סיבוב בדרום מערב בולגריה

יואב מ 10/11/12

חוויות משבועיים מעניינים ומרשימים בין הרים לערים, במרחק יריקה מישראל

מטיילים
מידע כללי
תאריך הטיול

יולי 2012

משך הטיול

14 ימים

עונה מומלצת

  • {{ feature.properties.description ? feature.properties.description : 'נתיב' }}

בולגריה, על שום מה?

"ברקיע שמש זורחת, ומעל עפות ציפורים
ויבוא היום וכולם יידעו שכולנו בולגרים" (גזוז)

אולי באמת האמת הפנימית, והרצון לדעת מה זהותנו האמיתית וכמה בולגרים אנחנו באמת, הם אלה שמשכו אותנו. אולי דווקא החוויות והתמונות מכל אותם חברים שנסעו וחזרו מהופנטים, ודאי העובדה שהיא כה קרובה וזולה לא גרעו מהעניין. ככה או ככה, לסמן את בולגריה כיעד הטיולים לקיץ הזה, וכהזדמנות לנשום קצת אוויר לאחר שנת לימודים לא קלה, היה רעיון מצוין.
ולא סתם, באלפיים השנים האחרונות האזור הזה ידע תקופות שונות, מהרומים והביזנטים, דרך שלטון עצמאי ועד למאות שנים תחת כיבוש עות'מאני והשפעה קומוניסטית. וכיום זוהי מדינה עצמאית צעירה המנסה לאט לאט להכנס לקצב המערבי והעולמי, בזמן שחלקה עוד נטוע עמוק בעבר הרחוק. גם מבחינת טבע יש לבולגריה המון מה להציע, רכסי הרים ירוקים ומרשימים נפרסים לאורך ולרוחב, רק צריך לקחת תרמיל ולצאת אל הדרך.

לומדים להרגיש את השטח

וכך אכן עשינו, אלא שתמיד משהו חייב להשתבש. למזלנו זה קרה בשלב מוקדם. שני מטוסים היו אמורים לנחות בשעת ערב של יום ראשון בשדה התעופה בסופיה, על המטוס מוינה - חן, ועל המטוס מאיסטנבול - יואב. אלא שגשם שוטף בעיר הגדולה בתורכיה גרם לדחיית הטיסה למחרת, לתהיה כיצד ייתכן שישראל באוגוסט כל כך יבשה בשעה ששכנינו הטורקים פותחים מטריות, וגם למעט דאגות - איך אודיע לחן שלא אחכה לו בשדה, ושנצטרך לקבוע זמן ונקודת מפגש חדשה בעיר זרה. אלא שכמו תמיד, הכל הסתדר. חן קיבל את ההודעה, והתושיה שגרמה לנו להזמין מקום מראש בהוסטל התגלתה כיעילה. לי רק נותר להעביר את הלילה במלון החביב שטורקיש איירליינס ארגנו לנו, ולעלות על טיסת בוקר לסופיה.

לאחר שנפגשנו הגיעה העת להתחיל להתארגן: השגנו מפות של רכסי הרילה והפירין מחנות במרכז העיר, קנינו מצרכים ועלינו על האוטובוס לדופניצה. באוטובוס פגשנו את מרטינה, בחורה חביבה, חריפה ואינטיליגנטית (מאותם אלו שיודעים להתאים עיר בירה לכל מדינה בעולם), שהסיפור שלה הדגים את התופעה שאפיינה את כל הצעירים הבולגרים שפגשנו - הם פשוט לא מצליחים להסתדר. אבטלת הצעירים פה גואה, ובחורים חכמים מאוד לא מצליחים למצוא עבודה. כשהמצב הוא כזה נותר להם או לברוח לחו"ל, או כמו מרטינה לנסוע שלוש שעות לכל כיוון מהכפר הקטן שלה לבירה כל יום, רק כדי לעבוד בחנות לממכר סיגריות ואלכוהול...

