(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

טיול ברומניה למשך 7 ימים, (כמעט) 5 ימי טרק, בוצ'אג ופטרה קיריולי

המשתתפים: 3 גברים בני 39 (מנוסים בטרקים, אם כי אחד מאיתנו לא בכושר), אישה אחת בת 36. ציוד: כל הציוד על הגב, כאשר זוג אחד עם אוהל ושקי שינה (כי הם התכוונו להמשיך בטרק לאחר מכן, וכפי שתראו בהמשך האוהל הציל אותנו) וזוג אחר רק עם שקי שינה. בגדים נגד גשם, גזייה, סירים קטנים ובגדים. יחסית מעט עם כביסה בדרך

תאריך הטיולJuly 2013
משך הטיולשבוע
עונה מומלצתקיץ

יום 1

נחתנו ב09:30 בשדה התעופה ברומניה. היו לנו שתי אופציות להגיע לסינאיה (Sinaia): לקחת אוטובוס לתחנת רכבת צפון (כ-40 דקות, 7 ליי), ומשם רכבת (תלוי בסוג, אבל כ2.5-3.5 שעות 35-47 ליי) או לקחת מונית ישירות לסינאיה. הלכנו על האופציה השניה, כי היינו ארבעה, ומצאנו נהג שהסכים לעשות זאת ב300 ליי (הוא התחיל ב400). הרווח: הגענו תוך שעה וחצי. ההפסד: לא מצאנו בסיניאה גז מתברג, ואחרי שעתיים שבזבזנו על חיפוש גז קנינו גזייה חדשה עם גז לניקוב (מול חנות PENNY בתחתית העיר).

בכל אופן, אוכל לא חסר שם, אז הצטדיינו באוכל ועלינו ברכבל למעלה (30 ליי לאדם, כל חצי שעה, לפחות עד 17:00 בערב) עד לגובה השיא שלו (קוטה 2000). שם ישנו ב Cabana Miorita ששוכנת ממש מתחת לתחנה של הרכבל. הבקתה הייתה בסדר, אבל לא יותר מזה. ניסו קצת לעבוד עלינו במחיר, ובסוף שילמנו 40 ליי לאדם. לא היה מה לאכול שם, והכנו לעצמנו אוכל. מכיוון שמחשיך מאוחר ניצלנו את שעות האור לטיול קטן באזור ועלינו לגבעה שנראתה מפתה מהבקתה. והאמת, היה שווה. הנוף משם מרהיב ושווה את חמש עשרה דקות הליכה לכל כיוון

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום 2

התחלנו את המסלול בירידה לכיוון פדינה (Padina) – בהתחלה במסלול פס צהוב, ולאחר מכן פניה ימינה לפס אדום. השביל הוא ירידה די מתונה – בהתחלה בשטח פתוח ולאחר מכן ביער. כשהגענו למטה פנינו שמאלה, הגענו לבית של "שומרי היער" שהוא גם אכסניה וגם בית ספר לטיפוס וכל מיני דברים, איכסנו שם את התיקים הגדולים וצעדנו בלי כלום כמעט לעבר אגם בולבוצ'י. תוך חצי שעה של צעידה הגענו לאגם המהמם, וכ200 מטר אחרי הגשר מצאנו ירידה נוחה להשתכשכות. המים קפואים, אבל זה שווה כל רגע. שווה להביא איתכם מגבת, ו/או בגד ים.

חזרנו מהאגם, אספנו את הציוד, והמשכנו צפונה. בקצה פדינה התחלנו לראות פתאום המון אנשים. התברר שהם הולכים למערה, או מה שנקרא מנזר המערה. החלטנו לנסות גם (כי זה ממש בדרך), אז שוב השארנו את הציוד, עלינו למערה, וגילינו מקום קסום. מערה ארוכה מאוד (כרבע שעה הליכה מהירה לכל כיוון בתוך המערה) מתפתלת, צרה עם מים זורמים לעיתים. אומנם אין נטיפים, אבל זאת חוויה שחבל לפספס (אם לא ממהרים)
יצאנו מהמערה והתחלנו לטפס לכיוון בקתת בבל (Cabana Babele). להפתעתנו גילינו שאחרי הליכה של בערך עשר דקות מהמערה יש גם רכבל למעלה (שכנראה יוצא כל חצי שעה) אבל לא התעצלנו והתחלנו לעלות את העליה הרצינית הראשונה של הטיול.

