סביב הטרנאקי

Ravid Cohen 16/06/14

מסלול מדהים שכמעט הסתיים באסון

מטיילים
מידע כללי
תאריך הטיול

נומבמר 2010

משך הטיול

4 ימים

עונה מומלצת

אביב

  • {{ feature.properties.description ? feature.properties.description : 'נתיב' }}

חרוט כמעט מושלם

הר טרנאקי (Taranaki) או בשמו האירופאי אגמונט (Egmont) הוא הר געש המתנשא לגובה של יותר מ-2500 מטר מעל פני הים (שנמצא לא רחוק ממנו), בפינתו הדרום מערבית של האי הצפוני של ניו-זילנד. צורתו היא כשל הר געש קלאסי, חרוט כמעט מושלם, ועל כך נחשב לאחד מהרי הגעש הסימטריים בעולם. ההר עטוף בשכבות של צבעים: למרגלותיו יער סבוך כמו חצאית ירוקה, בגובה מסוים נעלם היער ובמקומו פזורים שיחים נמוכים, מעליהם רצועה של סלעים וולקניים שחורים ובפסגתו שלג לבן מקושט. עבור ענר שותפי למסע ועבורי, זהו הטרק הראשון באי. אנו מתרגשים מאוד ממראה הר הגעש אך מחליטים בנחרצות לא להיות מהנועזים שכובשים פסגות. מסלול סובב הר בן ארבעה ימים בהחלט מספיק, ומה הטעם בכלל לטפס יום שלם תוך מאמץ וסבל רק כדי להגיע לנקודה מסוימת ולחזור על עקבותינו באותו היום ממש?!

התחלה מעייפת

עם תרמילים עמוסים באוכל וביגוד חם יצאנו מרוגשים אחר הצהרים, ענר ואני. עולים הרבה למעלה, מעט הצידה ולעיתים מגיחים מתוך היער העבות כשמולנו נחשפים צוקים מחודדים ועמקים עטופים בערפל אפור וסמיך. בערב נהיה קריר ואנחנו כבר עייפים. בתחילת כל טרק תמיד מתעייפים מהר משתי סיבות עיקריות: האחת היא שאנחנו עוד לא רגילים לקצב ולמאמץ, השנייה היא שהתרמילים מלאים עד אפס מקום. הולכים והולכים עד שצצה מולנו ללא התראה בקתת עץ מהאגדות - Holly Hut, עם חלונות זכוכית ריבועיים, גג ירוק וריח אורנים משכר. הרצפה חורקת תחת צעדנו הכבדים ואנחנו מתמסרים בקלות לחום שעוטף אותנו.

אנחנו וההר

בימים הבאים אנחנו מפלסים את דרכנו בין עצים נמוכים, מטפסים על סלעים גבוהים וחוצים נהרות רחבים של מי שלגים המתנקזים מהפסגה. אין עוד אנשים מלבדנו על השביל, רק אנחנו וההר שמקבל אותנו בסבר פנים יפות. השמים פתוחים והנוף המרהיב משתנה במהירות הבזק. לפעמים צוקים מחודדים, עמקים והרים, לפעמים המישור הפתוח ובצד השני מתגלה הים הטזמני. וההר - תמיד נמצא שם, מתגלה לנו חדשות לבקרים. לפעמים פסגתו חשופה, ובפעמים אחרות חובש כובע בצורת ענן. בכל יום הוא נראה אחרת, ומכל כיוון מגלה פנים חדשות. אנו למדים להכיר אותו ומרגישים שהוא מלווה אותנו במסענו הקטן, כאילו הוא מקיף אותנו ולא אנחנו אותו.

תעתוע של מרחק

היום השלישי הוא הגבוה ביותר. אחרי כחצי יום הליכה ביער התחלנו לטפס גבוה אל אזור פתוח עם הרבה עשב, פלגי מים קטנים ונוף עוצר נשימה של מרבד עננים צפוף למרגלותינו. אחר הצהריים, ענר איפשהו שם מאחור. שמש קופחת על ראשי ואני מתחיל להתעייף. הנה השביל חוצה נחל קטן שגדותיו לבנים והוא קורא לי לשטוף בו את פני. ללא התרמיל אני מרגיש קל כמו ציפור ומדלג לי בין האבנים. אני מרים את הראש לכיוון ההר והוא כזה גדול, מחודד ומרשים. כל כך קרוב הוא נראה, יותר קרוב מתמיד. ממש במרחק נגיעה. ענר בטח יראה את התרמיל שלי כשיעבור פה, אני אתן קפיצה קטנה לפסגה ואחזור. כעבור רבע שעה של ריצה קלה בקו ישר למעלה, והקרקע נהיית תלולה. אני נאחז בדשא עם הידיים כי הרגליים שלי כבר שורפות. הפסגה הולכת וגדלה. נגמר הדשא, וכל צעד שלי מדרדר אבנים שמעלות אבק דק כמו עשן. פסים של שלג מתחילים להתגלות בקיפולי הקרקע, ואכן יותר נוח לטפס עליו. ההר מתעתע בי - הוא גורם לי לחשוב שהוא קטן וקרוב, כשלמעשה הוא רחוק וגדול, רחוק מאוד וגדול מאוד. הוא מושך אותי חזק חזק עד שאני ללא שליטה. מההתחלה ענר אמר לי לא לעשות שטויות. הרפתקנים רבים נהרגו על ההר כי חשבו שהם יכולים להגיע למעלה, אך היו חסרים את הניסיון והציוד. אותי כרגע זה לא מעניין שכן ההר נראה ממש קרוב וחוץ מזה הוא מלא בשלג רך, מה כבר יכול להשתבש? כשהשלג הרך נהפך לקרח חלקלק ותלול אני מחליט לוותר. "זה היה מטומטם", אני אומר לענר שיושב על שפת הנחל עם רגליים יחפות, "אין טעם לנסות להגיע למעלה בלי ציוד ומדריך, פשוט בלתי אפשרי".

בוקר ורוד

בבוקר האחרון התעוררנו ב-Syme Hut, הבקתה הגבוהה ביותר על הטרנאקי, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר במסלול שלנו. השביל היחיד שיותר גבוה הוא המסלול שמגיע לפסגה, אך הוא מכוסה בשלג ובצד השני של ההר. חוץ מהפסגה המושלגת, פרוסים לפנינו כ-300 מעלות של שטיח עננים עד האופק הרחוק. בחוץ קפוא אך זה לא מונע מאיתנו לצפות בשמש זורחת לצד הר הגעש טונגרירו, רק הוא ואנחנו נמצאים בעולם שמעל העננים. השמש צובעת אט אט את השלג בכתום וורוד. הפסגה שוב נראית קרובה ושוב אני מתחיל לאבד שליטה. "לא מעניין אותי", אני אומר לענר מבעד לקפה המהביל, "אני אגיע לפסגה הזו". חיפוש מהיר מתחת לדרגשים בבקתה מניב לוחות עץ, מסמרים ורצועות גומי לאיטום חלונות. את העץ אני חותך לשני לוחות באורך הנעל, את המסמרים אני דופק עם אבנים ואת התוצר הסופי אני קושר לנעלי עם רצועות הגומי. בדיקה קצרה על השלג ואני מרגיש מוכן בהחלט. מצויד בשני ליטר מים, ארבעה חטיפי אנרגיה, שני מקלות הליכה וסיגריה אחת אני מעפיל לפסגה.

סיכון מיותר

לאחר כחצי שעת הליכה כבר אין אבנים, רק שלג, וזהו הזמן להרכיב של נעלי השלג שלי. אני מוודא שהרצועות מהודקות היטב וממשיך לטפס לאט לאט. כמו אתמול, הדבר היחיד שאני רוצה זה להיות למעלה, אך הפעם אני מבין שזה לא פשוט ואולי גם מסוכן. לכן אני צועד בזהירות, שומר את כוחותיי. העליה התלולה אינה מאפשרת טיפוס בקו ישר אלא רק זגזוג ימינה ושמאלה. מדי פעם אני עוצר ליישר את המסמרים שהתעקמו מהקרח. פתאום אני מבין שהשלג התמים והרך הפך לקרח קשה וחלקלק, עוד תחבולה של ההר. צעד אחד לא במקום ואני עלול להחליק את כל הדרך למטה כששום דבר לא יעצור אותי עד להתרסקות על הסלעים או נפילה מהצוק, תלוי לאיזה כיוון אחליק. כעבור שעה נוספת אני מתחיל לתפוס את הממדים של ההר. הוא פשוט עצום ואני רק נקודה קטנה בשלג הלבן. סיכמתי עם ענר שאם זה יראה לי מסוכן מדי אז אני לא אתעקש וארד חזרה, אבל אני קרוב מדי בשביל לחזור. הקרח נהיה יותר ויותר תלול וסכנת החיים שנהיית ממש מוחשית מציפה פרצי אדרנלין ופחד. מספיק שאחליק סנטימטר ונגמר הסיפור.

אני מחשב כל צעד וצעד תוך כדי שאני חושב גם על הנתיב הכללי. מכוון את עצמי לחריץ קטן בין הצוקים שמקיפים את המכתש בפסגה, אשר מתחילה לקבל צורה ברורה יותר. אני כבר ממש שם, זו לא אשליה. לא נותר לאן לזגזג אז אני פונה בקו ישר אל הפתח. אני אוחז במקלות קרוב לתחתית, נועץ כל אחת מהן חזק בקרח, חופר לי בבעיטות עם הרגל גומחה חדשה, אז מרים את המקלות ונועץ אותם שוב טיפה יותר למעלה, וחוזר חלילה. העליה מתמתנת ואני מוצא את עצמי, אחרי שעתיים של טיפוס, על שפת המכתש בגובה 2500 מטר. העננים נמוכים ורחוקים, הבקתה קטנה ורחוקה והטונגרירו מתנשא במרחק. אני פה! הגעתי! הצלחתי! ואני כבר מת לחזור. אומרים שמזג האוויר פה משתנה ברגע, ואם ירד גשם או שהרוח טיפה תתחזק, אין סיכוי שאגיע למטה שלם. אני מטייל לי על שפת המכתש שמתברר כעצום ברוחבו (כ-300 מטר). בצדו השני נראה המצוק הגבוה מכולם, ואני מחליט לסיים בו את המשימה. רגלי רועדות מהריכוז הממושך שנדרש מהן.

תוך כדי ירידה מהשפה אני מחליק ומתגלגל במורד שלושת המטרים שנותרו. המקל התעקם והמסמרים קרעו חלק מהמכנס ופיסת עור אבל אפשר להמשיך הלאה, אם הייתי נופל לצד השני זה היה סוף המשחק. אני חושב על הסיכוי שלי לצאת מכאן בשלום, אחרי הכל הרבה יותר קל למעוד במהלך הירידה, המקלות כבר לא יעזרו לי והמסמרים עקומים לחלוטין. אחרי כל הצבא הזה, ורק עכשיו אני יודע איך זה מרגיש קרוב למוות, ממש לעמוד על הקצה. יושב על הסלע הגדול ומרגיש בעננים, ואני אכן בעננים. אני לבד בעולם. רחוק, גבוה, שקט ולבד, כמו שאף פעם לא הרגשתי. בתוך מערבולת הרגשות ברור לי דבר אחד: זה היה שווה את זה אם ורק אם אחזור בשלום, אחרת הייתי מוותר על התענוג.

טיפים

  • הטיפ הכי חשוב שאני יכול לתת זה לא לחזור על הטעות שאני עשיתי. בדיוק כשרציתי לרדת מהפסגה נהיה ערפל מטורף ולגמרי איבדתי את הצפון ואת העקבות שלי. הירידה קשה מאוד ולקחה לי הרבה יותר זמן מהעליה כי פשוט אין מקום יציב להניח את הרגל אז צריך ממש לחפור בקרח לפני כל צעד. שבריר שנייה של חוסר יציבות והייתי מתגלגל למטה ללא מעצורים, אין לי ספק בזה. אין לי מושג איך הצלחתי לרדת בסוף, אך ברור שזה היה מעשה ילדותי ומיותר. אם בכל זאת תרצו להגיע לפסגה, תשכרו מדריך ולא תתחרטו על כל דולר שתוציאו. אפשרות אחרת היא להגיע בקיץ כשאין שלג ואז אפשר לעלות בשביל לבד בלי בעיה.

קישורים חיצוניים

סיפור דרך גם באנדרואיד!


תגובות

{{comment.timeText}}

{{comment.user.displayName}}

{{comment.noUserName}}

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? מעוניין לשאול את הכותב שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?


{{vm.authentication.user.displayName}}

אנונמי (התחבר)

פרסם תגובה שמור שינויים