דופניצה התגלתה כעיר פועלים קטנה המוקפת מכל עבר באותם מפעלים קומוניסטים מפויחים ונטושים, המאפיינים את רוב מדינות הגוש הקומוניסטי. התכנון שלנו היה להשאיר כאן את כל הציוד שלא ניקח לטרק ברילה, אלא שהמקומיים לא דיברו אנגלית כלל. למזלנו, מרטינה באה להצלתנו והכירה לנו את כריסטינה החביבה, שיושבת בהאנגר קטן צמוד לתחנה המרכזית ומנהלת עסק קטן לשמירת חפצים. מסרנו את התיקים לכריסטינה, נפרדנו ממרטינה ועלינו על האוטובוס לספרבה בניה.
ספרבה בניה היא עיירה קטנה המתגאה בכך שהגייזר החם ביותר בכל בולגריה נמצא בשטחה (מסתבר שכל ישוב בבולגריה מתגאה בכך שהוא "הכי __ בבולגריה", כפי שנראה בהמשך). העיירה נינוחה מאוד, ולעת ערב כשהשמש שקעה על העמק מצאנו לנו דירה נחמדה להעביר בה את הלילה, וזוג צרפתים שירדו מההרים לשמוע מהם טיפים וחוויות.

הרי הרילה

למחרת מוקדם יצאנו לדרך. בתוכנית יום במגמת עליה אל גבולם התחתון של שבעת האגמים. בתחילת הדרך הצטרפו אלינו שני חברים חשובים מאוד שליוו אותנו לאורך כל היום - כלב כתום פרווה שהיה החלוץ בראש המחנה, וכלב שחרחר שהלך בקצב שלנו ושמר עלינו - האמר ופישונט, בהתאמה, על שמם של שני אישטוונים בלקנים אגדיים.
במהלך היום טיפסנו ביער הירוק והמחטני עד שהגענו אל קו הצמחיה, שם נפרש מתחתינו העמק שממנו עלינו.
כשהגענו לבקתה חשכו עינינו - את צלע ההר כיסו מאות אוהלים, אולם בכל זאת השגנו לנו שני מקומות בחדר הקטן שבחיז'ה. שכנתנו לחדר שאלה אותנו אם אנחנו במקרה שייכים לאחווה הלבנה, ומאחר שהאסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הקלוקס קלאן נרתעתי מעט, אך הסתבר שמדובר בקהילת קשת בענן המגיעה לפה מדי אוגוסט לחודש של חגיגות, מאחר שהם מאמינים שלהרים כאן יש אנרגיות מיוחדות. אנה הזמינה אותנו להכיר את הקהילה: לעת ערב הם ארגנו קונצרט קטן ולאחריו ישבנו לאכול איתם ארוחת ערב. למחרת הצטרפנו אליהם בבוקר ועלינו על הר סמוך הצופה על מספר אגמים. חברי הקהילה, לבושים כולם בלבן, הסתדרו במעגלים והחלו לשיר ולרקוד, ריקודים איטיים ופשוטים תוך כדי תנועה הלוך ושוב במעגלים גדולים. מגובה הקרקע המראה היה מעניין, אולם כשהתחלנו לתפוס גובה ראינו את הצורות היפות שהם יצרו בין האגמים השונים. בשלב מסוים הגענו לנקודה המנצחת - תצפית מרשימה על כל אותם שבעה אגמים, שסיפקה נוף עוצר נשימה. כשהגענו לקו הרכס, עמדה בפנינו הברירה לרדת למנזר כבר היום בשביל הקשה, או להגיע מוקדם לבקתת איוון ואזוב ולרדת למחרת בשביל העוקף, בשיפוע מעט יותר שפוי. מאחר שלא מיהרנו לשום מקום, ירדנו בעמק הירוק והמקסים והעברנו אחר צהרים רגוע באזור הבקתה. למחרת קמנו מוקדם והתחלנו לרדת, בין שטחי מרעה של כבשים, פרות וסוסים ונופים יפיפיים של הרכס בשעת בוקר מוקדמת. כשהגענו לקו היער השיפוע הפך להיות קצת יותר תלול, והקשה מעט על הירידה. אך לאחר כמה שעות הליכה הסתיים השביל, ורגלינו עמדו בפתחו של מנזר רילה.

