאתר את עיניי התנינים, הבורקות באדום. כשהוא היה מוצא תנין הוא היה מסמן לג'ייקוב לכבות את המנוע, והיה מתקדם אל עבר התנין בעזרת משוט. שמרנו על שקט מוחלט. אייזאק הרים את החנית הגדולה מעל ראשו ונעץ אותה בחוזקה אל תוך המים. רק ניסיון אחד הצליח והוא לכד תנין צעיר באורך 30 ס"מ. החזקתי אותו כמה שניות ואז החזרנו אותו למים. הם אמרו שהוא ישרוד.

בהמשך נכנסו לבריכה קטנה עוד יותר. נעמדנו במרכז הבריכה וג'ייקוב כיבה את המנוע. ישבנו בדממה ורק אייזאק עמד. הוא ביצע תנועה רחבה בתוך המים באמצעות המשוט, רועשת ככל שניתן. הוא חזר עליה מספר פעמים ואז קירב את ידו אל פיו ויצר צליל גבוה, שהזכיר לי בכי של תינוק. הוא חזר על הפעולות האלה מספר פעמים, כשהוא נעמד דומם בסוף כל אחת והקשיב לשמוע אם משהו עונה לו בחזרה. זה הצליח! אחרי כמה ניסיונות שמענו כמה קריאות דומות מבין הקנים שמשמאל לנו. אייזאק עשה תנועה רועשת אפילו יותר בתוך המים וקרא בקול הגבוה, והקולות מסביבנו גברו ונשמע היה שהם עונים אחד לשני. אחר כך נשמע קול חדש, שנשמע כמו יללות מהירות וגבוהות ולא ידעתי אם הן מגיעות מתנין אחד או מכמה יחד. מדי אחריו הגיע קול זהה מהעבר השני של הבריכה. שמענו רעשי שחייה בתוך המים והרגשנו שהתנינים מתקרבים אלינו. אייזאק הדליק את הפנס והאיר את הקו המים מסביב, אך ללא הצלחה.

למחרת סיפרתי לג'וב (Job), אחד מהגברים שהתחברתי אליהם, על הציד הלא מוצלח שלנו בערב הקודם והוא שכנע את אייזאק לצאת לציד נוסף, רק שלושתנו. הפעם צעדנו לאורך הביצות שמאחורי הכפר ואייזאק לכד שני תנינים קטנים. אישתו בישלה אחד מהם בשבילי.

הביקור לאורך הנהר הגיע לסופו. לוי סידר לי שאצטרף לסירה של חבר שלו שחוזר לפאגווי, ושבהמשך גם אסע איתו בחזרה לעיר וויוואק. הוא גם שיכן אותי בדירה ריקה שבבעלותו, והכל בחינם. מוויוואק טסתי לפורט מורסבי ומשם לסידני. ביום האחרון שלי עם לוי הוא החל לנצל אותי וביקש כמה פעמים שאקנה לו דברים. בסופו של דבר הוא לא זכה בבחירות.

[אחד מקרובי המשפחה שלי עבד בכנסת כמדריך, וכמה שנים לאחר הטיול שלי יצא לו לקחת את ראש ממשלת פפואה גינאה החדשה ואת הצוות שבא איתו לסיור ברחבי הכנסת. הוא סיפר להם על הטיול שלי ועל לוי. הם הכירו אותו ואמרו לו שהסתובבתי עם המועמד הלא נכון]




דגשים לטיול לאורך נהר הספיק:

אני בחרתי לטייל בחלק שנקרא "מרכז הספיק", אך ניתן לטייל באותה מידה גם בחלקו התחתון והעליון. זה אזור שרואה קצת יותר תיירים, ורובם שוכרים מדריך עם קאנו צמוד שלוקח אותם בין הכפרים. שבוע כזה יכול להגיע לעשרת אלפים שקלים. הדלק לסירות מגיע בחביות שמוסעות מהחוף לפאגווי והוא גורם המחיר המשמעותי. אפשר בהחלט לטייל עצמאית בלי מדריך, אך צריך לקחת בחשבון שאפשר להיתקע בכפר מסויים למשך כמה ימים ואפילו יותר, עד שעוברת לידו סירת נוסעים או שמוצאים מישהו שמוכן לקחת טרמפ.

בעונה הרטובה מפלס המים עולה ומציף את הכפרים הסמוכים לו, ואז התנועה בין הבתים מתבצעת בעזרת סירות. ג'ייקוב המדריך אומר שלדעתו זאת העונה העדיפה לטיול, כי אז אפשר לעשות קיצורי דרך לאורך הנהר ולחסוך בדלק.

במידה ואתם מחפשים מדריך, או סתם מקום לישון ולבקר בו, אני ממליץ על ג'ייקוב. יצא לנו להתקרב אחד לשני במהלך השבוע והוא אחד האנשים הכנים והמיוחדים שיצא לי לפגוש. הוא מדריך ומארח מצוין ויצא מגדרו כדי לעזור לי ולוודא שאני תמיד מרגיש בנוח.

