שבועיים בדרום אפריקה

פארק קרוגר ודרך הפנורמה, ביקור בדראקנסברג ומדינת לסוטו וסיום בקייפטאון, הר השולחן, כף התקווה הטובה וצלילה עם כלבי ים

גם לדרום אפריקה חשוב לקחת מכשיר לוויני של RescueOne

  • לחצן מצוקה למוקד החירום RescueOne
  • איסוף חינם מסניפי "למטייל" בכל הארץ
  • הודעות ללא הגבלה
  • יכולות ניווט מתקדמות
הזמינו מכשיר לטיול
תאריך הטיולMarch 2019
משך הטיול15 ימים
עונה מומלצתהחורף שלנו הוא הקיץ שם, אך הקיץ שם הוא למעשה העונה הרטובה. ינואר-פברואר-מרץ הם חודשים אמנם הפכפכים ומלווים בגשמים וסופות ברקים, אך הכל ירוק ומזג האוויר נעים עד חם מאוד. בחודשי החורף שם, החל מיולי ניתן לטייל ולראות כרישים לבנים ולווייתנים, אך מזג האוויר קר ויבש והצמחייה חומה. שמעתי שכדאי להימנע מביקור בדצמבר ואפריל מפאת חופשות החגים (כריסמס ואיסטר) שבהן כל אתרי התיירות גדושים מאוד.

קצת רקע כללי

לפני שצוללים לפרטים, חשוב לי להגיד שהטיול הזה התנהל מאוד לא כמצופה. בין מזג אוויר הפכפך לתקלות טכניות, כדאי להישאר גמישים וספונטניים ולסדר את הימים בהתאם למציאות בשטח ולא לפי לו"ז קשוח.

טיסה בין לאומית:
טסתי עם אתיופיאן איירליינס בין ה-22 לפברואר וה-9 במרץ. על אף ההתרסקות שקרתה לא מזמן (שככל הנראה האשמה היא בואינג ולא חברת התעופה), בסך הכל החברה נחשבת לבטוחה והטיסה הייתה נעימה מאוד. הטיסות היו נוחות מכיוון שבהלוך טסתי בין חצות שלנו לצהריים ביוהנסבורג ובחזור ישירות מקייפטאון בטיסת צהריים, שנחתה בלילה של שבת בישראל והשאירה לי יום התאקלמות לפני החזרה לשגרה. ממה שהתרשמתי הטיסות יוצאות כל יום ובשתי הטיסות יש קונקשיין קצר באדיס.

טיסה פנימית:
סגרתי טיסה עם חברת מנגו מדרבן לקייפטאון. בדיעבד לא היה צורך לסגור מראש מכיוון שנאלצתי לעשות שינוי במהלך הטיול ולשנות מועד היה יקר כמו פשוט לקנות כרטיס חדש. הטיסה התעכבה בשעתיים - יש לקחת זאת בחשבון שהטיסות האלו לא אמינות מבחינת לו"ז ויש הרבה שינויים לא צפויים (בשל מזג אוויר וכדומה). בסך הכל שעתיים בטיסה סבירה למדי.

השכרת רכב:
בדרום אפריקה אין תחבורה ציבורית מסודרת. אפשר להתנייד ממקום למקום עם שאטלים כמו באז באס (baz bus), שיוצאים כל יום מנקודה אחרת, ואפשר לעלות ולרדת עליהם באותו יום באותו כרטיס עם כיוון הנסיעה. עלות הכרטיס מאוד גבוהה וצריך לשים לב באיזה יום יוצא איזה שאטל לאיזה כיוון ובאיזה שעה (כל הפרטים באתר של באז באס). אני רציתי להיות מאוד נייד וגמיש בזמנים, להיכנס לספארי עם רכב, לנסוע לדרום דרקנסברג ולהיות מסוגל להשאיר ציוד ברכב במקום על הגב.

בחלק הראשון של הטיול שכרתי רכב ביוהנסבורג והחזרתי אותו בדרבן. לכך יש עלות נוספת שצריך לקחת בחשבון, ולי זה עלה כ-90 דולר אקסטרה. בלחק השני של הטיול שכרתי רכב כדי להנייד בתוך קייפטאון והסביבה הקרובה. בעקרון אפשרי להסתדר בחלק הזה גם עם אובר, אבל העדפתי את העצמאות.
רשיון נהיגה בין לאומי? כן, צריך. זה עולה 20 ש"ח בכל סניף של ממסי ומוציאים על המקום.

בדרום אפריקה נוהגים בצד שמאל. מכיוון שנהגתי בעבר על קטנוע בצד השני של הכביש לא חשבתי שזה יהיה ביג דיל, אבל כשזה מגיע לרכב זה סיפור אחר מכיוון שגם בתוך הרכב הכל הפוך, כלומר ההגה בצד ימין וההילוכים בצד שמאל וגם האיתות והווישרים לא באותו הצד כמו אצלנו. זה מאוד מבלבל, במיוחד ביום הראשון, אך באופן מפתיע מתרגלים לכך מהר. רק עם האיתות לא הפסקתי להתבלבל ועד היום האחרון לא הפסקתי להפעיל בטעות את המגבים...לכן המלצתי החמה, לשכור רכב עם גיר אוטומטי. זה יהפוך את החיים להרבה יותר קלים כשלא צריך להעביר הילוכים עם יד שמאל (ולחרוק את הגיר כל פעם כשמתבלבלים ומכניסים להילוך הלא נכון) ובמיוחד בספארי שצריך לנסוע לאט ולעצור הרבה, ועוברים המון בין הילוכים.

המלצה חמה מספר שתיים, תבדקו טוב טוב את הביטוח ותוודאו שהוא כולל הכל, קרי - שמשות, צמיגים, שריטות על ומתחת לרכב. במהלך הדרך הרכב חטף לא מעט (דרכי עפר בספארי, כבישים משובשים מלאי בורות בכל שאר הארץ, אבנים קטנות שעפות ממשאיות חולפות בדיוק לשמשה... בקיצור, כמעט שילמתי על כך ביוקר בסופו של דבר, אך למזלי היה לי ביטוח על הכל וקיבלתי החזר כספי מלא.

תקשורת סללור:
קניתי חבילת גלישה לפני שיצאתי מהארץ והיה ממש אחלה. אבל בדיעבד עדיף היה לעשות חבילה מקומית, לא בגלל המחיר (לא השוויתי) אלא דווקא בשביל היכולת להוציא שיחות. במיוחד כשלוקחים רכב, וכמו במקרה שלי, יש תקלות וצריכים סיוע (על כך ארחיב בהמשך בסיפור הדרך עצמו).

שפה:
בהיותה מדינה אפריקאית עם נוכחות בריטית והולנדית חזקה, בדרום אפריקה מדברים 11 שפות שונות (!) ברוב המדינה מדברים בעיקר אנגלית ואפריקנז (מעין ערבוב של הולנדית ושפות אחרות), ולמעט מבטא כבד שלפעמים לוקח רגע להבין, אין שום בעיה להסתדר בכל מקום עם אנגלית. מה שכן לפעמים האות G מבוטאת כמו 'ח'. לא הצלחתי להבין את הלוגיקה איך יודעים מתי ולמה, משער שזה תלוי מי קורא את השלט :)
לאורך הטיול פגשתי המון אנשים שדיברו שפות שונות, וזו חווייה מעניינית בפני עצמה לשמוע את כל המבטאים והניבים השונים, במיוחד של הילידים המקומיים.

כסף:
המטבע המקומי הוא ראנד. ראנד אחד שווה 0.25 אגורות נכון לכתיבת שורות אלו. בסך הכל המחיה לא יקרה במיוחד. בקבוק בירה למשל, יעלה לרוב בין שני שקלים לשישה שקלים במקומות היקרים יותר. למרות שהוצאתי הרבה מזומן בתחילת הטיול, יצא לי להשתמש בעיקר באשראי ולהמיר את רוב המזומן חזרה בסיום. השימוש באשראי מאוד נפוץ ומאוד מקל על החיים (צריך להקיש את הקוד הסודי בכל רכישה), ובמיוחד עדיף כי לא כדאי להסתובב עם סכומים גדולים על הגוף ועל כך בפסקה הבאה.