רילה-בלגואבגרד-בנסקו

מנזר רילה נבנה לפני כאלף שנים, והוא עדיין מרשים ביופיו. מגורי העץ של הנזירים המקיפים את החצר המרכזית, המגדל, והכנסיה היפה והמרשימה. מפוספסת כולה מבחוץ ומלאה בפרסקאות מקסימות מבפנים, כמנהג הכנסיות המזרחיות. זה היה המקום המושלם לסיים בו את הטרק הראשון שלנו בבולגריה.
לאחר שסיירנו במנזר ואכלנו, עלינו על אוטובוס בחזרה לדופניצה. הנהג זרק אותנו על צד הדרך ולקח לנו זמן למצוא את דרכנו אל התחנה המרכזית. כשהגענו, התאחדנו עם תרמילינו וחיפשנו אוטובוס, הבטתי בשעון באכזבה רבה - פספסנו את האוטובוס האחרון לבלגואבגרד, ונראה שנאלץ לישון כאן. חן זרק לי פרצוף מאוכזב והלך לשירותים, אלא שבזמן הזה הבנתי שכנראה שהחלק שאחראי על קריאת השעון במוח שלי לא תפקד כל כך בשעה האחרונה וחשבתי שמשום מה אנחנו שעה אחת קדימה מהשעה האמיתית.
כעבור עשרים דקות הגיע האוטובוס. כשירדנו בבלגואבגרד החלטנו במקום להמשיך לבנסקו להשאר כאן ולהכיר את העיר.
שתי אוניברסיטאות גדולות ועוד קמפוס נוסף הופכים את העיר הזו לעיר סטודנטיאלית מגניבה למדי. העיר הזו שונה באופן מהותי מסופיה ודופניצה. המרכז המרוצף כולו נותן אווירה של עיר מערבית לחלוטין, ולאורכו ולרוחבו פזורים פאבים ומסעדות מגניבות. לצערנו בקיץ הסטודנטים בחופשה, כך שבמקום סטודנטים נתקלנו בעיקר בילדים על אופניים, אך זה היה יום נחמד וחיובי ביותר.
למחרת נסענו לבנסקו. עיירת הסקי המתוירת בקיץ שנמצאת בשפל העונה עכשיו כשהשלג נמס, ומעליה - הרי הפירין היפיפיים, בהם נטייל מחר. הפכנו את העיירה בנסיונות למצוא אינטרנט וגילינו להפתעתנו שמחוץ לערים הגדולות עמדות אינטרנט ניתן למצוא אך ורק בספריות (וחינם...). היה נראה לנו מוזר לשבת בספריה ולגלוש, בוודאי שלדבר בסקייפ, אבל נראה שהספרניות לא התרגשו יתר על המידה. את שאר היום העברנו בעיירה עם אמיליה, שמנהלת את ההוסטל בימי הקיץ, ובתה קתרינה, שלא כל כך מרוצה מכך שהיא נאלצת לבלות את החופשה רחוק מחבריה.