מספר הטלפון של ג'ייקוב: 73383314

מילות סיכום ועצות כלליות

תודה שקראתם עד לכאן. יכולתי לקצר מאוד את הסיפור ולכתוב אותו בנקודות, אבל לדעתי דווקא הדברים הקטנים כמו איך להתמצא בתחבורה הציבורית, כיצד להיעזר במקומיים כדי להתקדם הלאה והיחס הכללי של האוכלוסיה כלפי אנשים זרים הם המידע הנחוץ כדי לתכנן טיול במדינה כזאת.

זו לא מדינה עם הרבה יעדים תיירותים נגישים כמו באוסטרליה ובאירופה, שאפשר לדלג ביניהם בקלות. כמעט ולא קיימת תשתית לתיירות תרמילאים במדינה והתשתית המצומצמת שכן קיימת מכוונת בעיקר לתיירות עשירה, והיא יקרה להחריד. אני חושב שהקסם האמיתי במדינה הוא הביקור בכפרים הקטנים והחוויה של החיים בהם. כשיצאתי מהארץ כל מה שהיה לי בראש זה "נופים" ו"טרקים", אך מהר מאוד הבנתי שכאן האנשים הם העיקר. הנופים תמיד היו שם, ברקע.

הטיול שלי נסלל על ידי האנשים שפגשתי בדרך וההיזדמנויות שנקרו בדרכי. לכן כל אדם יחזור משם עם חוויה שונה לחלוטין, וזה עוד דבר שנחמד במדינה הזאת.

האוכלוסיה המקומית רואים בתיירים אטרקציה בעצמם. לכן אפשר לפגוש הרבה אנשים שיזמינו אתכם לכפרים שלהם, כדי להראות אתכם למשפחה שלהם וללמוד ממכם על העולם הגדול. העובדה שאתם ישראלים תפתח בפניכם דלתות כאילו אתם ישו עצמו. כמעט כל האנשים הם נוצרים אדוקים, ורוב הידע שלהם על העולם מגיע מהתנ"ך ומהברית החדשה. בשביל רבים מהם הגלובוס מורכב מהאזור סביב הכפר שלהם ומארץ הקודש. בבקשה תשמרו את הישראלים כתיירים המועדפים עליהם ותכבדו אותם בחזרה.

ביטחון אישי

סיפורי הדרך שקראתי באינטרנט התחלקו לשניים. אלה שאומרים ש"בשום פנים ואופן לא לטייל במדינה זאת התאבדות" ואלה שאומרים שהם הרגישו בטוחים לחלוטין ולא ניתקלו בשום מקרה יוצא דופן. מהניסיון שלי יש בפפואה ניו גיני בעיות בטיחות משמעותיות, אך עם תשומת לב נכונה אפשר להימנע מהם לגמרי.

חשוב תמיד להיות צמודים לאנשים מקומיים ולהימנע מלהסתובב לבד כמה שניתן. אנשים ימנעו מלהתעסק איתכם, כי ברגע שאתם תחת חסותו של מישהו אתם גם תחת חסות המשפחה שלו, והחברים, והכפר...

הפשע חוגג, אך רובו מרוכז בערים. במיוחד בפורט מורסבי, ב-Lae ובערים לאורך ה-Highlands Highway. אלה מקומות מסוכנים באמת ואני ממליץ בשום פנים לא להסתובב בהן לבד. ברוב המקרים גם לא הרשו לי. בערים מדאנג וויוואק הסתובבתי לבד ברחובות הראשיים שהיו מלאים באנשים. שם הרגשתי בטוח. אל תופתעו מכך שכמעט כל גבר מסתובב עם מצ'טה, נשיאת כלי נשק היא מסורת עתיקה מאוד.

בתוך הכפרים אין בעיות ביטחון, במיוחד אם יצרתם קשר עם ראש הכפר. כל כפר הוא לרוב משפחה אחת גדולה, וכמעט ולא קיימת בהם פשיעה.

אם שמעתם על אזור או כפר מסויים שיש לו סיכסוך עם כפר שכן תימנעו מלהגיע אליו. סכסוכים מנוהלים על ידי התקפות הדדיות ושריפת בתים מכוונת. יסמעאל, הנער בן ה-16 שטיפס איתי על ההר, סיפר לי איך הוא בעצמו הצטרף לקרב כזה ותיאר איך הם הרגו נער בגילו ואדם נוסף. הוא היה גאה בזה מאוד. לצד התוקף אין סיבה ורצון לערב אתכם בסכסוך, אך כמובן שעדיף לא להיות שם.

