טיפוס ל-Island peak

נוי עוזרד 14/10/14

סיפור על הרבה תושיה, מעט אוויר והר אחד באזור האוורסט

מטיילים
מידע כללי
תאריך הטיול

נומבמר 2012

משך הטיול

5 ימים

עונה מומלצת

אוקטובר-נובמבר

  • {{ feature.properties.description ? feature.properties.description : 'נתיב' }}

ההחלטה

הגעתי בלילה קר של חודש נובמבר, אחרי 3 חודשים בדרום מזרח אסיה. תאילנד-לאוס-קמבודיה. 3 חודשים של טיולים רגועים, ים, אוכל טוב, מסאז'ים. שאנטי באנטי בודהה סטייל. בבת אחת הכל משתנה - מזג האוויר קר, אנשים כהים יותר ומלוכסנים פחות, הליכלוך, הריחות, השווקים... למחרת בבוקר קמתי ל'טאמל' - "גטו המטיילים" של קטמנדו, השוקק והמטונף (לא יודע מה יותר). הגעתי ללא כל מחקר מקדים על מה צפוי לי, עם מי אטייל, מסלולי טיולים ובכלל. אפילו את קטמנדו לא ידעתי למקם על המפה. התחלתי לרחרח מסביב, להכיר אנשים, ולשאוב מידע מהתרמילאים ומסוכנויות הטיולים. דבר אחד היה לי ברור - אחרי כל ה'רגוע' שעברתי, אני מחפש אקשן.

הייתי מבולבל. מכל מקום מציצות מודעות על ראפטינגים, באנג'י, טיולי ג'יפים וטרקים קשוחים. בדיוק מה שאנחנו הישראלים הרבאקיסטים של הטיול אחרי צבא מחפשים. בעודי מתחבט,מתלבט, שואל, חוקר -הופ- מציצה אלי מודעה עם נופים מדהימים של שמיים כחולים שמתחברים לשלג לבן והכל נראה הירואי ומטורף וגדול מהחיים. הפרפרים בבטן מתחילים וידעתי - אני הולך לטפס על הר!

גיהוץ אשראי בסוכנות

כעבור יומיים מרגע הנחיתה כבר התיידדתי היטב עם אנשי "סוויסה" - סוכנות הטיולים המפורסמת שרוב לקוחותיה ישראלים. המוניטין שלהם הולך לפניהם ולכן רציתי לצאת איתם למשלחת טיפוס אך לצערי הם לא מתעסקים במשלחות כאלה ולכן הפנו אותי לסוכנות קטנה בשם r.s.t himalyan expeditions.
http://www.himalayanrstexpeditions.com/climbing/island.php

נכנסתי לסוכנות בחשש רב. קיבלו אותי זוג נפאלים מסבירי פנים כבני חמישים המנהלים את העסק יחדיו. הם התחילו לספר לי על ישראלים נוספים שטפסו דרכם וקראתי המלצות, מה שהפיג במעט את החשש שלי. גיליתי דרכם שהטיפוסים מתבצעים כולם באיזור האוורסט, כלומר מגיעים אליהם דרך טרק הEBC - Everest Base Camp. התבאסתי כי טרק זה פחות פופולרי בקרב מטיילים ישראלים. רציתי לצאת עם קבוצה כלשהי של ישראלים לטרק "אנאפורנה" הפופולרי יותר ומשם לחתוך לטיפוס.

הטיפוס שהוצע לי היה של פסגה בשם Island Peak שם שניתן לה משום צורתה - הר עגול וקלאסי שחלקו העליון קרחון, ובינו לבין ההרים סביבו מפרידים אגנים גדולים וסלעיים ולכן נראה כמו אי. גובה ההר 6189 מטרים. נמוך יחסית להרים שסביבו (רבים מהם נישאים לגבהים של 7000 מטר ועד לאוורסט הנישא לגובה 8848 מטרים), אך גבוה לאין שיעור מגבהים המוכרים לנו. לשם השוואה החרמון בצידו הישראלי מתנוסס לגובה 2236 מטרים ופסגת הר הקלימנג'רו - ההר הגבוה באפריקה 5895 מטרים.