בטיחות:
אי אפשר לדבר על דרום אפריקה ולא להזכיר את נושא הבטיחות האישית. קודם כל באופן כללי, אני חייב לציין שבשום שלב לא הרגשתי לא בטוח בטיול. מצד שני, גם לא נכנסתי לערים, לא הסתובבתי לבד ברחובות חשוכים ותמיד הקפדתי מאוד על כללי בטיחות בסיסיים - לנסוע במונית או רכב בתוך העיר, להסתובב לרוב עם עוד מישהו ולא לקחת את כל החפצים היקרים עליך, למעט קצת כסף ספייר מוחבא למקרה שמשהו כן יקרה.

יוהנסבורג היא העיר הגדולה במדינה והיא נחשבת לאחת הערים המסוכנות לתיירים (וגם למקומיים) וקוראים ושומעים סיפורים עליה שעדיף שלא אחזור עליהם כאן כדי לא להפחיד אף אחד :)
באופן כללי העדפתי להימנע מכניסה לעיר ולכן לקחתי רכב מהשדה ונסעתי משם ישר לעיר נלספרויט. בנלספרויט מסתבר גם לא ממש בטיחותי להסתובב בערב סתם כך ברחוב, וגם אין ממש סיבה כי זו עיר די מנומנמת ששימשה לי רק נקודת לינה בין מקומות אחרים.
בקייפטאון יחסית יותר בטוח, בעיקר רואים הרבה עוני והומלסים. גם שם לא יהססו לשדוד תיירים סתם כך ברחוב ולכן, שוב, אל תסתובבו בערב עם מצלמה יקרה או הרבה מזומן או בכלל, פשוט תקחו אובר למקומות המוסדרים כמו רחוב Long או שכונת Obesevatory והימנעו משיטוטי לילה ברחובות.

הפארק הלאומי קרוגר והשכרת עדשה:
הפארק הלאומי הוא מהגדולים בדרום אפריקה וגודלו פחות או יותר כגודל מדינת ישראל.
הוא מכיל מגוון אדיר של חיות בר, בינהן "חמשת הגדולים" של אפריקה, מונח שתשמעו הרבה - פיל, באפלו, אריה, נמר וקרנף. באופן אירוני המונח מתאר את חמש החיות שהכי קשה לצוד, אבל בפארק משתמשים בו לתאר את החיות המרשימות והגדולות ביותר. יש גם את חמשת הקטנים, חמשת המכוערים ועוד...
אל הפארק ניתן להיכנס עם רכב פרטי או לקחת סיור מודרך עם חברת טיולים.
ניתן לישון בתוך הפארק במחנות מגודרים מוסדרים, ולאורכו פזורות גם נקודות עצירה להתרעננות או פיקניק. אסור לצאת מהרכב בכל זמן אחר והנסיעה מוגבלת במהירות נמוכה בהתאם לסוג הכביש.
הכניסה לפארק עולה כ-350 ראנד, ואפשר לבחור לשלם את הסכום כחלק מתשלום הלינה למחנה.
בכל מחנה ישנן אטרקציות שאפשר לקחת כמו סיורי זריחה, שקיעה או לילה במחירים מאוד סבירים. נהוג לתת טיפ למדריכים בסוף הסיור.
בהמשך אפרט על המחנות שישנתי בהם בעצמי.
לחובבי הצילום שבינכם, מומלץ בחום להשכיר עדשת טלפוטו גדולה (אם אין לכם) כי החיות לרוב נמצאות רחוק מהכביש, בתוך הסבך, על העצים וכדומה. עדשה רגילה או סמארטפון לא ממש יעזרו בלכידת תמונות טובות. בחלק של הקישורים שמתי לינק לחברת השכרה שנמצאת בנלספרויט, שהיו מאוד תקשורתיים במייל ושלחו את העדשה שהזמנתי ישירות לגסטהאוס שתחכה לי בדלפק הקבלה.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

תכנון מסלול כללי

לפני שצוללים לפרטים והחוויות האישיות, להלן לו"ז כללי.
לי היו רק שבועיים, למי שיש יותר זמן אפשר לשלב נסיעה לצפון דראקנסברג, טרק בהרים, טיסה לפורט אליזבת ונסיעה דרך נתיב הגנים. לא חסר מה לעשות בדרום אפריקה. ויש גם את סוואזילנד ולסוטו, ועוד מדינות שכנות מעניינות.
בכל אופן, מומלץ לקחת את הלו"ז בקייפטאון כהצעה ולפעול לפי מזג האוויר בפועל, כי בכל יום זה פשוט משהו אחר לגמרי - יכול להיות יום שרבי ולמחרת ערפל סמיך וגשם אינסופי ולמחרת שוב קיץ...

יום 1 - בלילה של חמישי טיסה מתל-אביב עם קונקשין קצר באדיס ונחיתה ביוהנסבורג בסביבות אחת בצהריים. איסוף רכב שכור שהוזמן מבעוד מועד ונסיעה של כ-4 שעות ללינה בעיר נלספרויט (Nelspruit).
יום 2 - התחלת טיול בפארק הלאומי קרוגר ולינה בתוך הפארק.
יום 3 - יום שני של טיול רכוב ולינה בתוך הפארק.
יום 4 - נסיעה מהפארק דרך כביש הפנורמה, קניון בלייד ושאר אתרי הטבע המרשימים שבסביבה, לינה בנלספרויט.
יום 5 - יום שלם של נסיעה לדרום דראקנסברג (למי שיש יותר ימים, שווה לנסוע קודם לצפון דראקנסברג. יש תיאורים של המסלול בסיפורי דרך אחרים באתר).
יום 6 - שיטוט רגלי חופשי בהרי דראקנסברג המרשימים (למי שיש חמישה ימים ומטיב לכת, יש פה טרק מומלץ).
יום 7 - סיור מודרך למדינת לסוטו וחזרה לישון בגסטהאוס.
יום 8 - נסיעה לדרבן, טיסה פנימית לקייפטאון.
יום 9 - יום שבת, יש שווקים ממש כיפים שפתוחים רק בשבת וזו הזדמנות טובה להכיר את העיר רגלית. סיום עם שקיעה במעלה תצפית ראש האריה.
יום 10 - מזג אוויר שמשי שהיה מושלם לטיול רגלי במעלה הר השולחן.
יום 11 - מזג אוויר סגרירי שהתאים לסיור טעימות יין באחד היקבים הקרובים ושקיעה בצ'פמן פיק.
יום 12 - יורדים לכף התקווה הטובה דרך צ'פמן דרייב עם נופים מדהימים.
יום 13 - צלילה בסיימונס טאון עם כלבי ים וכרישי ריף דרך יער אצות.
יום 14 - בחזרה לקייפטאון דרך סטלנבוש, הרבה יינות משובחים ואוכל טוב.
יום 15 - טיסת צהריים מקייפטאון ישירות לתל אביב דרך אדיס. נחיתה בתל אביב בשבת לפנות בוקר.

יום 1 - נחיתה ביוהנסבורג ונסיעה לנלספרויט

היציאה מהשדה וקבלת הרכב היו יחסית מהירות וקלות, ואפילו שדרגו לי את סוג הרכב ללא עלות.
בכניסה לאוטו היה רגע של שוק טוטאלי שההגה בצד ימין וההילוכים בשמאל, ולא הפסקתי להפעיל את הווישרים כשרציתי לאותת. אבל אחרי כמה דקות מסתגלים ושוכחים שהכל הפוך.
כיוונתי את הווייז לנלספרויט ויצאתי לדרך. הנסיעה ארכה כארבע שעות עם המון משאיות איטיות שהיה צריך לעקוף (ולא תמיד התאפשר). בדרך גם היו המון מכמונות מהירות.
לאחר כשעתיים הייתה תחנת דלק ראשונה ועצרתי להפסקה קצרה להתרעננות ולטעום בילטונג (כי אם כבר הגענו עד דרום אפריקה אז חייבים). הכביש הוא כביש אגרה ומצריך כ-150 ראנד מזומן במצטבר.