כל חמש שנים מתנהלות בחירות ארציות לממשלה ולפרלמנט. זו נחשבת לתקופה מסוכנת כי השבטים עסוקים בקרבות בניהם והרבה אנשים נהרגים. כשיצאתי מההרים ראיתי שיירות של משאיות עם חיילים שעליהן היה כתוב "תגבור לצורך בחירות". הסכסוכים האלימים מתרחשים בהיילנדס ובשאר המדינה יחסית בטוח (לאורך נהר הספיק לא הייתה שום בעיה).

אל תצפו שהמשטרה תעזור לכם בשעת צרה, אבל תצפו זאת מהמארחים שלכם. אנשים טובים שהכרתם לאורך הדרך הם העזרה הכי טובה והכי מיידית שתמצאו. חלק מהשוטרים שפגשתי היו שיכורים לחלוטין.

אלכוהול וסמים הם בעיה לאומית וכך גם נהיגה בשכרות. לפני שאתם עולים לרכב תבררו מה המצב של הנהג. מניסיון לעצור בכוח את הרכב בצד הדרך היא לא תמיד האופציה הבטוחה יותר. לאורך הרבה מהדרכים פועלות כנופיות חמושות והאנשים מעדיפים להסתכן בתאונה ולא במפגש איתם.

אני לא ממליץ לנשים לטייל במדינה לבד. שמעתי על הרבה מקרי אונס של תיירות ושל נשים מקומיות.

האוכלוסיה במדינה חברותית מאוד ומכניסת אורחים, וזה אחד מהנכסים הגדולים שלה. האנשים באופן כללי רוצים בטובתכם וינסו להרחיק אתכם מסכנות כמה שאפשר. אל תתנו לחזות המאיימת של הגברים עם הזקן הגדול להרחיק אתכם. ברגע שהם קצת נפתחים הם פתאום צוחקים כמו ילדים.

טיפים

  • ישראלים צריכים להנפיק ויזה מראש. משיגים אותה אצל הקונסול של כבוד הישראלי והיא עולה 150 ₪. אירופאים יכולים להנפיק ויזה בנחיתה אך היא יקרה יותר.
  • הכרחי לטייל עם כרטיס סים מקומי. אני ממליץ רק על חברת Digicel בה כולם משתמשים. אפשר לקנות כרטיס סים בשדה התעופה בפורט מורסבי וכרטיסי הטענה כמעט בכל חנות. זה לא זול.
  • השפה השלטת במדינה היא Pidgin English, שיש בה מין האנגלית אך לא בצורה שאפשר להבין אותה סתם כך. הייתי משווה את זה לדמיון בין העברית לערבית. אנגלית אמיתית נפוצה יחסית ותמיד אפשר למצוא אדם שדובר אותה.
  • חברת התעופה Airlines PNG היא בעלת היסטוריה רעה של התרסקויות ומומלץ לטוס עם Niugini Airlines.
  • מפתיע, אבל טיול בפפואה ניו גיני הוא יקר מאוד. לילה במלון יכול להגיע לכמה מאות קינה, נסיעות סטנדרטיות עולות 30-50 קינה, ואוכל במכולות יקר בהתאם.
  • רכבי תחבורה ציבורית (PMV) הם בלגאן אחד גדול, וכל יעד יוצא מרחוב אחר בעיר. תבקשו מהאנשים שאיתכם לקחת אתכם אל הרכב הנכון ותבררו מראש את עלות הנסיעה.
  • כשאתם מחכים לתחבורה ציבורית מכל סוג שהוא תיהיו מוכנים לאיחורים, לביטולים של הרגע האחרון וגם לכך שהיא פשוט לא תגיע.
  • תשמרו על ראש פתוח ותהיו מוכנים לשנות את התוכניות שלכם בהתאם לאנשים שאתם פוגשים ומה שהם מספרים לכם. לא חייבים להגיע למקומות הכי נידחים כדי שיהיה מעניין.
  • כשאדם עוזר לכם בעניין גדול, כמו ללוות אתכם למקום רחוק או לסחוב לכם את התרמיל, נהוג לתת לו 10-20 קינה בתמורה. אם אתם מתארחים בכפר או אצל משפחה נהוג לתת בתמורה סכום דומה. אפשר גם לתת מצרכים נחוצים כמו אורז, סוכר וסבון.
  • אם אדם מצטרף אליכם ליעד מסויים כמלווה נהוג לשלם על הנסיעה שלו.
  • האוכלוסיה המקומית, ובמיוחד הילדים, אוהבים מאוד לראות את עצמם בתמונות. זאת דרך מצויינת לשבור את הקרח.
  • תביאו איתכם מהארץ מתנות כמו גלויות ותתנו אותם לאנשים שמארחים אתכם ושעוזרים לכם. אני הבאתי איתי גלויות של אתרים נוצריים וצלבים קטנים מירושלים. אתם תופתעו מכמה שזה ישמח אותם.
  • לא לשכוח בגדים חמים. קר מאוד בהרים.
  • אם מישהו מעוניין, כתבתי יומן מסע מפורט הרבה יותר ואשמח לשתף אותו.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

אנונימי ( להתחברות )