זוהי פסגה הנחשבת ברמת מתחילים ומתאימה לאנשים כמוני שאין להם נסיון בטיפוס הרים.
הדיל שהוצע לי כולל 5 ימים הכוללים ציוד מלא, הדרכת טיפוס חבלים, הדרכת טיפוס קרח, וטיפוס לפסגה. כמו כן אני רשאי לקבל יום נוסף להעפלה לפסגה במידה ולא יתאפשר לבצע בפעם הראושנה, בעקבות מזג אוויר. מחיר התענוג - 700 דולר. הרבה מעבר לכל כיס של תרמילאי.

בקול חושש אני שואל שאלה אחרונה - will i make it?
ונענה ב- you fit man, its hard but no problem.

בלב כבד גיהצתי את האשראי ויודע שמכאן אין דרך חזרה.

היום הראשון - אימון טיפוס חבלים

אחרי 14 יום בטרק EBC "המורחב" כולל מעבר בפאסים גבוהים בין ההרים הגבוהים בעולם הגעתי לעיירה chukhung.
אל הטרק יצאתי עם שני ישראלים שהתחברתי אליהם אבל כעבור יומיים התפצלנו ואת שארית הטרק עשיתי לבד לגמרי. פשוט לא הצלחתי למצוא מישהו משוגע כמוני שישתלב איתי לאורך הטרק ובטיפוס. משום מה הטרק פופולרי רק בקרב משלחות אירופאיות של אנשים סביב גיל 40-50 וכך מצאתי עצמי כמעט ללא ידידים. הייתי בודד עד דמעות - אבל זה כבר לסיפור אחר.

בחזרה לסיפורנו. בעיירה חיכה לי אוהל איגלו צהוב בעל שכבה כפולה שעתיד היה להיות ביתי לימים הקרובים. נפגשתי עם המדריכים שלי ואירחו אותי בגסטהאוס המקומי עם תה חם ועוגיות. לתדהמתי גיליתי כי אין משלחת טיפוס אלא אני והמדריך נצא לבד. קשקשנו קצת ויצאנו להשכיר נעלי טיפוס - נעליים שסולייתן קשיחה מאוד וניתן להרכיב עליהן 'קרמפונס' - נעצי מתכת שתפקידם להנעץ במשטחי קרח ושלג. אחר כך התחלנו לעבור על הציוד שכלל חבלים שונים, טבעות D, פטישי קרח, ג'ומר (מיסב חד כווני המאפשר לטפס לאורך חבל) ואביזרי טיפוס שונים. בתום השיעור הראשון שלי על עולם הטיפוס חזרנו לבקתה לאכול ארוחת צהריים טובה שלאחריה נתחיל באימונים.

נמרצים ושבעים יצאנו בהליכה של כמה מאות מטרים מהבקתה - ומצאנו מדרון תלול בזוית של כ-75 מעלות. המדריך שלי החל לטפס במעלה ההר תוך שהוא פורס את החבל ויוצר נקודות עיגון סביב סלעים גדולים. זה הולך להיות מגרש המשחקים שלי לשעות הקרובות.
למדתי כיצד לטפס בעזרת הג'ומר, תוך שאני מושך את כל משקל גופי בערת יד אחת ושאר הציוד על גבי. לא ציפיתי כמה שזה היה קשה. בגובה של כ-5000 מטר הנשימה כבדה וכל משיכה מעלה בחבל מאמצת מאוד. למדתי על אבטחה בעזרת טבעות D כפולות, שימוש באביזרי חיכוך, כללי בטיחות וסנפלינג. לאחר כשעתיים ירדנו מההר - אני סחוט מעייפות וכאבים, המדריך פחות, חזרה לבקתה. סוף היום הראשון.

היום השני - אימון טיפוס קרח

קמתי מוקדם בבוקר אחרי לילה נעים באופן מפתיע. האוהל ושק השינה משאירים את הגוף חם יחסית למרות הקור העז ששורר בחוץ.
ארוחת בוקר קלה, מעמיסים ציוד על הגב ויוצאים לקראת האימון הבא שלנו.