בחזרה לחנייה אני פוגש באיש אקראי עם וסט זוהר שדיווח לי שהוא בדיוק סיים לשמור לי על הרכב ולכן מצפה לתשלום. כמובן שהוא לא שמר לי על הרכב, כי אני שמרתי על הרכב ממרחק לאורך כל הזמן שישבתי לשתות קפה, אבל כשהתקרבתי לרכב הוא פשוט הופיע. האמת ששמעתי על התופעה הזאת, וידעתי שאין מה לעשות חוץ מלתת לו כמה ראנדים ולא לעשות מזה סיפור. היה לי רק שטר של 10 ראנד ולא היו לי מטבעות והוא לקח אותו בשמחה (מסתבר ש-10 ראנד זה תשר גדול לדברים מהסוג הזה, אפשר להסתפק גם בכמה ראנדים בודדים).

בערך 120 ק"מ מנלספרויט הנוף מתחיל להשתנות והופך להררי ומרשים.
בשבע בערב כבר יורד החושך והגעתי לנלספרויט בחשכה. לנהוג בצד שמאל בפעם הראשונה ועוד בחושך היה קצת מלחיץ, אבל עבר בשלום. העיר לא מוארת במיוחד ואין אנשים ברחוב.
בכניסה לעיר יש את son park שזה סופרמארקט גדול ששם אפשר להצטייד, ואני קונה צידה לקראת הנסיעות הארוכות בתוך הפארק וקצת לכמה ימים קדימה עבור הטרק המתוכנן.

ישנתי בגסטהאוס של ויק. החדר עצמו היה סביר בהחלט עם מאוורר תקרה. במקלחת היו מים קרים, שלאחר כמה דקות פשוט נפסקו. באופן כללי אני חייב לציין שהצוות היה קצת מוזר ולא הכי תקשורתי לאורך הערב. בנוסף, תכננתי לצאת מוקדם בבוקר כדי להספיק להגיע לשער של פארק קרוגר, שנפתח בשש ונמצא כשעה נסיעה מנלספרויט. חשוב להתחיל את הימים בקרוגר הכי מוקדם שניתן, כי החיות פעילות בעיקר בלילה ולפנות בוקר וממש בניתי על היציאה המוקדמת.

כשהבחורה בדלפק שאלה אותי מתי ארצה לעזוב ואמרתי חמש בבוקר כדי לנסוע מוקדם לפארק, היא עקמה פרצוף ואמרה שזה ממש מוקדם, כי הגסטהאוס סגור עם שער ומישהו צריך פיזית לפתוח אותו. במילים אחרות הבחורה שבמשמרת תצטרך לקום מוקדם במיוחד כדי לפתוח את השער ולהוציא אותי.
בסך הכל זה מובן שזה לא נהוג, רק חבל שלא צוין מראש שזה כך כשהתכתבתי איתם מבעוד מועד. לבסוף סיכמנו על חמש וחצי, אבל בפועל השאירו אותי לחכות בבוקר למחרת מול הקבלה כחצי שעה, עד שבשש בבוקר הבחורה שבמשמרת קמה להתחיל את היום וקלטה שהיא שכחה אותי....

בדיעבד הייתי מחפש אלטרנטיבות אחרות לוויק, על אף ששמעתי דברים טובים על הגסטהואס ובעיקר כי רציתי לפגוש מטיילים אחרים (בפועל לצערי לא היו כל כך אנשים בגסטהאוס). כמה ימים אחרי מצאתי חדר פרטי אצל זוג מבוגר שגרים בווילה גדולה, והוא היה כל כך הרבה יותר מפנק ובאותו המחיר - והכי חשוב יכולתי לפתוח את השער בעצמי ולצאת בכל שעה מבלי להעיר אף אחד...

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום 2 - נסיעה לפארק הלאומי קרוגר ולינה במחנה Lower sabie

לאחר היציאה מנלספרויט נסעתי כשעה עד שער מלננה (Malelane Gate). בדרך עצרתי לתדלק כי כבר הלך כמעט חצי מיכל ולא ידעתי מה מחכה לי בפנים (אך מסתבר שבמחנות הגדולים יש תחנות דלק).
לפני שנכנסים לפארק יש לחנות מחוץ למשרדים ולהירשם בקבלה. את הטופס שמקבלים מראים בכל אתר לינה וגם ביציאה מהפארק, כך שחשוב לשמור עליו.
מכיוון שסגרתי לינה מראש, נשאר היה רק להירשם בקבלה ללא תשלום נוסף לכניסה לפארק עצמו, אחרת ישנו תשלום יומי בגובה של כ-350 ראנד.

מיד לאחר הכניסה כבר הבחנתי בג'ירפות בין העצים וההתרגשות גברה. המשכתי בנסיעה איטית של כחמש שעות. בתוך הפארק מותר לנסוע רק 50 קמ"ש בכבישים ו-40 קמ"ש בדרכי עפר, למעט בסיורים מודרכים שלהם מותר לנסוע יותר מהר וגם בדרכי עפר צדדיות. בעזרת maps.me והשילוט בתוך הפאק התקדמתי למחנה סקוקוזה (Skukuza) שהיה תחנת הביניים שלי ליום זה.
בדרך ראיתי זברות, אנטילופות, פילים וקופים. אבל לא ראיתי חיות טורפות בכלל. כאמור הן פעילות יותר בלילה ולפנות בוקר, והחלטתי שאקח סיור מודרך כשאגיע למחנה הלינה.

לאחר מנוחה קצרה, המשכתי לכיוון לואר סאבי. הנוף עבר בין גבעות ונהיה מאוד סבוך ומוריק. בדרך ראיתי עוד פילים, בבונים והמון ציפורים. לקראת ההגעה למחנה הנוף השתנה מסבך לאחו עם עצים בודדים. הגעתי למחנה בשלוש בצהריים ונרשמתי בקבלה. הם שדרגו אותי מאוהל (סטייל טירונות) לבקתה פרטית ללא תוספת תשלום ולקחתי סיור שקיעה מודרך.
לאחר עוד קצת בילטונג ובירה קרה, יצאנו לדרך במשאית-טיולית גדולה בערך 10-15 אנשים. הפעם ראינו המון חיות חדשות שיצאו לקראת הערב - תאו, גנו, צבוע, קופיף עצים קטן, נמיה, חזיר בר, היפופוטמים ולבסוף גולת הכותרת - להקת אריות גדולה.

לגמרי היה שווה לקחת את הסיור המודרך, למדריכה יש עין חדה, היא יודעת מה לחפש ואיפה. מותר לרכב שלהם לנסוע בדרכים שלרכב פרטי אסור ובנוסף מקבלים הסברים על החיות והמנהגים שלהם.
בדרך גם חלפנו על פני אנשים במדי הסוואה עם רובים שיושבים בין העצים, הם מחפשים ציידים לא חוקיים שבאים עבור הקרניים והחטים של החיות. ממש לקראת סוף הסיור לפתע שמענו צרור יריות. המדריכה נבהלה והתחילה לעשות שיחות טלפון למחנה, עצרנו את הרכב והמתנו בדממה בעלטה. היא הסבירה לנו שאם שמענו יריות, כנראה שהשומרים נתקלו בציידים, אבל שהאירוע נגמר ואין לנו מה לחשוש. קצת לאחר מכן ראינו להקת אריות רובצים על הכביש, וכולנו שכחנו מהכל וצילמנו בהתלהבות כמו ילדים בחנות צעצועים.

יום 3 - נסיעה למחנה Letaba

היום מתחיל באיחור. שמתי שעון מעורר לארבע וחצי אבל לא שמתי לב שהוא היה מכוון ליום אחר בשבוע *תמונה של קפטן פיקארד נותן כאפה לפנים*. בקיצור יצאתי ילד. הלילה היה מאוד סוער ברוחות, גשם וברקים, והתעוררתי בשש וחצי לגלות שהשמש כבר עלתה ופספסתי את הזריחה.
כאמור הרבה חיות פעילות סביב שעת הזריחה ובסביבות שש וחצי-שבע בבוקר כבר נהיה חמים והן מחפשות מחסה ומנוחה.

