דרום קוריאה בגדול

אור אליאסון 29/04/14

סיכום הטיול שלי בן ששת השבועות בדרום קוריאה, הכולל את סיפורם של כל המקומות והאתרים שלא נכללו בסיפורים האחרים והרבה מידע שימושי

מידע כללי
תאריך הטיול

אפריל 2013

משך הטיול

עונה מומלצת

קיץ וסתיו

  • {{ feature.properties.description ? feature.properties.description : 'נתיב' }}

הקדמה

סיפור דרך זה הוא סיכום הטיול שלי בן ששת השבועות בדרום קוריאה, ומתאר את רצף הטיול ואת המקומות בהם ביקרתי ושלא נכללו בסיפורים נפרדים. את הטיול התחלתי בסיאול, עליה כתבתי סיפור נפרד, והסיפור הזה ממשיך מהנקודה בה הוא הפסיק.

אל קוריאה הגעתי בסוף החורף ובאזור סיאול עוד היה קר מאוד. שמעתי מפי אדם מקומי על פסטיבל פריחת הדובדבן שעומד להתחיל בעוד כמה ימים בקצה הדרומי של קוריאה, אך בהתחלה עו הייתי מקובע על המסלול שתכננתי בראש ולא חשבתי שאזכה להגיע אליו בזמן. לבסוף הבנתי שבדרום גם יהיה לי חם יותר, ובעקבות כך החלטתי לשנות את מסלול הטיול ולנסוע היישר אל העיר בוסאן שעל החוף הדרומי. ממנה אעלה לאט לאט צפונה בעקבות האביב.

דרום מזרח דרום קוריאה - פסטיבל פריחת הדובדבן והרבה איים.

את הדרך מסיאול לפוסאן עשיתי ברכבת האקספרס KTX, בעיקר כי רציתי להרגיש איך זה לנסוע ברכבת מהירה כל כך. הנסיעה ארכה בקושי שלוש שעות ובצהריים כבר הייתי בקצה השני של המדינה. פוסאן היא העיר השנייה בגודלה בקוריאה, והשתמשתי בה כבסיס לבקר באתרים באזור הזה של המדינה. הזמנתי מראש כמה לילות ב-Cube Guesthouse שממוקם באזור צ'יינה טאון (יותר כמו רוסיה טאון) ליד תחנת הרכבת. אמנם אין בו אסלות, אך הוא מצויין וצוות העובדים (אח ואחות) נהדרים והם הכינו חביתת דיונון לאורחים בכל ערב. שירותים מערביים מצאתי במרכז מידע למבקרים בהמשך הרחוב. הוא נסגר בשמונה בערב ואז אפשר למצוא שירותים בתחנת רכבת התחתית שברחוב המקביל. אני ממליץ להתאפק עד לבוקר.

נעזרתי המון במרכז המבקרים ההוא בהמשך הרחוב. אני לא ארחיק כשאומר שהתחבורה הציבורית בדרום קוריאה מושלמת. הבעיה היחידה היא להתמצא בה. קיימים באינטרנט לוחות זמנים מדוייקים שהאוטובוסים באמת עומדים בהם, אבל רק בקוריאנית. הצוות במרכז המבקרים שלף לי בתוך דקות את כל הקווים שהייתי צריך, את הזמנים והיכן למצוא אותם. בכל רחבי קוריאה הייתי זקוק לעזרה הזאת, בעיקר מבעלי הגסטהאוסים. כדי להזמין את רוב כרטיסי הטיסה הפנימיים והמעבורות דרוש חשבון בנק קוריאני, ומקובל לבקש מבעל הגסטהאוס לקנות אותם בעצמו, ושתחזירו לו במזומן.

למחרת יצאתי באוטובוס לפסטיבל פריחת הדובדבן בעיר Jinhae, ששוכנת כשעה נסיעה מבוסאן. בכל שנה בחודשים אפריל-מאי מתרחשים כמה פסטיבלי פריחות כאלה ברחבי קוריאה, וכדאי להתעדכן באינטרנט לגבי התאריכים המדוייקים. השנה הפריחה הקדימה בכמה ימים מהמתוכנן והגעתי אחרי השיא, אך היא עדיין הייתה מיוחדת מאוד. לא סתם קוראים לזה פסטיבל. העיר הפכה לדוכן מזון ענק, מלא בהצגות ואמני רחוב. עצי הדובדבן פרחו בכל הרחובות, כשהאזור הטוב ביותר לראות אותם היה לאורך הנחל שחוצה את העיר.

עיר נוספת שביקרתי בה באזור היא Tongyeong. זו עיר לא קטנה בכלל, ששוכנת על חיבור יבשתי בין כמה איים בים הדרומי. בדרומה מתנוסס ההר Miruek-san, וממנו נשקף אחד מהנופים היפים בדרום קוריאה - הים זרוע האיים של Halleyo Maritime National Park. אני לא אומר זאת כי ראיתי אותו בעצמי. ענן כבד כיסה את ההר ביום שעליתי עליו, והנחמה היחידה שלי הייתה הפאנורמה הגדולה לפני המעקה שתיארה את שמות כל האיים. אפשר לטפס להר ברגל, או לעלות על הרכבל הארוך ביותר בדרום קוריאה. הקוריאנים אוהבים רכבלים.