הדרך ארוכה ועוברת בין נחלים קטנים, המתקרחים בשוליהם, צמחים נמוכים וקרקע סלעית. הלכנו במשך כשעתיים וחצי ולבסוף הגענו ליעדנו - קיר קרח אנכי בגובה של כ-8 מטרים. זה מגרש המשחקים שלנו להיום. עייפים מההליכה עצרנו לנשנש חטיף מארס עתיר קלוריות שיסייע לי לצלוח את האימון. התמקמנו והתחלנו להתארגן - לבישת הרתמות, נעלי הטיפוס עם הקרמפונס קסדה ושאר האביזרים. המדריך שלי "האבי" מטפס כמו עז הרים דרך סלע צדדי ומגיע בקלילות לראש קיר הקרח ונועץ בו בורג אבטחה, ואליו הוא קושר חבל שישמש לאבטחתי בעוד אני מטפס.
האבי יורד למטה ומתחיל להסביר לי על השימוש בגרזני הקרח ועל טכניקת הטיפוס. בטבעיות הוא מדגים לי כיצד הוא מטפס. 3-4 מכות של הגרזן, נעיצה, ומשיכה כלפי מעלה. אחר כך 3-4 בעיטות עם הקרמפונים, נעיצה, ודחיפת הגוף על גבי הרגל. ככה חוזר חלילה, בכל פעם הגוף נשען על 3 גפיים ועם הפנויה מתקדמים מעלה. דקה והוא כבר למעלה. נראה קלי קלות. האבי מבסוט על עצמו - ומחייך אלי מלמעלה - "נאו יור טרן".

הוא יורד למטה ואני נקשר לחבל האבטחה. אני עוטה מבט קשוח ומתחיל להכות בגיר עם הגרזן. בכל מכה מתנפץ חלק קטן מקיר הקרח אך לבסוף אני מצליח לנעוץ. מנסה למשוך את עצמי למעלה ואיזור הנעיצה מתפרק. זה יותר קשה משחשבתי. לאט לאט הצלחתי להבין איך אמורה להרגיש נעיצה איכותית. אני מצליח לנעוץ 2 גרזנים ורגל אחת בקיר, עומד בפוזה לא אפשרית ומתנשף לחלוטין. מושך את עצמי מדרגה אחת כלפי מעלה, כל משקלי על 3 הגפיים ומנסה לשווא לנעוץ את הרגל השניה. המדריך צועק עלי - "דונט גיב אפ! דונט!" ואחרי כמה שניות השרירים פשוט לא מצליחים להחזיק ואני קורס לאחור. מתנשף ועצבני אני מקלל ומנסה שוב. ככה ניסיתי להתקדם בערך 6-7 פעמים ללא הצלחה, כל ניסיון גורר תסכול הולך וגובר. השרירים כבר רועדים מרוב מאמץ, אני מסתכל לראש הקיר ולא רואה איך אני עושה את זה. החלטתי לבקש שוב מהמדריך להדגים לי כיצד הוא מטפס. חשבתי לעצמי שאני צריך להתבונן טוב יותר וללמוד את הטכניקה שלו.

אכלתי חטיף נוסף וניסיתי שוב. הפעם הצלחתי להתקדם למדרגה גבוהה יותר. אבל כשכבר הגעתי אליה, הייתי כל כך מותש שלא הייתי מסוגל להחזיק את עצמי. ניסיתי לנעוץ את הגרזן שוב ושוב אבל הייתי חלש מדי ולא הצלחתי לייצב את הגרזן לנעיצה בזוית הנכונה. הטכניקה שלי היתה חלשה כך שבכל משיכה הגוף למעשה עושה תרגיל "מתח" על יד אחת בלבד, וכל זה בגובה של יותר מ-5000 מטר. אין לי חמצן וכל הגוף כואב. זה מאמץ שבלתי ניתן לעמוד בו ואני כושל שוב ושוב. אני כבר ממש מתוסכל. קיללתי בכעס והרגשתי מיואש.
הייתי מפקד בצבא ונזכרתי איך עודדתי חיילים שמנים לעבור את הקיר בבוחן מסלול. תמיד צעקתי ועודדתי אותם אבל לעולם לא הרגשתי באמת כמוהם, כמי שהתקשה קושי אמיתי לעבור מכשול כלשהו. זאת היתה אותה ההרגשה בדיוק. אמרתי לעצמי שאני חייל שמן שצריך לעבור את הקיר. פעם פעמיים שלוש או מאה - לא יעזור בסוף אני אצליח.

בשלב הזה המדריך שלי כבר היה די מיואש ממני וראיתי בעיניים שלו שהוא לא ממש סומך עלי. חששתי שלא אוכל לצאת לטיפוס. אכלנו צהריים באווירה מדכאת. האוכל נטע בי כוחות מחודשים. ביקשתי מהמדריך לטפס שוב - והפעם הבחנתי בפרט חשוב. שמתי לב שבעת הטיפוס הוא מצמיד את האגן שלו לקיר. זה היה המפתח להצלחה.

ניגשתי לקיר חדור מוטיבציה - וכעבור מספר נסיונות הרגשתי שעליתי על זה. בצעדים קטנים, לאט ובטוח עליתי שלב ועוד שלב. אני רואה מלמטה את המדריך מחייך ויודע שאני בדרך הנכונה. מרוב התלהבות אני צועק עליו שיוציא את המצלמה ויתחיל לצלם אותי. אני ממשיך לטפס עד שבסוף אני מגיע לראש הקיר מותש לחלוטין. התיישבתי על משטח הקרח, מסתכל על הנוף וחיוך ענק מרוח על פניי.

היום השלישי\רביעי - טיפוס

היום יוקדש כולו למנוחה. בלילה אנחנו יוצאים לטיפוס וצריך לאזור כוחות. את היום העברתי בקריאה, אכילה וטיול יום קצר. כמובן שגם ישנתי צהריים, הכל כדי להביא עצמי למצב אופטימלי. בשעה 18:00 ארזנו את כל הציוד והתחלנו לנוע לכוון הבייסקמפ. זהו מחנה הבסיס שממנו יוצאים לטיפוס עצמו. מרחקו מהכפר כשעתיים וחצי הליכה בדרך שאינה מסומנת. הגענו למחנה בחושך אחרי השקיעה. היו שם לזכרוני כ-20 אוהלים, המאוכלסים על ידי מטפסים כמוני שעתידים להעפל לפסגה, ואנשי "שרפה", השבט המקומי העובדים בענף הטיפוס . לנו חיכו 2 אוהלים המצוידים בשימורי אוכל, גזיה וכלי מטבח. נכנסתי לאוהל למצוא מפלט מהקור. בינתיים האבי המדריך שלי הלך להירשם באוהל מסוים, עבור אגודת הטיפוס הנפאלית.

***הנפאלים מסודרים מאוד ומקיימים רישום של כל המטפסים והיורדים מההר, וגובים מס טיפוס. ישנה מערכת חוקים שלמה במדינה, הנוגעת לתחום הטיפוס. אסור לבצע טיפוס כזה עצמאית והקנס גבוה מאוד. מובן גם שכך הדברים נעשים בדרך בטוחה יותר. לא שמישהו יוכל באמת לעזור, אבל לפחות ידעו שקרה משהו.

אכלנו ארוחת פחמימות טובה, שתינו תה והלכנו לישון. השעון המעורר כוון לשעה אחת בלילה. המחנה היה בגובה של כ-5000 מטר, לרגלי ההר, והקור היה עז. התעטפתי בשק שינה והלכתי לישון לכמה השעות שנותרו.

----הטיפוס עצמו----
התעוררתי לקול המדריך כשהוא אוחז בידיו כוס תה חם. קמתי מרוגש וידעתי שעכשיו זה ה'מאני טיים'. אכלנו דייסה ועוד חטיף אנרגיה, ארזנו את כל הציוד על הגב ויצאנו לדרכנו. השעה 1 בלילה, חושך מצרים. הקור היה עז, אך נסבל איכשהו. הייתי עטוף בגטקעס, טרנינג, מכנסי טיפוס, 3 זוגות גרביים, ושכבות עליונות רבות. המדריך שלי הולך מהר מאוד ואני אחריו, מדביק אותו בצעדיי. הפנסים וכוכבי השמיים הם מקורות האור היחידים. הייתי עדיין בשוק של ההתעוררות, הקור העז והחושך הקשו עלי להתרכז והכריחו אותי לפעול באוטומט. פשוט עקבתי אחרי המדריך. בתחילת הטיפוס עוד הרגשתי גיבור, והצלחתי, אמנם בהתנשפות כבדה אך סדירה, לעמוד בקצב המדריך. אחרי אולי חצי שעה, אין לי באמת מושג, כבר עצרתי לרגע להתנשם. הקור עוד לא מורגש, כי הטיפוס המאומץ משאיר את הגוף חם. המדריך צועק עליי "דונט סטופ, קיפ גואינג"! אני מרכז מבט קשוח וממשיך הלאה. העליה מפותלת, ללא נתיב מסודר, בין מדרגות סלע. שיפוע העליה תלול מאוד, ולא פעם נדרשת אחיזת זיזי סלע על מנת להמשיך ולהתקדם מעלה. ככל שעבר הזמן הרגשתי את העייפות גוברת. עם העייפות גם חום הגוף החל להיות פגיע. העצירות הרגעיות שלי להתנשמות הפכו תכופות יותר ויותר. אני מתחיל לחשוב על דרכים יעילות יותר לנצל את האנרגיה שלי. אני משתדל לכוון כל תנועה של הגוף לכוון ההליכה הרצוי, ושומר על נשימה עמוקה וארוכה, מתרכז בכל תנועה. אני מודע לכל מדרגת סלע, שלאחריה נדרש לי עוד אוויר כדי להמשיך. התגאיתי כי אני מצליח עדיין לעמוד בקצה המדריך באופן יחסי. כך זה נמשך עד גובה של 5,600 בערך.

בגובה 5,600 ראיתי מחנה נוסף. זהו מחנה ביניים שבו נמצאים אנשים שהעדיפו לחלק את הטיפוס לשניים, מה שהופך את הטיפוס לסימפטי קצת יותר. "אנחנו מהקשוחים כאן" אמרתי לעצמי, אבל בתוך תוכי רציתי כל כך לעצור. כולי סחוט מעייפות ומעורפל, השעה בערך 4 לפנות בוקר ומצפים לנו עוד 600 מטר טיפוס כלפי מעלה. אני נושך שפתיים וממשיך הלאה, אחרי המדריך.

המדריך שלי עז הרים אמיתי, נראה כאילו לא מזיז לו כלום. בשלב הזה כבר לא הצלחתי להדביק אותו. הרגשתי שהגעתי למדרגת גובה כזו שפשוט לא הצלחתי לעמוד בקצב שלו ולהסדיר נשימה. האוויר כל כך דליל. "דליל כמו השיער של רמי קליינשטיין" - חשבתי לעצמי בראש במעין פואטיקה שמנציחה את הרגע. אתה נושם את הנשימה הכי עמוקה שלך ומרגיש כאילו כלום לא נכנס. האטתי משמעותית את הקצב. אצבעות הרגליים והידיים לא מורגשות בכלל. בכל עצירה התחלתי לבעוט לאגרף את הקירות, מנסה להתחמם באופן נואש. אחרי מספר עצירות האבי המדריך שלי התחיל להתעצבן ולצעוק עליי. התעצבני בחזרה וצעקתי עליו "shut up you are my guide, im not fit like you".
אחרי הכל הבנתי אותו. בשבילי כל עצירה היתה הכרחית, אבל בשבילו כל עצירה קצרה הורידה משמעותית את חום הגוף, וגם הוא כבר החל לבעוט בקירות כדי להתחמם. אחרי הכל לשנינו זה היה קשה מאוד. המשכנו הלאה.

עם אור ראשון בשעה 5 וחצי בערך הגענו ל"אייס פוינט". נקודה שממנה והלאה כל ההליכה והטיפוס נעשית על קרח. עצרנו ללבוש ריתמה ואת נעלי הטיפוס עם הקרמפונים. עייף ובגוף כואב עצרתי להתלבש. עצירת ההתארגנות הזאת היתה ארוכה יחסית - כ15 דקות. החלטתי לנצל את העצירה ואת האור לבצע צילום לתיעוד הטיפוס. זה היה כרוך בהורדת הכפפות, כוון המצלמה וזמן יקר ללא תנועה. בסיומו רעדנו לגמרי מקור. רעידה חזקה ובלתי נשלטת של קור חודר עצמות ששום ביגוד חורף לא יכל לו. אני והמדריך התחלנו ללכת מכות, לקפוץ ולהרביץ אחד לשני בנסיון להתחמם. התחלנו לעלות במעלה ההר כששלג מתחת לרגלינו. השמש עלתה והמחזה היה מדהים. השמיים כחולים, האוויר החל להתחמם, והטיפוס נעשה נעים בפעם הראשונה. הרגשתי כמו ג'יימס בונד. אשכרה רק אני והטבע הפראי הזה, משהו מטורף.