הרי הפירין

למחרת בבוקר עלינו על שאטל לנקודת התחלת הטרק - בקתת ויחרן. לאחר כמה בלבולים מצאנו את המסלול שלנו ועלינו בעמק מוריק ויפיפה על גדות נחל ובין לגונות אל עבר הפס של היום הראשון. אלא שבשלב שהגענו למעבר ההרים הסתבר שהעליה כולה מסולעת, לא שביל ולא כלום, צריך לתפקד כמו שפני סלעים בין סימוני השבילים השונים. וכך, מדלגים מסלע לסלע, הגענו למעלה. הנוף מהפס מנצח, הרי הפירין, ובראשם הויחרן היפיפה, משתפלים מכל עבר אל עמקים ירוקים ולגונות כחולות. משם המשכנו על קו הרכס, שהיה חד כמו סכין, וחשף כל פעם צד אחר של הנוף עוצר הנשימה.
בשעת אחר צהרים הגענו לטבנו אזרו, ובבקתה הקטנה הזו למדנו קצת על יכולות הגוף. לעליית גג קטנה דחסו שלושים אנשים בסרדיניות מוחלטת. התחברנו מיד עם כמה מהמטיילים: פרופסורים באוניברסיטה מבלגואבגרד וכמה בני גילנו מהעיר סנדנסקי. בחדר האוכל למטה ישבו הבולגרים במשך ערב שלם, פטפטו בקול גדול ושתו בסגנון ה"טופ-דאון" האופייני לערב שתיה בולגרי: מתחילים מהשתיה הכבדה ביותר (הרקיה, סוג של ברנדי שהוא המשקה הלאומי של בולגריה), ויורדים לאט לאט באחוזים עד שמגיעים לבירות. כך שלמרות השינה כמו סרדינים, זה היה ערב מצחיק ומצוין.
למחרת קמנו בבוקר, אכלנו שוב מההפתעות שבעלת הבקתה הכינה ויצאנו אל הדרך. הולכים בעמקים המוריקים במגמת ירידה, הבנו שתכננו את היום הזה קצת לא נכון, ושנגיע מהר מאוד לבקתה הבאה. אז החלטנו להאט את הקצב ולעצור מדי פעם להנות מהנוף. ובכל זאת הגענו לעת צהרים לבקתת פירין השוממת. כאן המצב היה הפוך מהלילה הקודם, אמנם קיבלנו חדר לבד עם מיטות, אבל המחסור בחיי חברה היה בעוכרנו. נאלצנו להעביר את הזמן במשחקי קלפים תוך כדי שהכלב המקומי הקטן מנסה לנשוך אותנו. בערב בעלי המקום שלא דיברו אנגלית אמרו שהמקום הוא גם מסעדה ושהם השפים. אז ישבנו אני וחן עם המילון בנסיון למצוא דרך להגיד להם מה אנחנו רוצים להזמין, אולם כשירדנו למטה, הסתבר שבתפריט יש רק סלט וחביתה...
למחרת קמנו מוקדם והמשכנו בדרך. יש כמה וכמה בעיות בסימון של המסלול ביום הזה, אבל מעט תושיה והרבה חוש כיוון (כל הזמן דרומה, כל הזמן דרומה...) עוזרים מאוד. הטבע ממשיך להיות מרשים, בייחוד ברגע שהיער נפתח והרי החול הענקיים של מלניק נפתחים בפניך. עברנו בין שבילים לא מסומנים, קפלה ובית קברות נטושים ומגניבים, וירידות מטורללות בדיונות החול. ושוב, כמו צליינים טובים ועייפים, הגענו לשערי מנזר רוז'ן הקטן, שמענו תפילה וישבנו לנוח בצל הגפנים המוריקים והמקסימים.

