דרכים נסתרות בפטגוניה

ענבל 15/08/14

טיול מנקודת מבט שלא הכרתם

מטיילים
מידע כללי
תאריך הטיול

פברואר 2013

משך הטיול

5חודשים

עונה מומלצת

  • {{ feature.properties.description ? feature.properties.description : 'נתיב' }}

קפה של בוקר.
גם כשנמצאים בשטח, לא מוותרים עליו. למרות המים הרותחים הגיעו מכלי שטח מטונף שחומם בגזיה, ה"חלב" שמקורו באבקה גושית למדי, והספל היחיד המכיל טעם לוואי של המרק של אתמול.
עדיין, לא הייתי מחליפה את הקפה הזה בשום לאטה מקיאטו שבעולם.
שום בית קפה לא ישתווה לנוף הציורי המדוייק, שנראה כצוייר ע"י אמן במכחול שלא טפטף בטעות אפילו פעם אחת, והאויר- שילוב נדיר של קרירות וצלילות מול טבע פראי ולא מתפשר.

מרגיש כאילו טיסה של אלפי קילומטרים הרחיקה אותי אלפי שנות אור מהמקום בו הייתי רק לפני שנה.
זה היה הטיול הגדול הראשון שלי. בגיל 30 התפטרתי מעבודתי השוחקת בהיי טק, והתעורר בי החשק שמתעורר אצל רוב הישראלים בגיל 21- לנסוע לדרום אמריקה.

ראיתי שם את כל המשוחררים הטריים מטיילים להם בחבורות, משתלטים יחד על כל חלקה טובה בהוסטלים ובחניוני הלילה, ומתבוננים בי בעיני עגל כשהם מגלים, רחמנא ליצלן, שישראלית בת 30 שנולדה וגדלה בארץ ישראל, מטיילת ביבשת "שלהם" במקום לשבת במשרד נידח מ-8:00 עד 17:00 ולגדל בעל (תרתי משמע) ו2.4 ילדים.

לטרק הסודי הזה הגעתי עם אנטק, מדריך טיולים ממוצא פולני שפגשתי כמה שבועות לפני כן באל צ'לטן, ארגנטינה. הטרק נמצא אף הוא בדרום פטגוניה, חבל ארץ המשופע בטבע , מטיילים ומטפסי הרים. אולם כאן, בחלק נידח של הפארק הלאומי "לוס גלאסייארס", מסתתר לו מסלול מדהים שיד/רגל אדם עוד לא הספיקה להשחית, או לפחות לשוות לו מראה פחות טבעי. בניגוד למסלולים אחרים בפארק זה, אין כאן קבלה מסודרת. אין "בודקה" עם תשלום בכניסה, מדריכים ושירותי הסעות. לא נראה כי הוקמו כאן תשתיות למטיילים, ואולי טוב שכך.

לא ידעתי לאן פניי מועדות, והאמת שגם אנטק לא ידע. הוא קרא איזה פוסט או שניים על המסלול, והחליט שנצא לנסות אותו. מה שנקרא- "על עיוור".
אין סימוני שבילים, אין מטיילים שחולפים על פנינו, אין קול ואין עונה.

כאן הבנתי באמת מהי המשמעות של טיול טבע אמיתי. שבוע שלם, אני, מטלטלי והטבע. שום דבר מעבר. שכחו ממקלחת, שירותים, מיטה, השלמת קניות במכולות, טלפון, ביגוד נקי, מסתור מהגשם..וכל מה שנראה לכם מובן מאליו.

תמיד הייתי ילדה של קיץ, מהטיפוסים האלה שתמיד מעדיפים חום על קור. הטיול בפטגוניה הצליח להפוך בי את הקערה על פיה. הקור של פטגוניה הוא קור מלטף,אירוני. קור שמשדר חום. הקרחונים המקיפים את האגמים מחזירים את אור השמש ומאירים את החלל העצום והאינסופי הזה. זו לא שמש שקרנית, אלא שמש כנה ואמיתית, כזו היכולה להעניק תחושת חום גם כשהטמפרטורות נמוכות.
עם זאת, בפטגוניה סחופת הרוחות מזג האויר משתנה חליפות, ותוך דקות יכול לעבור מנוח ונעים לקר וגשום, שוב להתבהר וחוזר חלילה.

הטרק נקרא על שמו של .Refugio Frias "רפוחיו" הוא מעיין בקתת שירות, מבנה ארעי העשוי מריקועי פח ומשמש מטיילים להתארגנות בשטח. אין שם שירותים או כל מתקן בסיסי אחר, אבל יש קורת גג, שערכה בשטח לא יסולא בפז. כמו כן נמצאים בבקתה כמה חפצים ומוצרי מזון בסיסיים, מעזבונם של מעט המטיילים שהיו כאן בעבר.
הגעה לבקתה היא נקודת הציון העיקרית במסע, מנקודת מבטו של המטייל. הטרק כולו הינו למעשה המסע אל הבקתה, טיול בסביבתה, וחזרה לנקודת המוצא.

מושגים בסיסיים בחיי קיבלו משמעות חדשה. אמא שלי צדקה כשאמרה שאם אני לא אוכלת משהו שלא טעים לי סימן שאני לא רעבה. בדרך חזרה מן הבקתה (שארכה שלושה ימים) מצאתי קרואסונים יבשים בתחתית התיק שהיו שם שבוע, ועטתי עליהם כמוצאת שלל רב. במצב רעב כזה, אם היה מתעורר בשגרה, לא הייתי מסתפקת בפחות מהמבורגר כפול עם מלא תוספות משמינות מסביב.

כמו שהגדרתי מחדש את מונח הרעב, גם מונח ה"עבירות" התברר כרחב מאין כמוהו. לא עוד דרך סלולה, שלא לדבר על נוחה להליכה. כל מה שאינו מוקף בבטון מזויין מכל צדדיו – עביר. כולל שיחים קוצניים וצפופים בגובה של מעל מטר, צמחיה עבותה ושופעת דרדרים הנדבקים לגוף, וסלעים גדולים, משופעים, חלקלקים ומאתגרי קרסול.
על סדר ונקיון אין מה לדבר בכלל. את האחרונים השארתי באותם ימי חמישי במשרד שבו המנקה מרוקנת את השאריות של כולם מהמקרר.

לריח הגוף אחרי ימים ללא מקלחת כבר התרגלתי. מסתבר שזה נעשה פחות מטריד ככל שנוקפים הימים ולא להפך כפי שטעיתי לחשוב. הרעב והמלחמה בקור העז מטרידים הרבה יותר. החוק לגבי ניקיון במסע הוא שאין חוקים. כל דבר אורגני הוא אכיל, לא משנה כמה התבוסס בבוץ קודם לכן. אם אין נייר טואלט – גרב משומשת תעשה את העבודה יופי. אין כפית? יש מזלג או סכין. ואם גם הם אינם בנמצא, כיסוי עקמומי של קופסת שימורים יכול להיות אחלה סכו"ם לעת מצוא.


בהיותינו בבקתה, מזג האויר שיתף פעולה. רוח חמימה (יחסית) נשבה ויחד עם מיעוט הלחות באויר התאפשר לנו לייבש את הבגדים הספוגים במים. לא היה די בייבוש הבגדים כדי לנדף את ריח הטחב שדבק בהם, אבל רגשות הדחיה הטבעיים אינם רלוונטים כאן. אם זוהי הכסות היחידה שיש – בה נתכסה.
לא יכולתי שלא להתענג על הבקתה הפשוטה הזו. האפשרות לנוח, להרגע, ולהניח חפצים על רהיט כלשהו, מתפורר ככל שיהיה....פרייסלס.


ראיתי מרחוק את הסלעים החלקלקים שהלכנו עליהם, פרושים בשרשרת ארוכה לאורך האגם. חוף האגם התפתל ונעלם באופק, וגבולותיו לא היו ברורים. ידעתי כי נקודת המוצא שאליה אנו אמורים לחזור בבוא העת נמצאת הרחק מאחוריו, והעדפתי שלא לחשוב על המשך מסע ההשרדות שמחכה לי. במקום זאת, ישבתי בקצה הגבעה, וניסיתי לפענח את הנוף הניבט מולי. לא היו בו הרבה פרטים, וכשהשמש נעלמה בין העננים גם נעלמו בו רוב הצבעים. תמונת הנוף נראתה אפרורית, כאילו הוחשכה בעריכה.