מדובר בעלייה קשה יחסית, אך לא באופן מוגזם, שלוקחת בערך שעתיים. בבקתה אכלנו מרק ירקות לא רע (6 ליי לאדם), אבל אחרי שגילינו שאין מים חמים למקלחת, ושבבקתה ליד יש, המשכנו לצעוד (למרות העייפות) ואחרי עשרים דקות של הליכה איטית הגענו לבקתה מהממת בשם Refugiul Salvamont Busteni מדובר בבקתה חמה וקטנה, נעימה, שאומנם אין בה אוכל אבל יש בה מים רותחים ומטבח שנוח ונעים לבשל. זה עלה 50 ליי לאדם. שימו לב שאין מה לקנות שם – אז אם אתם צריכים קצת להצטייד אז למטה או לאכול בבקתת בבל.

יום 3

התחלנו לעלות בשביל פס צהוב לכיוון פסגת אומו. עליה מרשימה אך מתונה שלוקחת בערך שעתיים. בדרך יש פיצול לשביל מקביל לאורך המצוק וניתן ללכת בשביל התחתון במקום לעלות ולרדת, הנוף מדהים!
בבקתה שתינו מרק מעולה ותה מצויין, השקפנו קצת על הנוף, והתחלנו לרדת למטה. באופן משעשע (או מבלבל) על השביל יש ארבעה סימנים שונים, שלעיתים מופיעים כולם ביחד על אותו הסלע, ולעיתים מופיעים לסירוגין. אחרי מספר התלבטויות החלטנו לקחת בשלב מסוים את השביל של הצלב האדום לכיוון בראן, שהוא איטי יותר מהשביל הצהוב (עובדה שנשלם אליה בהמשך) אך מתון יותר. הירידה מהממת, והיא משתנה כל הזמן. ממרבדי פרחים רכים, לירידות תלולות בין סלעים, לנביעות מים קטנות, וזרמי מים שניתן לרחוץ בהם.

בשלב מסוים מגיעים לשלט המוביל למפל. קל מאוד לפספס אבל מומלץ לא. מניחים את התיקים, הולכים חמש דקות ומגיעים למפל מקסים, שאם מטפסים אליו קצת ניתן בסוף להיכנס לבריכה ה'פיצית' שהוא יוצר, לטבול בה (ולצרוח מרוב קור) ולצאת. מדובר בבריכה בגודל של אמבטיה קטנה ועמוקה. לא משהו לשחות בו. אבל כיף גדול.
המשכנו לצעוד, ולפתע גילינו שמרוב עצירות ורחצות אנחנו קצת קצרים בזמן, וההליכה לבראן עוד ארוכה (וכוללת עלייה ארוכה). החלטנו לוותר על בראן ולצעוד לכיוון שימון Simon)) בשביל של המשולש הצהוב. ירידה מתונה וארוכה, ואחר כך ירידה חדה ותלולה ביער, ואז עוד קצת הליכה ארוכה וקצת משעממת על דרך ארבע על ארבע הובילו אותנו לשימון (מפסגת אומו זה לקח לנו בערך שש שעות, כולל ההפסקות המרובות). באמצע הדרך פגשנו להפתעתנו אנדרטה בעברית לזכר הטייסים שנהרגו בהרים באימון המשותף עם צבא רומניה.

בשימול החמודה צעדנו ברחוב המרכזי, ולמרות שאמרו לנו שאין איפה לישון שם מצאנו פתאום אכסניה נחמדה בשם American Dream עם בעלי מקום נחמדים (ואף דוברי אנגלית). לקחנו שני חדרים זוגיים חמודים במחיר של 80 ליי לחדר. מול האכסניה גם היתה מסעדה שנראית איכותית. הלכנו לאכול שם. היא אומנם לא יקרה במיוחד, אבל גם לא טובה במיוחד (אם כי אכלנו רק את האוכל הצמחוני שם) – אבל היא עשתה את העבודה בשבילנו. לקנות ציוד אין שם ממש באזור (חוץ ממכולת קטנה ודי ריקה ממוצרים חיוניים). בעלי המקום הציעו לנו להסיע אותנו לקנות דברים, אבל היינו עייפים מידי...