מלניק וסנדנסקי

הסיבה שבחרנו בטרק חוצה פירין שעובר באזורים יחסית פחות מטוילים ברכס הזה היא העיירה מלניק, ולא בכדי. העיירה "הקטנה ביותר בבולגריה" היא מקסימה. הבתים כולם בנוים בסגנון אופייני שהתפתח בבולגריה במאה ה-19, שואב אלמנטים עות'מניים, ומשלב בצורה נפלאה בין עץ לאבן. האווירה פשוט נפלאה. את העיירה מקיפות פירמידות החול הענקיות, שההליכה בינהן עוצרת נשימה.
מלניק מפורסמת גם ביין המקומי שלה. הלכנו לנסות אותו בייקב שבבית הגדול בעיירה. הבית, שהיה בית אחוזה, מזכיר מבפנים את בתים מוסלמיים מפוארים, וממנו יורדים לייקב הגדול והמסועף, שם טעמנו וקנינו סוגים שונים של יין.
לאחר ערב משעשע במח'נה הקרובה, הלכנו לישון וקמנו בבוקר כדי לגלות שפספסנו את האוטובוס לסנדנסקי. אלא שבחור חביב עצר לנו טרמפ, וסיפר לנו לאורך כל הנסיעה על העוני והאבטלה והחיים הקשים, שסותרים במעט את העובדה שהייתה לו ב.מ.וו חדישה ויפה...
נסענו לסנדנסקי בעיקר כדי לפגוש את חברינו מהטרק. אבל העיר "הכי שטופת שמש בבולגריה" מושכת בעיקר תיירים מהמדינות השכנות. הפארק הענק והירוק הוא מקום נפלא להרגע, המעיינות החמים והבריכות, וכן חיי הלילה, שבניגוד לשאר האזור קיימים גם (ובעיקר), בעונת הקיץ.
סנדנסקי היא עיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. על כוס גלידה (באמת חם שם..) בקפה ברחוב המרכזי מרטין הכיר וסיפר לנו על כל המי ומי של העיירה. את אווירת הגוסיפ הרגשנו גם קצת על בשרנו, כשאנשים עצרו, הסתכלו עלינו אחרת, התלחששו, וניסו להבין מי אלה הזרים שהם לא ראו עד היום.
באותו ערב התקיימה בעיר הפגנה. אולגירכים מקומיים רצו לכרות חלק ניכר מהיער שבפארק ולהסיט את הנהר כדי לבנות במקום כפר נופש. עברנו במקום וראינו את עבודות הבניה שכבר החלו למרות שהדבר עדיין לא עבר אישור. אלא כשהתאספנו עם כל החברים בכיכר המרכזית הסתבר שהמשטרה לא אישרה את ההפגנה. אם כך, הפכנו את ההפגנה ל"התאספות", ישבנו כולנו במעגל ודיברנו. גם הכתב של העיתון המקומי לא פספס את החגיגה, ועל שער העיתון המקומי למחרת הופיעה תמונה של שלי ושל כריסי, אחת הבנות שפגשנו בטרק, ומתחתה הכיתוב "אזרחים ישראלים משתתפים בדיון נגד בניית כפר הנופש". מיותר לציין שמעולם לא דיברנו עם אותו כתב, ורק אלוהי השמועות יודע איך הוא ידע שאנחנו ישראלים.
את הערב ניצלנו כדי לחגוג יחד, ולמחרת נפרדנו מכולם ועלינו בחזרה על שרשרת אוטובוסים לבלגואבגרד, לבנסקו (שם השארנו את התרמילים), ולפלובדיב

פלובדיב

העיר השניה בגודלה בבולגריה טומנת בתוכה היסטוריה עתיקה. אפילו המקומיים מבינים את זה באיחור. הכפר הקטן הפך לעיר בתקופת הכיבוש הרומאי, ולאורך כל העיר ניתן למצוא ארכטיקטורה מרומא ועד ימינו.
פלובדיב צריכה להיות מוקד תיירות מרשים יותר, אולי כמו ערים אירופאיות אחרות עם היסטוריה מרשימה. אבל היא מוזנחת, וחבל שהבולגרים לא מבינים עדיין מה יש להם ביד. העיר בנויה בין שבע גבעות, עלינו על שניים מהן כדי לראות שרידי מבצר רומאי, אלא שהאזור כולו מגעיל ומלא בכתובות גרפיטי (לפחות הנוף יפה).
העיר העתיקה לעומת זאת, יפיפיה. הבנייה בסגנון "התחייה הבולגרית" מגיעה פה לשיאה, והבתים מדהימים. כיף פשוט להסתובב סתם ככה ברחובות.
מעל לאוטוסטרדה המרכזית של העיר התגלה אמפיתאטרון רומי מרשים בן שלוש קומות. וגם בלב השדרה המרכזית מצאנו את עצמנו פתאום בתוך חפירות של אצטדיון רומי יפיפה נוסף.
השדרה המרכזית עצמה כבר נמצאת בעיר החדשה. (אם אפשר לקרוא לבתים הבארוקיים היפיפיים מסביב "חדשים"). והיא מקום נחמד להעביר בו את הערב. האטרקציה החדשה של העיר היא "המזרקה המזמרת" - מזרקה רגילה לכל דבר, אלא שברקע מנוגנים שירי אמ.טי.וי. ...