אחרי כחצי שעת הליכה הגענו לסדקים ענקיים בקרח, מהסוג שאנחנו מכירים מסרטי הטבע והטיפוסים. אני והמדריך קשורים זה לזה בחבל של כ-10 מטרים, כל אחד אוחז בגרזן קרח שנועד להנעץ במידה ואחד מאיתנו יחליק לתוך סדק מפחיד מעין זה. הלכנו כמה עשרות מטרים לאורך הסדק, כשלפתע המדריך שלי דופק ספרינט וקופץ מצד אחד של הסדק לצד השני, בנקודה שבה המרווח בין הצדדים הוא מטר בערך. לא הייתי מוכן לזה וצעקתי בבעתה "what the fuck you are doing"??
הוא בתגובה צועק עליי בחזרה "run run run stop think this place not stable". אני חושב לשבריר שניה ופועל על אוטומט, רץ ונותן קפיצה של החיים שלי ועובר את הסדק. עכשיו היינו אני והוא מצויים בין שני סדקים והתחלנו לרוץ כדי לעבור את הקטע המפחיד הזה ולהמצא בו כמה שפחות זמן. אני רץ, מתנשף כמו כלב וחושב לעצמי - "רצית אדרנלין - קיבלת ביג טיים".
מצורפת תמונה של הסדק.

משם הפסגה כבר קרובה ונראית באופן ברור. כל שנותר הוא לטפס את 200 המטר הנותרים. אנו ממשיכים בהליכה על גבי משטח שלג מישורי ומגיעים למול ההתרוממות האחרונה של הפסגה. זהו קיר שלג\קרח ענק, כמעט אנך, בגובה של כ-150 מטר. לאורכו פזורים חבלים שהשאירו מטפסים קודמים. ישנם כ-3 חבלים שרצים מעלה עד לאוכף שממנו עולים לפסגה. אנו משאירים ציוד שלא הכרחי לפסגה ומתחילים לטפס מעלה. הטיפוס נעשה בעזרת הג'ומר - מיסב חד כווני. מושכים את הגוף ביד אחת כלפי מעלה וביד השניה מריצים את הג'ומר כלפי מעלה לאורך החבל. כך הלוך ושוב במאמץ קשה שאין כמותו, בגובה של מעל 6000 מטר, אני מתקדם לאט אבל בטוח לעבר הפסגה.

הגעתי לאוכף. רוחבו כמטר בודד, ומשני צדדים נפילה תלולה ונוף מרהיב שאין כמותו. ממנו ועד לפסגה יש שביל שבו יכול לעבור אדם אחד בכל פעם. לאורך השביל פרוס חבל אבטחה. אני נקשר אליו בעזרת טבעת ה-D ומתחיל לעלות כלפי מעלה. הרוחות חזקות מאוד, ומאיימות להפיל אותי לאחד הצדדים. אני יודע שעליי לגייס תשומת לב עילאית ולא לעשות טעויות. מהפסגה נשמעות צעקות עידוד של המדריך שלי ושל מטפסים נוספים. אני מטפס לאט, גבי רכון מטה על מנת להוריד את מרכז הכובד שלי קרוב לקרקע. 30 מטר נותרו. האוויר כל כך דליל, כל צעד גורר סדרת התנשמויות מפחידה. התחלתי לזחול. פשוט לזחול כמו תינוק. כמו תינוק של במבה.

צעד אחר צעד עשיתי את זה, הגעתי לפסגה. מ-ט-ו-ר-ף. אושר שאין כמותו, כמויות אדרנלין שלא הכרתי עד אז. מסביב נשקף הנוף המרהיב ביותר שראיתי בחיים שלי, פסגות מושלגות מתחברות לשמיים כחולים כהים, דגלים בודהיסטים מתנופפים בפסגה ואני עם חיוך ענק של אושר מביט על העולם מלמעלה.

הסוף

קישורים חיצוניים

סיפור דרך גם באנדרואיד!


תגובות

{{comment.timeText}}

{{comment.user.displayName}}

{{comment.noUserName}}

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? מעוניין לשאול את הכותב שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?


{{vm.authentication.user.displayName}}

אנונמי (התחבר)

פרסם תגובה שמור שינויים