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום 4

קמנו, וביקשנו מאנג'לה, בעלת ההוסטל, לקחת אותנו לבראן. נתנו לה גם 20 ליי בסוף הנסיעה. בבראן קצת הצטיידנו באוכל (גם שם לא מצאנו גז מתברג או בניקור) וקפצנו לראות את המצודה. בעיני רובנו זה היה מיותר לגמרי, ומתאים למי שההיסטוריה הרומנית מעניינת אותו. ואין שום קשר לטירה של דרקולה, למרות מה שמנסים למכור לכם בחוץ. חשבנו לקחת אוטובוס לזרנשט (Zarnesti) אבל גילינו שיש אוטובוס כזה רק עוד שעתיים בערך, אז החלטנו לקחת מונית עד לתחילת המסלול (המתחיל בfantana lui botorog, מעיין קטן [בו ניתן למלא מים] הנמצא בדרך מזרנשט למגורה [Magura]). הנהג ביקש 80, אבל בסוף לקח מאה כי הוא "הופתע" שהדרך לשם לא סלולה.

משם התחלנו בעלייה בשביל פס צהוב לכיוון הבקתה קורמנטורה (cabana Curmatura) עלייה תלולה מאוד ביער, ואז עלייה קצת יותר מתונה. ואחרי שלוש שעות וחצי בערך (עם הפסקות. בשלט כתוב שעתיים וחצי) הגענו לבקתה המהממת. כל מה שכתבו עליה בסיפורי הדרך באחרים הוא נכון: היא מקסימה, אוכל ממש טעים, והאנשים העובדים שם ממש עושים את כל המאמצים להנעים את הזמן. אבל עוד משהו נכון: כדאי מאוד להזמין מקום. אנחנו הגענו בסופ"ש וכמעט נתקענו. למזלנו בלילה הראשון מצאו לנו ארבע מיטות, אבל בלילה השני (ומייד נסביר למה היה לילה שני) לא היו מיטות. למזלנו לזוג אחד היה אוהל והם הסכימו לתת לזוג השני אוהל, ללא תשלום! (חוץ מ10 ליי שכל מי שמקים אוהל בשטח שלהם משלם). לקראת הלילה שני התפנו שתי מיטות, אז רק זוג אחד בסוף ישן באוהל.

יום 5

כשקמנו בבוקר התברר שחלקנו קצת תשושים, ולא ממש רוצים לעלות לפסגה עם כל הציוד על הגב. אז החלטנו להשאיר את רוב הציוד בבקתה, הזמנו מקום לעוד לילה לישון (ראו את הסיפור ביום 4) ויצאנו לדרך. התחלנו עם המסלול של הפס הכחול, שהוא המסלול הארוך יותר למעלה, אבל כנראה הנוח יותר. מדובר בעליה תלולה שבסופה מגיעים לתחילת הסכין של הפיאטרה קריולי. לא מומלץ לעשות את זה במזג אוויר גשום או ערפילי. לנו היה מזל, ומזג האוויר בבוקר היה מדהים. הסכין עצמו מאוד מאוד מרשים, אבל לא מתאים למי שיש פחד גבהים.

אחרי הליכה של שעה וחצי בערך יש פיצול שמאלה של צלב כחול (לא להתבלבל עם הפיצול ימינה של צלב כחול, המופיע קודם לכן). שניים מאיתנו החליטו שמדובר במסלול מספק ליום אחד, והם ירדו בשביל בחזרה לבקתה (לקח להם יותר משלוש שעות, אבל הם עשו את זה ממש ממש לאט, בגלל בעיה בברך של אחד מאיתנו). והשניים האחרים המשיכו עד לפסגת "לה אום". מהפיצול על הפסגה זה לקח שעתיים בערך, ושעתיים לא פשוטות אבל מאוד מאוד מאוד מרשימות.