סופיה

ונסיים בבירת בולגריה. זו באמת עיר שיש לה המון מה להציע. רוב התיירים שמגיעים לפה רק חולפים בה, ולנו לצערנו לא היה יותר מיום וחצי להכיר אותה, אבל אפשר ללמוד עליה המון.
אגי, שאותה הכרתי בהרפתקאות הטיסה לפה, הציעה לנו לבוא איתה לסיור חינם ברחבי העיר, שיוצא מדי יום מהפקולטה למשפטים ומועבר על ידי צעירים שרוצים להכיר אנשים חדשים. הסיור היה מלמד ומרתק, והשאיר טעם של עוד. למדנו על ההיסטוריה העתיקה של העיר והסתובבנו בה. עברנו בכנסיות השונות, מהקתדרלה הענקית והמרשימה, דרך הכנסיה העתיקה בבולגריה, שמתוארכת למאה הרביעית, ועד לכנסית אגיה סופיה, שעל שמה קרויה העיר, ובתחתיתה חפירות של רחובות ביזנטיים.
החפירות הארכיאולוגיות מתרחשות גם פה, ובמרץ. בחפירת הרכבת התחתית התגלו המון שרידים מתקופות קדומות, וכרגע המקומיים עומלים כדי לחשוף עוד ועוד. התחנות עצמן מלאות בפיסות היסטוריה מתקופות שונות, זה מקסים.
בית הכנסת בסופיה הוא גדול מאוד, אך היה סגור מכיוון שהגענו בשבת. המסגד היפה יושב ממש מעבר לרחוב, איזו דוגמה לדו קיום!
טיילנו גם על המרצפות הצהובות שנתרמו לעיר מרוסיה בין בית המרחץ הענק, בית הנשיא, האוניברסיטה, התאטרון ועוד מקומות יפים נוספים בעיר.
את הערב ניצלנו כדי להכיר את חיי הלילה של סופיה. הלכנו לשלושה פאבים מגניבים: האחד שמעוצב כמו דירה, השני ששימש כבונקר במלחמת העולם השניה והתאורה בו היא לאור נרות והשלישי בו יש ברז בירה לכל שולחן. אלא שבכל אלה היינו כמעט לבד. גם בירת בולגריה מתה לחלוטין בקיץ, כשהסטודנטים לא כאן וכל שאר העיר נוסעת לים השחור או לים האדריאטי כדי לנפוש.
למחרת נפרדנו מיושבי ההוסטל ונסענו לשדה התעופה כדי לטוס בחזרה לאיסטנבול ולסיים את הטיול שלנו בביקור בחמאם של ידידנו המשופם אבראהים.

אחרי כל הטקסט הארוך הזה עוד צריך לתת מילות סיכום? אז היה מצוין, ואנחנו בהחלט ממליצים בחום. בייחוד לאור העובדה שמסתבר שכולנו בעצם בולגרים.

טיפים

  • מומלץ ללמוד את הכתב הקירילי, וכן אוצר מילים בסיסי בבולגרית
  • כמה מאכלים בולגריים שאהבנו: כיופתה - מאין כדורי בשר מטובלים ונפלאים. בניצה - סוג של בורקס גבינה גדול מאוד וטעים מאוד. מקיצה - משהו מטוגן עם ביצים שנהג לפזר עליו סוכר והוא מצוין לארוחת בוקר. ועוד כל מיני מאכלים מקומיים מוזרים, כמו איי-וונט-בא-לי (אותנ
  • למי שרוצה להרחיב את הטיול לאזורים נוספים, יש לאן: התמונות שראינו מאזור צפון מערב המדינה (בלגודרצ'יק,וידין) מקסימות, מזרחית מהפירין נמצא רכס הרי הרודופי הקרסטי, העיר וליקו טרנובו טומנת הרבה עניין, הרכס הבלקני המרכזי, ועוד ועוד...

סיפור דרך גם באנדרואיד!


תגובות

{{comment.timeText}}

{{comment.user.displayName}}

{{comment.noUserName}}

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? מעוניין לשאול את הכותב שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?


{{vm.authentication.user.displayName}}

אנונמי (התחבר)

פרסם תגובה שמור שינויים