מים לא חסר להם, לפטגונים. יש כל כך הרבה מים שאין צורך להביא מהבית אף טיפת מים למסע, וגם לא למלא בקבוק לדרך. היכן שלא נמצאים, פשוט מתכופפים, ממלאים כוס ושותים. המים כאן צלולים כמו האויר וקרים מאוד. כל כך קרים, שדרושה הכנה נפשית קצרה לפני כל הכנסת יד למים ומילוי הכוס. לכן, במקרים מסויימים, העדפנו למלא בקבוק, ובמקום הכנה נפשית כל 250 מ"ל, הסתפקנו באחת לליטר וחצי.
אנטק הגדיל לעשות והביא עימו מיכל של חמישה ליטרים. השתמשנו בו בבישול בעיקר, ואחרי מילוי של אחד כזה דרושות כמה דקות להחזרת התחושה לאצבעות.


בהמשך המסע הסתבר שיש לא מעט נחלים לחצות בדרך. כמי שפיתחה יכולת עבירות כמעט כמו של רכב חברה, חציתי את רובם בדילוגים קלילים. אולם, אחד מהם היה שוצף ומסוכן במיוחד. הדבר דרש לא מעט תכנון אסטרטגי – איזה רגל להניח קודם ועל איזה סלע, האם אנטק יעביר קודם את התיק שלי או את שלו, איך ממזערים את ההרטבות כשזרם המים כה חזק ועוד.
את הנהר עברנו, אך לא נותרנו יבשים. את הערב הקר במיוחד העברנו מול המדורה בנסיון לייבש את נעלינו, שבהמשך נחרכו באש ויצאו מכלל שימוש.

הקור באותו ערב היה עז במיוחד. הייתי עטופה במעיל, כובע גרב, צעיף כפפות וכל שאר הציוד החורפי, ועדיין לא הייתי מסוגלת להתנתק מהמדורה. הייתי קרובה למדורה כל כך שהאש היתה עלולה בקלות לאחוז בבגדיי, ויתכן שזה אפילו קרה לרגע. מרוב קור, גם חומה של כוויה היה נעים עבורי.
הלילה האחרון היה הלילה הקר ביותר שחוויתי מימי.
מטיילים מנוסים אומרים שכדאי לישון בשק שינה עם כמה שפחות שכבות ע"מ לפלוט חום שיכלא בשק השינה ויחמם את הגוף. חשבתי לנסות זאת, אולם כשרק התחלתי להסיר את השכבה העליונה של מכנסי, נמלכתי בדעתי מיד. הצינה העזה לא אפשרה לי אפילו שבריר שניה של חלק גוף חשוף.
כלאתי את עצמי בתוך שק השינה, אטמתי היטב את כל הפתחים. לא היה אכפת לי להחנק בפנים, רק לא לסבול את הקור הזה.
הצלחתי איכשהו להרדם, אך שנתי היתה טרופה באותו לילה . חלמתי על קמין בוער.
מסתבר שלא קפאתי לבד- גם בקבוק מים שהשארתי בחוץ הפך לקרח בלילה.

היישורת האחרונה היתה הקשה ביותר. אולי לא הכי מאתגרת פיזית, אבל עייפות החומר הורגשה היטב.
20 הק"מ האחרונים היו הליכה במישור, ממש משחק ילדים יחסית לשאר המסע הזה. ולמרות זאת, חיכיתי לסיים אותם בכיליון עיניים. רגלי דאבו, אך ידעתי שכל מנוחה מעכבת את ההגעה שאני כה מייחלת לה.
הגענו לרכב, סוף כל סוף.
הרגע שכה חיכיתי לו.. הדלקתי את הנייד.

30 שיחות שלא נענו מאמא.

סיפור דרך גם באנדרואיד!


תגובות

{{comment.timeText}}

{{comment.user.displayName}}

{{comment.noUserName}}

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? מעוניין לשאול את הכותב שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?


{{vm.authentication.user.displayName}}

אנונמי (התחבר)

פרסם תגובה שמור שינויים