אחרי הפסגה הלכנו עוד כעשר דקות למקלט החמוד שנמצא שם, ובו יש כאלה המעבירים את הלילה. מכיוון שלא היה לנו כוח לחזור בסכין, וגם פחדנו שהגשם יתפוס אותנו למעלה, החלטנו להאריך את הדרך ולרדת בשביל פס אדום (מה שאמר לחזור בחזרה לפסגה ולרדת ממנה).
מדובר בירידה תלולה ולא כיפית (הרבה אבנים מתדרדרות). רשום שהיא לוקחת שעה-שעה וחצי, אבל אנחנו רצנו אותה, ותוך 45 דקות היינו במקלט התחתון (שגם בו ניתן לישון). משם, בשילוט לא מאוד נוח (פעם ראשונה שמצאנו את השילוט קצת מבלבל) התחלנו לצעוד לכיוון הבקתה. ואז אכן התחיל הגשם, אבל מכיוון שמדובר לרוב בהליכה מישורית (עם שתי עליות משמעותיות יחסית) זה לא היה נורא. הדרך אומנם לא מרשימה כמו הסכין, אבל היא לגמרי יפה. הגענו לבקתה, כאשר בסופו של דבר זה לקח לנו כ-11 שעות כמעט (והאחרונות כמעט בלי הפסקה).

המלצה: אם אתם מעוניינים לעשות את המסלול המעגלי הארוך יותר עדיף לצאת יותר מוקדם, ולעלות למעלה במסלול צלב כחול (ולא פס). אחרת מדובר ביום שהוא די בריצה, וחבל.... מצד שני אם עושים את כל המסלול (ועוד בלי כל הציוד על הגב) מדובר ביום מרשים ביותר.

יום 6

עייפים אך מרוצים חתרנו לסיום הטרק. לקחנו את השביל פס כחול למטה והתחלנו לצעוד. הירידה מתחילה באופן מתון ביער יפה, ואז באופן תלול יותר. בשלב הבא מגיעים לדרך 4*4 יפיפייה, בין צוקים. מכיוון שהיה יום ראשון היו שם המון אנשים, יחסית. מצד אחד זה קצת מבאס, אבל מצד שני היה לנו מאוד קל לתפוס טרמפ מסוף המסלול לזרנשט (וככה לחסוך הליכה ארוכה ומשעממת).

מזרנשט לקחנו רכבת (אז אם אתם חוזרים בטרמפ נסו לסחוב אותם עד לרכבת) לבראשוב (Brasov), ושם הלכנו לאכסניה שהרבה המליצו עליה: Liberty Villa Hostel. אנחנו עשינו טעות ולקחנו קו 4 מהתחנה, אבל צריך קו 50 או 51. בכל אופן ההוסטל היה נחמד, זול (30 ליי למיטה, או 80 ליי לחדר זוגי), אבל גם עם המון בעיות (בעיקר בכל הקשור למקלחות) וגם לא מאוד במרכז. לשיקולכם. העיר עצמה חמודה מאוד, ושווה להעביר בה את אחר הצהריים. בית קפה אחד מאוד נעים ומומלץ נקרא: Bistro de l'Arte. אנחנו גם נשארנו שם למחרת, חלקנו חשב שזה יהיה הרבה יותר נחמד מלבלות יום בבוקרשט וחלקנו חשב (בדיעבד) שאפשר היה להסתפק באחר הצהריים אחד בבראשוב ובבוקר לנסוע לבוקרשט ולבלות שם יום אחד. בכל מקרה, אם המטרה המרכזית שלכם זה לנוח, זה מקום מושלם לזה.

יום 7

כאמור בילינו את היום בבראשוב, לקחנו רכבת של 14:20 לבוקרשט (47 ליי, כשלוש שעות – אבל זה משתנה על פי סוג הרכבת) ומשם אוטובוס לשדה התעופה (40 דקות).

טיפים

  • לשאלות: itay.harlap@gmail.com

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )