קוריאה שמעל העננים – טיול בפארק ה-Jirisan, דרום קוריאה

אור אליאסון 05/12/13

הליכה בת יומיים אל ראש הרכס בפארק הלאומי Jirisan

מידע כללי
תאריך הטיול

אפריל 2013

משך הטיול

2 ימים

עונה מומלצת

אביב וקיץ (בסתיו אמור להיות מוצלח גם)

  • {{ feature.properties.description ? feature.properties.description : 'נתיב' }}

הכנות

הפארק הלאומי Jirisan הוא הפארק היבשתי הגדול והותיק בדרום קוריאה. רכס ההרים העולה מתוכו הוא חלק מרכס ה- Baekdusan הגדול שממשיך הלאה עמוק אל תוך צפון קוריאה. בתוך הפארק קו הרכס נע בכיוון מזרח-מערב ולא בקו צפון-דרום כמו בשאר המדינה, ובחלק הזה הוא גם מגיע לשיאו בפסגה Cheonwangbong, שהיא השנייה בגובהה בדרום קוריאה (1915 מ'). הוא אהוב במיוחד על מטיילים מקומיים ובגלל גודלו הרב הוא לא מרגיש צפוף כל כך כמו בפארקים הקטנים יותר. המסלול הפופולארי בפארק אורך בין יומיים לשלושה. הוא מתחיל במקדש Daewonsa שלמרגלות הקצה המזרחי של הרכס, עולה על ראש הרכס וממשיך לאורכו עד שהוא יורד ומסתיים במערב במקדש Hwaeomsa. (אפשר כמובן גם ללכת בכיוון השני). הרכס בדרך כלל מכוסה בשכבת עננים וקשה מאוד לחזות מראש את מזג האוויר. הדרך היחידה לדעת עליו היא בדיעבד. אני בכלל לא חושב שזאת בעיה אלא דווקא ברכה. נגיע לכך בהמשך.

הלינה לאורך המסלול מתבצעת בתוך "Shelters" בנויים, שהם מבני בטון עצומים שהגדול בהם יכול להלין יותר ממאה ושלושים אנשים (ולפעמים גם זה לא מספיק). אלה ממש לא הבקתות הצנועות והחבויות שהורגלתי אליהן בניו זילנד ובנורבגיה, אך יש להן יתרונות משלהן וזה נחמד לראות איך עושים דברים בצד המזרחי של העולם. קיימים שישה מחסות כאלה לאורך המסלול, וצריך להירשם אליהם מראש באתר שאצרף בסוף הסיפור. נכון לאפריל 2012 רק שני מחסות היו פעילים וזה הקשה מאוד על התכנון והתיאום עם התחבורה הציבורית. ראיתי שרק ההגעה והחזרה מהפארק הולכת לעלות לי ביומיים נוספים. לכן החלטתי לעלות לפסגה ולחזור ממנה בדרך הקצרה ביותר, ולישון במחסה Jangteomok.

השתמשתי בעיר Busan בתור הבסיס שלי ליציאה ולחזרה מהטרק. זה אולי נשמע מוזר מאחר וכל מקום נמצא כמעט בקצה אחר של המדינה, אך נוכחתי לגלות שזאת האופציה הנוחה, הזולה והריאלית ביותר. התחבורה הציבורית המצויינת בקוריאה מאפשרת לעשות דברים כאלה. בעיר פוסאן (כך אומרים Busan) ישנתי ב-Cube Guesthouse שממוקם באזור צ'יינה טאון (יותר כמו רוסיה טאון) ליד תחנת הרכבת. אמנם אין בו אסלות, אך הוא מצויין וצוות העובדים (אח ואחות) נהדרים ובכל ערב הם הכינו לאורחים חביתת דיונון. שירותים מערביים מצאתי במרכז מידע למבקרים בהמשך הרחוב. הוא נסגר בשמונה בערב ואז אפשר למצוא שירותים בתחנת רכבת התחתית שברחוב המקביל. אני ממליץ להתאפק עד לבוקר.

מרכז המבקרים הזה שבהמשך הרחוב הוא המפתח להצלחה. עובדים בו דוברי אנגלית והם מומחים במציאת כל קווי האוטובוס שצריך (חייבים לדעת קוריאנית לשם כך). ישבתי אצלם זמן רב ויחד ניסינו לתכנן את היציאה שלי למסלול. רציתי להתחיל ולסיים את המסלול בכפר Jungsan-ni שלמרגלותיו הדרומיים של ההר. ממנו הטיפוס למחסה הראשון ולפסגה הוא הקצר ביותר. חיפשתי אפשרות לצאת מפוסאן לפנות בוקר, להגיע לתחילת המסלול, לטפס, לרדת למחרת ולהספיק להגיע בחזרה לפוסאן באותו הערב. כל נסיעה כזאת אורכת כשלוש וחצי שעות. זה הצליח. הם מצאו אוטובוס שעובר בין פוסאן לכפר פעמים בודדות כל יום ויצאתי לדרך.

היום הראשון

התעוררתי עם הזריחה ומזג האוויר היה זוועה. העננים הסתירו את ראש המבנים והמטירו גשם דק ומתסכל שהספיג אותי בתוך דקות. לקחתי תחתית לתחנה המרכזית, מצאתי את הקו שלי ונשענתי מאחור על המושב, מקווה להמשך יום בהיר יותר. לאחר כשלוש שעות שיערתי שאני קרוב לכפר אך לא ידעתי היכן לרדת. בשורת המושבים לידי ישב אדם מבוגר שהיה לבוש בבגדי טיולים. ניחשתי שאולי גם הוא בדרך אל ההר ושאלתי אותו אם הוא יורד באותה התחנה כמוני (התברר שזו התחנה האחרונה). הוא אמר שכן ושגם הוא מתכוון לטפס על ההר היום, והציע שנעשה זאת ביחד. קראו לו Mr. Lee, ומאותו הרגע נעשינו לחברים הכי טובים.

Jungsan-ni הוא עוד אחד מכפרי התיירות שנמצאים בכניסה לכל פארק. הוא מציע מכולות קטנות, מסעדות ובתי מלון מסורתיים שנקראים Minbak. הם עולים בין 20000-40000 וואן וקשה לתאם אותם מראש. ברוב הסיפורים שאני שמעתי האנשים פשוט מגיעים ומחפשים אחד פנוי. מהכפר יש ללכת מעלה לאורך הכביש כחצי שעה עד לשער הכניסה לפארק. בכניסה יש שירותים עם אסלות, מפה, דלפק מידע שלא תמיד מאוייש ושלט המצביע על תחילת המסלול.

הדרך מהכפר לראש הרכס קצרה, ישרה ותלולה מאוד. אורכה כ-4.5 ק"מ והיא אורכת כ-5 שעות (אפשר בהרבה פחות). כמעט כל התוואי בנוי ממדרגות עץ, מדרגות אבנים לא שוות וקצת אספלט פה ושם. מאוד לא ידידותי לברכיים. באמצע הדרך מגיעים לצומת דרכים. הפיצול השמאלי מוביל ישירות למחסה Jangteomok, ממנו הדרך לפסגה לאורך הרכס לוקחת כשעה, ומהפסגה דרך נוספת יורדת בקו ישר בחזרה לכיוון הכפר ומתחברת לדרך הראשונה בפיצול הימני. נהוג לישון במחסה לפני ההעפלה לפסגה, ולהתעורר ב-4 לפנות בוקר כדי להגיע אליה לפני הזריחה.

מזג האוויר הוסיף להיות גשום והעננים היו נמוכים. מהר מאוד נכנסנו לתוכם והראייה הייתה מוגבלת לעשרה מטרים בלבד. מעולם לא פגשתי בערפל כל כך סמיך. צעדנו לאורך נחל רועש שאמור להיות ה"נושא" של המסלול, אך לא ראיתי אותו כלל. רק כשחצינו אותו מדי פעם על גבי גשרים יכולתי להיווכח שהוא באמת קיים. למיסטר לי ולי היה רק אחד את השני כדי להפיג את המונוטוניות של הנוף האטום, וניסינו להרכיב שיחה עם מעט המילים באנגלית ובקוריאנית שכל אחד מאיתנו הכיר. מיסטר לי מתגורר בעיר הלווין Gimhae של פוסאן, היכן שנמצא שדה התעופה הבין-לאומי. הוא עובד בחברת תקשורת, נשוי ואב לילדה בת 22. זו הפעם הרביעית או החמישית שהוא מטפס לפסגה והוא לקח חופש לשם כך. בעצירת הצהריים באמצע המסלול הוצאנו את האוכל שכל אחד מאיתנו הביא. הוא שלף כדורי אורז גדולים וצמיגיים מלאים בתבלינים ובאצות. זה היה מעולה! הרבה יותר טוב מלחמניות השועית הזולות שקניתי בבוקר ב-7/11.

אחרי כשלוש שעות הליכה כבר עלינו לא מעט בגובה. הראות החלה לפתע להתבהר, ולפני שהבנו מה קורה מצאנו את עצמנו מעל לקו העננים. פתאום היה נעים, יבש, רוח קלילה והשמיים היו נקיים לחלוטין. קשה היה לדמיין איך התחלנו את היום אנחנו, ואיך ממשיך היום לשאר 50 מיליון הדרום קוריאניים שלא טיפסו על ההר איתנו. אז למדתי שכשמזג האוויר מדכא וקר, פשוט צריך לעלות מעל לעננים.

במצב רוח מרומם השלמנו את השעה האחרונה להליכה והגענו למחסה Jangteomok, שממוקם בדיוק על קו הרכס. זהו מבנה גדול מאוד, בעל קומת מרתף שמשמשת לבישולים. מחוץ למבנה נמצאת מרפסת גדולה עם שולחנות פיקניק וספסלים. בכניסה נפרדת נמצא חדר שירותים ארוך, מלא בתאי שירותים מסוג הכריעה ואין אסלות בכלל (זוכרים את זאת בתחילת המסלול?). המחסה מאוייש בכמה אנשי צוות ואפשר להיכנס אל אולם השינה רק מהשעה 5 בערב. אז הדלפק נפתח ובו משלמים על השימוש במחסה (כמה אלפי וואן בודדים), אז גם צריך להראות את האישור המודפס על ההרשמה באתר. אני לא ידעתי שצריך להדפיס אותו אז קיבלתי פרצוף חמוץ, אבל לא סילקו אותי מההר. הבנתי שהם סלחניים כלפי זרים אך פחות כלפי מקומיים. אפשר גם להשכיר שמיכות צמר ירוקות באלף וואן כל אחת. בדלפק אפשר לקנות מנות חמות, אורז להכנה מהירה, חטיפים ופחיות שתייה.

אחרי התשלום אפשר להיכנס לאולם השינה ולתפוס מקום. מדובר בחלל גדול, מוקף בדרגש עץ רחב עליו פורשים את שקי השינה. סולם מוביל אל מפלס עליון שגם בו אפשר לישון. יש שקעי חשמל שאפשר להשתמש בהם ובלילה מופעל חימום. יש אפילו קליטה. מעט מהאנשים הביאו שקי שינה ורובם הסתמכו רק על השמיכות להשכרה שהיו חמות מספיק. כדאי לפחות להביא מזרן שטח כי העץ לא כל כך נוח.

אחרי שהתמקמנו ירדנו למפלס התחתון כדי לבשל. אין בו כלום מלבד משטח מתכת ארוך וצריך להביא גזייה. אין בו כיור ומים אפשר לקחת ממעיין עם צינור שממוקם כמה דקות הליכה במורד השביל. אני הבאתי איתי נודלס וטונה, ומיסטר לי הביא אורז, קימצ'י, בצל ירוק ודיונונים קטנים עם עיניים גדולות שהוא אכל בביס אחד. היינו כשלושים איש שטיפסו למחסה באותו היום. כולם היו מקומיים מלבדי ומלבד זוג הולנדים מבוגר, שהיו באמצע "שביל דרום קוריאה" העובר בהר.

לאחר שהחשיך נכנסו כולנו לאולם השינה והתארגנו ליציאה המוקדמת מחר. מיסטר לי אמר לי שהוא מתכנן להתעורר מחר בארבע לפנות בוקר כדי להגיע לפסגה לפני הזריחה, ושאל אם אני רוצה להצטרף. הסכמתי, ובדיעבד הבנתי שלא הייתה לי ברירה כי כולם התעוררו בשעה הזאת. בשעה 8 (או 10) בלילה כבו האורות, והשקט הנחמד של אנשים מנומסים התחלף ברעש קשה מנשוא של נחירות. מיסטר לי ,שהיה צמוד אלי, התגלה כאחד מאלה שנוחרים על הצד (הסוג הנורא ביותר). הבנתי שזה לא הולך לעבוד בנינו ועליתי לישון לבד בקומה השנייה.



היום השני

בשעה 4 בדיוק התעוררו כולם, התארגנו בזריזות בחושך ויצאו מזרחה בשיירה ארוכה לכיוון הפסגה. ההליכה כולה הייתה בחושך ואסור לשכוח להביא פנס. השביל עולה במתינות וחלקו מכוסה בשלג דחוס מהשנה שעברה. לאחר כשעה מגיעים לפסגה.

בתחילת הסיפור כתבתי שהעננים שבדרך כלל מכסים את ההר הם ברכה. בשבילי הם הפכו לסמל של היומיים האלה. עמדתי על ראש הר, על אי בודד, ומסביבי נמשך ים לבן ואינסופי שהתנפץ שוב ושוב אל תוך היער. הייתי מנותק לחלוטין מהעולם שמתחתי, בלי תחושת גובה ומיקום. מבחינתי עמדתי על פיסגת האוורסט.

חיכינו כשעה עד שהיינו בטוחים שהשמש זרחה (לא ראינו אותה בבירור) והתחלנו את הירידה למטה. הפעם לקחנו את השביל שיורד ישירות מהפסגה ושמתחבר באמצע הדרך למסלול שבו התחלנו. שוב דרך תלולה מאוד שבנוייה לכל אורכה ממדרגות אבן לא שוות. מהר מאוד חזרנו לצעוד בתוך העננים ולא ראינו כלום עד שסיימנו בכפר Jungsan-ni. ברבע הדרך למטה מהפסגה עוברים דרך המקדש Beopgyesa, המקדש הגבוה ביותר בדרום קוריאה. מיד מתחתיו ממוקם המחסה Rotary שהיה סגור כשאני טיילתי במקום, ועל שולחנות הפיקניק שמחוצה לו אוכלים את ארוחת הבוקר.

הגענו ל-Jungsan-ni והמתנו לאוטובוס בחזרה. מיסטר לי הזמין אותי לביתו ב-Gimhae כדי להכיר אותי למשפחתו. שתינו בירה, אכלנו ארטיק והלכנו בפארקים היפים של העיר. בערב נפרדנו כל אחד לדרכו. אני חזרתי ברכבת התחתית לגסטהאוס, בדיוק בזמן לחביתת הדיונון האחרונה.

טיפים

  • קיימים רק שני "טרקים" בני יותר מיום אחד בדרום קוריאה, הכוללים לינה במחסות יעודיים. השני נמצא בפארק Seoraksan והוא אורך יומיים.
  • יש להזמין מקום מראש במחסות באתר http://english.knps.or.kr
  • אתר טוב עם מידע על הליכות בדרום קוריאה: http://koreaclimbs.blogspot.co.il

סיפור דרך גם באנדרואיד!


תגובות

{{comment.timeText}}

{{comment.user.displayName}}

{{comment.noUserName}}

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? מעוניין לשאול את הכותב שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?


{{vm.authentication.user.displayName}}

אנונמי (התחבר)

פרסם תגובה שמור שינויים