אחד מהקרבות הימיים החשובים של דרום קוריאה מול היפנים התרחש בין האיים האלה, ושחזורים מושלמים של אוניות המלחמה הקוריאניות, ה-Turtle Ships, פתוחים בחינם לקהל במעגן במרכז העיר.

השתמשתי בפוסאן גם בתור בסיס לביקור בעיר גיונגג'ו וליציאה לטרק בפארק Jirisan. עליהם כתבתי סיפורים נפרדים.

דרום מערב דרום קוריאה - ערי הבמבוק והסלאדון.

הבסיס שלי בדרום מערב המדינה היה בעיר גוואנגג'ו (Gwangju), שעליה ועל הפארק הלאומי מודנגסאן הסמוך כתבתי סיפור דרך נוסף. מהעיר הזו יצאתי בשני ימים נפרדים צפונה אל העיר דאמיאנג, ודרומה את העיר גאנג'ין.

העיר דאמיאנג היא מקום די קטן השוכן כשעה נסיעה מצפון לגוואנגג'ו, והיא מפורסמת במטעי הבמבוק שלה והמלאכה המקומית שהתפתחה סביבם. הלונלני פלאנט תיאר את המקום כגן עדן של גינון ובוטניקה, והייתי חייב לצאת ולבדוק זאת בעצמי. התחנה הראשונה בעיר שהלכתי אליה הייתה מוזיאון הבמבוק, שהציג יצירות אומנות, רהיטים, כלים ובגדים, כולם עשויים במבוק באופני עיבוד שונים. המוזיאון היה קטן יחסית ושום דבר לא היה מתורגם לאנגלית. שוק הבמבוק שציפיתי לו כל כך שהיה אמור להימצא במתחם המוזיאון התברר כייבוא של מוצרי במבוק זולים מסין, בלי אף חתיכה אותנטית אחת.

מחוץ למוזיאון על הכביש הראשי נמצאת מסעדה מוכרת המגישה מנות על טהרת הבמבוק. התיישבתי בה, המלצרית הכווינה אותי בתפריט למנה שכנראה כל התיירים מזמינים, ותוך דקות השולחן כוסה בעשרות כלים קטנים מלאים בעלים כבושים, דגים מטוגנים, חתיכות בשר לא מזוהות ואורז בתוך קערת במבוק. טעמתי מכל דבר והרגשתי נורא. האוכל הקוריאני לא טעים להרבה מערביים, אך השולחן הזה הרגיש כמו בית קברות. היה לי מאוד לא נעים אך השארתי את השולחן כמו שהוא, שילמתי והלכתי.

התחנה האחרונה שלי הייתה חורשת הבמבוקים שבצפון העיר, והיא החזירה מעט את היוקרה ליום. מדובר בגבעה לא גדולה במיוחד, שבעבר שימשה לגידולי במבוק לצורך התעשייה המקומית. בשנים האחרונות היא הוסבה לפארק וכוסתה ביער במבוק צפוף עם מספר מסלולי הליכה קצרים. מעולם לא הלכתי בתוך יער כזה לפני כן והוא היה מרשים מאוד.

כדי להגיע לעיר יש לעלות על אוטובוס בטרמינל המרכזי בגוואנגג'ו, ולרדת בתחנה המרכזית של דאמיאנג. מרכז מבקרים קטן בתחנה מספק מפה של העיר, וממנו אפשר להגיע ברגל לכל אחד מהמקומות שכתבתי עליהם. מוזיאון הבמבוק נמצא בדרום העיר והמסעדה צמודה אליו. חורשת הבמבוק נמצאת בצפון העיר מעבר לנהר. הכניסה לשניהם היא בתשלום.


דבר נוסף שהתעניינתי בו בקוריאה הוא תעשיית הסלאדון המסורתית (Celadon). זוהי קרמיקה מיוחדת בעלת הזיגוג הירוק-תכול וציורי העננים והאנפות הקטנים שאפשר למצוא בכל חנות מזכרות ואומנות. היא נחשבת לאחת מהקרמיקות האיכותיות בעולם והייתה למוצר ייצוא מרכזי בתחילת האלף השני, בעיקר לסין וליפן. לאחר שנת 1300 ייצור הסלאדון הופסק ונשכח, ורק בעשרות השנים האחרונות הוא הוקם לתחייה וחזר להיות מלאכה קוריאנית.

אחד ממרכזי הייצור העתיקים שכן בחוף הדרום מערבי, מדרום לעיר גאנגג'ין (Gangjin), ושרידים של מאות כבשנים נמצאו בסביבה. בתי מלאכה מודרניים רבים נמצאים באזור וביניהם עומד מוזיאון סלאדון גדול, המציג את מיטב הכלים העתיקים שנמצאו בחפירות ומתאר את שלבי הייצור. המוזיאון קטן יחסית וכמעט ואין בו אנגלית. אפשר לראות כלים לא פחות מיוחדים גם במוזיאון הלאומי בסיאול.

מעבר לכביש מדרום למוזיאון נמצאות כמה חנויות סלאדון גדולות המחזיקות בכל סוגי הכלים, הדוגמאות והצורות שרק אפשר להעלות על הדעת. שמתי עין על ארגטל בצורת דלעת שראיתי בין הממצאים הארכיאולוגיים ולבסוף קניתי לי כזה באחת החנויות. המחירים סבירים מאוד אך הבעיה היא לשמור עליו שלם בתרמיל עד לארץ (הצלחתי!). לא הצלחתי למצוא בית מלאכה פעיל לבקר בו. קיוויתי שיהיו רבים פעילים בסביבה אך אפילו בני אדם בקושי מצאתי באזור. במקום זאת נכנסתי לאזור מגורים כפרי ממזרח לכביש הראשי וירדתי לשדות בתקווה למצוא קצת חרסי סלאדון עתיקים. יצא שעליתי על כבשן קדום שמעולם לא נחפר ורק הוסיף להיחרש מדי שנה כחלק מהשדה, והמקום היה מלא בשברים גדולים ומעוטרים.

כדי להגיע למוזיאון צריך לקחת אוטובוס של שעה מהטרמינל המרכזי בגוואנגג'ו אל התחנה המרכזית בגאנגג'ין, וממנה אוטובוס נוסף של כ-40 דקות החולף על פני מתחם המוזיאון. בערב חשבתי שאיחרתי את האוטובוס חזרה לגאנגג'ין ועצרתי טרמפים. מקומי מבוגר עצר לי והנהנן כשאמרתי לו את שם העיר, אך הוא נרתע מניסיונות פתיחת השיחה שלי ולא הצלחנו לתקשר לגבי היכן אני ארד בהמשך. נלחצתי קצת כי הגענו למבוי סתום, אך המילה "טרמינל" הצילה את המצב וכנראה שהוא הסיע אותי לשם במיוחד. להבא אנסה ללמוד קצת קוריאנית.

מגוואנגג'ו יצאתי במעבורת אל האי הדרומי ג'ג'ו, ולאחר כשבוע חזרתי אליה בטיסה.

מרכז דרום קוריאה - מורשת האנוק ופאגודות.

היעד הבא לאחר גוואנג'גו היה העיר ג'ונג'ו (Jeonju) שבמרכז/מערב המדינה. זו עיר לא קטנה והיא שימשה לי כבסיס לימים הבאים. בדרומה נמצא רובע מגורים עתיק שנשמרו בו מבני ההאנוק המסורתיים (Jeonju hanok village) והוא נקודת העניין בעיר. בניגוד להרבה אכזבות שנחלתי כשחיפשתי לטעום קצת מהעבר, כפר ההאנוק הזה התברר כמקום מעניין ומיוחד. הוא תיירותי מאוד ומלא מסעדות יקרות וגלריות אמנות, והסמטאות מטופחות ומלאות פרחים. המקום הרגיש בשבילי כמו ערי התיירות האירופאיות והסתובבתי ברחובות יומיים שלמים. במערב הרובע נמצא מתחם ארמון שנראה מרשים מאוד מבחוץ אך בחרתי לוותר הפעם.

ג'ונג'ו מתגאה שני דברים – במלאכת נייר האורז שלה ובתבשיל הביבימבאפ הקוריאני, עליו היא טוענת לבעלות. בזמן שהגעתי לעיר כבר הכרתי היטב את המנה, שלרוב הייתה הדבר מעורר התיאבון היחיד במסעדות. זו למעשה קערת אורז (לפעמים הקערה עשוייה מאבן לוהטת) שעליה מניחים פטריות, עלים שונים, ירקות כבושים וביצה חיה. האמת היא שאהבתי אותה מאוד. בערב הראשון נכנסתי לאחת ממסעדות הביבימבאפ המפורסמות והזמנתי את הביבימבאפ היקר ביותר בכל הטיול, והתאכזבתי מאוד. למחרת נכנסתי למסעדת פועלים והזמנתי את הביבימבאפ הזול ביותר בכל הטיול, והוא היה הטעים ביותר מבין כל הביבימבאפים שאכלתי. אני חושב שהסוד הוא שהביצה צריכה להישבר חיה מעל לאורז, ולא להיות מוספת כחביתה. בנוגע לנייר האורז – יש חנויות רבות באזור אך קשה לומר מה הוא ייצור סיני המוני ומה לא. המחירים בחנויות המתמחות גבוהים מאוד, והמניפות הזולות בחנויות המזכרות הן סיניות בוודאות.

באחד מרחובות הרובע נמצא מוזיאון רקמה קטן (Embroidery museum) שפועל בעיקר כחנות ענתיקות, ויש בו אוסף גדול למכירה של עבודות רקמה יפות שקישטו בעבר קירות ניידים מתקפלים. המוכרת נחמדה מאוד ויודעת אנגלית וכדאי לבקר במקום.

ישנתי ב-Jeonju Guesthouse שנמצא בפינה הצפון-מזרחית של הארמון, ואני ממליץ עליו. הבעלים היה דברן גדול וידע לשים בשבילי את "חורשת האקליפטוס" ביוטיוב. לילה עלה 23,000 וואן, כשבראשון הבעלים הציע לי לישון בחדר פרטי בעבור אותו המחיר.

הפארק הלאומי Maisan.

"הר אוזני הסוס", זהו שמו המתורגם של פארק לאומי קטן מימדים ממזרח לעיר ג'ונג'ו. אחד מהמקומות המגניבים שביקרתי בהם במדינה. אוזני הסוס הן שתי גבעות מחודדות וקרחות שמרחוק באמת נראות כך, והן מזקרות באופן בולט מבין הגבעות הנמוכות. לצד אחת האוזניים, מתחת למצוק קונגלומרט מרשים, שוכן מקדש קטן גם כן בשם Tapsa.

בסוף המאה ה-19 הגיע למקום נזיר בודהיסטי צעיר בשם יי גאפ יונג במטרה להתבודד. הוא חיפש ככל הנראה דרך להעסיק את עצמו, ובמשך שלושים השנים שחלפו הוא הקים למעלה ממאה פגודות יוצאות דופן מאבנים שליקט בסביבה. הפגודות שהוא יצר הן למעשה פירמידות קטנות ומחודדות, או סתם מגדלי אבנים גבוהים ופשוטים. שנים מאוחר יותר הוקם מקדש רשמי במקום, הפגודות שולבו בתוכו כאלמנט המרכזי ופסלו של יי גאפ יונג הוצב בכניסה.

זהו מקדש צבעוני ומעניין, והמיקום שלו מתחת למצוק הגדול בין עמודי האבן המוזרים משרה אווירה אחרת מאשר בשאר המקדשים השגרתיים. המשך השביל לכיוון מרכז הפארק מוביל דרך מקדש נוסף, מיוחד ומעניין פחות, ואחריו ממשיך בין שתי האוזניים אל הצד השני של הפארק. שביל אל ראש האוזן המערבית יוצא מהאוכף שבין הגבעות אך הוא היה סגור בזמן הביקור שלי.

אני לא זוכר לגמרי איך עשינו את זה, אך בעזרת הבעלים של הגסטהאוס בג'ונג'ו מצאתי אוטובוס שלקח אותי מהעיר היישר אל הכניסה המערבית לפארק. סיימתי את המסלול בכניסה הצפונית ומשם לקחתי אוטובוס אל התחנה המרכזית בעיר ג'ינאן (Jinan), ממנה המשכתי באוטובוס חזרה לג'ונג'ו. בצורה הזו גם מגיעים לפארק בדרך כלל. סך כל ההליכה בפארק מסתכמת בכשעה.

אי אפשר באמת לראות את "אוזני הסוס" מתוך שטח הפארק. כנראה שצריך לחפש תצפית רחוקה יותר מאחת הגבעות שמסביב.

צפון מזרח דרום קוריאה - גנים יפים ותזכורות מהשכנה.

בבוקר למחרת הטיול בפארק סונגניסאן (ראו סיפור נפרד) חזרתי לדאיג'און ועליתי על אוטובוס המשך אל האזור האחרון בו אטייל בדרום קוריאה – צפון מזרח המדינה. העיר ששימשה לי לבסיס היא גאנגננג (Gangneung), העיר ששמה הוא הקשה ביותר לביטוי שביקרתי בה. זו עיר מרכזית על החוף הצפוני, ונוח להגיע ממנה לכל נקודה באזור. התקשתי למצוא בה מקום לישון. המבחר באינטרנט היה דל ומה שכן הופיע היה תפוס. הבעלים של הגסטהאוס בג'ונג'ו הציל אותי גם הפעם, ותיאם בשבילי גסטהאוס שכנראה לא הייתי מוצא מבלי לדעת קוריאנית. הוא נקרא GN Guesthouse, והוא שוכן רחוק מצפון לעיר בסמוך לחוף הים. אוטובוס מהתחנה המרכזית עוצר בסמוך אליו ומשם יש ללכת כ-20 דקות מערבה. הגסטהאוס מפעיל הסעות מאורגנות מהנקודה הזו בבוקר ובערב. אהבתי את המקום ההוא. לדעתי לא מגיעים אליו זרים רבים, והבעלים היו נחמדים מאוד (אין אנגלית אבל יש google translate). בכל ערב אירגנו ברבקיו בסגנון פולגוגי (בתוספת תשלום) והיה הרבה סוג'ו טוב.

גנגננג הרגישה לי קלילה ורגועה לעומת הערים הגדולות האחרות. כנראה כי היא נחשבת לעיר נופש והרבה צעירים מגיעים אליה בכל סוף שבוע. כדאי לקפוץ לשוק ולנסות את המאכל שהעיר מתגאה בו - חתיכות עוף קטנות בשמן עמוק מצופות בטמפורת צ'ילי חריפה. מחוץ לתחנה המרכזית פועל מרכז מידע לתיירים שבו הסבירו לי כיצד למצוא את כל האוטובוסים שהייתי צריך.

אתר בתוך העיר שביקרתי הוא מוזיאון אוג'וקאן (Ojukheon), המקום בו גדל אחד מהאנשים המשמעותיים במורשת הקוריאנית, יי איי. הוא מוכר יותר בשם יולגוק, וחי בשנים 1536-1584. הוא נולד להורים רמי מעלה בעצמם שחינכו אותו בדרכם, ובשלב מוקדם בחייו החליט להתמסר ללימוד הקונפוציאניזם. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות הפוליטי ונחשב למהפכן ברעיונותיו, אך המלכים להם יעץ לא השכילו ליישמם. כנראה שנולד מוקדם מדי. לאחר שנחל אכזבות בחצר המלך פרש מהפוליטיקה ובשארית חייו כתב מספר יצירות מופת תאולוגיות וחברתיות. עד ללפני מספר שנים דמותו הופיעה על אחד מהשטרות.

הדבר שבאמת משך אותי למקום הוא התיאור בלונלי פלנט לגנים היפים ולא התאכזבתי כלל. על האיש למדתי רק במקום. ביתו המקורי עדיין עומד, ולידו הוקם מוזיאון קטן המציג חלק מעבודותיו המקוריות, ציורים וחפצים אישיים. המקום שוכן קרוב לגסטהאוס בו התארחתי והאוטובוס אליו עוצר בסמוך לכניסה.

מקום נוסף בו ביקרתי בעיר הוא "פארק האיחוד" (Unification Park), שבו מוצגת לראווה צוללת צפון קוריאנית שנלכדה לחופי הדרום. כל כישלון של הצפון הופך לאתר תיירות בשביל בדרום. בשנת 1996 במהלך פעילות מבצעית באזור הצוללת נתקעה בקרקעית והצוות בן ה-25 חיילים החליט לנטוש ולנסות להגיע רגלית בחזרה לצפון קוריאה, מרחק של כ-100 קילומטרים. 11 מתוכם הוצאו להורג בידי חבריהם כעונש על הטעות המבצעית (כנראה שהסיבה האמיתית היא חשש שמא יפלו בשבי), והשאר התחלקו לצוותים והחלו בהימלטות צפונה. לקחו כמעט חודשיים לצבא הדרום ללכוד את כולם למעט אחד שכנראה השלים את הבריחה בהצלחה, תוך שהם סופגים אבידות לא פחותות.

מאז הצוללת הועלתה אל החוף והיא פתוחה לקהל להסתובב בתוכה. היא קטנה הרבה יותר משמדמיינים וקשה לתאר כיצד 25 אנשים חיו בה במשך תקופות ארוכות. לצידה ניצבת משחטתת אמריקנית ששירתה בשלוש מלחמות וניתנה במתנה לדרום קוריאה. היא יצאה משימוש רק בשנת 1999 וכיום ניתן להסתובב כמעט בכולה. הסיפון העליון הוסב לבית קפה. היכן שהוא קראתי שזו האוניה הגדולה ביותר בעולם שניצבת כולה על גבי היבשה.

האתר שוכן בצמוד לחוף, כעשרה קילומטרים מדרום לגנגננג. האוטובוס שעובר בסמוך יוצא מדרום העיר וכדאי לשאול את מרכז המבקרים. מלבד הצוללת והאוניה אין הרבה מה לעשות באזור. הכניסה בתשלום ויש חנות 7/11 במקום.

מערת הנטיפים Hwanseongul.

מערת הוואנסן היא אחת ממערכות המערות הגדולות באסיה, ורק ב-1997 היא נפתחה למבקרים. אורכה הכולל הידוע הוא כ-6 קילומטרים, מתוכם רק אחד וחצי פתוחים לקהל בצורה של מסלול מעגלי מואר.

מעולם לא ביקרתי במערה כזו קודם לכן והיא מרשימה מאוד. השביל אל פתח המערה מתחיל משער הכניסה לפארק, ממנו יש לעלות במשך 40 דקות לאורכו של נהר קטן, רק כדי לגלות שהוא בוקע מתוך צלע ההר - הכניסה. המערה כוללת כמה היכלים עצומים שדרכם זורם הנהר, תוך שהוא יוצר מפלים גבוהים ובריכות. מפלים נוספים פורצים מקירות המערה ונטיפים רבים ומגוונים מקשטים כל פינה. המסלול בתוך המערה מתוכנן היטב ולוקח אתכם דרך נקיקים ומעל לתהומות, כולם קרואים בשמות בסגנון "גשר האהבה" ו"פסגת התקווה". המסלול אורך כשעה.

המערה שוכנת רחוק מדרום לגנגננג, מדרום מערב לעיר סמצ'אוק (Samcheok). צעיר מקומי שפגשתי בגסטהאוס רצה להצטרף אלי ונסענו ברכבו, לכן אין לי ניסיון עם התחבורה הציבורית למקום. אני מניח שצריך לקחת אוטובוס לסמצ'אוק ומשם אוטובוס נוסף. הכניסה עולה 4000 וואן, ובתוספת תשלום אפשר לעלות על קרונית שלוקחת לפתח המערה.

עצות בנוגע לשפה ולמידע.

האנגלית בדרום קוריאה כמעט ולא קיימת, בטח כשיוצאים מהערים הגדולות, ולעיתים מפגש עם מקומי דובר אנגלית הוא אירוע של ממש. הקושי בשפה ניכר בכל מקום: בתחבורה הציבורית, במוזיאונים ובמידע לתיירים. מנהג שאימצתי לעצמי הוא לבקש מבעלי הגסטהאוסים שכן דברו אנגלית לרשום בשבילי על פתקים דברים ספציפיים שחשבתי שאצטרך לומר במהלך היום, כמו שם של מנה במסעדה, בקשה מיוחדת או שם של מקום. זה תמיד עבד. השיטה הזו יעילה במיוחד כשעולים לאוטובוס ורוצים לוודא עם הנהג שהוא מגיע ליעד שאתם צריכים. אין נהגי אוטובוס דוברי אנגלית.

בשלב מוקדם בטיול החלטתי לוותר על לימוד השפה המקומית ולהסתמך במקום זאת על שיטות התנהלות עקיפות. אחת הסיבות לכך היא שאין קשר הדוק בין הצורה שבה כתובה המילה לצורה שבה יש להגות אותה, ויש צורך להשתמש במבטא המקומי (ובטח שלא בישראלי) על מנת שמישהו יבין למה אני מתכוון. במקומות תיירותיים רבים ובתחבורה הציבורית המילים הקוריאניות כתובות באנגלית, אך יש להגות אותם בצורה שונה מאשר איך שהן נקראות. האות G מבוטאת לרוב כ-K, האות B מבוטאת כ-P ויש תחלופה רבה בין R ל-N ולהיפך. H לפעמים נבלעת. אותיות תנועה (A E I O U) נכתבות לרוב בצמדים: AE זה למעשה E, הצמד EU זה U וכך הלאה. לדוגמה המילה Gaegeum נאמרת Kegum, המילה Gimhae נאמרת Kime והמילה Ojukheon נאמרת Ojukan. עניין האותיות המתחלפות חשוב בשימוש ברכבות התחתיות.

עקב המחסור באנגלית לא הצלחתי למצוא בתוך המדינה הרבה מידע ששימש אותי תוך כדי הטיול. עיקר המידע שעמד לרשותי הגיע מהספר Lonely Planet ואני חייב להודות שהוא היה שותף מצוין. הצלחתי למלא בעזרתו שישה שבועות ולא הגעתי לכל המקומות שכתובים בו. מדי פעם נתקלתי במרכז מידע לתיירים, בעיקר מחוץ לתחנות מרכזיות, ולרוב הם ידעו רק להכווין אותי בתחבורה הציבורית.

עצות בנוגע לתחבורה ציבורית.

דרום קוריאה היא גן עדן של תחבורה ציבורית, ואפשר לחולל בעזרתה נסים. אפשר ביום אחד לצאת מכל נקודה שעל המפה, להגיע לכל נקודה אחרת, לבלות בה חצי יום לפחות ולהספיק ולחזור אל נקודת המוצא לפני ארוחת הערב. אוטובוסים ורכבות יוצאים ומגיעים אל כל כפר, שמורת טבע ומקדש בתדירות מפתיעה ובדיוק רב. מהר מאוד עברתי לטייל בשיטת ה"בסיסים". בכל אזור במדינה התמקמתי בגסטהאוס בעיר גדולה, וממנה יצאתי בכל יום אל אתר אחר באזור ושבתי אליה בערב. שיטת טיול זו חסכה ממני טרחה רבה בחיפוש אחר אפשרויות לינה ומקומות לאכול בהם.

הבעיה בתחבורה הציבורית היא להתמצא בה, ולעיתים זה בלתי אפשרי מבלי להיעזר בעובדי הגסטהאוס או במרכזי מידע לתיירים. המידע הנחוץ על כל קווי האוטובוס מופיע באינטרנט אך יש לדעת קוריאנית לשם כך. הצלחתי לתקשר עם רוב הקופאיות בתחנות המרכזיות, אך כדאי לבוא עם פתק מוכן מראש כדי שלא תקבלו בטעות כרטיס לג'ונג'ו במקום לצ'ונג'ו. תעריפי הנסיעה זולים יחסית לארץ אך הם מצטברים להיות הוצאה משמעותית בטיול. בהרבה מהאוטובוסים באמת מתייחסים למספר המושב שמופיע על הכרטיס.

כדי להזמין כרטיס טיסה או מעבורת באינטרנט צריך לרוב כרטיס אשראי קוריאני. מקובל לבקש מבעל הגסטהאוס להזמין אותו בשבילכם ושאתם תחזירו לו במזומן.

עצות בנוגע ללינה.

תיירות הפנים רחבה לא פחות מאשר תיירות החוץ, בעיקר בקרב קוריאניים צעירים, והרבה מהגסטהאוסים מוכוונים בשבילם. עדיין קל מאוד למצוא גסטהאוסים טובים בערים הגדולות (סיאול ופוסאן בעיקר) אך בערים המשניות זו לא תמיד משימה קלה למצוא מקומות לישון בהם דרך האינטרנט. הרבה מהגסטהאוסים מפרסמים רק באתרים קוריאניים, ובכמה מקרים ביקשתי מהבעלים של הגסטהאוס הקודם (אם ידע אנגלית) שימצא ויזמין בשבילי מקום ביעד הבא. אני ממליץ להזמין תמיד מקומות מראש כשאפשר דרך האינטרנט (אתרים כמו Booking ו-Agoda). בהרבה מקרים נתקלתי בתפוסה מלאה, בעיקר בסוף השבוע אז הצעירים המקומיים יוצאים לטייל. המחירים נעים בין 15000-25000 וואן ללילה.

הגסטהאוסים באופן כללי ברמה מאוד גבוהה, ורבים מהם מנסים להיות חדשניים כמה שאפשר על ידי שימוש בגאדג'טים שונים במטבח ובמקלחת. בכל אחד שהתארחתי בו היו מחשבים וואיי-פאיי. לפעמים הייתה רק אסלה מזרחית (בלי מושב). הכריות בקוריאה גבוהות מדי לטעמי והגברים נוחרים חזק מאוד, גם על הצד. לא תמיד העובדים בגסטהאוסים ידעו אנגלית והשימוש ב-Google Translate נפוץ.

בגסטהאוסים של המקומיים נפוץ המנהג לשבת במעגל גדול בערב, עם חטיפים והרבה אלכוהול, ולערוך משחקי היכרויות ושיחות אל תוך הלילה. זה היה הבילוי הלילי בהרבה מהמקומות וזה היה נחמד מאוד, אפילו (ואולי בעיקר) בפעמים בהם לא ידענו להחליף מילה.

צורת אירוח מסורתית היא ה-Minbak, מעין צימרים פשוטים שהם למעשה יחידות דיור בתוך בתים פרטיים. הם נפוצים בעיקר בכפרי התיירות שבכניסה לפארקים הלאומיים, ועולים בין 25000-50000 ללילה. קשה לתאם אותם מראש בגלל קשיי שפה, אך אפשר להיעזר במרכזי מידע ובעובדי הגסטהאוסים לשם כך. קראתי באינטרנט על תיירים שפשוט הגיעו לכפרים והחלו לעבור מדלת לדלת בחיפוש אחר מקום פנוי וייתכן וזו דרך מקובלת, אך העדפתי להימנע ממנה. טווח המחירים שרשמתי הוא משוער מאחר ולא התנסתי כל כך בצורת האירוח הזו. ייתכן שאפשר למצוא מקומות זולים בהרבה או להתמקח.

עצות בנוגע לאוכל המקומי.

לקוריאה מטבח מקומי מובהק, שלא מתהדר בתבשילים מסובכים ובתיבול כבד. הוא מבוסס בעיקר על ירקות שורש ועלים, פטריות מיובשות, פירות ים וכמובן אורז. הקוראנים אוהבים לאכול בחוץ, לרוב על בסיס יומי, ומסעדות מקומיות ופשוטות פתוחות בכל מקום. המנות הנפוצות הן מרקים עם אטריות שונות, תבשילי אורז עם תוספות ומיני בשרים צלויים, בעיקר חזיר. המנה החשובה ביותר לאזכור היא הביבימבאפ (Bibimbap), קערת אורז מכוסה בירקות עלים מגוונים, פטריות, נבטים וביצה חיה או מטוגנת. לרוב הביבימבאפ מוגש בתוך קערת אבן לוהטת (Dolsot Bibimbap) ואז יש לערבב מהר מהר את כל המרכיבים יחד עם הביצה וזה הכי טעים.

צורת בישול נפוצה נוספת היא הפולגוגי (Bulgogi), רצועות בשר חתוכות מושרות ברוטב ברבקיו, שצולים ישירות על האש שבמרכז השולחן. לאחר מכן לוקחים עלה שומשום או ירק אחר, מניחים בתוכו חתיכת בשר וכמה ירקות ורטבים וסוגרים לגודל שאפשר לאכול בביס אחד. קיימות מסעדות מיוחדות לפולגוגי והוא נחשב ליקר יחסית מבין אפשרויות האכילה המקומיות. הבשר הנפוץ הוא חזיר.

מרכיב חשוב במבטח הקוריאני הוא הקימצ'י, ירקות כבושים במגוון סגנונות (בעיקר כרוב ברוטב צ'ילי חריף) שחייבים להימצא בכל ארוחה, לא משנה איפה ומתי. כל מנה שמזמינים במסעדה מגיעה יחד עם מספר רב של צלוחיות עם ירקות ודגים קטנים ומטוגנים. הקימצ'י הוא המרכיב העיקרי בצלוחיות אלה.

פירות הים, בעיקר דיונונים, תופסים מקום מרכזי מאוד במטבח והם תמיד מוצאים את דרכם אל תוך מנה בדרך זו או אחרת. אני לא חובב מאכלי ים גדול וכשטיילתי באיים ובקרבת החוף לעיתים לא הצלחתי למצוא אפילו מסעדה אחת שמגישה מנה בלי דיונונים או צדפות.

קל למצוא מסעדות מקומיות על פי השלטים הגדולים שמוצבים מחוצה להן ושמציגות תמונות של כל המנות שהמקום מציע. מנה ממוצעת עולה בין 5000-8000 וואן, כשהביבימבאפ הוא תמיד הזול ביותר.

כל האנשים המערביים שפגשתי בקוריאה, ובתוכם גם אני, לא מסתדרים עם האוכל הקוריאני המקומי. התיבול מינימאלי מאוד ומסתמך בעיקר על הטעמים המקוריים של המרכיבים. אין לשרכים מיובשים ולגבעולים הרבה טעם, והדג השלם המיובש שעבר טיגון לא מוסיף לאווירה. רבות מהמנות תפלות, אך לפעמים יש מציאות. ביבימבאפ תמיד אהבתי ומשלב מסויים דבקתי רק בו.

פיתרון אכילה טעים וזול הם חנויות הנוחות דוגמת 7/11 שנפוצות מאוד בכל פינה ובמגוון שמות. בכולן יש מקרר ואפשר לקנות בו סנדוויצ'ים ארוזים כולל המבורגרים ושניצלים, ומיני המצאות הכוללות אורז עטוף באצות ובניילון. אחת מההמצאות האלה היא הקימבאפ (סושי קוריאני, אך תימנעו מלקרוא לו כך בפני המקומיים), רול אורז עטוף באצה וממולא בירקות או בתבשילים. הקימבאפ עולה גרושים ושווה כל מאמץ. לעיתים קרובות הייתי מצטייד בשלושה או ארבעה כאלה ויוצא ליום הליכה, או עושה מהם ארוחת ערב. כמה נשים מקומיות הזדעזעו כששמעו שאני אוכל כל כך הרבה אוכל מקררים כזה, ואמרו שהוא מזוהם בחיידקים. נכון להיום אני בסדר.

רשתות מזון מהיר מערביות פופולאריות מאוד בקוריאה, ונעשו להם חיקויים מוצלחים רבים. סגנון רשתות בתי הקפה האמריקאיות אהוב במיוחד והפך לטרנד משמעותי ברחובות.

עצות בנוגע לאופי התיירות ומסלולי ההליכה.

לא נתקלתי באתרים "טהורים", כאלו שהם פשוט שם, מאז ומתמיד, ואנשים שמתעניינים יכולים לבוא ולבקר איך שנוח להם ובפרטיות. הכל המוני, מגודר ובתשלום. כל אתר היסטורי, מפל וגבעה עם חור. הטיול הופך מהר מאוד להיות קפיצה זריזה בין אתרים קטנים, כשבכל אחד מהם צריך לקנות כרטיס חדש דרך אשנב זכוכית צר.

המחיר הממוצע לכל אתר ופארק לאומי עומד על כ-3000 וואן.

מרבית המסלולים שהלכתי בהם בשמורות הטבע והפארקים היו בנויים היטב, לעיתים באספלט ועם מדרגות אבן ומתכת עד לראש ההר.

הקוריאנים אוהבים מאוד לטייל. תהיו מוכנים לכך שכל אתר ופארק יהיו מלאים במקומיים, בעיקר טיולי בתי ספר, ושלעיתים הם יהיו המרכיב העיקרי בנוף ובתמונות שתצלמו. זה הופך מוגזם בימי שבת וראשון, אז מסלולי ההליכה הופכים לנחש ארוך ואיטי של מטיילים מבוגרים. במידה ואתם מצפים לטייל במקום מיוחד – תשמרו אותו לאמצע השבוע.

עונה ממולצת.

אני טיילתי בחודשים אפריל-מאי, ולדעתי זו לא התקופה המיטבית לטייל בה במדינה. באפריל עוד היה קר מאוד, אך הדבר העיקרי שהשפיע עלי היו העצים והיערות שעוד לא חזרו בהם מהשלכת. הנוף וההרים היו קרחים ואפורים, במדינה שהאוויר בה חום גם כך, ולא חשפו את היופי האמיתי לו הם מסוגלים.

לדעתי כדאי לטייל במדינה החל מחודש מאי, אז הטבע חוזר להיות ירוק ורענן (ונעים). כשראיתי תמונות של פארקים שביקרתי בהם שצולמו בחודשי הלבלוב הרגשתי שאני מסתכל על מדינה אחרת, מושכת הרבה יותר. עונה נוספת שכדאי לחשוב עליה ברצינות היא הסתיו, אז העצים וההרים מתכסים בצבעים כתומים ואדומים, ובתמונות זה נראה נהדר. הפעם הבאה שאבקר בקוריאה תהיה בסתיו.

יתרון אחד בחודש אפריל הוא הפריחות, בעיקר של עצי הדובדבן התרבותיים והטבעיים. את זה לא תראו בקיץ.

מילים אישיות.

דרום קוריאה הייתה המדינה האחרונה בה ביקרתי לאחר טיול של 11 חודשים. הייתי מלא כולי בנופים האוסטרלים והניו זילנדיים ולא הצלחתי להיפתח למשהו חדש ושונה כל כך. מחודשים ארוכים שהתמקדו בטבע ובנופים הייתי צריך להחליף את הדיסק לאנשים ולתרבות שמעולם לא נחשפתי אליה קודם, וזה לא היה פשוט. בהתחלה נרתעתי מאופי המקומיים, לפעמים אפילו נעלבתי. רק לאחר שלוש שבועות הבנתי שהבעיה היא בעצם בי, הם בסך הכל קוריאניים. מאותו הרגע נהנתי הרבה יותר.

קיוויתי שבעזרת הכתיבה אוכל בדיעבד להתחבר חזק יותר ולהעריך את כל הדברים שראיתי וחוויתי. כעת, לאחר שסיימתי לכתוב על כל צעד וצעד שעשיתי, אני יכול לומר בביטחון שהצלחתי.

תודה לך קוריאה.

סיפור דרך גם באנדרואיד!


תגובות

{{comment.timeText}}

{{comment.user.displayName}}

{{comment.noUserName}}

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? מעוניין לשאול את הכותב שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?


{{vm.authentication.user.displayName}}

אנונמי (התחבר)

פרסם תגובה שמור שינויים