אני יוצא לכיוון מחנה סטארה (Satara) ומגלה חיות חדשות, עופות דורסים, ציפורים, חזירי בר, גנו ועוד. בסטארה אני מתדלק וקונה מים וצידה לדרך. הכל יותר יקר משמעותית בתוך הפארק מאשר בחוץ. הנוף בסטארה הופך מצמחייה עבותה שוב לאחו רחב ידיים מעוטר בעצים בודדים. ככל שמתקרבים ללטאבה עולים בגובה וגם הצמחיה חוזרת להיות סבך ירוק. אני ממשיך לכיוון המחנה, אליו אני מגיע ממש לפני השקיעה. השער נסגר בשש וחצי ולמזלי הגעתי ממש בחצי שעה האחרונה.

לאחר הפסקת קפה ופאי תפוחים ביתי, אני לוקח הפעם סיור לילה ואנחנו שוב רואים חיות חדשות. המון מכרסמים למיניהם, ינשוף, משפחה של צבועים ולבסוף קרקל שפשוט ישב ודיגמן לנו.
בסיום הסיור אני נותן טיפ לנהגת החביבה שהדריכה אותנו ומשכה את הסיור 20 דקות מעבר לזמן רק כי לכולם היה כיף. אני מסיים את הערב בחדר שהוא למעשה אוהל גדול עם מרפסת. חביב ביותר.
הפעם אני שם שני שעונים ומוודא שהם מכוונים נכון. מחר הזריחה האחרונה שלי בקרוגר...

יום 4 - יציאה מהפארק וחזרה לנלספרויט דרך נתיב הפנורמה

היום מתחיל ברבע לחמש בעלטה מוחלטת. מזמן לא הייתי במקום כל כך חשוך שכבר שכחתי איך שמיים עם כוכבים אמורים להיראות. לקול החיות הגועות, נסעתי לקצה המחנה לאגם עם אור ראשון בדיוק לראות שלושה היפופוטמים מדשדשים להם לתוך המים ומתחילים לשחק. מחוץ למחנה להקה של צבועים מנומנמת נשארה אדישה כשחלפתי על פניה, ומיד אחריהם פגשתי עדר של באפלו גדולים ומרשימים.

השמש עלתה לאט לאט והתקדמתי צפונה לקראת היציאה מהמחנה דרך שער Phalaborwa. השער נמצא פחות או יותר בנקודת האמצע בין החלק הצפוני והחלק הדרומי של הפארק, מה שאומר שביומיים הספקתי לעבור על בערך חצי מהפארק וגם זה לא באמת. לדעתי צריך להקדיש לכאן 4-5 ימים כדי למצות.
הנוף התחלף והתמלא בתלי אבנים גדולות ואדמדמות. עזבתי את הפארק הלאומי בסביבות שמונה, וביציאה שומר חמוש וכלב מרחרח וידאו שלא הברחתי מאום מגבולות השמורה. אני מראה את טופס ההרשמה החתום על ידי כל המחנות ומקבל אישור להמשיך לדרכי.

מכאן התגלגלתי לעבר דרך הפנורמה. תחנה ראשונה, שלושת הראנדובלים (Three Rondavels View Point). שלוש פסגות מוריקות השוכנות בקניון בלייד (Blyde River Canyon), לצד נוף מרשים על הנהר והאגם הכחול.
הכניסה עולה 30 ראנד, ויש כאן גם רוכלים שמוכרים כל מיני חפצי אמנות ומזכרות לתיירים.
המחירים כל כך זולים שלא נעים לי להתמקח. אני קונה מתנות לכולם מבעוד מועד (אחר כך אין כל כך איפה למעט בעיר ואז זה נהיה יותר יקר). לעצמי קניתי מרימבה, מאין כלי נגינה עבודת יד מאולתר מפיסת עץ וכמה ברזלים.

אני ממשיך דרומה לתחנה הבאה, בורות המזל של בורק (Bourke's Luck Potholes). הכניסה עולה 63 ראנד (איזה מספר מעצבן ) ולאחר הליכה קצרה מהחניה מגיעים לאזור האבנים עם המבנה הגיאולוגי המעניין, מעין גומחות ומפלונים ומצוקים אנכיים גדולים שנחצבו על ידי המים לאורך שנים רבות.

בלי לשים לב השעה כבר אחרי אחת. אני מנשנש משהו במזנון ויוצא לדרך. התחנה הבאה, מפלי ליסבון (שלפי התמונות נראים יותר מרשימים ממפלי ברלין הסמוכים) ומשם לחלון האלוהים (God's Window) ולמצוק הצריח (The Pinnacle Rock). התכנון הוא שמשם אעבור דרך בית הפנקייק של הארי בעיירה חרסקופ (Graskop), שאפילו שמעתי מקומיים שממליצים עליו, ואז חזרה ללינה בנלספרויט.

כלומר זו היתה התכנית, אבל את מה שקרה אחר כך ממש לא צפיתי...
בדרך למפלי ליסבון בנסיעה במהירות של כמאה קמ"ש, נכנסתי לתוך בור בכביש, מה שנקרא בעגה המקומית פוט-הול (pothole), בורות קטנים שנפערו באספלט כתוצאה מסחף ושחיקה.
הכבישים פה מלאים בהם, ולמרות השילוט המתריע ולמרות שנהגתי בעירנות והצלחתי לחמוק מהם עד כה, הפעם תפסו אותי שניים צמודים ולא הספקתי לעקוף אותם. הצמיג התפוצץ, הטסה עפה ונעלמה בסבך ואני נותרתי המום והבנתי שנופים כבר לא אראה שוב היום.

איך זה קרה דווקא לי?? דווקא עכשיו?? ועוד שנותרו לי רק כמה אטרקציות אחרונות להיום, והפנקייק המיוחל שרק בשבילו עוד לא אכלתי צהריים... יצאתי מהמכונית ועצרתי את הרכב הראשון שהגיע. למזלי נפלתי על מדריכת ספארי קשוחה בשם אן, שבמקרה לגמרי נשואה לבעל עסק לצמיגים.

אן עזרה לי במהירות שיא ומקצועיות (זו אולי הפעם השניה בחיי שאני מחליף גלגל, אך היא עושה זאת לא מעט מסתבר), בהנחייתה החלפתי את הצמיג ביעילות, עם הרבה עצות טובות והנחיות להמשך הדרך. היא מפנה אותי לחנות צמיגים בעיירה סאבי, חצי שעה מחרסקופ ולא בדרך שלי, אבל לא מתווכח.
תוך כדי שאנחנו עובדים על החלפת הגלגל, השמיים מאפירים וברקים מבזיקים באופק. כנראה שנופים לא הייתי רואה היום כך או כך.

כל ערב לקראת החשכה מתחיל פה גשם מטורף. למזלי אנחנו מסיימים בדיוק עם הטפטוף הראשון, וכמה שניות לאחר שנכנסתי לרכב מתחיל מבול ברמה תנ"כית.
אני נוסע עם ראות אפסית ובמהירות איטית להחריד, מקווה מצד אחד לא להחליק ומצד שני לא לאמץ את הגלגל הרזרבי יתר על המידה. בסופו של דבר אני מגיע לחנות הצמיגים ומסביר את שקרה לבחור בדלפק.
הוא עוזר לי להוציא את הגלגל מתא המטען וכל הצוות עומד נדהם מהעיסה השסועה שפעם הייתה הצמיג שלי.

לצערי מסתבר שאין צמיג כזה זמין בחנות, ולאחר כמה בירורים טלפונים, למעשה בכל האזור אין כזה דגם. הבחור מתקשר עבורי לסוכנות ההשכרה, והם מודיעים לי שהביטוח הכולל שלי לא כולל צמיגים ואני צריך לקנות צמיג חדש על חשבוני. יתרה מכך, הם אומרים שזה חייב להיות אותו סוג הצמיג שהיה, אחרת אני אחוייב על הצמיג בהחזרה. מכיוון שאין כזה במלאי, אנחנו מנסים לחשוב על חלופות והבחור מציע לי צמיג יד שניה מוזל, לבינתיים. אני מסכים, הם מבצעים את העבודה ביעילות ובזריזות. וכל הסיפור של העבודה כולל הצמיג עולה לי בסך הכל ... 150 ראנד. שזה בערך 40 ש"ח. למזלי בסיום הטיול סוכנות הביטוח החזירה לי את מלוא הסכום על הנזק שנגרם לרכב (כ-850 ש"ח), ומכאן העצה שנתתי בתחילת הסיפור, תוודאו שיש לכם ביטוח מלא על כל מכה, שריטה ותקלה ברכב.

מכאן נסעתי לנלספרויט. לא סגרתי מראש עם ויק כך שחיפשתי חדר באתר בוקינג ומצאתי מקום אצל זוג מבוגר נחמד שמחזיקים יחידת דיור בווילה הגדולה שלהם.
המחיר היה כמעט זהה לזה של ויק, אבל הרמה הייתה הרבה יותר גבוהה. יחידת דיור משלי, עם חניה מקורה (גראז'), ויי פיי שאשכרה עובד, מים חמים במקלחת עם זרם אימתני. אפילו טלוויזיה יש, ומקרר, מיקרו וקומקום. בקיצור פינוק. והכי חשוב, כפי שציינתי קודם, קיבלתי מפתח משלי לשער החשמלי (לכולם פה יש שערים חשמליים וגדרות שלא יביישו בית סוהר). הפעם בניגוד לגסטהאוס של ויק, אני יכול לצאת ולהיכנס כאוות נפשני מבלי להטריד אף אחד, ולצאת מוקדם למחרת בבוקר לדרך הארוכה דרומה.

יום 5 - נסיעה לדרום דראקנסברג

מפאת הזמן המצומצם שהיה לי, לא יכולתי להרשות לעצמי עוד זמן באזור דראקנסברג וחבל, כי הוא אחד המקומות היפים שראיתי בדרום אפריקה. בפועל מדובר ביום של נסיעה ארוכה מנלספרויט עד סאני לודג' במשך כ-9 שעות (עם עצירות קצרות למנוחה ותדלוק). תשע שעות אמנם נשמע כמו סיוט, אבל זה עבר הרבה יותר מהר ממה שחשבתי והנופים בדרך מפצים. למי שיש יותר ימים בטיול, ניתן לקצר את הנסיעה ל-6 שעות ולנסוע לאזור האמפיתאטרון בצפון, למשל. משם הנסיעה לאזור הדרומי לוקחת כ-4 שעות.

היום מתחיל בעצלתיים בשבע בבוקר, סוף סוף ליל מנוחה מלא. אני מארגן את הציוד ונפרד לשלום מהמארחים הנחמדים, ג'וש ולינה, שמספרים לי שבאו לפני 50 שנה מפורטוגל כי היה יקר לחיות שם וכאן יש להם וילה עם בריכה. אך אליה וקוץ בה, פה הם לא יכולים לצאת מהבית בערב בהליכה ברגל מחשש שישדדו אותך. כל הבתים מגודרים בגדרות מתכת גבוהות, שערי ברזל ואפילו חוטי תיל, מחזה מעט סוריאליסטי. לינה מספרת שבדיוק השבוע פרצו לבית השכן, ומופתעת לשמוע שזה לא ככה בישראל, ושיש מקום כזה שאפשר ללכת לבד בחושך בעיר.

לינה מפצירה בי לשוב לבקר וגם לנסוע לאי מדיירה שסמוך לפורטוגל, משם היא באה.
אני יוצא לדרכי ומוסר את העדשה חזרה לחנות הצילום. השעה שמונה וחצי, ואני מגיע ללודג' של סאני רק בשבע בערב, עשר וחצי שעות לאחר מכן. הדרך הייתה בסך הכל נוחה ויפה, היא מתחילה ב-"דרך בראשית", עם גבעות ענק מוריקות, לאט לאט הופכת לשטוחה עם מרבדי צמחייה נמוכה רחבי ידיים, ולבסוף הרים ירוקים מדהימים ומיוחדים המבשרים את ההגעה לדרקנסברג. הכביש עובר גם דרך כמה ערים ובסמוך לכפרים, וזו חוויה מאוד מעניינת לראות איך אנשים חיים פה. וגם המון עוני. לפעמים בלתי נתפס.
הנסיעה גובה ממני שני תדלוקים, בסך הכל כמיכל וחצי, וכ-70 ראנד בכבישי אגרה.

הדרך אומנם ארוכה אבל יפה מאוד, וזה לא שכל יום יוצא לחצות מדינה ברכב...
עם מספר עצירות להתרעננות ונשנושים, בסך הכל הנסיעה עברה מהר ובקלות. יחד עם זאת, לקראת ההגעה ללודג', כשעה וחצי לפני, הכביש מאוד משובש ומלא בורות ממש גדולים. זה פשוט בלתי נתפס כמה זה מסוכן, וכולם נוהגים מהר כאילו זה כלום. בסביבות אחר הצהריים שוב מתחילה עננות כבדה שהופכת לסופת ברקים וגשם שוטף ומהיר, מה שמקשה על ההתמצאות וזיהוי הבורות עוד יותר. אני מאט ונוסע כ20-30 קמ"ש פחות מהמותר, ונותן לכולם לעקוף. למדתי כבר על בשרי מה זה אומר להיכנס לבור. בסביבות השעה שש השמש יוצאת ואני רואה את אחת השקיעות היפות של הטיול על רקע הנוף ההררי, כשקרני השמש חודרות מבעד לעננים, ואני לא מפסיק לעצור בצד לצלם (מה שבטח הוסיף כמה דקות טובות לנסיעה במצטבר...)
בלודג' של סאני אני קונה מפות (מספר 5 ו-6) ומקבל הסבר על המסלול. צריך מזרן שטח ולא הבאתי. אני משכיר כאן אחד ב-20 ראנד ללילה.

סאני לודג' הוא גסטהאוס למטיילים המציע מגוון של חדרים, חדר כללי עם קמין, מטבח משותף עם מקרר ובעיקר מהווה מקור מידע ונקודות יציאה לטרקים המגוונים באזור. ישנם טרקים יומיים, למספר ימים, לתוך השמורה, לכפרים, סובב הרים כללי (מה שאני תכננתי לעשות) וגם טרקים מודרכים, רכובים בג'יפ ואפילו על סוסים. אפשר בכיף לבלות כאן מספר ימים ועדיין ישאר מה לראות.
הטרק שבחרתי לעשות נקרא הכוס הגדולה, והוא טרק שעובר דרך כמה נקודות עניין וישנים בו בבקתות. הטרק לא מעגלי, כך שצריך לתאם איסוף בחזור. אפשר לקחת מיניבוס או לשלם למישהו שיבוא (עולה כ500 ראנד). את הפרמיט קונים בבקתה הראשונה ואפשר גם לישון בה, או להמשיך הלאה באותו יום לבקתה השניה. תלוי בהספק ובמזג האוויר. המרחק בין בבקתה הראשונה לשניה הוא שישה ק"מ, כך נאמר לי בתדרוך על המסלול.
באופן מפתיע אין כאן כמעט מטיילים, כמה זוגות שעושים טרקים יומיים, מה שמשאיר אותי לצאת לבד לטרק הגדול... קצת בהיסוס. אני מכוון את השעון ליציאה לדרך בשבע בבוקר. זה הזמן שהקבלה נפתחת ואוכל לקחת את מזרן השטח.

יום 6 - טיול יום בהרים

התכנון המוקרי היה לצאת לטרק של חמישה ימים בשם Giant cup tail.
זהו טרק שיורד דרומה על הרכסים ואורכו כ-62 ק"מ. לאורך הטרק ישנים בבקתות לא מאויישות ולכן צריך לטרק מזרן שטח, סק"ש ואוכל לחמישה ימים. ניתן גם לישון באוהלים ולחלק את הטרק איך שרוצים. להבנתי, מיטבי לכת יכולים לאחד את היום הראשון והשני או השני והשלישי ולנסות להוריד יום מהלו"ז.
לאורך הטרק פזורים סימני כפות רגליים לבנות בכיוון ההליכה, וכל מה שצריך זה לעקוב אחרי הסימון.

לצערי אני מוצא את עצמי באותו יום די לבד בגסטהאוס, ולמעט כמה זוגות בודדים שיוצאים לטיולי יום, אין עוד מטיילים שעושים את הטרק. החלטתי לנסות לתת לזה צ'אנס ולמצוא הנאה בחוויית הלבד, אך לאחר יום שלם של טיול עם תיק של 20 ק"ג על הכתפיים, בודד לגמרי על הר בדרום אפריקה, אני מהר מאוד מפקפק בהחלטה הזו.

בסביבות 2 בצהריים מזג האוויר מתהפך (בנוהל) והעמק מתכסה ערפל ועננים שחורים. לא ידעתי מה המרחק עד הבקתה ולא רציתי להגיע בחושך או שתתפוס אותי סערה. מחשבות על ברברור אפשרי או פציעה או השד יודע מה, מחלחלות פנימה ואני מחליט שלא לקחת צ'אנס ועושה אחורה פנה לסאני להתאפס על עצמי.
הייתי בטוח שאפגוש הרבה מטיילים ואחבור למישהו, כפי שלרוב קורה. אבל המחשבה על להיות לבד לגמרי בחמישה ימים הקרובים מבלי לפגוש אדם נוסף, להחליף חוויות, לקבל תחושת ביטחון במסלול.. כנראה שזה לא נועד להיות.

לו הייתי יודע שזה יהיה המצב, מראש הייתי מתכנן רק טיולי יום ללא ציוד שטח ובישול, ועושה עוד יום גם בצפון דרקנסברג. ללא ספק, הכתפיים שלי היו מודות לי.
על אף שלא יצאתי לטרק של חמישה ימים, הטיול היומי בהרים הרווה את הצמא לצאת לטבע, ובמקום זאת הרגשתי שמגיע לי קצת לנוח ולקחת עוד כמה ימים בקייפטאון.

יום 7 - ביקור יום במדינת לסוטו

מדינת לסוטו היא מובלעת שכל גבולותיה בתוך מדינת דרום אפריקה.
המדינה שוכנת כולה על רכס הרים, וניתן להגיע לשם באמצעות טיסה או באמצעות כמה כניסות כביש בודדות. אחת מהן נמצאת כשעתיים נסיעה מהלודג', שמפעיל אליה סיורים באופן תדיר.
מאחר ונשארתי בסאני ולא יצאתי לטרק, החלטתי להישאר לטיול יום ולקחתי סיור מודרך ללסוטו.

הסיור התחיל בשמונה בבוקר, התאספנו ברחבה ופגשנו את המדריך שלנו כריספן - או בקיצור כריס. כריס היה מלא ידע על נושאים רבים, על אפריקה כמובן, צלילות ובעצם מה לא. הוא סיפר שהוא דובר 6 שפות - 3 אפריקניות בינהן סוסוטו-השפה של לסוטו וזולו, וגם אנגלית, אפריקנז (שילוב של הולנדית ופלמית) ופורטוגזית. כששאל מאיפה אני ואמרתי מישראל, הוא סיפר לי שאמו יהודיה ובתו מתכננת להתנדב בקיבוץ והיה סקרן לדעת קצת על איך זה אצלנו.

עלינו לג'יפ 4×4 שלקח אותנו למעבר הגבול בהרים שנמצא בגובה 2,876 מ' (יש צורך להצטייד בדרכון מכיוון שיוצאים מדרום אפריקה ונכנסים למדינה אחרת).
משם המשכנו עם הרכב לנקודה הגבוהה ביותר השניה באפריקה בגובה 3,482 מ' (הראשונה היא הר הקילמנג'רו). לאחר ארוחת צהריים שכללה סדנביצ'ים מהלודג', המשכנו לכפר קטן שבו התכבדנו בלחם אפוי בסיר ברזל על גחלים (מזכיר קובנה) ולטעום בירת שמרים. תושבי הכפר העלו מופע לכבוד התיירים ואספו כסף מהקהל, והאמת שהחלק הזה הרגיש הכי תיירותי שיש וקצת מיותר. אם זאת, היה מעניין לראות את הלבוש הלא אופייני שתושבי המקום אימצו, שכלל מעין שמיכה וכיסוי ראש להתמודד עם הקור והרוחות העזות. סיימנו בפאב הגבוה ביותר באפריקה עם בירה מקומית וחזרנו ללודג' בסביבות שלוש וחצי.

בדרך התחברתי עם בחור צרפתי בשם ארנו, ולאחר טבילת התרעננות בבריכה בלודג', הוא נסע לדרכו וקבענו לנסות לצלול ביחד בסימונס טאון בהשך הטיול. דרך אתר האינטרנט הקדמתי את הטיסה שלי שהוזמנה מראש כמה ימים קדימה (מתוך מחשבה שאצא לטרק), שזה היה בעלות כמו לקנות כרטיס חדש, ובישלתי ארוחה גדולה עם האוכל שהבאתי וסחבתי על הגב. המטבח נקי, מסודר ומאובזר ונוח לבשל בו.
תוך כדי הארוחה שוחחתי עם בחור מקייפטאון שעושה טיול אופנוע דרך לסוטו, והוא סיפר לי קצת על הקשיים בדרום אפריקה ובמיוחד ביוהנסבורג. מצד אחד לא בטוח לחיות שם, מצד שני מרוויחים שם יותר מאשר בקייפטאון. הוא משאיר אותי עם שתי עצות לפני שהוא עוזב את חדר האוכל - לא לעצור ברמזור אדום בלילה בגו'ברג (ככה הם מקצרים את יוהנסבורג) ולקחת מונית למקום בשום observatory בקייפטאון.
לאחר מקלחת רותחת כמו לבה, מסרתי את מיכל הגז שלי לקבלה (אם אי אפשר לטוס איתו, לפחות שמישהו אחר יהנה) וחזרתי לחדר להתארגנות להחזרת הרכב והטיסה מחר.

לסוטו הייתה חוויה מעניינת, ולמי שיש זמן לטיול ממושך יותר, לא הייתי פוסל לבלות בה כמה ימים ולחקור את הארץ והתרבות. קראתי על פארקים לאומיים מאוד יפים ותמיד מעניין לגלות עולמות חדשים.

יום 8 - נסיעה לדרבן וטיסה לקייפטאון

יום זה הוקדש ברובו לנסיעות.
בשש בבוקר כבר הייתי בדרך לדרבן. הנסיעה לקחה שלוש וחצי שעות (יותר מהזמן המוערך במקור, מכיוון שהיו פקקים) ונסעתי ישירות לשדה התעופה כך שלא נכנסתי לעיר כלל. מסרתי את הרכב והרגשתי דו"ח נזק על הגלגל המפונצ'ר.

הטיסה הייתה אמורה להמריא בשעה 12:10, אך מכל מיני סיבות הטיסה התעכבה, המתנו כשעה על הקרקע (כולל שינוי שער) ועוד שעה של ישיבה במטוס עד שיפתרו איזו בעיה. לבסוף יצאנו לדרך והטיסה עברה מהר ובקלות. בקייפטאון שכרתי רכב חדש, והקפדתי להתמקח ולוודא שאני מקבל כיסוי מלא לרבות שריטות (וטוב שכך כי גם לרכב הזה השתפשפה הטסה באחת החניות).

נסעתי להוסטל בשם the backpacker שהוא מקום ממש נחמד, נקי ומסודר, עם הרבה מטיילים מכל העולם.
ההוסטול שייך לבחורה ישראלית שחיה בקייפטאון, שהייתה מאוד נחמדה והמליצה לי על כמה אטרקציות באזור. ההוסטל ממוקם במרחק הליכה מהרחוב הראשי, אבל מחוץ להמולה. למי שמחפש משהו ממש על הרחוב הראשי, קיבלתי המלצות טובות גם על מקום בשם loop 91.

מכיוון שכבר עמד להיות ערב ולא רציתי להסתובב לבד (הצוות סיפר לי כמה סיפורי אימה על שדידות), נשארתי לערב טריוויה והרבה בירות, והתחברתי עם כמה מהמטיילים ועובדי המקום. אנדרו שמנהל את הקבלה מאוד אוהב ישראלים, ולמעשה די מעורה בפוליטיקה ומאוד דעתן.
אחת השאלות בטריוויה הייתה איזו מדינה הציעה לאלברט איינשטיין להיות הנשיא, ומרגע זה ידעתי שאני בחברה טובה...

יום 9 - סיבוב בקייפטאון, שווקים ושקיעה על ראש הר האריה

הבוקר התחיל עם מזג אוויר מעט גשום.
לאחר ארוחת בוקר בהוסטל, נסעתי למרינה לסיבוב נחמד ותיירותי. במהלך הסיור נכנסתי לחנות בשם African trading post שהייתה מעיין חנות-מוזיאון עם חפצים מכל אפריקה, והלכתי בתוכה לאיבוד למשך כשעה (מומלץ ממש!).
משם המשכתי לשוק האוכל במתחם אולד ביסקויט מיל בשכונת וודסטוק (The Old Biscuit Mill). המקום ממש כיפי, מלא אנשים, מוזיקה טובה והמון אוכל טעים. כאן אני טועם את הקמבוצ'ה הראשונה שלי איי פעם ומתפנק עם אוכל וקינוחים טובים.

לקראת אחר הצהריים נסעתי לגבעת האיתות לתצפית וממנה עליתי להר האריה. המסלול לקח כ-45 דקות ולקראת סופו צריך להיעזר בסולמות ושרשראות כדי לטפס מעלה, אבל הנוף היה לגמרי שווה את זה. השמש ירדה במהירות וירדנו בעלטה מוחלטת.
בערב לא הרגשתי צורך לצאת שוב, ונשארתי בהוסטל להחליף חוויות עם החבר'ה המקומיים ואנשים חדשים שהגיעו. באותו ערב הכרתי שתי בחורות שכבר טיילו יחד במשך כמה ימים - אלכס מגרמניה ונדיה מארה"ב, שהיו באותו ראש כמוני מבחינת המסלול והזמנים, וקבענו לעשות יחד את המסלול של הר השולחן למחרת בבוקר.

יום 10 - הר השולחן

מזג האוויר היה בהיר מאוד וחמים. יום מושלם לעלייה להר השולחן.
נפגשנו בשבע לארוחת בוקר ולאחר התארגנות זריזה יצאנו בשמונה ונסענו לגן הבוטני. לא הספקתי להסתובב בגן בעצמי, אבל העליה מהרכבל מפוצצת תיירים וזו עוד סיבה טובה להתחיל את המסלול מכאן. התחלנו את המסלול העולה מ-skeleton gorge. העליה לקחה כשעתיים ומסתיימת באגם שם עצרנו להתרעננות. המשכנו לכיוון maclears beacon בדרך העולה ולבסוף הגענו ל-plateklip ולרכבל, לאחר כשש שעות הליכה עם הרבה עצירות לצלם. ברכבל שתינו בירת סיום וחיכינו בתור ממש ארוך במשך כחצי שעה עד שירדנו למטה. הרכבל היה יקר - 190 ראנד לירידה בלבד. לקחנו אובר חזרה לגן הבוטני ואספנו את הרכב.

חזרנו להוסטל להתארגנות זריזה והלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקסיקנית ממש כיפית ברחוב שמאחורי ההוסטל. אחרי בוריטו מצוין ובירה שניה, עברנו לג'ין וטוניק שהפך לרום עם קולה והערב הסתיים בהוסטל עם הרבה צחוקים, אלכוהול והחלפת סיפורים.

יום 11 - טעימות יין בקונסטנציה ושקיעה בצ'פמן פיק

הבוקר היה גשום מאוד ועננים סמיכים כיסו את העיר. מזג האוויר כל כך הפכפך, שהמקומיים אומרים שבקייפטאון יש ארבע עונות ביום אחד. אכלנו ארוחת בוקר איטית וישבנו לקפה עד שסגרו עלינו את הבופה.
מכיוון שלא ממש אפשר היה לצאת לטייל ברגל, החלטנו לנסוע מחוץ לעיר לטעימות יין במקום בשם Constantia.

חבל קונסטנציה נמצא בין נופים מוריקים רחבי ידיים כחצי שעה נסיעה מקייפטאון, והיקב נחשב כמקום עם יין משובח מאוד. ואכן, כשמגיעים למקום יש תחושה של אחוזה מהמאה ה-18, הכל מלא שורות על גבי שורות של גפנים סגולים ומדשאות מטופחות ומוקפדות. אנחנו מחליטים להתפנק באחת משתי המסעדות המקומיות, ולאחר מכן אנחנו חוזרים לבניין הראשי לטעימה של 5 יינות ושוקלדים תוצרת היקב.
שלוש שעות עוברות בלי שנשים לב, אנחנו נוסעים חזרה לעיר דרך צ'פמן דרייב, ועוצרים לאורכה לצלם את השקיעה המרהיבה בצ'פמן פיק.

בחזרה בגסטהאוס אני פוגש את החבר'ה הרגילים שכבר הפכנו לחברים, אנחנו מזמינים פיצה ואני מסיים את הערב מוקדם מהרגיל מעייפות מצטברת של המון אוכל טוב וריבוי האלכוהול...

יום 12 - כף התקווה הטובה

מזג האוויר מתהפך מיום ליום, ולמזלנו הנה היום שוב בהיר ונעים מאוד. יום מושלם לנסוע עם נדיה ואלכס לכף התקווה הטובה. לאחר ארוחת בוקר, אנחנו יוצאים לדרך בסביבות שמונה וחצי, שוב על צ'פמן דרייב, ועוברים דרך העיירות הקטנות שבדרך לכף התקווה הטובה.
בדרך אנחנו עושים עצירה בחוות יענים שסיפקה שעשוע רב, ובסביבות 12 מגיעים לתור המכוניות המשתרך מול שער הכניסה לגן הלאומי. לוקח לנו כחצי שעה סוף סוף להיכנס, בעלות של כ-300 ראנד לאדם.

אנחנו נוסעים עד קצה המסלול ומצטלמים כמו תיירים טובים עם השלט שאומר שזו הנקודה הכי דרום-מערבית ביבשת, וגם מצלמים את הקופים הרבים שקופצים מגגות המכוניות וחוטפים חפצים מהתיירים (שימו לב). התחנה השניה היא העליה למגדלור, ובסביבות שלוש וחצי אנחנו מסיימים את הטיול.

מכאן אנחנו יוצאים לכיוון סיימונס טאון, מרחק של אולי כשעה נסיעה. לאחר צ'ק אין זריז בהוסטל, אנחנו הולכים לאכול פיש אנד צ'יפס טריים במקום בשם ה"כלב המלוח", ועושים גיחה מהירה לחוף בולדור לנסות לצלם כמה פינגווינים לפני שהשמש שוקעת. הגן הלאומי כבר נסגר ואנחנו מספיקים לצלם כמה תמונות בחוף של סיימונס טאון, שם יש קהילה קטנה יותר של פינגווינים שמשוטטיים בחופשי.

אלכס מחליטה לחזור עם אובר לקייפטאון באותו הערב, כדי להתחיל למחרת את דרך הגנים, ואנחנו נפרדים לשלום. על אף שתכננו לצאת בערב ורק לנוח קצת בהוסטל לאחר יום שמשי ומעייף, השמש הקופחת עושה את שלה ואני מותש וחרוך, מוצא את עצמי בתנומה עמוקה מוקדם מהרגיל.

יום 13 - צלילה בסיימונס טאון

בשבע בבוקר אני ונדיה קמים ומתארגנים לצלילה. אנחנו קונים קפה ומאפה בקונדטוריה קטנה על הרחוב הראשי ושמים פעמינו לכיוון חנות הצלילה.
את הצלילה סגרתי מראש ממש לפני הטיסה עם חברת Pisces Divers. בדיעבד זה היה הימור מכיוון שלא ידעתי שמזג האוויר יכול להיות ממש גרוע, עד כדי כך שצלילות מתבטלות (או שיוצאים בראות בעייתית וגשם זלעפות), ולחלופין מזל שסגרתי מראש כי כמה ימים לפני כבר הכל היה מלא ונדיה לא יכלה להצטרף אלינו. בפייסיס היו ממש נחמדים ועזרו לנדיה למצוא מקום עם חברה אחרת.

אני פוגש את ארנו הצרפתי כמו שקבענו, נרשם וממלא טפסים, ואנחנו כבר מתארגנים על הציוד, מודדים וחותמים על הכל. הטמפרטורה של המים היא כ-17 מעלות, ואנחנו מקבלים חליפה עבה של 5 מ"מ, מעליה חצי חליפה נוספת עם קפושון, נעליים וכפפות. באופן כללי הציוד מרגיש מאוד איכותי.

אנחנו שטים לאתר הצלילה עם סירת זודיאק קטנה שלוקחת 8 צוללנים ועוד 4 משנרקלים ושני מדריכים.
השיט לוקח כ-20-25 דקות ואנחנו מגיעים לסלע קטן מרוחק מהחוף עם עשרות כלבי ים סקרנים.
בספירה לאחור 3-2-1 כולנו עושים סלטה לאחור ואנחנו כבר צפים בתוך המים.
בהנחיית המדריך אנחנו מרוקנים את האוויר מה-BCD ומתחילים לשקוע. הצלילה היא לעומק של 8-11 מטרים בסך הכל והראות יחסית טובה בקרקעית.

כלבי הים שוחים מסביבנו וכאילו באים לתת ביס (או בוסה) ומיד נעלמים. הם מאוד סקרנים ומשועשעים מהמפגש. לצערי המצלמה שלי מפסיקה לעבוד ולא מגיבה, ואני לא מצליח להתנער מהמחשבה המתסכלת שלא יהיו לי תמונות לזכור את החוויה בעתיד. הקבוצה מסיימת את האוויר פחות או יותר באותו הזמן וכולנו חוזרים לסירה. לפני שאני מספיק לשלוף מהתיק את המצלמה הרגילה, לצלם קצתאת כלבי ים שמקפצים סביב הסירה, הקפטן כבר מתחיל לנסוע חזרה לחוף כדי שנספיק לצלילה השניה.

לאחר הפסקה קצרה להחלפת מיכלים, אנחנו ממשיכים לכיוון יער האצות. אני מצליח להפעיל את מצלמת האקשן וסוף סוף מצלם קצת תמונות וסרטונים. ביער האצות חיים שלושה סוגי כרישים שאינם מסוכנים לבני אדם, אך לצערי לא ראינו כרישים בכלל. מסתבר שבחודשים האחרונים ישנה בעיה עם לווייתנים קטלניים שצדים את הכרישים, והם מוצאים גופות של כרישים מדי כמה ימים.

אנחנו מסיימים את הצלילה וחוזרים לחנות בסביבות השעה שלוש, שם מכבדים אותנו בארוחה קלה וכל אחד מספר איך שהמצלמה שלו לא עבדה או בדיוק נגמרה הסוללה או המקום על הכרטיס... כנראה שאני לא היחיד בעולם שזה קורה לו. לכן אנחנו מחליטים לפתוח תיקייה משותפת ולחלוק את התמונות והסרטונים כשנחזור הביתה.

נשאר לנו מספיק זמן להיכנס לשמורת בולדור לצלם עוד קצת פינגווינים. השמורה הרבה יותר גדולה מהחוף החופשי וכמות הפינגווינים שם פשוט בלתי נפתסת. לגמרי שווה את הביקור.

מאוחר יותר באותו הערב אני ונדיה מחליטים לאכול במסעדה נהדרת על הרחוב הראשי בשם "המגדלור" ומזמינים בקבוק יין לשולחן. אחרי המסעדה אנחנו קופצים לבר ספורט מקומי ומקנחים בבירה, כך שאנחנו חוזרים להוסטל שיכורים ועייפים, משהו שהפך למאפיין של הטיול הזה...

יום 14 - חזרה לקייפטאון דרך סטלנבוש וסיור יקבים

באופן מפתיע אני ונדיה מתעוררים ביקיצה טבעית עם אור ראשון, לזריחה היפה הנשקפת מהמרפסת שלנו. אך מהר מאוד השמיים מתכסים עננים והיום הופך להיות גשום ומעונן מהבוקר ועד אחר הצהריים, אז מזג האוויר הופך לסוער מאוד עם רוחות חזקות.
התכנון היה לחזור לקייפטאון לחקור אותה רגלית ולבקר בבו-קמפ, השכונה הצבעונית המפורסמת של העיר, אך מפאת מזג האוויר אנחנו פשוט מעדיפים להישאר ברכב כמה שניתן.

אנחנו מבלים את רוב היום בנסיעה דרך Muizenberg הידועה בבקתות העץ הצבעוניות על חופייה (אך לצערי לא היה ניתן לצאת מהרכב), לאורך False Bay ועולים לחבל Stellenbosch, שם אנחנו עוצרים לטעימת יין בשני יקבים שונים. מאחר ומזג האוויר לא מתבהר, אנחנו מרחיקים לכיוון היקבים של חבל Franschhoek, שם הנוף משתנה והופך להררי ומאוד יפה, ועוצרים לארוחת צהריים איכותית באחד היקבים בדרך.
למי שבאמת רוצה להנות מטעימות יין ללא הצורך לנהוג ממקום למקום (וכל מה שמשתמע מכך), ישנם סיורים שיוצאים מקייפטאון ששמעתי עליהם דברים טובים מאוד.

החושך יורד ואני מוריד את נדיה בהוסטל אחר במרכז קייפטאון וחוזר להוסטל שלי לצ'ק אין. אחרי בירה אחרונה עם אנדרו ופטפוטים עם מיה - ישראלית דרום-אפריקאית שעובדת בגסטהאוס, אני מנסה לקבוע עם ארנו לדרינק סיום הטיול, אבל הוא מבריז לי לטובת בחורה שפגש...
מחוק מעייפות אחרי יום שלם של נסיעות וטעימות יין, אני מחליט פשוט ללכת לישון מוקדם.

יום 15 - סיור בוקר בשכונת בו-קמפ וחזרה לישראל

לאחר ארוחת הבוקר אני נפרד מאנדרו ומיה ונוסע לחנות ליד ההוסטל של נדיה.
ברחוב מסתובב פקח חניה אשר משלמים לו ישירות עבור החניה כ-4.5 ראנד לרבע שעה, ואני משלם 30 ראנד עבור החניה למפרע.
אנחנו נפגשים בשמונה וחצי לסיור בבו-קמפ הצבעונית ועוצרים לקפה אחרון (שלי) בקייפטאון בבית קפה טרנדי עם מרפסת שצופה על השכונה מלמעלה. בעשר וחצי אנחנו חוזרים לרכב, שם אני נפרד מנדיה לשלום ויוצא לשדה התעופה.

בהחזרת הרכב מבשרים לי ששרטתי את הטסה של הגלגל הקדמי ואני צריך למלא דו"ח תאונה, אך לשמחתי הביטוח מכסה הכל. הצ'ק אין והבידוק עוברים מהר ובקלות, ואני עולה לטיסה חזרה הביתה.

טיפים

  • בדיעבד לדעתי היה עדיף לא להגיע לנלספרויט ביום הראשון, אלא דווקא לנסוע לעיר קרובה יותר ליוהנסבורג, למשל Dullstroom או Lydenburg עד שעתיים-שלוש נסיעה, או אם הזמן מאפשר להגיע עד Sabie. וזאת כדי להסתגל בנחת ליום הראשון של נהיגה הפוכה, לא להיכנס לחושך ולנוח אחרי הטיסה. משם אפשר לנסוע צפונה בדרך הפנורמה ולעלות לשער ממנו יצאתי. זה גם מאפשר להנות מהנופים ברוגע, וגם לא להיות בלחץ של להחמיץ את הבוקר הראשון של הספארי. כך, למשל, אפשר לישון בלילה לפני הכניסה לקרוגר במקום שקרוב יותר לשער ולקום בבוקר בסבבה כדי לתפוס את הפתיחה. בנוסף, השער הזה מביא אתכם לאמצע השמורה, ומכאן אפשר לנסוע צפונה או דרומה ולתפור את השמורה איך שרוצים לפי מספר הימים. לסיום אפשר לצאת בשער מלננה ולישון בנלספרויט, או כל מקום אחר קרוב ולהמשיך למחרת דרומה.
  • הכינו כסף קטן לטובת "טיפים" לשומרי הרכב ודומיהם. עדיף להפריד לארנק אחר כדי לא לפתוח את הארנק מולם ולהראות כמה באמת יש עליכם.
  • לא להסתובב לבד בלילה ולא לנדוד החוצה ממקומות ראשיים, ציבוריים והומי אדם. ובכל מקרה להימנע מסחיבת ציוד יקר והרבה כסף כשיוצאים בערב. אפשר להסתדר מצוין עם כרטיס אשראי ולא צריך יותר מדי מזומן.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )